יום שני, 7 בדצמבר 2015

הדחקה ופסיכוזה - המשך דיון במאמרו של פרויד על הלא מודע (1915)

המשכנו לקרוא במאמרו של פרויד "הלא מודע" 1915 בתרגום סטרייצ'י (הנה פוסט על החלק הראשון של המאמר). רותם הציג בצלילות רבה, ואני ניסיתי לעקוב:

הטופוגרפיה והדינאמיקה של הדחקה

פרויד מתאר את המטאפסיכולוגיה של ההדחקה, המורכבת משלושה היבטים: האספקט הטופוגרפי, הדינאמיקה בין המודע והלא מודע, וכלכלת האנרגיה.

הדחקה היא תהליך שמשפיע על רעיונות בגבול בין המודע והלא מודע, כלומר בסמוך למודע. הדחקה היא נסיגה של קטקסס (קטקסס היא היקשרות אנרגטית לרעיון/אובייקט, נסיגה של קטקסס היא נסיגת ההיקשרות האנרגטית מהרעיון/אובייקט). יש קטקסס שמושך רעיון ללא מודע וקטקסס שמושך אותו אל המודעות. שני כוחות שמושכים אותו מכאן ומכאן.

רעיון מהלא מודע נשאר עם אנרגיה כשהוא נשאר בלא מודע, וכך ניתן להסיק שנשאר לו הקתקסס. יש שני סוגי הדחקה – הדחקה-פרופר שמתרחשת כשרעיון יוצא מהלא מודע ואז מודחק חזרה ללא מודע, והדחקה-ראשונית שמתייחסת לרעיון מעולם לא יצא מהלא מודע. מכיוון שבלא מודע יש תנועות ועיבוי והתקה, זה אומר שיש כוח לרעיון בלא מודע. לכן הקטקסס שסולק מהרעיון אינו האנרגיה הלא מודעת, אלא אנרגיה של הסמוך למודע. זאת משום שבלא מודע נותר קתקסס. פרויד מקשה ושואל - למה החומר הזה נשאר בלא מודע? הרי רעיון עם מלא אנרגיה יכול לנסות לצאת שוב החוצה. משהו צריך לשמור את החומר המודחק הזה למטה אחרי שהודחק. בסיטואציה הראשונית מה שמשאיר אותו לא מודע הוא האנטיקטקסס. זהו מנגנון ששומר את הלא מודע סגור בפנים. בהדחקה הראשונית, האנטיקטקסס שומר את הרעיון לא מודע.

מהי הדחקה ראשונית? האם זה משהו שמעולם לא הגיח ללא מודע? אולי זה רעיון שמגיע מבחוץ ונכנס ישירות ללא מודע. בכל מקרה הוא מעולם לא היה בסמוך למודע.

בהדחקה פרופר יש גם נסיגה של הקטקסס מהסמוך למודע. האנרגיה הזו נשארת אבל הופכת לאנטיקטקסס. הכוח שמנסה להוציא את הרעיון למודע, בורחת, ואז הופכת להיות משהו שחוסם את הרעיון. זהו ההיבט האקונומי של שמירה על אותה כמות אנרגיה.

פרויד מתאר את המטאפסיכולוגיה של שלוש נוירוזות. הוא מתאר את היסטריית החרדה – שהיא פוביה בעצם. הוא מתאר את השלבים השונים. זה מתחיל בחרדה לא מודעת. האדם לדוגמא אוהב את אמא או את אבא בילדות, זה לא מודע וזה מעורר חרדה. לדחף יש רצון לצאת למודעות, והקטקסס של הסמוך מודע נסוג מהרעיון, והקטקסס הדחפי של הלא מודע משתחרר כחרדה. כך נחוית חרדה. כלומר, הרעיון המפחיד נמשך למודעות, אך כשהוא מתקרב למודעות, הקטקסס של הסמוך למודע בורח ממנו. הקטקסס של הסמוך למודע מחפש לעצמו לאן להתחבר. הוא מוצא לעצמו רעיון חלופי, שיש לו איזשהו קשר אסוציאטיבי מסויים לרעיון הלא מודע ובכל זאת הוא לא מודחק. לדוגמא במקום לאהבת האב האנרגיה נקשרת לרעיון של דוב או סוס. כך נוצרת התקה במודע. האנרגיה של הסמוך למודע נמצאת עם הרעיון המקורי, ואז עוברת לרעיון החלופי. מהאהבה כלפי האב, האנרגיה עוברת לחרדה מפני דוב. האנרגיה שבסמוך למודע מותקת לדוב. ואז ניתן לומר שהרעיון החדש טעון באנטיקטקסס. הוא שומר את הרעיון המפחיד על אהבת האב מלצאת החוצה, כי האנרגיה הסמוכה למודע עסוקה במשהו אחר – בדוב. הרעיון החלופי הוא גם גשר לרעיון הדחפי הלא מודע. הדוב הוא התחליף – הוא גם סותם את האפשרות של עלייה למודעות של אהבת האב המפחידה, וגם משמש כרמז לדחף זה. האדם מפחד עכשיו מדוב, ויש לו אובייקט פוביה חיצוני לו שהוא יכול להתייחס אליו, והוא מתחיל לייצר סביבו מעגלי הימנעות. החרדה שהתעוררה עדיין מציקה, אבל הפעם ניתן להימנע ממנה כי אפשר להתרחק מכל מה שמזכיר דוב. האדם מייצר חומות סביבו, שמגינות מגירויים חיצוניים שמזכירים דוב. כך למעשה החרדה עוברת השלכה, במקום פחד מדחף פנימי בלתי נמנע, פתאום יש חרדה מפני משהו חיצוני שניתן להימנע ממנו – דוב, יער, טבע, מיץ תפוחים וכו' וכו'. מול הפחד מהדוב ניתן לפרוק הרבה מהאנרגיה של הסמוך למודע. אבל המקור של הפחד הוא פנימי ולא חיצוני ולכן לעולם לא יחווה הקלה גם אם לעולם לא יפגוש שום דבר שמזכיר דוב. כל פעם שאהבת האב תתעורר שוב, הרי שהחרדה תתעורר, ותגביר את הצבת החומות וההתרחקות מהרעיון החלופי, שמרחיק מהדחף המקורי לאהבת האב.

כל הזמן מעגלי ההימנעות מתרחבים, מהימנעות לכדים נמנעים מקרמיקה, ואז ממורות לקרמיקה ואז ממורות למתמטיקה. וכל אסוציאציה כזו משמשת גם היא כפתח לרעיון הלא מודע שמעורר חרדה.

כך מבנה ההגנה הזה משליך החוצה את גורם החרדה הדחפית, לעבר גורם חיצוני.


התכונות המיוחדות של הלא מודע

בלא מודע אין סתירות, יש רק תכנים אחוזי אנרגיה בכפיפה אחת. כמו בנק של אנרגיה שכל הזמן עוברת בין רעיונות. איזור דימדומים, התקות ועיבויים. דחפים יכולים להתקיים בבת אחת בלי שלילה הדדית. דחפים שונים שנחווים בבת אחת יוצרים התכה בינהם. אין היררכיה בין הייצוגים של הדחפים. אירוע נפשי ראשוני שכפוף למערכת הלא מודע שמגיע למודע נראה לנו קומי. יש בלא מודע רק אוסף של ייצוגי דחפים המבקשים להתגשם עם דרגות אנרגיה שונות הקשורות לכל אחד. האנרגיה הזו נעה מייצוג דחף אחד לאחר.

הלא מודע יכול להפעיל רפלקסים בלבד. דרך המודע אנחנו יכולים לעשות גם פעולות רצוניות.


מערכת היחסים בין המודע ללא מודע

הלא מודע הוא לא מערכת פרימיטיבית. הוא לא שארית של תהליך ההתפתחות. זה לא איזה צללים של משהו חשוב יותר. התקשורת בין שתי המערכות – המודעת והלא מודעת – אינה מוגבלת להדחקה בלבד. כלומר, זה לא פח זבל. במקום זה ללא מודע יש נגזרות שיוצאות במודע, וגם להיפך. נגזרות אלו יכולות לערער את התפיסה המובחנת בין המערכת המודעת והלא מודעת. ההבחנה בינהן היא הדרך שלנו להמשיג את הדברים, והיא לא מציאותית. השאיפה להיות מודעים בעצמה היא גרוטסקית משהו.

אם משהו נמצא בלא מודע לאחר שהודחק, והוא אינו עובר את הצנזורה, הרי שזה בגלל הקשר של הדבר הזה לדחף כלשהו. יתר הדחפים מועמדים לעבור את הצנזורה ולעבור למודע. יש גם דברים שהיו בתחילה לא מודעים, ועוברים לסמוך למודע, ואין להם שום אפיונים שמשותפים לכל הדברים המודחקים. הם לא מתאפיינים במאפייני הלא מודע – הם יכלו להיות באותה מידה גם כן מודעים, אבל הם עדיין תקועים בסמוך למודע ולא עוברים את הצנזורה - בגלל המקור שממנו הם הגיעו. אחת הנגזרות הללו הן פנטסיות ראשוניות. לאנשים יש פנטסיות שהן שלבים ראשוניים בחלומות וסימפטומים, ולמרות רמת ארגון גבוהה אינן הופכות למודעות. (אולי כמו רכיבי אלפא שאינם מפורקים כמו הלא מודע – בטא – אך עדיין לא הורכב מהם חלום או רעיון יצירתי). פנטסיות אלו מתקרבות למודע, והן אינן מופרעות, כל עוד אינן מתמלאות באנרגיה. אך ברגע שהן נטענות באנרגיה, הן מודחקות חזרה ללא מודע. כך ניתן לראות שבלא מודע יש מבנים מאורגנים.

יש גם נגזרות של הלא מודע בצורת מבנה חליפי, שעולה למודע. מבנה חלופי הוא נגזרת מאורגנת מאוד של הלא מודע, שמצליחה לעלות למודע. אם הן משלבות כוחות עם אנטיקטקסס מהסמוך למודע. לדוגמא כמו תגובת היפוך. אני אומר מחשבה לא מודעת ושולל אותה, והאנטיקטקסס היא השלילה עצמה.

עד כה בחנו את הדברים מנקודת המבט של הלא מודע. כעת נעבור להתבונן מנקודת המבט של המודע. ישנן נגזרות של הלא מודע, וחלקן בעל מאפיינים מתאימים לעבור למודע. בהתחלה פרויד אומר שהצנזורה נמצאת בין הסמוך למודע לבין הלא מודע. עכשיו הוא בעצם אומר שהצנזורה נמצאת גם בין המודע לסמוך למודע. זו הצנזורה השנייה. והפתרון לכך הוא שיש שתי צנזורות. משהו יכול לפרוץ לסמוך למודע אבל לא יכול לפרוץ למודע. אולי כמו חלום שנשכח – שעולה לסמוך למודע אך לא נעשה מודע. או כמו בטיפול פסיכואנליטי שמבקש אסוציאציות חופשיות, וכך מבקשים מהפציינט להעלות נגזרות של הלא מודע, ומבקשים לבטל את הצנזורה שבין הסמוך למודע למודע על ידי כלל היסוד הפסיכואנליטי. העלאה של דברים מהלא מודע למודע אינה מעשה תפיסה חושית בלבד, אלא מסתבר שהיא גם היפרקתקסיס, אחיזת יתר, שהיא התקדמות נוספת של הארגון הנפשי. כלומר, שבתוך הסמוך למודע יש חלק מהרעיונות שהם נגזרות לא מודע, ויש חלק שיכלו להיות באותה מידה מודעים כמו כל הדברים שאנחנו לא שמים לב אליהם בתפיסה שלנו, אבל הם לא תולדה של דחף. אבל יש בסמוך למודע דברים שניתן לחשוב אותם ויש להם מילים, וזה בא לידי ביטוי באסוציאציות חופשיות, והמטפל מתחקה אחרי הרעיון המוסתר בסמוך למודע. הטיפול הוא הזמנה לרעיונות לצאת מהסמוך למודע אל המודע.יש שתי משיכות – מהלא מודע לסמוך למודע, ומהסמוך למודע למודע. כלומר, היפרקטקסס היא אחיזה גם מכיוון הלא מודע וגם מכיוון המודע.

בטיפול, הצנזורה בין הסמוך למודע למודע מוסרת בכך שהמטופל מעלה אסוציאציות שבדרך כלל הוא מצנזר. ואז מעבר לצנזורה זו ניתן להתגבר על הצנזורה הראשונה בין הלא מודע לסמוך למודע.

יש שני נתיבים שעוברים בלא מודע. הראשון חומר חיצוני מחוויות חיצוניות. הלא מודע משמש אז כשלב הכנה לתפיסה בדרך למודעות. השני הוא שלב הכנה של דחפים מתוך הגוף וחוויות גופניות. אין משהו שקיים ישירות במודע. מדהים שהלא מודע של שני אנשים יכול לתקשר ביחד זה עם זה מבלי שיעבור במודעות (כמו הזדהות השלכתית). ישנה השפעה מתוך המודעות על הלא מודע, כמו בפסיכואנליזה. הסמוך למודע לא משפיע על הלא מודע ורק מקבל ממנו תוכן. ייתכן שיתוף פעולה בין דחף סמוך למודע והמודע. גם כשהחומר הלא מודע מודחק היטב, עדיין ייתכן שהדחף הלא מודע יגיע לפעולה (אקטינג אאוט). התנועה בין הלא מודע למודע יכולה לקרות בקלות כשברמה המודעת יש לגיטימציה להפעיל פעולה לא מודעת. אולי כמו כששוטר נדרש לירות במחבל, והפעולה הזו לגיטימית באותו רגע, אלא שאז מופעל גם הדחף הלא מודע באופן משוחרר לחלוטין, והוא מוודא הריגה הרבה מעבר למה שהמציאות דורשת. כלומר, ההצדקה המודעת מאפשרת ללא מודע להשתחרר. זהו הישג מושלם העמיד בפני כל ערעור. המעשה המודע מגובה בדרייב לא מודע רב עוצמה, וזה מביא גם להישג גדול.

פרויד מתאר כי תוכן הלא מודע הוא כמו אוכלוסיה ילידית בנפש, יעני בא מתוכנו, עם מבנים הדומים לאינסטינקט אצל החיות. ירשנו משהו בתוכנו אינסטינקטים של החיות, והם הגרעין של הלא מודע. מתווסף להם מה שהוסר מאיתנו בילדות כי לא היה שמיש כי לא עמדו בחוקי התרבות – לדוגמא המחשבה שאמא ואבא עושים מין הוסרה והושלכה ללא מודע כי היא לא מקובלת. אלו לא שונים בטבעם ממה שירשנו. ואין הבחנה חדה בין שתי המערכות עד גיל ההתבגרות. כלומר, התכנים שעברו אלינו בתורשה, והתכנים שהדחקנו כי לא התאימו חברתית, נמצאים יחד באותה חבילה.

המקרה של סכיזופרניה

פרויד סוקר סכיזופרניה הבפרנית. שהיא סכיזופרניה שמתאפיינת בעיקר הפרעות חשיבה, חוסר ארגון (לעומת הפרנואידית והקטטונית). הוא מבחין אותן מהנוירוזות ההעברתיות, כי הן כוללות הפניה של הקטקסס מהאובייקט לעצמי. בנוירוזות העברה יש עדיין קטקסס לאובייקט, ולכן יש אפשרות לטרנספרנס שבו מרפאים. הסימפטום והפנייה לרופא הם כניסות של קשר ללא מודע וקיימים בנוירוזות. בסכיזופרניה יש הפניית ליבידו פנימה, בצורה נרקיסיסטית. יש שם מודעות גבוהה יותר והלא מודע פתוח, אין צנזורה. אין הבחנה בין מודע ולא מודע. לכן שומעים אסוציאציות צליליות, והפציינט יכול לומר משהו כמו "אדם שלו כי הוא משלב ידיים". הלא מודע של הפסיכוטי הוא פתוח לגמרי, והכל מתרחש באותו מקום. (כלומר, כשפרויד נודע באמירתו שלא ניתן לטפל בפסיכוטיים ובאמירתו שלא ניתן לטפל בנרקיסיסטיים, מסתבר שזה אותה האמירה (שהקלייניאנים והקוהוטיאנים פיצלו למטרותיהם), כי בעיני פרויד פסיכוטיים הם נרקיסיסטיים).

בנוירוזות ההעברה שדיברנו עליהם, מה שקורה זה שהמושא הממשי של הדחף נמנע, ובמקומו מופיע מושא תחליפי. המושא האמיתי עדיין אחוז בקטקסס, אבל בלא מודע. זה מה שמאפשר את ההעברה. מתוך הקטקסס בלא מודע מתאפשרת ההעברה. בהפרעה נרקיסיסטית לא יכולה להיות העברה, כי הליבידו מופנה לאני. השימוש בהעברה תלוי בקטקסס לאובייקט שאינו מופרע. לא ניתן להשתמש בהעברה בטיפול בהפרעות אלו, ולכן בעיני פרויד אין פוטנציאל תרפויטי בהפרעות אלו.

לאחר ההדחקה, הליבידו המסולק לא תופס מושא אחר אלא פורש לתוך העצמי. אחיזת האובייקטים ניטשות שוב ושוב, והאדם חוזר למצב נרקיסיסטי פרימיטיבי וחסר מושאים. מטופלים אלו מתנכרים לעולם החוץ, ישנה אחיזת יתר באני, ושקיעה באדישות גמורה. הסימנים הקליניים הללו מסמנים את זניחת אחיזת המושאים. לנוירוטי יש צורך באחר, וזה הפתרון שלו למה שקורה בלא מודע, באמצעות השקעה באחר; ואצל הפסיכוטי זה לא המצב, כי יש דחייה של עולם החוץ. הפסיכוזה היא דחייה של עולם החוץ. זה לא שאין אחר, אלא שיש דחייה שלו (כמו מתקפה על החיבורים). הזיות אינן דורשות את האחר. אני מספק את צרכיי בכוחות עצמי. האחר יכול להיות סימבול בתוך עולם עם מערכת חוקים פנימית משלי. יש גם את החוקים של המודע וגם את החוקים של הלא מודע, גם אצל פסיכוטיים יש איים בהם המודע תקין.

המטופל הפסיכוטי מאמץ דרכים מוזרות לביטוי, שהופכים להיות הטיות שגורות שנעשות יקרות לו. בדיבור הזה יש עיסוק באופן בו הוא מדבר, מבנה המשפטים עובר ארגון מוזר עד שאינו ניתן להבנה, יש עיסוק תוכני בגוף, ויש קשר מוזר בין תוכן מודע חלופי לתוכן מודחק.

לדוגמא, נערה שלוקחת ביטויים שבאותה תקופה הם שגורים כמו מישהו ש"מעקם עיניים" אם הוא צבוע. אבל היא מתייחסת לזה כאילו העיניים שלה באמת עקומות והיא לא יכולה לראות את העולם. היא חיה את הביטוי המילולי. יש בלבול בין המילה והאובייקט. המילים עוברות אותו תהליך ראשוני שהיה יכול לקרות בלא מודע כמו התעבות, התקה וכו'.

דוגמא נוספת היא אדם עם נקבים בפנים, שמתייחס אליהם כמו איבר מין נקבי. אבל הנקבים בפנים מאוד קטנים ורבים ואין שום דימיון ויזואלי. יש דימיון במילה ולא באובייקט. נוירוטי מייצר איזשהו קשר דומה יותר בין המילה והאובייקט, ולא רק דימיון בין שתי מילים.

רעיון מודע בעצם כולל את רעיון האובייקט, ואת רעיון המילה השייכת לאובייקט. כשאתה משיים משהו, הוא נעשה מודע. הרעיון הלא מודע, אין להם שם. הם הדבר עצמו. אין קטגוריה סמנטית. זוהי קונקרטיזציה פסיכוטית. שולחן אינו שייך לקטגוריית השולחנות על ריבוי מופעיה, זה השולחן היחידי, ואין בלעדו. המילים הן תנאי להפיכת משהו מלא מודע למודע. דברים צריכים לקבל שם. אי אפשר להחזיק משהו במודע בלי מילים. גם זיכרון התפיסה החושית לא מספיק. התפיסה החושית כל כך רחוקה ונשכחת ומתמסמסת לנו שאנחנו חייבים מילה כמתפס לרעיון. כדי שנחשוב מחשבות חייבות להיות מילים. אי אפשר להגדיר יחסים, מה קודם למה, מה בתוך מה – הכלים הבסיסיים של החשיבה מצריכים מילים.

דוור דבור על אופניו:


בהדחקה יש סילוק של אחיזת האנרגיה המודעת. בסכיזופרניה הביפרנית האחיזה מסולקת מאובייקט הרעיון, ובכל זאת באובייקט המילה נותרת אחיזה ביתר שאת. יש היקשרות למילה ולא לאובייקט. למה דווקא במילים יש אחיזה רבה יותר? היה סביר להניח כי האחיזה במילה תודחק יותר בחוזקה ואז גם רעיונות המקושרים לעצמים יודחקו. אך בפועל אין הדחקה. במקום זאת יש סילוק אחיזה מהרעיון של האובייקט, אבל עדיין יש אחיזה ברעיון המילה. המילה כבר לא מרפררת לאובייקט. לא ניתן לומר שמשהו אחד הוא משהו אחר, אלא שהדבר הוא הדבר הוא הדבר. אולי אם דברים מסמנים דברים אחרים, אז יש מודע ולא מודע. כמו שאהבת האב הופכת להיות פחד מסוסים. אבל הפסיכוטי מפסיק לאהוב את אבא, אלא את המילה אבא, והמילה הזו מתערבבת עם מילים אחרות כמו בחוקי הלא מודע.

האחיזה במילה היא אחד מניסיונות ההחלמה, זה ניסיון לחזור ולזכות במושאים האבודים, והם מנסים לחזור לאובייקט דרך המילה. אבל הם מסתפקים במילים במקום בעצמים. הדחקה קושרת את התחליף/המילה עם העצם המודחק. כשנשארים תקועים עם המילה זה ניסיון לא מוצלח לפתרון.



יום שבת, 21 בנובמבר 2015

"הלא מודע" (1915) - סיכום דיון על מאמרו של פרויד



הפוסט הזה הוא סיכום של מפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. השנה אנחנו נקרא פרויד. אבי ריבניצקי, הנחה אותנו בבחירת המאמרים הראשונים לסילבוס. המאמר הראשון שנקרא הוא מאמרו של פרויד "הלא מודע" משנת 1915. במפגש שסיכמתי, דיברנו על חציו הראשון של המאמר.



אפתח במרמור: המאמר תורגם לעברית במסגרת הספר "מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות", בשנת 1968, של הוצאת דביר. התרגום לעברית הוא נורא. ל"התעוררות הדחף" המתרגם קורא "רחש-יצר". ל"מחשבה" המתרגם בחר את התרגום "מוצג". ל"אפקט" הוא תקע "היפעלות". ומשום מה "טופוגראפי" זה "טופי" בעיניו. ככה יוצא משפט סתום כמו "במודל הטופי, רחש היצר מוביל להיפעלות, וכאשר זו אינה מקושרת למוצג הרי שהיא מובילה לחרדה". מזל שחרדה זה חרדה.

התרגום לאנגלית הרבה יותר טוב וכולל הערות תרגום של ג'יימס סטרייצ'י. סטרייצ'יק חביבנו אומר שבסביבתו של פרויד היה כר פורה לרעיון הלא מודע. רעיונותיו של הרברט היו הבולטים, ונלמדו באקדמיה בה למד פרויד, ורעיון הלא מודע מופיע ברעיונותיו של הרברט (Herbart). סטרייצ'י מתאר שפרויד ניסה לבסס פסיכולוגיה פיזיולוגית, שנסמכת על הגוף, אך הוא מתייאש מכך ופונה לנפשי. במאמר קודם פרויד מסביר שמהות ההדחקה אינה להרוס את הרעיון הלא מודע אלא למנוע מודעות. אין חפיפה בין הלא מודע לבין המודחק, יש דברים מודחקים בלא מודע, אך הם אינם כולו.

פרויד מתחיל בהצדקת קיומו של הלא מודע. סטרייצ'י אומר שפרויד מעולם לא ויתר על מלאכת השכנוע הזו. יש נחיצות לדבר עליו כי אם נסתכל על כלל ההתנהגות ומגוון מחשבותיו של האדם, יש דברים שלא נמצא להם רציפות לוגית אלא אם נניח את קיומו של הלא מודע. אם נניח את קיומו של הלא מודע נמצא פשר של הרבה דברים שלא ניתן להבין בלעדיו. חלקם הם פליטות פה, חלקם חלומות, חלקם התנהגויות נוירוטיות.

אם אתם רוצים להגיד שכל הנפשי הוא מודע זה לא מחזיק מים. יש דברים שלא כל הזמן מודעים. המודעות לא מחזיקה כל הזמן את הכל. ישנם דברים שהם במצב חבוי, ואינם נמצאים במודעות. זהו הסמוך למודע, גם כשאין צורך בהדחקה, הרי שהקשב שלנו אינו קולט את כל מה שאנחנו יודעים בבת אחת. לכן לא כל הנפשי הוא המודע. ההנחה שרק מה שאני קולט זה מה שקיים היא מוטעית. ישנו מצב חביון. פרויד מתדיין עם הנחה רווחת שמניחה שהנפשי כולו בתוך המודעות. פרויד מראה שדווקא יש דברים שנכנסים ויוצאים מהמודעות בלי קשר להדחקה.

פרויד מאתגר את עצמו שוב בטענה אפשרית שישנם שיירי אירועים גופניים כלשהם שעולים למודעות. אבל פרויד טוען שזה הנפשי הלא מודע שמפעיל את הגוף. ניסינו להבין את זה: אולי זה כמו שאומרים שטראומה נחרתת בגוף, ואולי הכוונה שהיא נשארת גולמית ברשמי החושים, ולא עוברת הסמלה ואינה מקבלת משמעויות שניתן להתייחס אליהן. אולי הכליות והכבד מתקשרים זה עם זה ומתבטאים במחשבות לא צפויות ולא מוסברים. ואולי הוא מתפלמס עם תפיסה נוירולוגית, שהביוכימיה של המוח מבעבעת בצורה לא צפויה ומהמכאניקה הביולוגית הזו צצים רעיונות לא צפויים. כך ניתן לכאורה לדלג מעבר להצדקה של קיומו של מבנה עומק לא מודע, המקשר בין מחשבות לא קשורות לכאורה.

פרויד מתאר כי מאחורי ההתנגדויות הללו ישנה הנחה שהנפשי הוא המודע.

פרויד עוסק בהשתייכות למערכת המודע והלא מודע, ולא למודעות. מה שמבחין בין מעשה נפשי מודע ומעשה נפשי לא מודע שהם שקולים בינהם, שמה שמפריד בינהם זה המודעות בלבד. הרהור שלנו: מחשבות מתחילות בלא מודע. משהו נקלט ברמה נמוכה של תפיסה. זה עובר רמה מסויימת של קשב, צנזור, לפני המעבר למודעות. אבל כשאנחנו מדברים זה עם זה האם הקלט עובר קודם בלא מודע או שמגיע ישירות למודע?

פרויד אומר: אני יודע שלי יש מודעות, אבל כיצד אני יודע שלאחרים יש גם מודעות? אני משליך על האחר שהוא כמוני. ככל שהאחר יותר דומה לנו נניח שיש לו מודעות. התחלנו בהשלכת נפש על כל העולם, אך עם התפתחות הביקורת המדעית, אנחנו פחות חושבים כך היום על עצמים דוממים, לא בטוחים לגבי חיות, וחושבים די בבטחה שיש לבני אדם מודעות. לא ניתן לדעת שלאדם אחר יש תודעה, אבל מסיקים לפי ההתנהגות. אם בטוחים כל כך שיש לאנשים אחרים יש תודעה, ושאנחנו מסוגלים לפרש התנהגויות שהוא אינו מודע להם. אני מתבונן בהתנהגויות האחר ומזהים דפוס תוקפני וניתן להסיק ממנו איזשהו הקשר סובייקטיבי כמו טינה כלפי אנשים בסביבה. האדם עצמו אינו מודע להקשר הסובייקטיבי הזה. אם אתייחס ללא מודע שלי כתודעה של אדם אחר שאינו אני, אני גם אוכל לעשות את החיבורים הללו ולהסיק איך המיינד שלי פועל.

אבל בלא מודע יש כל מיני יצרים, חלקם סותרים זה את זה ופועלים בלי תיאום ואז אפשר כבר להניח מספר תודעות רבות באדם. אבל פרויד טוען שזה לא תודעות רבות בתוכנו אל מעשי נפש שונים בלא מודע. לא באמת מדובר על תודעות זרות מרובות או תודעה כפולה, אלא מציאותם של מעשים נפשיים נעדרי תודעה. אלו רחשי יצר שונים שיש להם מטרות שונות וניסיונות שונים לשנע קתקסיס ולהגיע למטרה אחרת.

פרויד מסביר שלפי קאנט אנחנו לא חווים את המציאות כפי שהיא באמת, אלא רק דרך איברי החושים שלנו. ובאותה מידה אנחנו יכולים לחוות את העולם הנפשי שלנו רק דרך התודעה שלנו. ומזלנו שעם הפסיכואנליזה אנחנו יכולים להגיע יותר עמוק לחווית העולם הפנימי יותר משנוכל אי פעם לדעת את העולם החיצון. אנחנו מסמילים את העולם ובחיפצון של העולם שלנו אנחנו גוזרים הרבה מאוד מהמציאות. זה כמו שבראיית דו מימד רואים חלק מאוד מצומצם מהמציאות שניתן לראות בתלת מימד. אולי יש יצורים שרואים ארבעה מימדים, או שרואים רחוק יותר. והעולם נראה אחרת, והרבה מציאות נוספת נגלית לנו. באותו אופן אנחנו רואים את העולם הנפשי דרך הפריזמה של המודעות. אם לא היינו מוגבלים דרך הפריזמה של המודעות, היינו יכולים לחוות את הדחפים והרגשות בצורה אחרת. או לחלופין, אנחנו מצרים מאוד את המציאות של הדחפים והרגשות כשאנחנו מתרגמים אותם לתפיסה המודעת שלהם. קונספט ה"אהבה" מצמצם מאוד את כל הרעיונות והרגשות והדחפים הכרוכים במושג זה. אנחנו מבינים את המערכת הלא מודעת דרך המערכת המודעת, והיא מתעוותת דרך הלוגיקה והכלים של המערכת המודעת. קצת מזכיר את ביון.

ישנן המערכות המודע (Cs), הלא מודע (Ucs), והסמוך למודע (Pcs). בסמוך למודע ובמודע יש יותר דמיון במאפיינים האקטים הנפשיים. בלא מודע יש מאפיינים שונים מהמוכרים לנו בחשיבה המודעת. הפסיכואנליזה מתייחסת למערכות נפשיות אלו, וכך התרחקה מהפסיכולוגיה התיאורית. הפסיכואנליזה נבדלת מהפסיכולוגיה בכך שהיא מתארת את הדינאמיות של הנפש, ומסווגת באופן טופוגראפי אקטים מנטליים לפי מערכת מודעת ולא מודעת. הפסיכואנליזה מתייחסת לתנועה של החומר הנפשי בין רבדים שונים.

פרויד תוהה האם המעבר מהלא מודע למודע הוא העתק-הדבק, או גזור-הדבק. האם נותר עותק של הרעיון שנעשה מודע בלא מודע? אם זה גזור-הדבק, אז העותק הלא מודע לא ממשיך לפעול פעולתו ולהשפיע על ההתנהגות. כמה הרד דיסק יש לנו? פרויד טוען שהלא מודע לא נמחק. כשאתה מפרש למטופל משהו שהוא אינו מודע לו, דבר זה לא הופך למודע, כי יש הבדל בין לשמוע משהו לבין לחוות אותו. אגב, לפי פרויד הפרשנות היא ניחוש. הרעיון המודחק שפורש רק חוזר ונשלל על ידי התנגדות המטופל. כדי לוותר את ההדחקה יש לקשר בין הרושם המודע לזכר הלא מודע.

דחף הוא תמיד לא מודע, אבל יש לו רעיון מקושר אליו שדרכו הוא להיהפך למודע. אין רגש לא מודע. רגש הוא בהכרח נחווה. אבל אנחנו מכירים כעס לא מודע, אהבה לא מודעת, אשמה לא מודעת. הרגש יכול להיחוות ישירות. אבל הוא יכול גם להיחוות באופן שמקושר לרעיון אחר, ולעיתים הפוך – אהבה למושא אהבה אסור יכולה להתחלף בשנאה – ואז עוצמת הרגש נשמרת אך הרעיון המקורי מודחק ורעיון חלופי מקושר לחוויה. או שהרגש נחווה והרעיון המקושר אליו מודחק (ואז ישנו רגש ללא רעיון – ואז הוא נחווה כחרדה).

מטרת ההדחקה לגדוע התפתחות האפקט, והאפקט נשאר פוטנציאל בלתי ממומש. בעברית של שנת הוצאת דביר 1968: אתחלתא-בכוח. בניגוד לאפקט מודחק שנמצא בלא מודע כפוטנציאל התחלתי, רעיון מודחק כמבנה שלם. כשאנחנו מפרשים ומעלים את האפקט אל המודע, הוא מתפתח. לאפקט הלא מפותח שנגדע באיבו, אנחנו קוראים אפקט לא מודע, בעגה מרושלת.

מחשבות הן היקשרות אנרגטית או היטענות אנרגטית (קטקסיס) לשאריות זכרונות. רגשות ואפקט הם פורקן אנרגטי (קתרזיס) שמתבטאים בתחושות החושיות. רעיונות יכולים להיות מודעים או לא מודעים, בעוד שרגשות ואפקט הם לא אחיזות אנרגיה אלא פירקון של אנרגיה. הרגש קורה כשהאנרגיה מתפרקת. לכן חווים את הרגש בהכרח. רגשות הם חולפים יותר מרעיונות. רגשות זה התפרקות של אנרגיה ולא אחיזה של אנרגיה ולכן הם לא יכולים להיות לא מודעים.

התעוררות הדחף גורמת לאפקט. אפקט מחולק לשני מופעים שונים – האחד הוא כפירקון מוטורי, כדי לשנות את מה שקורה בפנים (בתוך הגוף). אולי כמו אקטינג אאוט אלים או מין. הסוג השני של ההתפעלות הוא ניעות לשם שינוי בעולם החיצוני. אולי הראשון הוא כמו לאכול שוקולד כדי להפיג חרדה, והשני הוא לרצוח את השכן המרעיש כדי להפיג את המועקה שהוא גורם. ההדחקה עוזרת להתמודד עם זה שהגוף עושה דברים לא רצויים. כשמערכת המודע שמורת על ההתפעלות והניעות האדם בריא. כושר האפקט מתבטא בפירקון מוטורי, כמו בהפרשה פנימית של הורמונים כיפיים בתוך הגוף, לשם שינוי של גוף עצמו ללא קשר לעולם החיצוני. הניעות מתבטאת בפעולות חיצוניות לשם שינוי בעולם החיצוני. כלומר, יש התעוררות דחף שגורם להצטברות אנרגיה ואז יש שתי דרכים לפרוק אותה – אחת היא בפרקון מוטורי, או דרך פעולה על העולם החיצוני. הדחקה מתערבת בין הדחף לבין האפקט.

בנוירוזה אז מערכת המודע שולטת על הפריקה. במצבים פסיכוטיים אין שליטה איתנה על התנועה. שליטתה של מערכת המודע בהתפתחות האפקט היא פחות מווסתת – כלומר, אנחנו לא שולטים על הפרשות האינסולין בכבד, אבל כן יכולים שלא לתת אגרוף למי שמעצבן אותנו. ההתפתחות של האפקט בתוך הגוף אינה נשלטת. אצל הנוירוטים יש שליטה גבוהה יותר על היכולת לנוע (מאשר אצל פסיכוטים).

בנוירוזה התפתחות האפקט בלא מודע עוברת לייצוג במודע. ההתעוררות הזו יכולה להישאר לא מודעת וללא רעיון מודע, וכך יש רק חרדה שנחוות בלי רעיון מודע. בשעת ההדחקה ניתק האפקט לבין הרעיון. לעיתים ישנו רעיון חלופי במקום הרעיון המקורי.

מהי הדחקה בעיקרה? סילוק אנרגיה ממערכת המודע והיוותרות או החלפה של מערכת לא מודע. האחיזה נשארת בתוך הלא מודע. הרעיון המודחק ממשיך להיות בעל השפעה במערכת הלא מודע. לכן האנרגיה שלא לא מסולקת. מהרעיון שעבר הדחקה נשללת האחיזה של האנרגיה הסמוכה למודעת השייכת למערכת הסמוך למודע. מערכת הלא מודע החזיקה אפקט, הוא קיבל רעיון והתחיל ללכת למודע. ההדחקה היא תקיפת המשיכה למודע, והישאבות חזרה ללא מודע.

במקרה שיש רעיון שהתחיל במערכת הלא מודע ומעולם לא היה במערכת המודע, זו הדחקה ראשונית. זה משהו שאף פעם לא הגיע למודעות.
יש גם אנטיקטקסס. זה שהדחקת משהו לא אומר שהוא לא יצא שוב פעם. צריך משהו שידחוק ואז גם ישמר את ההדחקה. יש לנו צורך בתהליך שבהדחקה הראשונית הוא מקיים את ההדחקה, ובמקרה של הדחקה שניונית הוא שוקד על המשכה. באמצעות האנטיקטקסס מערכת הסמוך למודע מונעת את עליית המודחק. זה השקעת המאמץ המתמיד הכרוכה בהדחקה הראשונית, ובתהליך ההדחקה המשני, יש גם סילוק של הסמוך למודע. האנרגיה שניסתה לאחוז ברעיון בסמוך למודע, היא גם האנרגיה שהופכת לאנטיקטקסס.

לכאן הגענו. בשבוע הבא נמשיך. ונקרא גם את הנספחים של סטרייצ'יק.

יום שבת, 7 בנובמבר 2015

השקת ספרה של חני בירן

אתמול (יום ראשון) היה לי יום ארוך. טוב. כואב. עצוב. כשמטפלים ומטופלים אז כואב ועצוב זה טוב. זה אומר שוויתרת על פנטזיות ואתה מתמודד עם המציאות. ובמציאות יש אנשים שנותנים לי המון, הרבה יותר ממה שמגיע לי, מאמינים בי, ומטפחים משהו בי. יום מלא בהכרת תודה. וזה מגניב לראות את סוג השינוי שקורה לאנשים בטיפול, שינוי איכותי - ממקום מוקיע, כועס, פגוע, לכוד וחסר אונים, למקום מבין, עשיר, שמסוגל לתת, שרואה יופי גם בדברים קשים. (נ.ב. - ועד שסיימתי לערוך את הפוסט הגיע יום שישי ורק רציתי להיכנס עם הראש מתחת לשמיכה ושמישהו יגיד לי שזה לא העולם ואלו אינם החיים).

ואם לא הספיק לי (כל הטוב ההוא של יום ראשון), אז בערב הלכתי להשקת ספרה החדש של חני בירן, "האומץ שבפשטות", בו היא מתארת בדרכה המעמיקה והנגישה את התיאוריה והפרקטיקה הביוניאנית. זה כבוד גדול שהספר יצא בהוצאת קארנק הלונדונית. הקהל היה מלא בתלמידים, מטופלים, קולגות, מדריכים ומורים שעבדה איתם. על הבמה קולגות ממכון מגיד דיברו בקצרה על האסוציאציות שלהם לפרקים השונים בספר, בחלוקה לפי נושאים. המסר העיקרי שהעבירו היה פרגון והערכה, והיא ענתה בהכרת תודה.

נעמי ברונפמן הולר - סזורה, מיכל מוכל, ועובדה נבחרת:
בסוף הספר חני מתארת באפילוג כיצד היא התפתחה זהותה במארג חברתי פוליטי המאפשר לה לראות את האחר מתוך ורטקסים שונים, שהדיאלוג בינהם גורם לשינוי וחידוש. זהו קשר סזוריאלי עם עצמה ועם האחר. היא חוצה מצבים של אי ודאות ונפילות אך מצליחה לחצות אותם. זה אתגר תמידי להיווכח שקיימים שינויים קטסטרופלים שמובילים לשינוי ולרשת חדשה של אינטראקציות וקשרים. אי הוודאות הקיימת בכל מעבר סזוריאלי נעשית יותר סבילה (נסבלת?), כאשר פונקציית מיכל-מוכל פועלת במיטבה. כאשר יש ספיגה של ריק, כאשר איכות התרגום להכלה היא סימולטנית. זהו רברי בתחום האישי והחברתי. פונקצית מיכל מוכל שומרת על ריאליזציה ותרגום חופשי ומתחדש ללא רוויה. חני מתארת את הרברי כחלומות בהקיץ, וחלום העתיד. ברונפמן-הולר מתארת שהכירה את חני לפני זמן רב וכי הקשר בינהן מיוחד ומפתיע עבורה. לאחרונה קיבלה סמס מחני בחצות, ובו כתוב, "הסמינרים האיטלקיים של ביון, עמ' 45: 'יש הרבה סזורות, לדוגמא בפסיכואנליזה, היא נעשית במקום משהו משחרר לכולאת, ואפילו שאנחנו מנסים לנסח סזורה נוספת, גם היא נעשית בלתי חדירה'". ברונפמן-הולר ענתה ש:"זה כמו שבורחס מתאר כניסה למבוך בו אתה מאבד את עצמך ואז אתה נכנס למבוך אחר ומאבד עצמך מחדש". חני עונה לה בסמס: "כן זה כמו הפסיכואנליזה, איך שרעיון חדש וגאוני הופך לכלא, כאנשים מפסיקים לחשוב". המבוך הוא סמל מוכר. דאדלוס יצר אותו כדי לכלוא את המינוטאור וכדי להגן עליו. זהו מבצר שנועד להגן על המפלצת וגם בית כלאה. זהו מקום פרדוקסלי המקבע תנועה כפולה: גם מהפנים החוצה, מהכוח להתבוננות, מתוך המרחב להיעדר המרחב, מתוך הזמן להיעדר הזמן. וגם מצד שני מייצג המבוך תנועה נגדית - מחוץ פנימה כתוצאה של דחיפה ידועה. המפלצת נמצאת במרכז. המפלציות היא תכונה אלוהית, כשבמרכז משהו סודי, סופי. החיפוש אחר החלום החבוי הוא חלום בלהות. האם זהו הO הביוניאני? יש הבדל בין טרנספורמציות שמובילות לknowing לטרנפורמציות שמובילות לO. המבוך הוא מעגל. מרחב מיתי המסמל משך זמן בהמתנה. מקום שבו המרחב והזמן עומדים מלכת ולכן הוא מקום המוצא. המבוך הוא המוצא וגם הסוף. ברונפמן הולר מנסה להפגיש את בורחס וביון. חני עומדת לנסוע לוונציה לכנס על קבוצות. וברונפמן-הולר מהרהרת על כך שוונציה היא עיר ביוניאנית, בין לשקוע ולצוף, המכילה את האין, את האובדן, את החלום בהקיץ. למבוך אצל בורחס יש מרחב אבל אי אפשר להתקרב אליו. זה דומה לO הביוניאני. ההתנסות הנפשית נחווית דרך המפגש עם האחר. ניתן לבטא אותה במילה, אך לא ניתן לצמצם אותה למילים. בזמן עיבוד החוויה הבלתי מובן רב מהמובן. זכרונות העבר נוכחים באמצעות אקטואליזציה. משהו מתרחש בהווה אשר יכול להוביל לגילויים. הלינאריות בזמן מתפוגגת. אי הודאות שולטת. הפתגם המערבי דע את עצמך, ומולו הפתגם המזרחי שכל ידע הוא בורות נרכשת, הם שני האופנים של הבנת ביון. לגלות את העובדה הנבחרת זה עובדה. המטפל תמיד מטפל בעצמו. להיות אנליטיקאי זה לטפל בעצמך. כל קשר אנליטי הוא פרטיקולרי השואף להגיע לO. בלי ז'רגון דוגמטי, ובלי סתימת מחשבות, חני מנסה להיות נאמנה לביון ולעצמה, וכותבת שהספר הוא תוצר התנסותה והפרקסיס הקליני שלה ומציגה וינייטות קליניות. ההמלצה האתית לעבוד ללא זיכרון וללא תשוקה בולטת במאמץ של חני להקשיב לפציינט. קשה להקשיב לפציינט. לקראת סוף חייו ביון התעסק עם היחיד ולא עם הקבוצות: זה תחום פנטסטי אבל יש בו הרבה קשיים, אחד מהם זה שצריכים לשאול טרמינולוגיה מדתות, אסתטיקה ושפות, כדי ליצור את השפה של עצמך. ביון משתמש בכינוי "פסולת מנטלית", mental debris, לכל מה שהתווסף מהלידה ועד עכשיו - מה שלמדנו מההורים ומבית ספר ומהחושים. "אני לא בטוח מתי נולדנו, מתי השמיעה נעשית רלבנטית. יש התפתחות בעובר שבבואו היום נגיד שיש לו מחשבות ורגשות. וכשאני יושב מול המטופל אני מנסה להבין מה מכל הפסולת הזו הוא עובדה חשובה, העובדה הנבחרת". בסוף אנחנו אוהבים את מה שמתאים לנו מבחינת ההתפתחות המקצועית שלנו. ביון המאוחר מעניין בנושא המסירה, transmission. לאון גרינברג לימד את ביון בשנות ה70 בישראל, והיו לו תלמידים ארגנטינאים. חני למדה מהקבוצה הארגנטינאית אך היה לה החופש לפרוש כנפים ולעוף לכיוונים אחרים.

פרופ' יולנדה גמפל - אדיפוס ותורת החשיבה
כתיבתה של חני צנועה ופשוטה, אוספת את החשיבה המתפתחת של ביון ומוסרת אותה ממקום פנימי וחיצוני שלה, והתפתחות רגשית ואינטלקטואלית שלה, בחייה ובעבודתה. היא נותנת את זה ברוח של ביון. בהכנה של נושא החשיבה ומיתוס אדיפוס, לא יכלה גמפל להימנע מלחשוב על המצב הקיים בארצנו כעת. בזמן הזה אנחנו חיים במצב חירום והתדרדרות חמורה. זה הזמן לעצור ולחשוב. כרגע הקיום שלנו תלוי בכך שהיהדות המאמינה והדתית צריכה להימנע מעלייה להר הבית כמצווה לא לעלות. אם לא, אנחנו עומדים בסכנה של כישלון מוסרי מבפנים וחורבן טרוריסטי מבחוץ. שני הצדדים בעימות הישראלי פלסטיני סובלים מהעברה בין דורית, שתי הקבוצות שותפות באלימות וטרור. הכל כל כך רווי שאין מרחב ליצור חשיבה. כדי ליצור חשיבה עלינו להכיר בקיום האחר הדומה לנו אך שונה, על מנת שייווצר לנו מרחב לחשיבה ואולי לחיבור. ביון מחבר כמה הנחות המובילות לתהליך המוביל לאיסוף של כל התחושות שלא ניתן לבטא אותן כרגש ואינן מובנות. הן מקודמות לחשיבה. כדי שיהיה ניתן לחשוב צריך תנאים מסויימים שיקדמו מחשבות ומכשיר שמקדם את המחשבה. המחשבות הנוכחות ילחצו על המכשיר ויגרמו לנפש לחולל את תהליך החשיבה. חני כותבת על כך בפרק הרביעי בספרה במין פרוזה פואטית - במפגש של הציפייה לשד, במפגש עם האין, המפגש עם השד המאפשר לשאת את התסכול - והוא המפתח להתפתחות החשיבה. זה לא התיאור של ביון אך זה מאוד יפה. גמפל מוסיפה מביון שהמפגש המדהים הזה, עם האפשרות שאולי התינוק לא מוכן לזה, הוא צריך להתמודד עם תחושת התסכול הבלתי נמנעת ולעיתים ההרסנית. הפרה קונספציה מאפשרת הכנה זאת דרך כך שהוא יכול להתחבר להתנסות ממשית של השד. אז קיימת מודעות של מימוש שמאפשרת את התפתחות הקונספציה. כך החוויה הקטסטרופלית של יציאה ומפגש עם העולם והאם והציפייה והשד, תהיה מוגבלת להתנסות מתסכלת. הקונספציות מוגבלות לחוסר סיפוק וסבל. (כלומר, תסכול הוא כבר הבניה מסויימת של תחושת ההתפרקות, המתאשפרת באמצעות הפרה קונספציה המגדירה את הפירוק כהיעדר חיבור). כך הלא-שד הפנימי נהפך למחשבה ולמכשיר לחשוב את המחשבות. היכולת לחשוב מאפשרת לשאת את התסכול. ביון מנסה להגדיר שדה ומנסה לתת פרספקטיבה בתוך כלי שבתוכו יש מובן מדעי ולוגיקה מתמטית. הפרה קונספציה מאפשרת להבין את התנועה הבלתי מודעת ויש לה סיסטמה, את המינימום של התכונות. החשיבה היא הדבר המתרחש בהיעדר הדבר עצמו. היא נועדה להקטין את התסכול בהיעדר הדבר עצמו. היא המסלול שמתפתח כשפעולה נמנעת. השד הרע מעורר את עיקרון המציאות ורק מול תסכול עולה צורך לחשוב. בהיעדר פרה קונספציה, אובייקט רע אינו מובחן מהדבר כשלעצמו, ואז אין יכולת לחוש בחוסר כחוויה אלא רק לחוש בקיום המוחלט. המודל הבסיסי של ביון הוא שאני קיים כי אני חושב, ולא אני חושב כי אני קיים (נראה לי הפוך ולא שמעתי נכון). הסובייקט הוא סובייקט של שינויים ושל חשיבה. ובלתי מודע הוא החשיבה. התפתחות המחשבות הוא החומר, החשיבה הוא המנגנון, מובילים להתפתחות החשיבה - התהליך. החשיבה מתפתחת מהמחשבות ולא נובעת מהם. המחשבה נולדת מחוץ למרחב בין האם והתינוק. זה פרדוקס, הם נחוצים כדי להיפגש, אבל החשיבה נמצאת מחוץ לתקשורת הפרה ורבלית שהיא מכוננת. החשיבה תמיד כוללת מפגש עם המציאות והלמידה מהניסיון. זו אמת שלא ניתן להגיע אליה, אך יש לה לוגיקה משלה, שאין בה שום סובייקט ושום אובייקט, ורק אחר כך הם נוצרים מתוכה. זה נובע מהמושג הקאנטיאני בו החשיבה אינה חומר אלא צורה שמארגנת את התרבות ולכן היא קובעת את הצורות הספיציפיות של קשר עם המציאות.
גמפל מחברת זאת עם שלושת הוינייטות שחני מביאה לפרק זה. היא מביאה את כל מה שלמדה מביון, ובכל פרק אנחנו ופוגשים חדש שהיא מוסיפה משל עצמה. צורת ההתערבות של חני היא מאוד ביוניאנית, בהתאם לתהליך יצירת החשיבה עם הקונטיינר והרברי. מתוארת מטופלת שמסירה מעצמה אחריות לכל מה שלא פועל בחייה. חני אומרת לה - לא בא לי לתת לך להתחמק מזה, יש כאן משהו שתוכלי לגלות כדי שתוכלי לאסוף את עצמך. זה מאוד ביוניאני אבל ביון לא היה אומר את זה. בדוגמא נוספת, חני מבקשת ממטופל שלא מסוגל לחשוב שייתן אסוציאציות, ואין לו, אז היא נותנת אסוציאציה משל עצמה. האסוציאציה שלה מאוד פותחת וקולעת למצבו והוא ממשיך לחשוב משם. תהליך הגדילה הוא אינסופי ותמיד קטסטרופלי. יצירת מכשיר לחשיבת המחשבות הוא תהליך המלווה את הגדילה ולוקח זמן. כחלק מההתנסות ייקרו דברים לא צפויים שיביאו את השינוי. מרחב דינאמי משתנה מאפשר יצירה של מחשבות חדשות כל הזמן.

לגבי המיתוס האדיפאלי: ביון נוכח לדעת שלתסביך האדיפאלי יש רכיבים שפרויד לא הדגיש. הוא מניח שהרכיב המיני בתוך המיתוס לא יכול להיות מובן אם לא מקשרים אותו לרכיבים אחרים. העקשנות להמשך החקירה על הפשע למרות הזהרות תרזיאס - הקשר משנה את הוורטקס. יש שם עקשנות חקרנית ואזהרה כנגדה. בכדי להוכיח את זה ביון מבודד את הרכיבים הפחות משמעותיים של המיתוס - הפורמולציות של האורקל, המיתוס של הספינקס, ההתנהגות של אדיפוס עם ההיבריס. צריך להוסיף לזה את המגפה, ההתאבדות, המוות. פרויד לא נגע באלו ונתן את המקום הגדול למיניות. תרזיאס מייצג את ההנחה שמה שיודעים הוא שקרי. הוא חושב שאדיפוס לא יוכל לקבל את האמת. הספינקס מגרה את סקרנות ומאיימת במוות אם לא מגלים אותה. הספינקס במקום הציניות, חוסר עומק, משהו לינארי שטוח. אדיפוס הוא סמל הצלחת הסקרנות המייצגת את היושר המדעי. ביון חושב שצריך להוסיף את מיתוס הגירוש מגן עדן ומיתוס מגדל בבל - הגישה של האלוהים היא נגד הידע כי אז מערערים את גדולתו. שלושת המיתוסים הללו מראים שאלוהים הוא גורל אומניפוטנטי כל יכול הנוגד את החדירה של הידע. יש שם עידוד לקיום משאלות אסורות של גירוש וחדירה. ביון מתייחס למיתוס בראייה אחרת שלא מבטלת את זו של פרויד. שתי הפרספקטיבות ביחד. הרצון לחקור את אמת החיים נמצאת במרכז ההבנה. דרך זו עוברת בכאב ובסבל, ומכריחה לפגוש את עיוורננו. באנליזה פותחים דרך לאמת שלנו, ומנסים לגלות רכיבים בלתי מודעים השזורים בסיפור החיים. סיפור אדיפוס הוא ירידה מכל יכולות, כל אחד מאיתנו יודע משהו שהוא לא יכול לחשוב ולא מוצא את המילים לבטא זאת. הפוזיציה של אדיפוס נוגע לפוזיציה האתית של האנליטיקאי ושל המנהיג במצב כמו שלנו היום.

רוני עמיאל - הקבוצה האנליטית
ביון מושך את הקשב כי הוא מחפש לפתוח, להבין את מורכבות מסתרי העולם הפנימי, את האיזורים הלא ידועים, שלא נחשבו, הוא מביא יותר שאלות, אסוציאטיבי בכתיבתו, ומזמין לא לדעת. מושגים כמו ראייה בינוקולרית מזמינים להסתכל על הסובייקט מכמה נקודות מבט. הוא התיאורטיקן היחד שמזמין להסתכל מכמה תיאוריות. הוא לא מבקר תיאורטיקאנים אחרים. הוא תפס משהו שלא קל לשאת בו זמנית. האדם הוא סובייקט אינדיבידואל שהוא עולם ומלואו, וגם יצור חברתי שמוטמע בתרבות והתנהגותו היא חלק מהם גם כשהוא לבדו. במאמרו מיכל ומוכל הוא עוסק ביחסים בין הפרט וקבוצה. כל ניסיון לראות סובייקט שאינו חלק מקבוצה, או קבוצה שאין בה סובייקטים אינה מאפשרת להבין את החשיבה הביוניאנית. חני משלבת הבנה של עולם פנימי וקבוצתי. בפרקים על הקבוצות היא מסבירה את הדואליות הזו. היא מפתחת ומנסה להבין את הלא ידוע, היא מציעה פירוש משלה לחשיבה של ביון על הקבוצות. היא עושה אינטגרציה של ביון המאוחר עם פרויד, קליין, פוקס ואחרים ושלה. בפרק 8, היא נותנת משמעות קבוצתית למיתוסים כמו הגירוש מגן עדן, מגדל בבל, המייצגים את החרדה מהחיבור של הידע - K. במיתוס מגדל בבל אלוהים מבלבל את בני האדם כדי שלא יוכלו לשתף פעולה כנגדו. יש פירוש אחר, שהפיזור של האנושות נועד כדי לעודד אנשים לפתח שפות שונות ולא להיתקע עם פאלוס מגאלומאני במקום אחד. השאלה היא כיצד להיות עם הסובייקיביות, תוך כדי להיות חלק מהקבוצה, שהיא קבוצת עבודה יצירתית. איך להתפצל לרסיסי סובייקטים ולא להיות חלק ממאסה של המון חסר זהות. בפרק 6, חני מסבירה תרומתו של ביון לחשיבה על קבוצות. חני בירן כתבה את עבודת הסיום לבית הספר לפסיכותרפיה על יחסי קבוצות. היא עשתה אינטגרציה של חומרים קשים של ביון וקליין, ורבים קראו את החוברת שכתבה. פרק 6 הוא העמקה של אותה הבנה הראשונית מהחוברת ההיא שכתבה. חני עושה אינטגרציה בין החשיבה של ביון על קבוצות, לבין פוזיציות קלייניאניות. חני מסבירה כיצד החיפוש אחר הידע היא המשימה המאמצת של הקבוצה והמנחה. החקירה אחר האמת היא החיפוש המאמץ להכיל את ההיבטים המפוצלים של אישיות אחרת, ולשמור על אחרות. בקבוצה קשה לייצר אהבה. אין שם בנים יחידים, ואין זוגיות, וגם הכוכבים חוזרים בסוף לשורה. אבל המציאות הכואבת הזו מאפשרת לחדד את הסובייקטיביות הייחודית שלנו יחד במרחב עם סבייקטים יחודיים.
בעיניי ביון מיתוסי מגדל בבל, גירוש גן עדן ואדיפוס הם מיתוסים עוצמתיים המגלמים את נפש האדם. הקבוצה כמרחב תלת מימדי הנע בין שני אוביקטים - אימהי מכיל ואוהב, לצד אובייקט אבהי המאויים מהבנים היורשים המאיימים לתפוס מקומו ולכן נרדף ונוקם. או להיפך - אימהי קמצני ואבהי שומר. חני מדגישה את החיבורים של ביון עם המטריצה של פוקס. עבור ביון במרכז עומד החיבור, לא האובייקט או הסובייקט. החיבור הוא החי. הסובייקט שואף לחיבוריות אך בו בעת תוקף אותה. החיבור כואב. חני מסבירה מושגים אבסטקטיים כמו L וH. ה+ מחובר לחיות וה- מחובר למוות נפשי. היא מראה את המטריצה. כיצד פוגשת את הסובייקט בקבוצה ואת הקבוצה בסובייקט. היא מדברת על גזענות ודעות קדומות בקבוצה מלאי H- וצרות עין ותוקפנות. היא מחפשת את האמת. הביטוי חתירה כולל את התמודדות עם הכוחות התוקפים - תרבותיים וחיצוניים, אך גם פנימיים. הם לא שליליים או רעים אלא חלק מרכזי בחווייתנו. יש כוחות המנסים להפריע לחתירה לאמת, כמו מלכודת הז'רגון המרדימה את המנחה, או אמפתיזם - פסאודו אמפתיה נעימה שמרחיקה מכאב. איך לעשות כל זאת תוך שמירה על הקבוצה והמשתתפים המאפשר את החקירה והמפגש עם הכאב.
ביון מפתח את החשיבה שלו דרך התסכול, אי הנחת והכשלון שלו. ביון במגע עם קשיים וimpasses. גם חני חושפת את עולמה הפנימי המתלבט והקשיים כמנחה. היא משתפת בחרדות, כעסים ואהבות. היא מבטאת בטאות ואלפאות שמתרוצצות בראש המנחה ומתוגרמות להתערבויות חשובות. ביון מצווה ללא זיכרון וללא desire. אך ביון כן מאפשר passion לאנליזה, לגילוי האמת. עמיאל מפרגן לחני שהיא ניחנת בתכונות החשובות לאנליטיקאי ולמנהיג: החתירה לאמת, ההכלה, והתשוקה.

אמנון פוד-  החברה והלא מודע החברתי
ביון מדמה את סערות הנפש לרוח שמעוררת אדוות גלים בבריכה, באופן שמעוותת את השתקפות העולם במים. את סערות האוקייאנוסים הישראלי והפלסטיני חני חוקרת דרך השאלה - מה מבדיל בין אלימות לדיאלוג. היא מנסה להבין את הסכסוך דרך תהליכים בחברה. חני מפתחת את השילוב זה וחשפה עומק פוטנציאלי להבנת קונפליקטים. ביון מפתח את הרעיון שתהליכים בקבוצה הם תהליכים חברתיים רחבים, וכך מתגלה צורך פרימיטיבי אבולוציוני להשתייכות לקבוצה. פרויד לא בחן אותו כי הוא התבונן רק בזוג. יש גם צורך נרקיסיסטי וגם צורך השתייכות לקבוצה. יש סתירות בין נרקיסיזם וסוציאליזם. סתירות בין שני צרכים אלו, מעוררות פסיכוזות. בקבוצה יש צרכים משותפים לכולם. יש שלוש מטרות עיקריות לקיום הקבוצה - כגון ביטחון מול אויב משותף. הנחות היסוד קיימות ברמה לא מודעת, פרוטומנטלית. חברי הקבוצה מנסים להתמודד איתן. כאשר אחת מהנחות הבסיס מקבלת ביטוי, שתי האחרות נדחסות לעולם הפנימי. ההבדלים בין אלימות ודיאלוג הם תוצאה של רמת עיבוד של תכני נפש חברתיים שנעה לאורך הציר - גורמי בטא חברתיים, גורמי אלפא חברתיים, גורמי בטא חברתיים פרברטיים.
עוצמת התצפית הפסיכואנליטית מוגבלת לגבולות האינטימיות, ונעלמת במרחבים חברתיים. האם ביון לא גילה אינסטינקט של חברה כמו שפרויד גילה אינסטינקט של קבוצה? וייק טוען שמעבר מכאוטיות סביבתית להמשגה הוא לב של התארגנות. אובייקטיביות ומצב החשיבה הם הדמות וסובייקטיביות היא הרקע. פרימיטיביות הנפש היא המנוע. קיום ארגון נובע מרצון האנשים לא להסתובב ברחובות חסרי מעש, כלומר להפחית חוסר ודאות לגבי מידע חסר ועמימות של מידע קיים.
 המשך הדברים יפהפיים, אבל אני לא מצליח לעקוב ולכתוב. כדאי לברר. נראה לי שפוד מדבר על המבט הבינוקולוארי של חיות מרעה המביטות לשני צדדים וסוקרות שטח רחב בדו מימד - ספליט שבצידו האחד מרחב עשב ירוק ונתיב מפלט ובצידו השני רחש מאיים בשיחים; וחיות טרף הרואות עומק ותנועה באמצעות שתי עיניים הרואות שדה חופף לפניהן. חיות המרעה חיות בעדר וחיות הטרף חיות בקבוצה קטנה וממוקדת במטרה. פוד רואה במבט הטרף כמבט המעמיק יותר, הדפרסיבי. אבל שוב, קצת איבדתי אותו.

ד"ר גילית הורוביץ - הביוגרפיה של חני בירן
חני מתארת עובדות נבחרות מאירועי חיים מעצבים שפגשה. הורוביץ מצטטת: "מי שהייתה לו ילדות מאושרת לא נהיה פסיכואנליטיקאי". חני משתפת שהיא מקיימת שיחות דימיוניות עם ביון, שתומך בה, כדמות אב אידיאלית, המציע עצה מנחמת ותמיכה בזמנים קשים. הקשר עם אביה הממשי הוא הפרה קונספציה למפגשה עם ביון. אביה לימד אותה להסתכל על המצב המדיני-פוליטי מנקודת מבטו של האחר. במאמרו של ביון "פרלוד להישג", הוא מתאר כי קיטס אומר שכדי שאדם יהיה בעל הישגים כמו שייקספיר, על האדם שתהיה לו "יכולת שלילית" - היכולת להיות בחיפוש אחר עובדות ובחוסר אונים מבלי שיהיה חסר נחת ועצבני. היכולת לשהות בדרך כשאין בה ודאות ואין בה ידיעה, כששיש ספקות וערפל. זו המביאה את האדם להיות אדם בעל הישגים. שתי שפות מאפשרות זאת - שפת התחליף. המילים מהוות תחליף לתנועה נפשית שצריכה להתרחש ואינה מתרחשת. ההישג הוא השפה האחרת. המילים משקפות את השתנועה הנפשית שהתרחשה ונובעות ממנה. ביו ןאומר שרעיון שגדל מאהבה ומוזן באהבה ישמש פונקציה בשפת ההישג ומשם יתפתח להישג. זו דרכו של אדם שהוא איש הישג.

חני בירן - דברי סיכום
היא מודה ברוחב לב לאנשים הרבים הקרובים לה. חני מצטטת את הביוגרפיה של פרימו לוי: "פרימו לוי היה נוהג לסתור את עצמו ועל פי רוב הצדק היה עימו". מחשבתו של ביון הייתה בתנועה פראית שהביאה אותו למקומות מופלאים. ביון כתב "פואטיקה מדעית", כדברי אמנון פוד. אוקסימורון כמו הפרדוקסליות של ביון. בביוגרפיה של צ'כוב נכתב: "צ'כוב כתב 'בטח ייקראו את ספריי לא יותר משבע שנים לאחר מותי'. טולסטוי חשב שמחזותיו של צ'כוב משמימים בלי עלילה ובלי מסר. כשאמרו לו זאת, צ'כוב צחק כי אמר שטולסטוי אמר לו שמחזותיו גרועים אבל לא גרועים כמו של שייקספיר". יש דימיון בין צ'כוב וביון, וביון לא העלה בדעתו שהיום אנחנו נקרא בהתלהבות את כתביו האניגמטיים. שניהם היו אימפרסיוניטיים, שכתבו על היומיומי, וניסו לכתוב על היומיומי. לא מוצאים אצל ביון תיאור מקרה כמו בספרות המקצועית. יש רק נגיעות קלות ורשמים וכל קורא משלים את התמונה באופן סובייקטיבי. צ'כוב: תוויות וכותרות אינן אלא דעות קדומות, קודש הקודשים שלי הוא החופש מן האלימות ומן השקר. ביון חיפש מטאפורות במדעים השונים, כמו המדע הדו עיני, הקונטיינר, הסזורה, הפרספקטיבה המתהפכת. הוא פנה למיתוסים הגדולים של התרבות, כמו מגדל בבל, כדי לקרוא את השעה הטיפולית הספציפית, מתוך אמונה שכולנו משחזרים את המיתוסים הפילוגנטייים בשעה האונטוגנטית. הוא חיפש אחרי שפה חמקמקה של הלא נודע. לקראת סוף ימיו חתר לפשוט ולייחודי בכל מטופל. ב1975 בברזיליה נתן סמינר, כשהתקרב לגיל 80, ואמר למודרך כך: "אי שם בסיטואציה האנליטית תחת מסה של נוירוזות ופסיכוזות קבור בנאדם הנאבק להיוולד כשם שליאונרדו שייקספיר ואחרים עסקו במתוך מסות של חומר למצוא צורת חיים כך האנליטיקאי מנסה לעזור למטופל להראות לו שהוא עדיין ילד. שני אלה מפרים זה את זה באופן יצירתי". התוויות החיצוניות היא מסתירה את האדם באשר הוא פשוט בנאדם.

מציג את 20151101_221512.jpg


יום חמישי, 8 באוקטובר 2015

ידה ידה ידה

לא כתבתי כבר הרבה זמן, כי הצבתי לעצמי רף גבוה מדי, חשבתי לכתוב רק דברים משלי, ובשביל זה צריך לפתח ולזקק רעיונות ושום דבר לא נכתב. אז הנה איזה פוסט "יומני היקר" בו אכתוב גם על כלמיני דברים חצי אפויים בלי בושה. הו מי אתם קוראים שממשיכים לקרוא אחרי כזו הורדת ציפיות?

אז אתמול הייתי בכנס של תולעת ספרים לכבוד השקת תרגום חדש לספר של פוקו "לפקח ולהעניש". פרופ' אילנה ארבל הסבירה את הספר ודחסה הרבה רעיונות תוך כדי סדר ובהירות. פוקו טוען שהפעלת כוח פיזי מהשלטון על הנתינים היא נחלת המשטר המונרכי, ושבדמוקרטיה הכוח מבוזר ומופעל על ידי האזרחים כלפי עצמם. רעיון הפאנאופטיקון מתאר כלא בו האסירים לא רואים זה את זה, והשומר תמיד יכול להציץ עליהם מבלי שהם ידעו זאת, וכך האסירים מניחים שהסוהר תמיד מסתכל עליהם ומתחילים להתנהל כאילו הם תמיד תחת מבט בוחן וממשטר. במקום כוח פיזי המוקיע וכולא את הבעיות של החברה, עם הקידמה האנושית ועליית הדמוקרטיה, התפתחו כוחות נרמול עצמיים, שמשמשים כאזיקים שכל סובייקט מפעיל כלפי עצמו. הסובייקט כך הופך למקור של הכרת העולם וגם למכפיף את עצמו. ד"ר יואל רגב דיבר אחר כך בלהט על כך שפוקו נמנה על גישות חברתיות הרואות ריבוי מאבקים, ולא מניחות מראש שכל חוליי החברה נובעים מדיכוי מעמדי או מדיכוי מגדרי וכו'. רגב הסביר שיש משהו מדכא בעצם המחשבה על ריבוי מאבקים, שאין אוייב אחד, ושכל התקדמות במאבק אחד משרתת דיכוי אחר. אך הוא הציע שפוקו אינו מציע רק להניח שיש הרבה כוחות מדכאים ולהיכנס לדיכאון, אלא גם לבדוק כל מקרה לגופו ולהיווכח מהם אותם כוחות מדכאים, ואז, אמנם פוקו לא אומר איך, אבל אפשר לפעול כנגד אותם כוחות שגילינו במציאות.

תמיד מפליא אותי כשאני מבין משהו לגבי פוקו, או לגבי צרפתים בכלל, ואני תמיד תוהה אם זה אומר שבאמת הבנתי. כלומר, האם באמת כל ההרצאה הייתה על איך שפייסבוק ממשטר יחסים בין אנשים ואף אחד לא רצה להגיד את זה כי זה נשמע ברור מדי? ולמה לא מדברים על מטריקס ומשחקי הכס בהרצאות פילוסופיות? אני כמעט בטוח שכולם חושבים את זה ואף אחד לא אומר....

לפני ההרצאה בדקתי את מזא"ה 9, דלת ליד, כדי לראות אם המיקום יכול להתאים למטריצת חלימה חברתית שאנחנו מתכננים לחודש הבא. ואחרי ההרצאה קניתי את התרגום החדש של תולעת ספרים לספר של ג'ון סטיינר "לראות ולהיראות", וגם החלטתי לשחרר מלא כסף מהכיס ולהירשם לכנס ההשקה של התרגום בעוד שבועיים בהשתתפות פרופ' רחל בלס ושוקי דורבן.

אז התחלתי לקרוא ובמבוא של רוי שייפר לספר, הוא מסביר שסטיינר, הריהו קלייניאני לונדוני מהגדולים, משלב במאמרים שבספר הזה בין גישה קלייניאנית לבין גישה קוהוטיאנית בנושא נרקיסיזם, שתי גישות שלרוב הן מנוגדות. בהפשטה גסה (ולא מאוד מושכלת) אגיד שהגישה הקלייניאנית לנרקיסיזם מדברת על ריבוי מקומות כמו-גיאוגרפיים בנפש, על כך שהמטופל משאיר את עצמו מחוץ להישג ידו של המטפל, ועל האופן בו המטופל נמנע מלהיות במגע רגשי חי עם המטפל; בעוד שהגישה הקוהוטיאנית מדברת על חוויה בלתי נראית של המטופל, על כך שהוא צריך להיראות ולתפוס מקום ביחסים עם אחרים. אם כן יש בגישה הקלייניאנית מעין ביקורת על המטופל הנרקיסיסטי, והטלת אחריות עליו, שמשום מה הוא בוחר שלא להיות במגע רגשי עם המטפל שמולו. בגישה הקוהוטיאנית יש הבנה גדולה של חוסר הרצון של המטופל להיחשף בפני עולם שאינו מקבל אותו כפי שהוא, והמטפל שוב ושוב מתנצל בפני המטופל על כך שלא הבין אותו כראוי. הגישה הקלייניאנית מבקרת את הגישה הקוהוטיאנית ובין השורות הביקורת נשמעת כמו "boo-hoo, אז לא רואים אותך, grow up, לא מתנצלים!". מצד שני הגישה הקלייניאנית המייחסת לתינוקות סדיזם (במובן מסויים) נשמעת די קשוחה ומפחידה (למי שלא רואה אותה מבפנים), וכל הרעיון של לבחור להיות לא מובן ולא ממומש נשמע לא הגיוני לגישות הומניסטיות  שאינן מניחות את קיומו של קונפליקט פנימי. בכל מקרה, סטיינר עושה אינטגרציה של שתי הפרספקטיבות היריבות כשהוא אומר שנרקיסיזם זה סוג של התחבאות במקום נפשי פנימי, שלא מאפשרת למטופל לראות את האנשים סביבו כשלמים (ולא להכחיש היבטים לא נוחים שלהם), וגם לא מאפשרת לסביבה לראות את המטופל (ולהבין כמה הוא מאויים על ידיה).

סטיינר מדבר על הבושה המתעוררת מול מבט המטפל ככל שהמטופל מגיח ממחבואו הנפשי. הוא אומר שקלייניאנים מזניחים את העיסוק בבושה. תהיתי למה. חשבתי אולי בגלל שבושה היא רגש חברתי, והקלייניאנים רואים את מקור הרגשות הקשים בקונפליקט פנימי, אז הבושה קצת מסבכת אותם. לחלופין, חשבתי שהם אומרים כל כך הרבה גסויות למטופלים במסגרת פירושים, שאולי הם יוצרים אווירה שאין במה להתבייש. אני זוכר שפעם כשהייתי קטן בא חשמלאי הביתה ובדיוק יצאתי מהמקלחת, וניסיתי להתחבא כי התביישתי שהוא יראה אותי ערום, ואבא שלי אמר לי בנונשלנטיות שאין מה להתבייש, והמשפט הזה הוא חלק מחוויית הבושה, ככה שאני לא יודע אם זה שהמטפל לא מתבייש אומר שהמטופל לא מתבייש.

בכל מקרה, רציתי לכתוב רק מחשבה על בושה ומשולשות. משולשות זה מה שקורה כשהאב מפריד את הדיאדה אם-תינוק באמצעות הפרספקטיבה שלו מהצד. חוסר יכולת למשולשות היא חוסר יכולת נפרדות. סטיינר מדגיש שבושה מלווה את חוויית הנפרדות. כלומר, יכול להיות שאני אהיה בקשר עם אדם אחר, ואני לא אתבייש כי אני לא אחווה נפרדות ביננו, או שאני כן אתבייש כי אני כן אחווה נפרדות. בחווייה חסרת נפרדות יש רק שניים - סובייקט ואובייקט. בחוויה עם נפרדות יש חוויה של שלושה - סובייקט ושני אובייקטים. כלומר, כשאני חווה נפרדות, אני חווה את האובייקט שהוא אני בנוסף לאובייקט שהוא האחר. בכך שאני חווה את עצמי כאובייקט אני מבין שגם האובייקט האחר הוא בעצם סובייקט כמוני (שחווה אותי ואת עצמו כאובייקטים במצב שהוא חווה נפרדות, או שחווה את עצמו כסובייקט ואותי כאובייקט במצב של חוסר נפרדות). בושה היא המבט שלי על עצמי בעיניו של אחר, ולכן היא כוללת מבט שלי על עצמי כאובייקט, והכרה בסובייקטיביות של האחר. זה רגש יותר מתקדם מפחד לדוגמא, שיכול לכלול רק סובייקט מאויים ואובייקט מאיים, מבלי להכיר בסובייקטיביות של חוויית האיום. כך ניתן להבין חוסר בושה, לדוגמא באקסהיביציוניזם, כמתקפה על נפרדות, כשהאקסהיביציוניסט מנסה מצד אחד להפוך לאובייקט ולבטל את הסובייקטיביות של עצמו, ומצד שני האקסהיביציוניסט מנסה לזעזע את הסובייקטיביות של המביט בו וכך לשלוט בה ולהפוך את המביט מסובייקט לאובייקט. בתחילת הספר לפחות, סטיינר מחבר בין בושה והשפלה כשתי דרגות חומרה שונות של אותה חוויה, ואומר שלבושה יש מימד פרנואידי. אני לא בטוח בכך. נראה לי שהשפלה היא חוויה פרנואידית של בושה, כלומר בושה בלי משולשות, ואין בה תפיסה של סובייקטיביות, אלא תפיסה קונקרטית יותר של תוקפן וקרבן, כשמישהו כופה עליי חשיפה קונקרטית.

אם צריך שיצא משהו טוב מכל הפוסט הזה, הנה משהו אופטימי יותר וברור יותר על בושה שמאוד מאוד כדאי לכם לראות:




חוצמזה אני מבשל בראשי עוד שני פוסטים שקשורים יותר לרעיונות על קואוצ'ינג, אחד על הגדרת צרכים בקואוצ'ינג (עם קצת התייחסות לפירמידה של מאסלוב), ושני על בשלות נפשית (עם קצת התייחסות לילד המחונן של אליס מילר), ואיך קואוצ'ינג הוא סוג של דילוג עליה, ומה מאפשר לדלג עליה לפעמים. אני מקווה שאבשיל לכתוב אחד מהם מחר ושאף צורך אחר לא ידרוס לי את המוטיבציה.

חוץ מזה סיימתי עכשיו סוג של סמסטר קיץ בקבוצת קריאה ותרגול של טיפול מבוסס מיינדפולנס, וגם בעצמי התחלתי לתרגל יותר ויותר. יש אפליקציה מאוד נחמדה עם מדיטציות מונחות. בפגישת הנחייה שהייתה לנו עם ד"ר עודד ארבל שלשום הוא דיבר על האיכויות הטיפוליות שמיינדפולנס מטפח, כמו להקשיב למישהו ולחפש את הייחודיות שלו ולא לנסות לתייג אותו בקטגוריות. אז עשינו תרגיל בו סיפרנו אחד לשני סיפור רגשי, וכל פעם שהמאזין מצא שהסיפור מזכיר לו משהו מוכר הוא עצר וביקש לשמוע מהתחלה או בדרך אחרת. התוצאה הייתה שכל פעם שצצו הזדהויות או קטלוגים או מקומות בהם המאזין יודע כבר על מה מדובר, הסיפור התחיל מחדש, ונעשה מפורט יותר וחד פעמי יותר. כך במקום להגיד "חבר שלי" אפשר להגיד, "נחום, שהוא חבר מאוד קרוב ללב שלי, כי הוא לימד אותי לנגן באנג'ו בפינות רחוב וכך השגתי תרומות לכלייה". יעני להפוך את הסיפור לפחות היילייטים ופחות קלישאות ופחות "ידה ידה ידה" ויותר תיאורים ספצפייים חיים.

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

נרקיסיזם, טראומה, וחשיבות הפנטסיה בעבודה הטיפולית - סיכום מפגש עם פרופ' רחל בלס

להלן מפגש של פרופ' בלס עם החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. הקלדתי בחופזה ובדיעבד ניסיתי להוסיף הערות הבהרה בסוגריים.

מה זה נרקיסיזם לפי החשיבה הקלייניאנית? האם המשאלה להיות אוטונומי, אוטרקי? -הקלייניאנים לא מדברים במושגי משאלות, אלא במושגים של מצב פנטסיוני מסויים. פנטסיות באמת מתרחשות ברגע מסויים. זה לא הלוואי שיום אחד יקרה משהו. פנטסיה מתרחשת. למשל הפנטסיה התוקפנית היא לחיות עם זה שהרגתי את האובייקט, לא לקוות שמשהו רע יקרה יום אחד לאובייקט. במקום מסויים בי זה קורה, או שזה קרה ועכשיו אני כבר מכפר על זה.

איך זה מסתדר עם חלוף הזמן? או שהפנטזיה היא לגבי אובייקט שאני הורג, חונק, מקיא את האוכל שלו, או שכבר הרגתי אותו ואני מנסה לכפר על כך. זה משהו נוכח שמתרחש. זה ככה כי הפנטסיה היא כזו, והיא אבן הבניין של המיינד. פנטסיה אינה מחשבה. זו מחשבה מיוחדת במובן מסויים. זה לא מחשבה על מה יכול להיות, זה סיפור שמתרחש. יש משהו יותר מדי מתוחכם ברעיון שאני מתכנן לעשות משהו אבל אני לא שם, כלומר ברעיון של משאלה. פנטסיה זה משהו חסר זמן, כמו הלא מודע שפרויד ניסח. לדוגמא התינוק שבוכה בהיעדר החלב לא חושב שיום אחד אני אעשה משהו רע לאמא שלי ואז אני אצליח, הוא לא מתכנן. הפנטסיה היא שהוא שורף אותה בזעם שלו. יש תנועה בזמן. אם הזעם שלי מאוד חזק, אני יכול להיות בחוויה עכשיו שאין יותר אובייקט כי אני הרגתי אותו. "כמה חבל שלא היו לי הורים”, ואחרי כמה שנות אנליזה הוא נזכר שהיו לו הורים, אבל הוא הרג אותם בפנטסיה שלו. לאורך כל חייו חש יתום למרות שיש לו הורים, אך מגלה לבסוף שהיו לו הורים והרג אותם.

אספקט מרכזי בנרקיסיזם הוא הפנטסיה שעכשיו אני מספק לעצמי הכל. אם אני חושב שאני יכול לספק לעצמי את הכל אז אין תלות. אין משאלה בסיסית להיות אוטונומי כמו אצל מאהלר. יש פנייה לאוטונומיה באופן הגנתי כדי להתמודד עם הדינאמיקות שלי. אם אני לא מספק הכל לעצמי, כי למשל מישהו הוליד אותי, וזה לפחות צעד שעוד לא עשיתי לבד. אז יש משהו שהוא לא נכון בפנטסיה הנרקיסיטית. זו טעות. יש איזושהו עיוות במציאות. במציאות אני תלוי, לא הולדתי את עצמי, 
לא הכל בידיים שלי.

ביסוד החשיבה הקלייניאנית לגבי הפנטסיה הנרקיסיסטית, עומדת ההנחה שהמצב הנרקיסיסטי הוא מצב תוקפני. מדוע? אני הורג את האחרים, אני פוגע במציאות. אני לא מוכן לראות את המציאות כפי שהיא, היא לא נעימה לי. היא מעוררת בי רגשות קשים. אם יש אחר הוא לא נענה לי ואני רוצה להרוג את האחר, אז עדיף שלא יהיו אחרים. הפנטסיה הנרקיסיסטית היא שאין אובייקט שאני תלוי בו באופן אמיתי. יש כל מיני וריאציות לכך.

הנרקיסיזם בחשיבה הקלייניאנית היא דבר רע. לא צריך לטפח זאת, זה תמיד רע. לכן זה באמת משהו שבולט בהבדל. נרקיסיזם הוא הגנתי בכל מיני אופנים. יש כל מיני וריאציות עליו. למשל הביטול של האחר הוא דרך טובה להתמודד עם קינאה. אני לא מקנא כי במי אני אקנא, תראו איזה אפס השני. לחלופין, אני יכול לפחד מההתקפה שלי על האובייקט מעורר הקינאה, ואז לעשות לו אידאליזציה, אין מה לפחד הוא כזה נפלא ואני כזה אפס אין סיכוי שאני אי פעם אגיע אליו. זה שוב סוג של ביטול הקינאה וביטול האובייקט כאובייקט אמיתי שבו אני תלוי. אלו תופעות נרקיסיסטיות כמו אידאליזציה של האחר, אידיאליזציה של העצמי, דוולואציה של האחר, דוולואציה של העצמי.

האם נרקיסיזם הוא פחד מתלות? מדוע שאחשוב שאני לא אקבל את הצרכים שלי? אולי אני יודע על עצמי שאני כל כך חמדני שאין דרך לספק אותי. הרי אחרת יכולתי להיות אופטימי שאמא תהיה מספיק טובה ותזין אותי. זה הכל נובע ממשמעויות פנימיות שמעצבות את הסיפור. אני לא אוהב תלות לא כי אנשים לא אוהבים תלות או כי יש להם נטייה בסיסית לאוטונומיה. אני לא אוהב תלות כי אני יודע שאם אני תלוי העולם לא ייתן לי את מה שאני צריך, מכמה סיבות: או שאני חומד מאוד ואז שומדבר לא יספק אותי ,או שאני יודע כמה אני רע ואני יודע שלא מגיע לי שיתנו לי, ואז בגלל הפנטסיות התוקפניות שלי אני יודע שאחרים יודעים ולא יתנו לי ולכן אני לא רוצה להיות תלוי.

אז מה מבדיל בין המנגנון הנרקיסיסטי לבין ההגנה המאנית? במאמר של ריביר – מה שאברהם מתאר כמאני, דומה מאוד לנרקיסיסט. הדגש הוא על משהו אחר. כשמדברים על משהו מאני, מדברים בדרך כלל על הכחשת הכאב, עשיית דברים שנועדו להכחיש את הכאב. המאני אינו מאני במובן של DSM. זה לא מי שמשתמש בכרטיס האשראי עד הסוף, זה לא מאני במובן הקלייניאני. מאני זה מי שיש לו מנגנונים שהוא משתמש בהם על מנת לבטל כאב. לדוגמא מישהו שתהיה לו אמונה שהטיפול עזר לו לפני שהתחיל. "ממש הפירוש עזר מאוד עכשיו אני בסדר" –כלומר, הטיפול עזר לו מהר מדי. או מישהו שעובד כל היום, לא בדברים שנשמעים מאניים, סתם בהייטק, כדי שלא יהיה שום רגע שבו אפשר לחשוב ובו אפשר להרגיש כאב. זהו הכאב שהרסתי, שאיבדתי, שהיה תסכול ולא עמדתי בזה, שלא כולם אוהבים אותי, שיודעים שאני לא טוב כמו שניסיתי לגרום לאחרים לחשוב, בעיקר הכאב שכרוך בין הנטיות לאהוב והנטיות לפגוע. זה כאב שבבסיס העמדה הדיכאונית, אבל בעצם הוא בבסיס הקיום האנושי. לכן הרבה מהמאניה מופיעה במעבר אל העמדה הדיכאונית. מתחילים להיכנס לעמדה, ואז עושים תיקונים מאניים. כמו פסיכולוגיים שאוהבים לעבוד עם חלשים, כי אני אתקן, אני ארפא הכל, הכל יהיה בסדר. זה תיקון שאפשר לתקן אבל לדלג על הכאב. מישהו שנוסע לחופשה של שבועיים וחוזר ואומר שהוא הבריא. זהו כאב של חלקיות, אי אפשר לתקן הכל. במובן מסויים חלק מההתפתחות היא הכרה במוגבלות, ובמוגבלות של האנליזה גם. אי אפשר לרפא הכל, המטפל לא הבין הכל. זה ניגוד מוחלט לגישה הקוהוטיאנית. שם מנסים למלא את החסר, ונרקיסיזם נתפס כצורך בסיסי, וצריך להיות זולת עצמי כי האחרות מפריעה. זו גישה שונה ביסודה.

הנרקיסיסט הורס את האובייקט. זה לא שהוא עסוק דווקא בלהגן מפני כאב, כמו שבפנטסיה הוא עסוק בלבטל את קיומו של האובייקט. כדי שלא להיות תלוי, כדי שלא אצטרך להכיר בתלות. זה יכול להיות אותו אדם שעושה את שני הדברים. אבל השאלה מה המוקד, הפנטסיה המרכזית. אצל מישהו מאני המחשבה היא שאין כאב, אני יכול לרפא הכל. הפנטסיה של הנרקיסיסט היא אני היחיד שבעל ערך פה בכלל. אבל נראה תופעות נרקיסיסטיות לכאורה של אידאליזציה ודוולואציה בכל מיני מצבים.

מה זה בעצם אידאליזציה בתפיסה הזאת? מה התהליך שמבסס את התופעה הזו? הכחשה של החלקים השליליים או החיוביים. יש גם אלמנט של השלכה, וזה מאוד חשוב לתופעה הקלייניאנית. זה לא רק שאני לא רואה את הדברים הרעים שיש באובייקט האידאלי, אלא אני גם שם אצלו את כל הטוב שיש אצלי. זה לא רק שמעלימים את הרע אלא גם אני איבדתי את כל הטוב שיש בי. קלייניאנים מאוד מהירים בפירוש אידאליזציה של המטפל, כי אידאליזציה מרוקנת את המצב הנפשי של המטופל. לדוגמא מטופל שמשליך על המטפל את היכולת לתובנה לפירוש משמעותי. כי להגיד למטופל אתה יכול תנסה, זה אולי יעודד אבל לא ייגע במרכז הסיפור. המטופל נותן לראות שהוא מסוגל ליותר. הוא נותן תחושה שהוא לא מפגר. הוא מראה שהוא יכול לחשוב אבל אומר למטפל איזה יופי אתה חושב. אינסטינקט החיים שבו רוצה שהמטפל יפרש לו. אולי הוא מאוד נרקיסיסט ורוצה שהמטפל יעבוד, אני משלם לו. כמו שאני יכול לשטוף כוס לבד, אבל אתה המטפל אז שטוף אתה. השאלה מה זה להבין, כשהמטפל מפרש, ניתן לומר שהמטופל משליך את היכולת לחשוב. לו היה חושב לבד זה לא רק היה מעניין, אלא שהוא היה חייב להיות הדיכאוני, השאפתן, והמבין. אבל כשזה מושלך על האחר, זה הופך להיות "הממ מעניין”. זה מסית מהעניין עצמו, של להרגיש את הדיכאון. המטפל יחשוב בשבילו והוא יחמיא לו על כך.

אז השאלה היא איך לפרש באופן שמאפשר חיבור יותר טוב. בטי ג'וזף הייתה אומרת, מול מטופל שאומר "חבר שלי כל כך מוצלח, והוא אומר לי שאני הרבה יותר מוצלח ממנו, אבל אני לא מרגיש ככה", אתה מצפה שאני אגיד שאתה בעצם מוצלח כמו חבר שלך, ואתה רוצה שאני אגיד את זה, כדי שזה לא ייגע בך, ושזה לא יעזור לך, ושאנחנו נוכל להגיע לשומקום. ג'וזף מדגישה שיש מצב שבו המטופל רוצה מאיתנו משהו שלכאורה נוכל לומר לגביו "כל הכבוד הוא רוצה פירושים, רק שאני אקשר”, אבל השימוש בדבר הזה נועד על מנת ליצור מעין סיטואציות מעגליות ידועות מראש, שבהן שומדבר לא ייגע, והוא יוכל להמשיך עם אינסטיקנט המוות שלו.

האוייב שלנו תמיד הוא אינסטינקט המוות. זה כח הנגד מול הטיפול. אפשר לשים דגש גם על אספקטים אחרים, לדוגמא אני לא רוצה להרגיש כאב כי אני מפחד שאני לא אעמוד בזה ואמות, או שאני לא רוצה להרגיש אשמה כי אני מפחד שאז אצטרך להרוג את עצמי, אלו דברים קשורים זה בזה. אפשר היה לפרש כמו בטי ג'וזף – אתה יודע שאני הולך להגיד. במקום להיענות למחמאה של מטופל למטפל, לשים לב איך המטופל מוציא מהמטפל את ההיענות. המטופל משליך למטפל חלק מבין שלו, המטפל אמור לעשות את ההבנה, אבל אז שום דבר לא ייקרה. הדגש אינו על התוכן אלא על התפקידים של המטפל והמטופל בפגישה, שנועדו כדי שלא ייקרה שום דבר, וההבנה לא תעבור אל המטופל. יכול להיות שהתכנים משנים, שהמטופל נורא לא רוצה שיידעו שהוא שאפתן, כי הוא חש שזה לא בסדר. אבל, בכיוון החשיבה של ג'וזף, להגיד למטופל משהו על זה, כשהמטופל נשען על הגנה של "יגידו לי את זה ואז אני לא אדע באמת", הרי שמתוך תפיסה זו אין טעם לומר משהו על התוכן.

בכיוון יותר חנה סגל או קליין, אם אני חושב שבאמת יש משהו זוועתי בשאפתנות, אז יכול להיות שעל אף השימוש, אני אלך ואני ארחיב את תמונת השאפתנות אצל המטופל, ואצליח לגעת במטופל. האם לשאול את המטופל מה דעתך על השאפתנות שלך? -אין מה לשאול את המטופל. המטופל מציג לנו הכל. הוא מציג לנו את כל מה שהוא יודע. גם כשהוא שותק בשתיקתו הוא מציג לנו את כל מה שיש לו לומר. גם אם נשאל למה אתה שותק, הוא ימציא סיפור רציונלי כמו הכעסת אותי פעם קודמת. אבל התפקיד שלי הוא להבין ולא לשאול את המודע של המטופל מה דעתו. אז איך? -האם לבקש אסוציאציות מילים כמו אצל יונג – להגיד "שאפתנות" ומה האסוציאציות שלך? -לפי הגישה קלייניאנית זה לא נכון לעשות. זה לא יוביל לשומדבר.

השאיפה היא להבין את הפציינט שישנו. אם הפציינט אומר תתאמץ תתאמץ אבל אני לא אגיד לך מה זה השאפתנות עבורו, אז זה מה שיש. אין לי אינטרס להגיע "לנושא", אין לי נושאים, יש את הפציינט ואיך שהוא. ניתן להתייחס לקאונטר טרנספרנס, וכמה שהמטפל מוחמא, ומגלה את החלקים השאפתניים שלו עצמו. הפציינט לא חושף את עצמו, ויש צד שלא רוצה להיות מובן, ואני עובד איתו באותה מידה. יכול להיות שהפציינט הופך אותנו לאלו שיודעים הכל על השאפתנות המייסרת שלו, ואנחנו אחראים על החיים שלו. זה נעשה מסובך כשהמטופל מבקש מאיתנו דברים שבאמת התפקיד שלנו כמו לפרש. אז לא אומרים אני לא אפרש כדי לא לעשות אנאקטמנט. אז מפרשים אבל מתייחסים גם לאקט. אין התערבות שאינה פירוש ואין שאלת שאלות. זה לא מעניין במובן מסויים. כמו מטופל שמספר השתלשלות אירועים ולא ברור אם הם חיוביים או שליליים בעיניו, וחלק במטפל רוצה לשאול, אבל אם אני אחכה, אבין שחלק בו רוצה שאהיה מבולבל לגבי האם הם טובים או רעים, אולי אצלו זה לא ברור אם זה טוב או רע. אולי זה ברור אצלו אבל הוא רוצה להשאיר אותי באי ידיעה. אולי אם המטפל יבין אז ייגמר הטיפול, והוא רוצה לשמור על המטפל בחיפוש אחר הבנה. אין לי נושא שאני צריך לברר בטיפול. יכול להיות שהנושא לא ברור כי לא שתיתי קפה בבוקר, או כי הוא נגע במשהו שנורא קרוב אלי והפסקתי לחשוב. אבל צריך להיות במגע עם מה שיש, דרך הפירוש. אין לי העדפה. אין לי רצון שהמטופל יגיע לנושא ויבהיר את הרגשות שלו. מה שמעניין באותה מידה זה שהרגשות לא בהירים. ברור שהנגיעה בחוסר הבהירות תוביל לבהירות, ואכן יש לי אג'נדה טיפולית, אבל היא מנוטרלת ואינה מובילה אותי, אני לא דוחף לשלב הדפרסיבי.

לדוגמא מטופל אחרי משבר שמנסה לשדר שהוא יכול להסתדר לבד, ומספר שהוא חש שהוא מרפא את עצמו כשהוא מקבל מסאז', וכשהמטפל אומר לו "נשמע שאתה מסתדר לבד", יש חשש שבהתערבות כזו הוא עלול לשכנע את המטופל שזה נכון. אבל זה חשוב איך מפרשים, ומאיזה עמדה באים. קוהוטיאני וקלייניאני יכולים להגיד אותן מילים במשמעות הפוכה. לדוגמא מטופל שמקנא במטופלים אחרים. המטפל יכול להגיד “בהרגשה שלך היית אמור להיות המטופל היחיד שלי אי פעם". הקוהוטיאני שאומר את זה אומר זאת באמפתיה לכמה רע העולם שאמנם לא כך, כי היה צריך להיות ככה, אבל מה לעשות העולם נכשל ואתה פגוע. המטפל הקלייניאני אומר את זה כתסתכל איך אתה הרסת עולם טוב. יש לך אחים שאותם אתה אוהב ואתה יודע שלא היית מסתדר בלעדיהם, ואתה רוצה ליצור עולם שבו יש רק אותנו, כי אתה כל כך לא סובל את המציאות, הדי בסדר שיש בעולם, יבוא יום ותוכל לסבול אותה. זו מנת מציאות לפנים. אותן מילים אך מעמדה אחרת לגמרי.

אך מה במקרים שאדם חי במציאות ממש מזעזעת? -קשה להתייחס לזה כפנטסיה שלו להגיד "לא נורא זה רק המציאות". אבל בכל זאת, זה שיש חיים רעים זה לא סיבה לטיפול. (המוקד של טיפול אינו שינוי המציאות, אלא שינוי המשמעות שהמציאות מקבלת). קליין מבחינה הרבה בין אובייקט טוב לבין אובייקט אידאלי. (אובייקט אידיאלי הוא כזה שלכאורה אין בו שום רע. אובייקט טוב הוא כזה שמסוגל לחבר בין טוב ורע, ולמצוא דרך לאהוב גם מציאות לא מושלמת). אובייקט אידאלי הוא לא טוב, הוא הגזמה של הטוב בגלל שהמציאות בלתי נסבלת. אובייקט טוב הוא דבר טוב. לפעמים יש מצבים בהם אידאליזציה היא לא דבר רע, למשל בהתאהבות. אבל הרגעים האלה הם לא כל החיים. בגדול מה שחשוב באמת זה אובייקטים טובים. (ואלו אובייקטים שמחברים אותנו למציאות,ומאפשרים לחיות בה גם כשהיא קשה).

במקרה של השאפתנות השאלה מה קורה עם המטפל. יכול להיות שהמטופל מרגיש טוב עם השלכת הטוב על המטפל. אבל אם המטפל חש שיש הגזמה של הטוב אז זה כבר בעייתי. או במקרה של המטופל שמסתדר לבד, השאלה האם המטפל הצביע על הפער מול המציאות, או שהוא חשש לערער את המטופל ולהפגיש אותו עם המציאות, ואז הוא ריכך את העימות עם המציאות. אולי המטופל לוקח את המילים כאישור להתנהגות מסוכנת. מה ניתן לעשות במקרה כזה? -אז נותנים פירוש, שומעים תגובה, ואז בודקים מה קרה שזו התגובה, ואולי ניתן להבין לפי התגובה מאיזה כיוון אמרתי את מה שחשבתי שאמרתי. האם הוא קלט את מה שהתכוונתי בין השורות בלי ששמתי לב לכך בעצמי? איך אני מרגיש לגבי מה שהוא עשה בתגובה, אולי אם אני נבהל מזה שהוא לוקח את הדברים כפשוטם, יכול להיות שזה הוא שנבהל מזה, יכול להיות שמטופל מנסה להעביר את הבהלה אל המטפל. פירוש שאינו מאשר ואינו מבקר יכול להיות: “אתה היית רוצה שאני אשתתף איתך בהבנה הזו כאילו שזו דרך מוצלחת לטפל בעצמך", כלומר המטפל משתמש במה שקורה בתוך עצמו. המטפל מרגיש את המטופל נכנס לו לראש ומנסה להשתלט ואומר זאת, אני שם לב שאתה נכנס לי לראש ומנסה להשתלט עליי ולשכנע אותי, אבל אז תהיה לגמרי לבד, לכאורה נהיה שנינו ביחד אבל בעולם מאוד מעוות. חלק במטופל יודע שזה לא בסדר, אבל השאלה איך לתת מקום לחלק היודע הזה. אם יש תחושה שאי אפשר לעמת אותו עם המציאות, אפשר לפרש זאת: "אתה רוצה שאני לא אגיד". זה גם אינפורמציה. גם ההרגשה שלא הבנתי, או שזה יזיק לו, וכו'. כל הרגשות שמתעוררים בי הם עוד אינפורמציה למה שמתרחש בתוך המטופל. זה דורש קשב מאוד אינטנסיבי. לפעמים אנחנו אומרים פירוש, אך מתוך חשש שלנו, אנחנו אומרים זאת בחוסר שכנוע, עם סימן שאלה בסוף, כמו במאמר של סטרייצ'י.

לדוגמא, הפציינט אומר למטפל שהוא מאוכזב ממנו, ושבעיניו המטפל נכשל בטיפול. המטפל יכול להגיד משהו התייחסותי כמו שזה קשה לשניהם להתמודד עם כשלונות. מבחינה קלייניאנית, עליי לחשוב האם נכשלתי. אם אני לא ממש בתוך השעה לא אבין אותו. יכול להיות שאחשוב שדווקא איתו אני מאוד מצליח ואני לא מבין למה נכשלתי בעיניו. חשבתי שאני מצליח, אבל אולי זה הכל בלוף שהעדפתי להאמין לו, והנה עכשיו הוא אומר לי משהו אמיתי יותר וכדאי לי להקשיב. אם אני לא בתוך השעה ועם הרגשות של מה הוא עושה לי ומה הוא עשה לי, אני לא יכול לעשות זאת. הדברים האלה הם לא רעש רקע שצריך לבטל כדי להשתמש באסוציאציות. כדי לעשות זאת אני אחשוב על הטיפול בכלל, למה זה עולה עכשיו, מה גרם לו לומר לי את זה כרגע.

לגבי מי שגדל במציאות הקשה – מציאות קשה זה לא סיבה לטיפול. אנשים מתים, יש הורים טובים יותר וטובים פחות. יש הורים שכן מבינים או לא מבינים. המציאות בפני עצמה היא לא סיבה לטיפול. לא הולכים לטיפול בגלל שהמציאות קשה. (הולכים לטיפול כדי להתמודד עם קושי נפשי). מציאות קשה מתחברת לבעיות מסויימות שחושבים שמתאים להן טיפול. אבל זה שיש רעב במדינה זה לא סיבה לטיפול. (הטיפול מתמקד בהשלכה של משמעויות על העולם). לדוגמא אפילו מי שעבר פגיעה מינית בגיל מוקדם ומרגיש שהאובייקט הוא הרסן ותוקפני, ושיש לו סיבה טובה לחשוש מכך בגלל המציאות הקשה שפגש, הרי שזה לא נכון זו המציאות במפגש עם המטפל, המטפל אינו התוקפן מהילדות, ולכן זו השלכה שלא מאפשרת לראות מישהו שכוונתו יכולה להיות אחרת, לא תוקפנית. כך גם אין קשר ישיר בין דרגת קושי המציאות לדרגת קושי הפתולוגיה. שני אנשים יכולים להגיב לאותו אירוע בצורה שונה. אין יחס בין חומרת האירוע וחומרת התגובה הנפשית. זה לא שמי שגדל ביותר רעב ככה הנוירוזה שלו יותר קשה.

אבל אז איך הפתולוגיה נגרמת משנאת המציאות? -קליין אומרת שבמצבים בהם יש תסכול זה כאילו מזמין יותר פגיעה, אבל יש פקטורים נוספים. מה לגבי קורבנות טראומות חמורות לדוגמא? -גם שם רואים שמי שעבר משהו מאוד קשה לפעמים סובל ממשהו פחות קשה, ולהיפך. כך גם יכולות להיות תגובות מגוונות שיכולות להיות לאירוע טראומטי (יש מי שיפתח חרדה ויש מי שיפתח דיכאון ויש מי שדווקא המפגש הקשה עם המציאות יעיר בו תגובה חיונית). כך גם אין השפעה נפשית ספציפית של אונס, הוא לא גורם באופן עקבי לתופעה נפשית אחת. גם לא ניתן לומר שהורים רעים גורמים לתופעה ספציפית הנבדלת מהתופעה הנגרמת מאונס. לא מדובר בבעיה פיזית כמו היעדר חלב שגורם לעצמות חלשות. (אנחנו נוטים לחשוב מדעית ומשפטית, ולכן מחפשים סיבה ותוצאה, אבל לפי החשיבה הקלייניאנית הנפש לא בנויה ככה, היא בנויה על פנטסיות ומשמעויות שאנחנו מייחסים למציאות). לפי החשיבה הקלייניאנית ניתן לראות שיש פה מערכת של משמעויות, והקשיים קשורים למשמעויות. יכולה להיות אמא מצויינת, והילד מלא קנאה, ואומר שלא הייתה לי אמא, וחי בעולם בו אין אמא בגלל הקנאה. יכולה להיות אמא די בסדר, והילד מלא חמדנות, ועם ילד אחר היא הייתה מוצלחת נורא, ובשבילו היא הרעיבה אותו. הגורמים הפנימיים חשובים. איך הילד מפרש את מה שקורה? אם אין אוכל, מישהו יגיד כמה נורא שאין אוכל, ומי שמרגיש נורא אשם יגיד שאני אחראי לזה ואני הבאתי את זה על כל המשפחה. כל פרנואיד הוא באיזושהי מידה נרקיסיסט: בפנטסיה כולם רודפים דווקא אותי, מכל האנשים.

יש הרבה דרכים לחוות מציאות קשה, והן מאוד מושפעות מהעולם הפנימי. יש דוגמא מאוד קשה לכך במקרה של אונס והאשמה שהקרבן חווה. לכאורה הנפגעת יכולה לומר לעצמה שהיא לא ביקשה את זה ושאין מקום לחוש אשמה. אבל אירוע כמו אונס שונה מאוד מהאופן שבו אנחנו תופסים לפעמים תאונת דרכים ש"קרתה לי" ואין לי בה תחושת אשמה, כי במקרה של אונס האירוע עובר הרבה יותר גלגולים נפשיים. ההבדל הוא בגלל עולם של פנטסיות בסגנון "אולי אני רציתי את זה", או "אני אשמה". זה בגלל המשמעויות שניתנו לאירוע בעולם הפנימי ולא בגלל האירוע עצמו. (וגם בתאונת דרכים לפעמים מי שלא נפגע דווקא יחוש אשמה גדולה על זה שאחרים נפגעו, כי בפנטסיה שלו הוא ניצל על חשבונם). לאירועים פיזיים אין השפעה ישירה על הנפש, ההשפעה מתווכת דרך הפרשנות שאנחנו נותנים לאירוע. הבעיות הנפשיות נובעות מהמשמעויות שאנחנו משייכים למציאות. ברור שיש מציאויות קשות, (וברור שצריך לפעול כדי לתקנן ברמה הפוליטית והמשפטית וכו', אבל זה לא יפתור את הבעיות הנפשיות). (אולם, כדי לעזור להתמודד עם המציאות הנפשית עדיף שלא להתייחס לאופן בו המציאות החיצונית גרמה לבעייה הנפשית). במקום זאת עדיף תמיד לפרש בתוך הטרנספרנס, (לגבי האופן בו המטופל מתייחס למטפל כאן ועכשיו). כי לא מתווכחים אם אבא היה בסדר או לא, מה שהמטפל יודע בבטחה זה שיש אובייקט רודפני פנימי. הגורמים הגנטיים-סיבתיים של זה אינם במרכז החשיבה של המטפל. העבודה שלי אינה במציאות, ואינה בפיענוח המציאות. אני יודע מעט מאוד על המציאות, רק את מה שהמטופל סיפר לי. אני יודע רק שזה מה שהוא סיפר לי. (המטרה בפסיכואנליזה אינה לשמור נאמנות לאמת המשפטית לדוגמא, אלא לשמור נאמנות לאמת הנפשית. ומומלץ לקרוא דיון בנושא במסגרת סיכום כנס על ההבדל בין פסיכיאטריה משפטית לבין פסיכואנליזה).

דוגמא אחרת: מטופל שעבר טראומה בילדות, שמתנהג באופן מאוד חודרני ומנסה להיכנס לחיי המטפל. המטפל חש שהמטופל מנסה להיכנס לו לנפש. למה הוא נכנס לי לחיים? יש כל מיני דברים שאפשר לברר – למה הוא עושה זאת? למה הוא נכנס לחיי? האם נבין זאת על רקע הטראומה, שכמו שהמטופל חש חודרנות בטראומה שעבר, וזה סוג הקירבה שהמטופל למד? -תפיסת למידה כזו לא מתאימה לתפיסה הקלייניאנית. אם אנחנו חושבים על הקירבה הזו, אז יש בה גם ביטול נפרדות, ואקט תוקפני של כניסה למישהו אחר. זה דומה לפנטסיות של הזדהות השלכתית – והשאלה היא האם המטפל רוצה שזה יקרה, מתנגד וכו'. אבל אנחנו יודעים שזו לא המציאות וזה לא טוב לאדם. זו לא קרבה אמיתית. זה לא מה שאינסטינקט החיים רוצה. הנפש יודעת בעומקה שזו לא הדרך להיות קרוב למטפל. אין טעויות למידה כאלה – שבגלל שזה הניסיון הטראומטי עכשיו המטופל חושב שחודרנות זו הדרך להתקרב.

הרעיון הקלייניאני הוא שבחוויה של המטופל חודרים לתוכו, אולי בגלל חוויות אובדן מרחק כי העולם מתסכל מדי. גם אם היה תוקפן במציאות בעבר, זה לא רק שהמטופל התלונן למשטרה ועבר הלאה. במקום זאת יש גם את איך שהמטופל תפס את מי שתקף אותו. למרות שאנחנו יודעים שהעולם משתנה, אבל איכשהו יש "דמויות רעות" שנשארות כמו שהן. "הורים רעים" נשארים "רעים” בפנים.

השאלה היא מה המטופל עושה איתי, איך הוא קולט את העולם איתי. זה לא משנה שהוא משחזר איתי משהו. לא ניתן לשנות את העולם. השאלה איזה פנטסיות דומיננטיות בתוך העולם. מעניין לחשוב האם המטופל חושב שהמטפל נהנה מזה שהמטופל נכנס לתוכו. מה המטופל חושב שהוא עושה לי כשהוא נכנס לתוכי? ניתן לפרש שהמטופל מרגיש שהוא רוצה להיכנס למטפל לבטן, והמטפל גם רוצה זאת. הפירושים הללו נותנים מקום לפנטזיה, ולהתקרב אליה, ואז אפשר להבינה. כיצד המטופל מגיב לפירוש כזה, האם הוא מתרחק ממנו, ואז אפשר להבין שהוא מגיב באשמה רבה על התוקפנות בחודרנות שלו. או שהמטופל חושב שהמטפל אוהב את זה, והוא חש שהוא נענה לצורך של המטפל שיחדרו אליו. אבל אז המטופל מכניס למטפל משהו מעצמו, מוותר על חלק מעצמו. אולי המטופל מנסה להחזיק בבעלות על המטפל דרך שאלת שאלות חודרניות וידיעת פרטים על חייו. ניתן לשאול מדוע המטפל לא רוצה שהמטופל ידע פרטים אישיים עליו, שיהיו למטופל מחשבות רעות ועויינות על האנשים האמיתיים בחיי המטפל.

אין טעם לשחזר את היחסים עם ההורים, השאלה מה קורה איתי ומה הדינאמיקה הנפשית איתי. יש תחושה שהמטופל מנסה להשתלט על חיי המטפל, אך המטפל לא חש בנוח עם זה, המטופל רוצה לנכס משהו של המטפל, המטפל לא חש שהמטופל יתייחס היטב לחלקים שלו. זה מרחב של חמדנות, שניתן לספק רק עם האוכל של אחרים, מה שמעניין זה מה שיש למטפל בצלחת, המטופל חושב להיות המטפל במקומו. על ידי הפנטסיה הזו ניתן להימנע מאשמה רבה.

הפתרון השחזורי הוא קל מדי, לא נכון, ומצמצם לנו את הנכון באופן דרסטי. זה שאותו דבר קרה עם ההורים לא מסביר כלום. להגיד "אתה עושה את זה כי ככה ההורים התייחסו אליך?” זה לא עוזר. להבין זה באמת לסבול את הרגשות הללו. זה להבין מה המטופל חושב שהמטפל חושב. אם נגיד החודרנות מעצבנת, פירוש יכול להיות יותר כמו "אתה מרגיש שאני לא רוצה לתת לך את הפרטים עליי, שזה שלי ולא שלך, זה פרטי, אבל אתה מרגיש שאתה תוכל בכוח, דרך המסכנות והרעב שלך, לקחת ממני משהו שהוא רק שלך". אבל אז נגיד מעניין שזה לא רק הפרטים האישיים של המטפל עצמו, אלא הם קשורים לבת זוג של המטפל וכו'. המטופל מנסה להגיע לבת זוג של המטפל. העיצבון עולה כי המטופל קולט שהמטפל לא רוצה לספר למטופל על משפחתו, שיש סיבות לכך שהמטפל לא רוצה, שהמטפל רוצה לשמור על הפרטיות שלו לעצמו, והמטופל חושב שיוכל לקחת זאת בכוח. הפירוש יכול להיות "בחוויה שלך אני לא רוצה לספר לך על עצמי, אבל מה שאני רוצה לא חשוב".

האם המטופל מודע לפוגענות שבהתנהגותו? למטופל שנפגע מחודרנות, יש הזדהות עם חוסר היכולת לעמוד בפני כוחות שפועלים, ולכן חשוב שהמטפל יעמוד על שלו. השאלה הקלייניאנית היא איזה חלק במטופל הוא המטפל. בדוגמה זו המטפל הוא החלק במטופל שמנסה לעמוד בפני פריצה. ההזדהות ההשלכתית היא קומוניקטיבית, ובשלב מסויים אפשר גם להגיד "אתה חושב שאני לא אוכל להבין אותך באמת עד שאני לא אחווה מה זה הלחץ החודרני הזה שאתה מפעיל כלפיי, רק אז אני אבין מה זה להיות אתה". ועד שלא יהיה פירוש של החלקים שהושלכו לתוך המטפל המטופל יצטרך לחזור לטיפול.

אם המציאות לא משנה אלא רק הקניית המשמעווית על ידי המטופל, והמטפל משקף מציאות, אז איך היא כן נקלטת? -כי המציאות שהמטפל פונה אליה, היא של הפנטסיה הפנימית. לא שמים במוקד את הסיבות החיצוניות, כי הן לא אינהרנטיות לפנטסיה. לא אומרים זה קרה לך כי אתה ילד שלישי, זה לא פנטסיה אלא משהו שמתייחס למציאות החיצונית. מה יקרה לנפש של המטופל כשישמע את הפירוש של הפנטסיה, בניגוד למה שקרה לו עד עכשיו. הוא ירגיש לראשונה שהבינו אותו. אם זה היה נכון, חלק ממנו יודע שהמטפל שלו מבין אותו. להבין אותי זה לא סתם מרגיע, אלא זה אומר שזה ניתן לחשיבה, זה לא כל כך נורא שמתים מלחשוב ולומר זאת. כשהמטפל אומר את זה, המטופל מרגיש בעומק ליבו "נכון לא אכפת לי ממה שאתה רוצה, אני אכנס לתוכך ואני אפגע בך" וזה צעד מאוד משמעותי בהתפתחות – הוא לוקח חזרה את החלק התוקפני. או אם אומרים לו "אתה רוצה שאני אדע איך זה כשחודרים לתוכי", אז לרגע המטופל יחווה את עצמו באופן עמוק יותר כמי שחודרים לתוכו, אבל גם שמישהו אחר יודע מה זה שחודרים לתוכו. במובן זה מה שפוגעני באונס אינו החדירה, אלא המשמעות, של לקחת ממני בלי רשות. והמטופל מבין שיש מי שיכול לגעת בזה, ויכול להתחבר לחלקים נוספים שלו.

התקווה היא שבמקום להשליך את עצמי על כל העולם, אני אוכל להיות עצמי עם כל החלקים הקשים בי, ואז העולם יכול להיות המציאות. כרגע העולם אינו המציאות. העולם צבוע לגמרי בפנטזיות שלי. לכן אני חושב שאוהבים אותי, שונאים אותי, רוצים להיכנס אלי. העולם בדרך כלל לא כל כך עסוק בי. החיים שלי נעשים קשים מהפנטסיות שלי. אסור לי להצליח, אם אני אצליח אני אענש וכו'. המטרה היא להחזיר את החלקים המושלכים. מה המקורות של החלקים זה פחות במוקד.

אז אולי זה דווקא הקשב הרב שאנחנו נותנים לפנטסיות של המטופל שעוזר לו? -יש פרדוקס שמישהו פסיכוטי ומפרק כל משמעות, ואנחנו נגיד לו משמעות והוא משום מה פתאום יבין זאת. ההגנה פועלת כנגד הפירוש שלי אז איך הוא יחדור? ביסוד החשיבה הקלייניאנית – אנחנו עשויים חלקים וחלקים. יש חלקים שלא רוצים ויש חלקים שרוצים ויכולים להבין. זה לא התפתחותי כמו אנה פרויד שיש מעבר לגמרי מכאן לכאן. יש חלקים שונים, צדדים שונים, ואם הם לא שם הטיפול לא יכול לעבוד. אנחנו חושבים שהמילים שלנו חשובות. לפעמים הפציינט לא מקשיב לתוכן. אנחנו נותנים פירוש נורא מורכב, והוא חושב, הוא בעדי או נגדי. אבל התוכן משמעותי. המשמעויות הן שפועלות.

לא מספיק שאני אהיה דמות שמנסה להבין, אני צריכה באמת להבין, זה לא להיות כאילו מבין, זה להבין באמת. זה לא המאמץ. המאמץ עבורנו לא הוא המרפא, זו סוגסטיה – איזה כיף שיש מישהו שנורא מתאמץ בשבילי ובשבילו גם אני אפסיק להיות מופרע. קליין אומרת שהרבה טיפולים מתבססים על הגנות מאניות, זה מאפשר לבנאדם להיות יותר יציב ולפעמים זה מאפשר לבנאדם לראות יותר את המציאות. יש לה מאמר יפה וקצר, "הקריטריונים לסיום אנליזה” (1950), והיא אומרת בו שיש כל מיני קריטריונים מוכרים של יכולת ליחסי אובייקט, יחסים בין אנשים, וכל מיני יכולות של האגו, ואז מוסיפה: "כל הדברים האלה קשורים בסופו של דבר במיתון מסויים של החרדות הפרנואידיות והדפרסיביות. לגבי היכולות של אהבה ויחסי אוביקט, הן עולות רק כשחרדות רודפניות ושל היעזבות יפחתו. הנושא יותר מורכב לגבי התפתחות האגו, שני מאפיינים מודגשים במקרה זה – גדילה ויציבות, ותחושת מציאות. אבל אני מאמינה שהתרחבות בעומק האגו גם היא חשובה. אלמנט מובנה באישיות בריאה היא עושר חיי פנטסיה והיכולת לחוות רגשות בחופשיות. מאפיינים אלו לדעתי מניחים שהעמדה הדיכאונית האינפנטילית עובדה, שהחרדה והאשמה וצער לגבי האובייקט הראשוני נחוו שוב ושוב. התפתחות רגשית זו כרוכה בטבען של ההגנות. כישלון בעיבוד העמדה הדיכאונית קשור באופן הדוק עם דומיננטיות של הגנות החונקות רגשות וחיי פנטסיה ועוצרות תובנה. אלו תובנות שקראתי להן הגנות מאניות, אך למרות שאינן תואמות את מידת היציבות וחוזק האגו, הרי שהן הולכות עם שטחיות”. לו אותם אנשי הייטק שעובדים כל הזמן, והם יציבים כל עוד המציאות מצומצמת. צמצום מרחב המציאות הרלבנטית מביא אנשים ליציבות רבה.

ניתן לתמוך בהגנות המאניות. אנחנו נמשכים לשטחיות וזה חלק מהבעיה. ריביר: “הטיפול על ידי סוגסטיה: המטופל מנסה בכל מאודו להונות אותנו כך. הרבה מההצלחה הטיפולית בשנים הקודמות נסמך על מנגנון זה שלא הבנו. המטופל מנצל אותנו בדרכנו, במקום לעבור אנליזה, והשיפור שלו מתבסס על מערך הגנות מאנית. התוצאה היא שהמטופל מפתח הגנה מאנית בפני החרדה והמחלה שלו, כי התחושה הקשה והכישלון לא נפתחו. האנליזה האמיתית של האהבה והאשמה של העמדה הדיכאונית היא קשה ביותר, כי הן קבורות עמוקות. תחושת ההצלחה בטיפול היא התחמקות ברגע האחרון על ידי ההשלכה וההכחשה של המטופל. יש הרבה כוזבות בהעברה מול מטופלים אלו. עבור המטפלים קשה לשאת בהעברה חזקה, בין אם היא טובה או רעה, אבל כשהאגו והאיד בברית כנגדנו וההעברה כוזבת, הרי אנחנו מתקשים לראות מעבר לכך. העברה כוזבת היא רעילה לנרקיסיזם שלנו, ומשתקת את הכלי שמשרת אותנו בעשיית טוב, הריהו הבנת הלא מודע של המטופל. אז הוא מעורר את החרדות הדיכאוניות שלנו, והכוזבות של המטופל נותרת בלתי נראית ובלתי מפורשת על ידנו גם כן”.

במקרה של המטופל הטראומטי החודרני, המטופל לא רוצה לגלות את השם של בת הזוג של המטפל. זה לא מזון מחייה. שם של מישהי אינו מקור לחיים. הרי המטופל יודע על אהבה אחרת, איפה הכמיהות שהושתקו? כמו מי שמשתוקק שיאכילו אותו עטיפות, זבל, הוא נורא רוצה זבל. אבל מה קרה לאוכל הטוב? ניתן לפרש את הטרנספורמציה שהמטופל עושה לשם בת הזוג של המטפל. אי אפשר לאכול את בת הזוג. האוכל הטוב שהמטפל באמת נותן זה הפירושים. האוכל הטוב פחות מעניין מהאינפורמציה הקונקרטית שלא יכולה להזין. אולי המטופל מבקש שם, משהו סטאטי, קטגורי, מול השתנות וגדילת הנפש?

קליין אומרת "אם במהלך האנליזה אנחנו מצליחים להפחית חרדות רדיפה והגנות מאניות, אחת התוצאות תהיה הגדלת כוחו ועומקו של האגו". כשחווים חרדות רודפניות במהלך אנליזה, יש חוויה אינטגרטיבית של המטפל, וכך גם של האגו. הדמויות המפחידות מהעבר עוברות שינוי מהותי במיינד של הפציינט. הן משתפרות. אובייקטים טובים, בניגוד לאובייקטים אידיאליים, מתבססים היטב במיינד, רק אם הפיצול החזק בין אובייקטים אידאליים ורעים רוכך, אם השנאה מרוככת על ידי האהבה.

ג'וזף מדברת על הפציינט שקשה להגיע אליו, כמקביל לניסוח של הפולס סלף של וויניקוט. אלא שג'וזף לא מתעניינת בטרו סלף, היא לא חושבת שזה נכון, רעיון זה של וויניקוט מבוסס על גרעין בפנים שרק מחפש להתבטא, וזה קשור לאימפינג'מנטס. היא לא מתעניינת בזה. לדוגמא מטופל מרצה שמקבל פירושים מהר מדי. ג'וזף הייתה שואלת איך ההיענות לפירוש משרתת משהו. ויניקוט היה אומר שזה משחזר – שהמטופל למד שצריך להיענות לטיפול כדי לשמור על עצמו, וגם עכשיו כשלא צריך להיענות, הוא מפעיל את אותו מנגנון נלמד. אצל ג'וזף אין מנגנונים נלמדים, הפנטזיה משרתת אותו כרגע. יכול להיות שכמו אצל ג'וזף המטופל יגיד כן ואז לא יצטרך לחשוב, הדברים לא יגעו בו. אולי הוא שם במטפל חלק נורא פגיע שלו, ושאם המטופל יסרב לפירוש המטפל יתאבד. אבל זה לא קשור במשהו נלמד, אלא במשמעות ודינאמיקה פנימית. אצל וויניקוט הטרו סלף הוא משהו סטאטי יותר, שאפשר באמת למצוא. וויניקוט נתפס כידידותי. אבל אצלו עיקר מה שאתה צריך כדי להתפתח זה שיעזבו אותך בשקט, שאמא תעשה אמבטיה בטמפרטורה מדוייקת שאני לא אדע שיש שם בכלל מים. יש שנאת מציאות בסיסית. התיאוריה שלו גם באובייקט מעבר הוא שהמציאות כל כך רעה שיהיה משהו ביניים שיאפשר לי להכיר במציאות. היחס למציאות מאוד שלילי אצלו. כל התהליך ההתפתחותי נועד כדי להגיד מה יסודות בני האדם. אצל וויניקוט זה אנשים אחרים מפריעים לי ותנו לי להיות בשקט כדי שאני אהיה לבדי. לפי הגישה הקלייניאנית המציאות היא המשמעות של להיות חי, עומק, להרגיש את הדיכאון והמגבלות, אלו החיים.

אשמה אצל נרקיסיסטים: ריביר מדברת הכי יפה על זה. הבעיה של אותם פציינטים שלכאורה מאוד ידידותיים אך למעשה הם נרקיסיסטים ושומרים מרחק ומשתמשים במנגנונים המאניים. היא אומרת שהבעיה שלהם בסופו של דבר שהם לא יכולים להכיר באהבה. הם לא יכולים להכיר באהבה כי אז הם ירגישו אשמה אינסופית. האובייקט כבר מת מה יש לעשות. אלו דבריה: "זה נראה מוזר וסותר. המטרות הלא מודעות מצד אחד לעשות את כל האנשים סביבו מרוצים, אך מבחוץ הוא נראה אגואיסט ולא אכפת לו מאחרים. אבל הסיבה שהוא מגיע לטיפול זה להחיות אובייקטים מתים. אבל חוסר התיאום הוא לא מקרי. הניגוד בין הקיצוני בין אנוכיות מוחצנת לבין אלטרואיזם לא מודע, הוא חלק משמעותי בהגנה על ידי הכחשה. המטרות הלא מודעות באמת לא מודעות. לא ניתן להשתמש בהן כמנוף באנליזה ולהגיד – בעצם אתה רוצה לרפא ולעזור לאחרים, כי המחשבה הזו היא הכי נוראית בעולם בשבילו. היא מעלה את כל הדיכאון ותחושת הכישלון שלו, את כל החרדות המלאות שלו". אם הוא אוהב את האובייקט הרי שהוא הרס אובייקט אהוב.

הטענה הקלייניאנית היא להגיד כל מה שאתה רואה ונתמודד, הפציינט יצעק ויגיד שזה גרוע. אבל לצד זה יש עמדה בתוך קליין, שחנה סגל מכנה טאקט – לא להגיד דברים שמנותקים לגמרי מהמטופל. לכאורה יש סתירה בין השניים. חיים בין שתי הפאזות הללו. מצד אחד תגיד מה שתגיד. כי מה שאני אומר לא מעורר רגשות. הרגשות ישנם. אם המטופל צועק באופן מודע, זה לא שגרמתי למשהו שלא היה שם קודם, לא יצרתי חרדה, החרדה הייתה רק שהיא לא נחוותה על ידי האגו. לא יצרתי תחושה שמישהו מת. הוא חי את זה רק הוא לא היה במגע עם זה. אבל אפשר להגיד משהו שהכי נוגע מבין מרחב של אפשרויות. זה לא שקודם הוא לא היה בחרדה ועכשיו הוא בחרדה. קודם הוא היה בחרדה באופן X ועכשיו באופן Y, וY עדיף – כי להיות מודע לחרדה זה יותר טוב משהיא תפעל בלי שתדע בכלל.

קליין ב"הערות על מגנונים סכיזואידים”, מדברת על פציינט: "בפגישה המטופל סיפר שחש חרדה ולא ידע מדוע. אז הוא השווה עצמו לאנשים אחרים יותר מוצלחים. גם מולי הוא חש תסכול קנאה ותלונה. כשפירשתי משהו בסגנון זה שרגשות אלו מכוונים כנגדי ושהוא רוצה להחריב אותי, מצב רוחו השתנה פתאום. טון הדיבור שלו השתטח. הוא דיבר לאט בלי הבעה ואמר שחש מנותק מכל המצב. הוא הוסיף שהפירוש שלי נראה נכון אבל זה לא שינה. למעשה הוא לא רצה כלום ולא היה טעם לטרוח לגבי כלום. הפירוש הבא שלי התייחס לשינוי המצברוח. ברגע הפירוש שלי המחשבה להשמיד אותי הפכה אמיתית. התוצאה היא הפחד לאבד אותי. במקום להרגיש אשמה ודיכאון, שחש בעבר, כעת ניסה להתמודד עם פיצול מסויים. הוא פיצל החוצה ממנו את חלקי האגו שלו שחש שהם עויינים ומסוכנים למטפל. הוא הפך את התוקפנות שלו, מלכוון אותה אל האובייקט אל האגו של עצמו. (בהכחשה היה הרג עצמי במקום הרג האנליטיקאי). והתוצאה היא שחלקים מהאגו שלו לרגעים הפסיקו להתקיים. בפנטסיה לא מודעת זו הייתה הכחדה של חלק מהאישיות שלו. המכניזם של הפניית הדחף התוקפני כלפי חלק מהאישיות שלו, שמר את החרדה שלו במצב מושהה. הפירוש שלי של תהליכים אלו השפיע שוב בשינוי מצב רוחו שוב. הוא נעשה רגשן. הוא אמר שחש רצון לבכות, היה מדוכא, אך חש אינטגרציה, ואז חש רעב. זהו רצון לעשות הפנמה של האנליטיקאי שיכול להבין אותו באמת.”

פסיכואנליזה אינה ורבליזציה, או להיות עם מישהו אמפתי שיעזור לך להבין כמה דברים שהפחידו אותך קודם. זה לא להתגבר על דברים שהתביישנו בהם ואז אמרנו בפני מישהו. זה לא העניין. זה לא עצם זה שהמטופל מנסח משהו שהיה חבוי. להיפך, אין עניין להקל על מישהו להגיד, מה שמעניין זה הכוחות ששומרים ומונעים והופכים אותנו למי ששואל. ואז כשהאדם אומר "זה בגלל המטפל" מבלי להיאבק בכוחות הפנימיים שלו שמונעים מהדברים להיאמר. המטרה שלי אינה לברר מה המודע של המטופל רוצה לספר לי ואז לפרש את זה כמו רורשך. אין לי אינטרס לקבל עוד אינפורמציה. העניין הוא כולו בתהליך. אני לא עסוק בלפענח שלושה דברים חשובים פר מפגש, זה לא תהליך פיענוח. מטופל שאומר משהו סתום על זה שאכל פיצה, מסוגל להיות קומוניקטיבי, אבל בחר להשאיר את הרצון להיות קומוניקטיבי אצלי. זו לא העבודה שלי לפענח פיצות. אני רוצה להבין מה הוא. הוא דיבר על הפיצה. ומה שעוזר להיות יותר קלייניאני, זה לקלוט עד כמה הדברים הנחמדים שאנחנו מנסים לעשות הם פוגעים – אנחנו מטשטשים את זהות המטופל, מפחדים מעולמו הפנימי. המטופל קולט את זה. זה מעודד לכיוון האחר.





יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

על הנפרדות

הנושא שאני אתאר הוא קצת obvious אבל הוא עוזר לי מאוד באופן בו אני מבין תיאוריות פסיכולוגיות שונות ומצבים נפשיים שונים. הרבה ממה שאכתוב שואב מאנשים אחרים שלמדתי מהם בשנים האחרונות, אבל זו הדרך בה אני מארגן לעצמי את הדברים שלמדתי בראש, הפשטה פשטנית כזו, ואולי זה יעזור למי שמחפש פירורי לחם בסבך. אז הנושא שאני חושב באמצעותו הוא נפרדות.

הפשטה פשטנית


נפרדות היא התחושה שאני לבד בעולם, ושהאנשים והדברים שסביבי הם חיצוניים לי, ואני לא שולט בהם. זה מקום עם הרבה בדידות וחוסר אונים. זו בדידות כי אני כאן בתוך עצמי לבד, וחוסר אונים כי אני לא יכול לעשות שום דבר לגבי המצב הזה. למעשה יש גבול בין פנים וחוץ שקיים איפשהו בין גרעין הסובייקטיביות שלי לבין העולם שמצד אחד שלו נמצא אני, ומצד שני שלו נמצאים העצמים שאני מתייחס אליהם. אני והעולם. חלק מהעצמים שאני מתייחס אליהם מאוד מבלבלים וקשה לי להבין שהם מחוץ לי. ברור לי שהספה שאני יושב עליה נפרדת ממני. אבל לדוגמא, האוויר שאני נושם, שאני לא רואה כשהוא מחוץ לי, ונכנס לתוכי כאילו אין ביננו גבול, מתעתע את תחושת הנפרדות שלי ממנו. או דוגמא יותר מבלבלת היא הגוף שלי, שחלק ממנו הוא ה"חומרה" של הסובייקטיביות שלי, ואז איפה עובר הגבול בין הנוירון לבין התודעה שהוא "מפיק". דוגמא שלכאורה לא אמורה לבלבל, אבל בכל זאת היא המתעתעת ביותר, היא שלפעמים אני רואה אנשים אחרים כחלק ממני. לאנשים אחרים אשכרה יש בשם שלהם את המילה "אחרים" ובכל זאת אני לא קולט שהם אחרים ממני. כשאני מתייחס לאנשים כאילו הם חלק מעולמי הפנימי ואינם קיימים מחוץ לי אני לא מכיר בנפרדות ביננו. כך למשל כשאני מאוהב ומתייחס לאהובתי בהתאם למשאלותיי ולא בהתאם למי שהיא באמת. במקרה זה אני לא מפריד בין הדמות שבראשי לבין האדם הממשי שנמצא מחוץ לי. זוהי השלכה של עולמי הפנימי על העולם החיצוני.

בנוסף לבדידות ולחוסר האונים, תחושת הנפרדות כוללת גם חוויה של זרות מול מישהו אחר. אני מלטף את החתולה שלי ואני לא יודע מה עובר לה בראש, האם אכפת לה שזה אני שמלטף אותה, או שהיא רק נהנית מהחום שאני מספק לה. פתאום היא קמה ויוצאת מהחלון ואין לי מושג למה דווקא עכשיו באמצע ליטוף. אני לא מסוגל להבין את המניעים של החתולה שלי, היא זרה לי, לא מתנהגת באופן שאני יכול להבין, לצפות לו, ואין לי שליטה בהתנהגותה. אני מנסה להבין אותה כאילו הייתה חלק ממני, מהסובייקטיביות שלי, אבל זה לא פועל, כי בבדידותי אני חושב שליטוף זה משהו שלא קמים במהלכו, בעוד שהיא קמה והולכת. עם בני אדם יש לי יותר הצלחה, ואני מבין אותם קצת יותר טוב כי הם מדברים, והם יותר דומים לי במוטיבציות ובאופן בו הם חושבים. אבל עדיין אני חווה זרות מולם. אף פעם לא אוכל לדעת אם מישהו הצליח להבין אותי לגמרי, או שהבנתי אותו לגמרי. אנשים לא נמצאים בתוך הראש שלי ואני לא נמצא בתוך הראש שלהם. עליי להניח שלא ניתן להבין זה את זה לגמרי. וכיצד ניתן להבין מישהו לגמרי, אם הוא לא מודע לעצמו לגמרי? והם אני מבין את עצמי בכלל? זה כמו המבוכה הזו, כשמישהו שואל מה נשמע, ואני הרי לא יודע מה נשמע איתי, ועד שאני אומר משהו לא כל כך מדוייק שהצלחתי להגיד, הוא מסתכל עליי מוזר, יעני למה אתה בכלל מנסה לענות?

זה מפחיד ועצוב להיות כזה חסר אונים ובודד. זה כל כך לא נעים, שאני מחפש כל דרך אפשרית להימלט מהתחושה הזו. אחד הדברים שהכי עוזרים זה להגיד למישהו אחר, "היי אתה יודע אני לגמרי חסר אונים ובודד", ושהוא יענה "כן זה עצוב הא", או על כל פנים "די מפחיד נכון?" ותרגיש שזה נכון, ותתארו זאת אחד לשני בעוד כמה ניסוחים, ותראו שהמילים המשותפות לכם מתכוונות לתחושה הזו כנראה, או לפחות להבין ששניכם נאבקים להבין מה לעזאזל הולך פה. תקראו שירה ביחד, לא תבינו כלום, תודו בזה לפחות. זה סוג של קסם כזה, שמצד אחד כולנו כל כך בודדים ומצד שני אפשר להיות בודדים ביחד, ולהרגיש פחות בודדים. מצד אחד כולנו לא מבינים את עצמנו ואת הסביבה, ומצד שני עצם המצב הזה הוא משהו אחד שאפשר להבין. עוד משהו שמאוד עוזר זה להגיד למישהו, היי למה אתה עצוב, אולי אתה רוצה להיות בודד איתי קצת? זה די מגניב שאפילו שאי אפשר להבין מישהו לגמרי אפשר לנחש מה עובר עליו, וככה באמצעות השפה וכמה חיוכים ודמעות להעביר איזה מסר כללי כזה של הבנה. זה גם די מגניב לגלות למישהו את הטריק הזה של להיות בודדים ביחד. אנחנו יונקים, לא בקענו מביצה, אנחנו מחפשים זה את זה וכואב לנו להיות בנפרד. למעשה יש כאן משהו שמפחית את העצב והפחד שבבדידות ובחוסר האונים, ועוד יותר מכך, באיזושהי דרך פרדוקסלית נראה שהטריק הזה מפחית את הבדידות וחוסר האונים עצמם!!! הרי אם אני יכול להיות בודד ביחד זה קצת שונה מלהיות בודד. ואם אני יכול לעשות משהו לגבי הבדידות אני לא כזה חסר אונים. אלו הכרה הדדית וחמלה.

עד כאן הדוויג מסבירה את זה יותר טוב ממני:



אבל הסיפור העיקרי של נפרדות היא שאנחנו בורחים ממנה כמו ממדוזה בים כשאנחנו בלי משקפיים ואין מי שישמור עלינו. אנחנו אומרים לעצמנו: הרי יש את הטריקים מהפסקה הקודמת, שמפחיתים את הבדידות וחוסר האונים, אז למה לא לעשות אותם המון עד שמבטלים את הבדידות וחוסר האונים? במינימום שווה לנסות לא? אז אנחנו פוגשים מישהו ומתחילים לעבור מלנחש מה קורה בתוכו, ללעשות פרוייקט מחקר מטורף עד שאנחנו ממפים אותו לגמרי, ויודעים כמעט כל דבר שעובר לו בראש, עד שאנחנו מרגישים שאנחנו נכנסים לו לראש - אם זה כשאנחנו מתמקצעים כפסיכולוגים או מולידים ילד ועוקבים אחריו כמו סטוקרים אובססיבים. לחלופין, אנחנו מתעסקים בעיקר בדברים שאנשים עושים סביבנו שכן מתאימים למה שעובר לנו בראש - כשהבוס אומר לי בוקר טוב ואני אומר הנה הוא בטח אוהב אותי. בדרכים כאלו אנחנו מעדיפים להכחיש את מה שקורה מחוץ לראש שלנו ולא מסתדר עם מה שעובר לנו בראש.

אנחנו גם מייצרים כל מיני טריקים שמתבססים על אינטראקציה עם אנשים אחרים. לדוגמא, אני יכול לרמות מישהו ולגרום לו לחשוב שהוא לא לבד ושהוא לא חסר אונים. או לפחות לא חסר אונים אלא רק לבד, או להיפך, לגרום לו לחשוב שאפשר לעשות איזה מו"מ לגבי העניין הזה. נגיד כשאני מאשים מישהו שהוא "חתיכת דפוק" ולכן הוא כל כך לבד, הוא אמנם חש לבד אבל תוך כדי כך הוא חש שליטה מסויימת במצבו, ופחות חוסר אונים. הוא אומר לעצמו שיש איזו סיבה, היותו דפוק, ואם הוא ישלוט בה, אולי יהיה פחות בודד. או לחלופין כשאני מגייס מישהו לכת המשיחית שלי ואומר לו שזה אנחנו נגד כל האחרים, הוא מרגיש פחות לבד גם אם הוא נשאר די חסר אונים מולי. אלו דברים די נבזיים לעשות. הם מאפשרים לאדם שעושה אותם להנות מהתחושה הרגעית של הכוח על מישהו, זו יכולת להיכנס למישהו לתוך הראש, וזה מפחית לאדם הנבזי את הבדידות וחוסר האונים שלו, על חשבון הקרבן שלו. לפעמים אנשים עושים את אותם הדברים מכוונות טובות מאוד ומתוך תקווה שאפשר לחמוק איכשהו מהבדידות וחוסר האונים. במקום לקרוא למישהו דפוק הם אומרים לו שיש לו מחלה או משהו כזה ומנסים לרפא אותו, ובמקום להקים כת הם מקימים כנסייה, כי גם למחשבה שאפשר להציל אנשים יש אפקט דומה. אנשים רוצים להציל אנשים אחרים מהבדידות וחוסר האונים כי זה גורם להם לחוש שהם משפיעים, שהם לא חסרי אונים, שזה חיבור למישהו אחר. זה באמת נחמד, וטוב שיש כוונות טובות בלב, אבל זה טריק שיכול להישחק.

כשמשתמשים יותר מדי בטריק הזה, מגיעים לחוסר נפרדות. מגלים שנפרדות היא למעשה דבר די בריא שאפשר היה להנות ממנו. אבל כשמאבדים אותו סובלים לא מעט. למעשה הטריק הזה, כמשתמשים בו בהגזמה לא מאפשר לחוש חמלה והכרה הדדית. הטריק הזה הוא לא מציאותי, וצריך הרבה הכחשה כדי להמשיך לתחמן את האינטראקציה האנושית כדי להבריח את הבדידות וחוסר האונים. נדרשים מפעלים חברתיים ענקיים של אשמה, בושה, רחמים, תלות, החפצה ואדנות כדי לתחזק את ההכחשה הזו. זו אשלייה שכל הזמן קורסת מול מציאות של נפרדות. הכחשת הנפרדות פעמים רבות באינטראקציה בין אנשים, לעיתים זה נעשה כשאחד משתמש בשני כמו אדון ועבד, ולפעמים כשהם משתמשים זה בזה הדדית כמו אמא שמשוויצה בתינוק שנהנה מהצומי. אבל בשני המקרים שני הצדדים מתייחסים לבנאדם שמולם כדמות בעולמם הפנימי, ומשפיעים במידה כה רבה זה על זה עד שנדמה להם שאחד שולט בשני. לדוגמא, כשנותנים אגרוף מוצלח או כשעושים מין מוצלח ניתן ליצור כזו תחושה, של להיות אחד בתוך השני מאוחים לרגע. אלימות ומין מרגשים אותנו מושכים או דוחים אותנו בצורה כל כך חזקה עד שה"ממברנה" שלנו קורסת לרגע. אבל לא ניתן לשכנע מישהו בחוסר נפרדות אם הוא לא משתף פעולה, כי כל הרעיון הוא שהוא נפרד ולא ניתן באמת להיכנס לו לראש. אבל אפשר להשפיע זה על זה, לצמצם את מרחב התבוננות בעולם, לפלוש קרוב יותר לגרעין הסובייקטיביות של מישהו, למקום בו הנפרדות שלו עדיין מוכחשת. כדי לצמצם את תחושת הנפרדות של מישהו אפשר לפגוע לו בקניין, במוניטין, בגוף, באנשים אהובים, בערכים וכו'. אנשים נקשרים לכל הדברים הללו וחשים שהם עצמם נפגעו אם פוגעים באחד מאלו. אבל בסופו של דבר רק הכחשת הנפרדות מצד הקרבן הופכת אותו לשותף במשחק הזה. כך לדוגמא, אני לא הערכים שלי. אני מתייחס אליהם מבפנים. זו הסיבה שאני יכול לבחור בהם, זה מה שנותן להם ערך. אני יכול להרפות מערך כלשהו. 






קצת הסתבכות בתוך הראש

זה מתחיל להסתבך כשחושבים על זה שהנפרדות נמצאת גם בתוך האדם. נסו לשרוד את הפסקאות הבאות מבלי לאבד תקווה.

"אני" הוא נקודה על רצף הזמן. אני תמיד מתייחס למי שהייתי לפני רגע, ובכך אני שונה ממי שהייתי לפני רגע. זה יוצר דיאלוג על רצף הזמן שנשמע כמו דיאלוג בו זמני ביני לבין עצמי. אפשר לחשוב על זה כמו לוע הר געש שמתייחס להר שמתגבש סביבו. בכל רגע אני מורכב מגוף ונפש, ממוחשי וסמלי, מתחושות ומשמעויות. אני גם מורכב מדברים שאני מודע אליהם ודברים שאני לא מודע אליהם. האני אינו אחד ואינו שלם, גם בתוכו יש נפרדות של שני חלקים עיקריים - סובייקט ואובייקט. תמיד יש דיאלוג פנימי ביני לבין עצמי, בין מה שחשבתי לפני רגע לבין מה שאני חושב כרגע. בין מה שאני חושב לבין מה שאני לא חושב. למעשה אני מתבונן גם בדיאלוג הזה. וכך אני מביט בדיאלוג בין מה שלפני שניה הזדהיתי איתו לבין מה שלפני שתי שניות הזדהיתי איתו. וכך נוצר משולש, של דיאלוג בין נקודת המבט ההווה שלי לבין הדיאלוג בין מי שהייתי למה שהייתי לבין מי שאני כעת. זהו משולש בין נקודת ראות צרה אחת, לבין ההכרה שמתקיים בתוכי מתח בין כמה נקודות מבט, בין אחדות פנימית של נקודת התודעה לבין נפרדות פנימית על פני מימדים שונים של חוויה וזמן.

הרבה פעמים אני מתייחס רק למי שהייתי לפני שנייה, כאילו לפני שנייה הייתי אובייקט, ושוכח מזה שלפני שנייה גם הייתי סובייקט שהתייחס למה שהייתי לפני שתי שניות. אז יש לי פינגפונג בראש שקשה לפתור. לפעמים אני מצליח לעשות פינגפונג וגם להיות הקהל של משחק הפינגפונג. היכולת להתייחס לעצמי כסובייקט היא מתעתעת. הדרך היחידה לעשות זאת היא להתבונן על הסובייקט שהייתי, על האופן בו התייחסתי לעולם. אבל ברגע שאני מתייחס לעצמי אני הופך לאובייקט. אחת הדרכים לעשות זאת בכל זאת היא לחפש למה הסובייקט שהייתי התייחס כשהוא היה עדיין סובייקט. אז יש את מה שנקרא "אני", זה נקודת המבט שלי באותו רגע על האובייקטים. לדוגמא אני שמסתכל על המחשב בעת ההקלדה. פסקה מתוסבכת לא סתם, זו עין שמנסה להביט לתוך עצמה מביטה על העולם.


לפעמים אנשים מכחישים את הנפרדות הפנימית שלהם. הם מחפשים אחדות פנימית שאיננה. הם לא מבינים את האמביוולנטיות שלהם לגבי מישהו שהם אוהבים ושונאים בבת אחת, ומנסים להחליט לכאן או לכאן. הם בוחרים באחדות פנימית של אהבה לגמרי או שנאה לגמרי, למרות שזה לא באמת איך שהם מרגישים. מבחוץ זה נראה כאילו הם עושים פיצול של העולם לטוב ורע, אבל למעשה הם מנסים להתכחש לנפרדות הפנימית שלהם בין שנאה ואהבה בו זמניים כלפי אותו אובייקט.

לפעמים אנשים מכחישים את הנפרדות של גרעין הסובייקטיביות שלהם מאובייקטים. נרקיסיסטים שרואים רצף בין הסובייקטיביות שלהם למראה הגוף שלהם, או לכסף שלהם, או לאנשים שהם משפיעים עליהם. עבור הנרקיסיסט העולם כולו כאילו בתוך הראש שלו. מפת עולם מוגבלת. ככל שהיא משתכללת היא עדיין נותרת בתוך ראשם ולא בעולם. זה כמו לראות את העולם דרך מפה של Warcraft 2. עולם שטוח. עם מלא שטחים מתים. בלי לראות מפות של אחרים.


הכחשה של נפרדות היא בריאה במידה מסוימת. זה מה שמאפשר לנו להנות ממשחק כדורגל. אם לא הייתי מכחיש נפרדות לא הייתי נהנה לראות מישהו אחר מכניס גול. אם הוא לא היה מכחיש נפרדות, הוא לא היה חווה סיפוק ממחיאות הכפיים שלי או מהכסף שנכנס לו לבנק. אם לא הייתי מכחיש נפרדות של הנפש מהגוף אז אכילה לא הייתה מרגיעה חרדה קיומית שעדיין קיימת אך לפתע "שבעה". לא הייתי מרגיש שלייק לפרופיל שלי בפייסבוק קשור אלי. עולם שלם של משמעות סמלית, של קשור-לא-קשור, שאנחנו משחקים בו כל חיינו, לא היה מתקיים.

העיסוק בנפרדות הוא בבסיס הרעיון המכונה נרקיסיזם. למיטב ידיעתי הפתרון לכך אינו סופי. זה כמו שסוליפסיזם הוא משהו שאי אפשר לפתור לוגית, וחייבים להניח אותו בצד כדי להמשיך הלאה ולהתעסק בדברים אחרים. אם הסוגייה הזו אינה מטרידה מספיק, אפשר להתעסק בדברים אחרים מספקים מאוד, ומדי פעם לחזור לסוגיית הנפרדות ולהתנחם בזה שהיא נראית אינסופית אך למעשה היא פרספקטיבה מאוד צרה להסתכל על הדברים. אם נניח שישנה נפרדות איפשהו, ולכל אחד יש מידה שונה של הכחשת נפרדות מהאובייקטים, וככה זה נורמלי, נוכל להתפנות לשדות אחרים כמו זהות, אהבה, צמיחה, וכו'. בהגדרה, נפרדות אינה התיאוריה של הכל, אלא יותר הרווח בין דברים, או הסיבה שאנחנו לא יודעים הכל.



אילוסטרציה גרפית

בעצם אני מתאר איזשהו רצף בין סובייקט לאובייקט. מהצד של הסובייקטיביות יש איזה מבוע של תודעה, אולי נשמה מי יודע, כמו חור שחור שיוצאת ממנו התודעה ופוגשת את העולם. מהצד השני זה העולם. העולם אינו רק עולם החפצים שמחוץ לגוף. יש גם עולם שאנחנו חווים ומתייחסים אליו בתוך הגוף, עם כאבי ראש, זכרונות, רעב. והעולם הוא גם העולם החיצוני לנו, שכולל את האוויר, האבנים והעצים, את האנשים והחתולים.


רק הבעיה שהגבול בין הסובייקט לעולם אינו ברור כל כך. הוא זז כל הזמן. אנחנו תמיד טועים שהוא קצת במיקום שונה ממה שהוא באמת. הנרקיסיסט לא רואה את הגבול הזה ואז או שהעולם כפוף לסובייקטיביות שלו או שהוא הופך להיות אובייקט. מהאפשרות הראשונה נגזרת חוויית כל יכולות. מהאפשרות השנייה נגזרת הזדהות עם אובייקטים, כמו כסף ומראה חיצוני, ואז כשמשהו קורה לחפץ אני מרגיש שקרה משהו לי.
אם מסתכלים על מיקום הגבול בין הסובייקטיביות לאובייקטיביות על הציר, הנרקיסיסט cutting it too far ו-cutting it too close בבת אחת.
במובן הזה אפשר לראות אוסידי כהפרעה נרקיסיסטית, שמשליכה יכולת סובייקטיבית על אובייקטים, כאילו הברז צריך לציין בפני את תחושת הניקיון.
אפשר לראות אוסידי גם כחוסר נפרדות בין היותי צופה להיותי משתתף. אינני יודע אם אני שחקן על המגרש או צופה, אם נעלתי את הדלת או רק קיוויתי נורא שאנעל את הדלת.


כמה קלישאות יומיומיות שאתם בטח מכירים 

שני טורים של מילים שאני חושב שמסמנות רעיונות מקבילים - בלי ועם הכרה בנפרדות.

רחמים חמלה
סימפטיה אמפתיה
כעס אסרטיביות
דיכוי סמכות
מניפולציה מו"מ
תלות קשר
ספיגה/בליעה הכלה
התאהבות אהבה
אובססיה תובנה
נוסחה מטאפורה
החפצה הכרה
שליטה השפעה
הכחשה קבלה
חרדה/דיכאון כאב/אבל

 לדוגמא, אנסה להגדיר את ההבדל בין תלות לקשר: בתלות שני אנשים עוזרים זה לזה לשמר הכחשה של השטח המת של כל אחד מהם. בקשר שני אנשים עוזרים זה לזה לראות את השטח המת אחד של השני. לפעמים אפשר לראות את זה בברית נרקיסיסטית של שני אנשים, שטופחים זה לזה על האגו - "אתה יותר טוב מהחארות האלה מי צריך אותם", או "איזה מוכשר אתה כזה מדהים ונערץ". לעומת זאת יתכן קשר בינהם בו הם יכולים גם לעזור זה לזה לראות משהו שכל אחד עיוור לו - "האמת דווקא כשאתה נופל על הפנים ומדבר איתי על זה אני מרגיש יותר קרוב אליך", או "אבל אתה לא צריך להתבייש בזה גם אני ממש כמוך".


נפרדות כמוטיב מאחד בתיאוריות שונות

המחשבה על נפרדות בין הסובייקט לעולם עוברת כחוט השני בתיאוריות שונות. לפחות באופן בו אני קורא אותן. מצד אחד זה עוזר לי להבין דימיון בין רעיונות, אבל מצד שני חשוב להבדיל בין רעיונות. התיאוריות השונות מסמלות היבטים שונים של החוויה, חלק עוסקות בהקשרים של טיפול בילדים, וחלק בהקשרים של טיפול בפסיכוטיים, חלק נהגו בהקשר חברתי שהתקיים לפני 30 שנה וחלק לפני 100 שנה. הניסיון להלביש ציר מאחד על התיאוריות השונות הוא קצת קריסה של כל הפוסט הזה לתוך עצמו. אבל לפעמים טשטוש ההבדלים בין מסמנים עוזר להבין את הפרדוקסליות ההפכפכה בין אחדות ונפרדות. מילנר כינתה את השימוש בסמלים באופן לא מובחן כ"עיסת נייר" שאפשר לעצב באמצעותה משהו שקרוב יותר לחוויה הגולמית. כשאני חושב על הרעיון הזה אני מדמיין המון תיאוריות פסיכולוגיות בהמון ספרים מתכווצ'צ'ות לעיסה רטובה ותלת מימדית שבונים ממנה איזה דמות אדם לא ממש מדוייקת אבל לפחות תלת מימדית סופסוף.

פרויד: פרויד אמר הרבה דברים סותרים, ובכך ניכר שהכיר בנפרדות הפנימית בינו לבין עצמו. אולי אני מסלף את הרעיון המרכזי שלו, אבל אפשר לומר שהמשולש האדיפלי הוא השלכה של קונפליקט פנימי של האדם בין רצון לאחדות (המתבטאת בחתירה לעונג מוחלט או למוות, או בחזרה למקום ממנו באתי והתאחדות עם אמא) לבין ההכרה בכך שאני תוצר של משהו מורכב יותר, ושלעולם לא אוכל לחזור להיות מה שהייתי (לחזור לרחם, להתאחד מחדש עם אמא, לחזור למצב התפתחות קודם וכו'). האב האדיפאלי הוא הגבול המפריד בין הילד (שהוא הפרוטגוניסט מבחינת פרויד, האני) לבין האם, שהילד היה רוצה להתאחד איתה. הילד רוצה לתקוף את הגבול שהאב מציב לו, אך מתמלא חרדה, כי הרס הגבול הזה הוא גם ההרס של הילד. הפתרון הבריא הוא קבלת הסירוס. קבלת הסירוס היא קבלת הגבול בין הסובייקט לעולם, ומגבלות כוחו למלא משאלותיו. כלומר, הגשמת משאלותיו של הסובייקט היא החלת הסובייקטיביות על העולם באופן מלא, ובכך הגבול שמגדיר את הסובייקטיביות ומבחין אותה מהאובייקטיביות נעלם, והסובייקטיביות נעלמת. כי הסובייקטיביות היא היכולת להתייחס לעולם. שוב, זו קריאה מאוד לא מדוייקת של דברי פרויד.

קליין: מבהירה שכל מה שפרויד אמר על משולש בין ילד לזוג הוריו (או בין אגו לאיד והסופר אגו), ניתן להבנה גם כהשלכה של פנטסיות סובייקטיביות שמתייחסות בדרכים מוזרות לעולם הפנימי ולעולם החיצון. היא מנסחת את העמדה הסכיזופרנואידית שאינה מכירה בנפרדות, והעמדה הדפרסיבית שמתמודדת עם קשיי הנפרדת. העמדה הסכיזופרנואידית מכחישה נפרדות על ידי השלכה של תכנים סובייקטיביות על האחר, ועל ידי צמצום שדה ההתייחסות הסובייקטיבית רק להיבטים בעולם שתואמים אותו. העמדה הדפרסיבית מתגוננת בפני גילויי הנפרדות דרך אמונה ב"תיקון" של האחדות שהתקלקלה. תיקון אמור להפוך את השניים לאחד - לבטל את הנפרדות. תיקון מאני הוא כזה קסום, שבו המשאלה היא כל יכולה וכוחה גדול מהמציאות. תיקון אובססיבי הוא כזה טכני, בו מתעלמים מהסובייקטיביות של המשאלה, ועושים דברים בעולם האובייקטיבי כאילו שם נמצא השבר, ולא בינו לבין הסובייקטיביות.

וויניקוט: וויניקוט מדבר על המרחב המעברי, שהוא הגבול בין הסובייקטיביות והאובייקטיביות. וויניקוט נותן למטופלים להכניס אותו לתוך העולם הסובייקטיבי שלהם, ולאט לאט גומל אותם מכך, ומסייע להם לבסס את הגבול בין הסובייקטיבי והאובייקטיבי. בגלל וויניקוט הגבול שציירתי בין הסובייקטיביות לעולם הוא מקושקש ולא דו מימדי. וויניקוט מדגיש אובייקטים שטעונים ביותר סובייקטיביות מאחרים, כגון אמא או דובי. וויניקוט מאפשר למטופל לטשטש טיפה את הגבול, לעשות אותו ליותר נוח, פחות חותך. הוא מדבר על קריסה לקוטב הסובייקטיבי וקריסה לקוטב האובייקטיבי כשני סוגים של אסונות נפשיים. מבחינתו צריך לנוע בין שני קטבים כאלה, לשחק על הגבול בינהם, ולא לנסות לאחוז באף קצה לגמרי.



ביון: ביון ממשיג רגש כחיבור בין שני אנשים נפרדים. נגיד אהבה, שנאה, או אפילו סקרנות זה כלפי זה. רגש הוא גשר מעבר לנפרדות. שני הבסיסים בשני צידי הגשר הם שני אנשים נפרדים. אם אין נפרדות הגשר לא פועל. רגש מצליח לגשר בגלל שהוא תמיד בתנועה, כמו wormhole שמאפשר לעבור בין שתי נקודות שאין בינהן מעבר. במובן הזה הרגש מתבסס על נפרדות. לכן מי שאינו מסוגל לשאת את תחושת הנפרדות, מנסה שלא להרגיש כדי לא לחוש נפרדות. הרגש נוצר אצל שני אנשים וזה לא מספיק להכחיש את הרגש רק בצד שלי כדי שלא להרגיש. אם האדם שמולי ירגיש הרגש עלול להתחבר אלי למרות שאינני מעוניין בכך. לכן עליי למנוע גם מהאחר להרגיש. יש כל מיני דרכים למנוע מרגש לקרות.  בגדול הדרך העיקרית היא למנוע מרחב לתנועה סובייקטיבית מול העולם. אם אין תנועה קשה לשים לב לנפרדות. לדוגמא אפשר לקחת סמים כדי לדכא את המרחב הסובייקטיבי הפנימי. אפשר לתייק את עצמי כמדוכא, קטגורית, אובייקטיבית, ולא להתעסק בתהליך נביעה המתמדת של הדכדוך ממבוע הסובייקטיביות שלי. גם גירוי וריגוש מצמצמים מרחב כזה. אפשר לפתות מינית, או לתת סטירה, לטלטל את הצד השני, ולא לתת לו לחשוב על איך הוא מרגיש לגביך. אפשר לשעמם ולהרדים את הצד השני בשטחיות, וקונקרטיות שקשה לתת לה משמעות סובייקטיבית, וקשה להגיב אליה סובייקטיבית. מול ניסיונות של מטופלים קשים להרוס את מרחב החשיבה והרגש שלו, ביון מגיב בכך שהוא נסוג עמוק יותר לתוך מצודת הסובייקטיביות שלו, מנסה להבין מה המטופל מנסה לעשות בו כאילו היה אובייקט, ולתת משמעות סובייקטיבית לדבר הזה שהמטופל עושה בו. ביון מסרב לתת למטופל לחפצן אותו, ועומד על נפרדותו הסובייקטיבית. ביון מתייחס לתכנית פסבדו סובייקטיביים שהמטופל משתיל בתוכו, בניסיון לבטל את הנפרדות הסובייקטיבית שלו, ושומר על הסובייקטיביות שלו מול התכנים שהמטופל השתיל בתוכו. כך ביון מבטא עמדה נחדרת, שמנסה לאושש נפרדות מול מטופל שמשתמש בו על ידי ביטול הסובייקטיביות שלו.


לאקאן: אני מכיר מעט את התיאוריה הלאקאניאנית, אבל נראה לי שציר הנפרדות הוא מרכזי גם בגישה זו. לדוגמא, בגישה הלאקאניאנית יש נפרדות בין הסובייקט לבין השפה שמתארת אותו, והזרות העצמית היא אינהרנטית לחשיבה. השפה בה אנחנו מנסחים את הסובייקטיביות שלנו היא למעשה אובייקט, הנפרד מאיתנו, ומולבש עלינו בגסות תמיד. בנוסף יש דגש רב בגישה זו על הזדהות עם סימפטום כדרך להקל על ייסוריי הסובייקטיביות. כלומר, זה בלתי נסבל להיות סובייקט ולכן אנחנו מייצרים סימפטום, שהוא ביטוי בעולם של תחושתנו הפנימית, ומנסים להיפטר ממנו או מזדהים איתו. גרעין הסובייקטיביות מתואר כחור שחור, שלא ניתן לדעת אותו לעומקו אלא רק לשרטט את האופן בו השלכות נבלעות בו. הכרה הדדית של סובייקט ברעהו היא בסגנון "תהום לתהום קורא". אבל שוב, אני מבין מעט בתיאוריה לאקאניאנית.  

אוגדן: אוגדן ממקד שני רעיונות של ביון. הראשון הוא מרחב החשיבה הסובייקטיבי כדבר שיכול להתרחב ולהצטמצם במפגש עם אנשים מסויימים. שכאנחנו פוגשים אנשים מופרעים, לרוב הם מצמצמים לנו את מרחב החשיבה. אוגדן מתאר חשיבה כהרהור חופשי, או חלימה בהקיץ. ככל שאנחנו מסוגלים לשמוע מישהו מדבר ולהרהר באופן חופשי תוך כדי, הרי שאנחנו סובייקטיביים. הרעיו השני הוא "השלישי". השלישי הוא היכולת להתבונן בפינגפונג שבתוך הראש או בפינג פונג שבני שני סובייקט ואובייקט.

פונגי: גישת המנטלזיציה של פונגי מתבססת על שני רעיונות. האחד הוא שכשאנחנו איננו מכירים בסובייקטיביות שלנו, אנחנו סובלים יותר. לדוגמא אם אני מציע לחבר לצאת לסרט והוא מסרב, ואני מרגיש שהוא שונא אותי, יש בכך מידה רבה של פרשנות סובייקטיבית, יכול להיות שהאופן בו ביקשתי דחה את החבר, או שיש לו תוכניות אחרות. אם אינני מכיר בכך שהחוויה שלי היא סובייקטיבית, קל מאוד להיות פרנואידי ולהשליך כוונות רעות על העולם, ולא להבין למה כולם דוחים אותי. הרעיון השני של גישת המנטליזציה היא שככל שאנחנו יותר בטוחים בקשר עם מישהו שיעזור לנו להירגע ולהתארגן על עצמנו, כך אנחנו מסוגלים יותר לקלוט את ההיבטים הסובייקטיביים של עצמנו ושל אחרים. כלומר, ככל שאנחנו יותר רגועים אנחנו יותר פנויים לחשוב, להבין, להרגיש, ולהיות נפרדים בעצם, ופחות פרנואידים תלותיים. אגב פונגי מזכיר לי את הכתבה על הפטריות, אני מקווה שלא הגזמתי עם המגלומניה החשיבתית שלי.


בנג'מין: האמת שכל קו המחשבה הזה התחיל אצלי כשקראתי את מאמרה של בנג'מין על ספרציה אינדיבידואציה. מאז קריאת מאמרה ההוא, מצאתי את הציר המחבר הזה בכל מה שקראתי בהמשך. בנג'מין וההתייחסותיים מדגישים את חשיבות הנפרדות הבינאישית כגורם מרפא. לדוגמא לפי הגישה ההתייחסותית, המטפל חושף את עצמו ואת מחשבותיו בפני המטופל כדי להדגיש את נפרדותו, ואת האופן בו הוא מתנהג בדרכים שאינן תואמות את הסובייקטיביות של המטופל, אלא נובעות מהסובייקטיביות הנפרדת של המטפל. ההתיחסותיים מדגישים הקשר לכל רעיון ורגש כדי להדגיש את הייחודיות של כל ביטוי סובייקטיבי, שאינו commodity נפשי, אלא מוצר בוטיק ייחודי.

תודה
עם כל הרצון לכתוב משהו משלי, תודתי נתונה לכל מי שנתן לי רעיונות ולימד אותי את הרעיונות שהתחברו אצלי בראש.