נרקיסיזם, טראומה, וחשיבות הפנטסיה בעבודה הטיפולית - סיכום מפגש עם פרופ' רחל בלס

להלן מפגש של פרופ' בלס עם החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. הקלדתי בחופזה ובדיעבד ניסיתי להוסיף הערות הבהרה בסוגריים.

מה זה נרקיסיזם לפי החשיבה הקלייניאנית? האם המשאלה להיות אוטונומי, אוטרקי? -הקלייניאנים לא מדברים במושגי משאלות, אלא במושגים של מצב פנטסיוני מסויים. פנטסיות באמת מתרחשות ברגע מסויים. זה לא הלוואי שיום אחד יקרה משהו. פנטסיה מתרחשת. למשל הפנטסיה התוקפנית היא לחיות עם זה שהרגתי את האובייקט, לא לקוות שמשהו רע יקרה יום אחד לאובייקט. במקום מסויים בי זה קורה, או שזה קרה ועכשיו אני כבר מכפר על זה.

איך זה מסתדר עם חלוף הזמן? או שהפנטזיה היא לגבי אובייקט שאני הורג, חונק, מקיא את האוכל שלו, או שכבר הרגתי אותו ואני מנסה לכפר על כך. זה משהו נוכח שמתרחש. זה ככה כי הפנטסיה היא כזו, והיא אבן הבניין של המיינד. פנטסיה אינה מחשבה. זו מחשבה מיוחדת במובן מסויים. זה לא מחשבה על מה יכול להיות, זה סיפור שמתרחש. יש משהו יותר מדי מתוחכם ברעיון שאני מתכנן לעשות משהו אבל אני לא שם, כלומר ברעיון של משאלה. פנטסיה זה משהו חסר זמן, כמו הלא מודע שפרויד ניסח. לדוגמא התינוק שבוכה בהיעדר החלב לא חושב שיום אחד אני אעשה משהו רע לאמא שלי ואז אני אצליח, הוא לא מתכנן. הפנטסיה היא שהוא שורף אותה בזעם שלו. יש תנועה בזמן. אם הזעם שלי מאוד חזק, אני יכול להיות בחוויה עכשיו שאין יותר אובייקט כי אני הרגתי אותו. "כמה חבל שלא היו לי הורים”, ואחרי כמה שנות אנליזה הוא נזכר שהיו לו הורים, אבל הוא הרג אותם בפנטסיה שלו. לאורך כל חייו חש יתום למרות שיש לו הורים, אך מגלה לבסוף שהיו לו הורים והרג אותם.

אספקט מרכזי בנרקיסיזם הוא הפנטסיה שעכשיו אני מספק לעצמי הכל. אם אני חושב שאני יכול לספק לעצמי את הכל אז אין תלות. אין משאלה בסיסית להיות אוטונומי כמו אצל מאהלר. יש פנייה לאוטונומיה באופן הגנתי כדי להתמודד עם הדינאמיקות שלי. אם אני לא מספק הכל לעצמי, כי למשל מישהו הוליד אותי, וזה לפחות צעד שעוד לא עשיתי לבד. אז יש משהו שהוא לא נכון בפנטסיה הנרקיסיטית. זו טעות. יש איזושהו עיוות במציאות. במציאות אני תלוי, לא הולדתי את עצמי, 

לא הכל בידיים שלי.

ביסוד החשיבה הקלייניאנית לגבי הפנטסיה הנרקיסיסטית, עומדת ההנחה שהמצב הנרקיסיסטי הוא מצב תוקפני. מדוע? אני הורג את האחרים, אני פוגע במציאות. אני לא מוכן לראות את המציאות כפי שהיא, היא לא נעימה לי. היא מעוררת בי רגשות קשים. אם יש אחר הוא לא נענה לי ואני רוצה להרוג את האחר, אז עדיף שלא יהיו אחרים. הפנטסיה הנרקיסיסטית היא שאין אובייקט שאני תלוי בו באופן אמיתי. יש כל מיני וריאציות לכך.

הנרקיסיזם בחשיבה הקלייניאנית היא דבר רע. לא צריך לטפח זאת, זה תמיד רע. לכן זה באמת משהו שבולט בהבדל. נרקיסיזם הוא הגנתי בכל מיני אופנים. יש כל מיני וריאציות עליו. למשל הביטול של האחר הוא דרך טובה להתמודד עם קינאה. אני לא מקנא כי במי אני אקנא, תראו איזה אפס השני. לחלופין, אני יכול לפחד מההתקפה שלי על האובייקט מעורר הקינאה, ואז לעשות לו אידאליזציה, אין מה לפחד הוא כזה נפלא ואני כזה אפס אין סיכוי שאני אי פעם אגיע אליו. זה שוב סוג של ביטול הקינאה וביטול האובייקט כאובייקט אמיתי שבו אני תלוי. אלו תופעות נרקיסיסטיות כמו אידאליזציה של האחר, אידיאליזציה של העצמי, דוולואציה של האחר, דוולואציה של העצמי.

האם נרקיסיזם הוא פחד מתלות? מדוע שאחשוב שאני לא אקבל את הצרכים שלי? אולי אני יודע על עצמי שאני כל כך חמדני שאין דרך לספק אותי. הרי אחרת יכולתי להיות אופטימי שאמא תהיה מספיק טובה ותזין אותי. זה הכל נובע ממשמעויות פנימיות שמעצבות את הסיפור. אני לא אוהב תלות לא כי אנשים לא אוהבים תלות או כי יש להם נטייה בסיסית לאוטונומיה. אני לא אוהב תלות כי אני יודע שאם אני תלוי העולם לא ייתן לי את מה שאני צריך, מכמה סיבות: או שאני חומד מאוד ואז שומדבר לא יספק אותי ,או שאני יודע כמה אני רע ואני יודע שלא מגיע לי שיתנו לי, ואז בגלל הפנטסיות התוקפניות שלי אני יודע שאחרים יודעים ולא יתנו לי ולכן אני לא רוצה להיות תלוי.

אז מה מבדיל בין המנגנון הנרקיסיסטי לבין ההגנה המאנית? במאמר של ריביר – מה שאברהם מתאר כמאני, דומה מאוד לנרקיסיסט. הדגש הוא על משהו אחר. כשמדברים על משהו מאני, מדברים בדרך כלל על הכחשת הכאב, עשיית דברים שנועדו להכחיש את הכאב. המאני אינו מאני במובן של DSM. זה לא מי שמשתמש בכרטיס האשראי עד הסוף, זה לא מאני במובן הקלייניאני. מאני זה מי שיש לו מנגנונים שהוא משתמש בהם על מנת לבטל כאב. לדוגמא מישהו שתהיה לו אמונה שהטיפול עזר לו לפני שהתחיל. "ממש הפירוש עזר מאוד עכשיו אני בסדר" –כלומר, הטיפול עזר לו מהר מדי. או מישהו שעובד כל היום, לא בדברים שנשמעים מאניים, סתם בהייטק, כדי שלא יהיה שום רגע שבו אפשר לחשוב ובו אפשר להרגיש כאב. זהו הכאב שהרסתי, שאיבדתי, שהיה תסכול ולא עמדתי בזה, שלא כולם אוהבים אותי, שיודעים שאני לא טוב כמו שניסיתי לגרום לאחרים לחשוב, בעיקר הכאב שכרוך בין הנטיות לאהוב והנטיות לפגוע. זה כאב שבבסיס העמדה הדיכאונית, אבל בעצם הוא בבסיס הקיום האנושי. לכן הרבה מהמאניה מופיעה במעבר אל העמדה הדיכאונית. מתחילים להיכנס לעמדה, ואז עושים תיקונים מאניים. כמו פסיכולוגיים שאוהבים לעבוד עם חלשים, כי אני אתקן, אני ארפא הכל, הכל יהיה בסדר. זה תיקון שאפשר לתקן אבל לדלג על הכאב. מישהו שנוסע לחופשה של שבועיים וחוזר ואומר שהוא הבריא. זהו כאב של חלקיות, אי אפשר לתקן הכל. במובן מסויים חלק מההתפתחות היא הכרה במוגבלות, ובמוגבלות של האנליזה גם. אי אפשר לרפא הכל, המטפל לא הבין הכל. זה ניגוד מוחלט לגישה הקוהוטיאנית. שם מנסים למלא את החסר, ונרקיסיזם נתפס כצורך בסיסי, וצריך להיות זולת עצמי כי האחרות מפריעה. זו גישה שונה ביסודה.

הנרקיסיסט הורס את האובייקט. זה לא שהוא עסוק דווקא בלהגן מפני כאב, כמו שבפנטסיה הוא עסוק בלבטל את קיומו של האובייקט. כדי שלא להיות תלוי, כדי שלא אצטרך להכיר בתלות. זה יכול להיות אותו אדם שעושה את שני הדברים. אבל השאלה מה המוקד, הפנטסיה המרכזית. אצל מישהו מאני המחשבה היא שאין כאב, אני יכול לרפא הכל. הפנטסיה של הנרקיסיסט היא אני היחיד שבעל ערך פה בכלל. אבל נראה תופעות נרקיסיסטיות לכאורה של אידאליזציה ודוולואציה בכל מיני מצבים.

מה זה בעצם אידאליזציה בתפיסה הזאת? מה התהליך שמבסס את התופעה הזו? הכחשה של החלקים השליליים או החיוביים. יש גם אלמנט של השלכה, וזה מאוד חשוב לתופעה הקלייניאנית. זה לא רק שאני לא רואה את הדברים הרעים שיש באובייקט האידאלי, אלא אני גם שם אצלו את כל הטוב שיש אצלי. זה לא רק שמעלימים את הרע אלא גם אני איבדתי את כל הטוב שיש בי. קלייניאנים מאוד מהירים בפירוש אידאליזציה של המטפל, כי אידאליזציה מרוקנת את המצב הנפשי של המטופל. לדוגמא מטופל שמשליך על המטפל את היכולת לתובנה לפירוש משמעותי. כי להגיד למטופל אתה יכול תנסה, זה אולי יעודד אבל לא ייגע במרכז הסיפור. המטופל נותן לראות שהוא מסוגל ליותר. הוא נותן תחושה שהוא לא מפגר. הוא מראה שהוא יכול לחשוב אבל אומר למטפל איזה יופי אתה חושב. אינסטינקט החיים שבו רוצה שהמטפל יפרש לו. אולי הוא מאוד נרקיסיסט ורוצה שהמטפל יעבוד, אני משלם לו. כמו שאני יכול לשטוף כוס לבד, אבל אתה המטפל אז שטוף אתה. השאלה מה זה להבין, כשהמטפל מפרש, ניתן לומר שהמטופל משליך את היכולת לחשוב. לו היה חושב לבד זה לא רק היה מעניין, אלא שהוא היה חייב להיות הדיכאוני, השאפתן, והמבין. אבל כשזה מושלך על האחר, זה הופך להיות "הממ מעניין”. זה מסית מהעניין עצמו, של להרגיש את הדיכאון. המטפל יחשוב בשבילו והוא יחמיא לו על כך.

אז השאלה היא איך לפרש באופן שמאפשר חיבור יותר טוב. בטי ג'וזף הייתה אומרת, מול מטופל שאומר "חבר שלי כל כך מוצלח, והוא אומר לי שאני הרבה יותר מוצלח ממנו, אבל אני לא מרגיש ככה", אתה מצפה שאני אגיד שאתה בעצם מוצלח כמו חבר שלך, ואתה רוצה שאני אגיד את זה, כדי שזה לא ייגע בך, ושזה לא יעזור לך, ושאנחנו נוכל להגיע לשומקום. ג'וזף מדגישה שיש מצב שבו המטופל רוצה מאיתנו משהו שלכאורה נוכל לומר לגביו "כל הכבוד הוא רוצה פירושים, רק שאני אקשר”, אבל השימוש בדבר הזה נועד על מנת ליצור מעין סיטואציות מעגליות ידועות מראש, שבהן שומדבר לא ייגע, והוא יוכל להמשיך עם אינסטיקנט המוות שלו.

האוייב שלנו תמיד הוא אינסטינקט המוות. זה כח הנגד מול הטיפול. אפשר לשים דגש גם על אספקטים אחרים, לדוגמא אני לא רוצה להרגיש כאב כי אני מפחד שאני לא אעמוד בזה ואמות, או שאני לא רוצה להרגיש אשמה כי אני מפחד שאז אצטרך להרוג את עצמי, אלו דברים קשורים זה בזה. אפשר היה לפרש כמו בטי ג'וזף – אתה יודע שאני הולך להגיד. במקום להיענות למחמאה של מטופל למטפל, לשים לב איך המטופל מוציא מהמטפל את ההיענות. המטופל משליך למטפל חלק מבין שלו, המטפל אמור לעשות את ההבנה, אבל אז שום דבר לא ייקרה. הדגש אינו על התוכן אלא על התפקידים של המטפל והמטופל בפגישה, שנועדו כדי שלא ייקרה שום דבר, וההבנה לא תעבור אל המטופל. יכול להיות שהתכנים משנים, שהמטופל נורא לא רוצה שיידעו שהוא שאפתן, כי הוא חש שזה לא בסדר. אבל, בכיוון החשיבה של ג'וזף, להגיד למטופל משהו על זה, כשהמטופל נשען על הגנה של "יגידו לי את זה ואז אני לא אדע באמת", הרי שמתוך תפיסה זו אין טעם לומר משהו על התוכן.

בכיוון יותר חנה סגל או קליין, אם אני חושב שבאמת יש משהו זוועתי בשאפתנות, אז יכול להיות שעל אף השימוש, אני אלך ואני ארחיב את תמונת השאפתנות אצל המטופל, ואצליח לגעת במטופל. האם לשאול את המטופל מה דעתך על השאפתנות שלך? -אין מה לשאול את המטופל. המטופל מציג לנו הכל. הוא מציג לנו את כל מה שהוא יודע. גם כשהוא שותק בשתיקתו הוא מציג לנו את כל מה שיש לו לומר. גם אם נשאל למה אתה שותק, הוא ימציא סיפור רציונלי כמו הכעסת אותי פעם קודמת. אבל התפקיד שלי הוא להבין ולא לשאול את המודע של המטופל מה דעתו. אז איך? -האם לבקש אסוציאציות מילים כמו אצל יונג – להגיד "שאפתנות" ומה האסוציאציות שלך? -לפי הגישה קלייניאנית זה לא נכון לעשות. זה לא יוביל לשומדבר.

השאיפה היא להבין את הפציינט שישנו. אם הפציינט אומר תתאמץ תתאמץ אבל אני לא אגיד לך מה זה השאפתנות עבורו, אז זה מה שיש. אין לי אינטרס להגיע "לנושא", אין לי נושאים, יש את הפציינט ואיך שהוא. ניתן להתייחס לקאונטר טרנספרנס, וכמה שהמטפל מוחמא, ומגלה את החלקים השאפתניים שלו עצמו. הפציינט לא חושף את עצמו, ויש צד שלא רוצה להיות מובן, ואני עובד איתו באותה מידה. יכול להיות שהפציינט הופך אותנו לאלו שיודעים הכל על השאפתנות המייסרת שלו, ואנחנו אחראים על החיים שלו. זה נעשה מסובך כשהמטופל מבקש מאיתנו דברים שבאמת התפקיד שלנו כמו לפרש. אז לא אומרים אני לא אפרש כדי לא לעשות אנאקטמנט. אז מפרשים אבל מתייחסים גם לאקט. אין התערבות שאינה פירוש ואין שאלת שאלות. זה לא מעניין במובן מסויים. כמו מטופל שמספר השתלשלות אירועים ולא ברור אם הם חיוביים או שליליים בעיניו, וחלק במטפל רוצה לשאול, אבל אם אני אחכה, אבין שחלק בו רוצה שאהיה מבולבל לגבי האם הם טובים או רעים, אולי אצלו זה לא ברור אם זה טוב או רע. אולי זה ברור אצלו אבל הוא רוצה להשאיר אותי באי ידיעה. אולי אם המטפל יבין אז ייגמר הטיפול, והוא רוצה לשמור על המטפל בחיפוש אחר הבנה. אין לי נושא שאני צריך לברר בטיפול. יכול להיות שהנושא לא ברור כי לא שתיתי קפה בבוקר, או כי הוא נגע במשהו שנורא קרוב אלי והפסקתי לחשוב. אבל צריך להיות במגע עם מה שיש, דרך הפירוש. אין לי העדפה. אין לי רצון שהמטופל יגיע לנושא ויבהיר את הרגשות שלו. מה שמעניין באותה מידה זה שהרגשות לא בהירים. ברור שהנגיעה בחוסר הבהירות תוביל לבהירות, ואכן יש לי אג'נדה טיפולית, אבל היא מנוטרלת ואינה מובילה אותי, אני לא דוחף לשלב הדפרסיבי.

לדוגמא מטופל אחרי משבר שמנסה לשדר שהוא יכול להסתדר לבד, ומספר שהוא חש שהוא מרפא את עצמו כשהוא מקבל מסאז', וכשהמטפל אומר לו "נשמע שאתה מסתדר לבד", יש חשש שבהתערבות כזו הוא עלול לשכנע את המטופל שזה נכון. אבל זה חשוב איך מפרשים, ומאיזה עמדה באים. קוהוטיאני וקלייניאני יכולים להגיד אותן מילים במשמעות הפוכה. לדוגמא מטופל שמקנא במטופלים אחרים. המטפל יכול להגיד “בהרגשה שלך היית אמור להיות המטופל היחיד שלי אי פעם". הקוהוטיאני שאומר את זה אומר זאת באמפתיה לכמה רע העולם שאמנם לא כך, כי היה צריך להיות ככה, אבל מה לעשות העולם נכשל ואתה פגוע. המטפל הקלייניאני אומר את זה כתסתכל איך אתה הרסת עולם טוב. יש לך אחים שאותם אתה אוהב ואתה יודע שלא היית מסתדר בלעדיהם, ואתה רוצה ליצור עולם שבו יש רק אותנו, כי אתה כל כך לא סובל את המציאות, הדי בסדר שיש בעולם, יבוא יום ותוכל לסבול אותה. זו מנת מציאות לפנים. אותן מילים אך מעמדה אחרת לגמרי.

אך מה במקרים שאדם חי במציאות ממש מזעזעת? -קשה להתייחס לזה כפנטסיה שלו להגיד "לא נורא זה רק המציאות". אבל בכל זאת, זה שיש חיים רעים זה לא סיבה לטיפול. (המוקד של טיפול אינו שינוי המציאות, אלא שינוי המשמעות שהמציאות מקבלת). קליין מבחינה הרבה בין אובייקט טוב לבין אובייקט אידאלי. (אובייקט אידיאלי הוא כזה שלכאורה אין בו שום רע. אובייקט טוב הוא כזה שמסוגל לחבר בין טוב ורע, ולמצוא דרך לאהוב גם מציאות לא מושלמת). אובייקט אידאלי הוא לא טוב, הוא הגזמה של הטוב בגלל שהמציאות בלתי נסבלת. אובייקט טוב הוא דבר טוב. לפעמים יש מצבים בהם אידאליזציה היא לא דבר רע, למשל בהתאהבות. אבל הרגעים האלה הם לא כל החיים. בגדול מה שחשוב באמת זה אובייקטים טובים. (ואלו אובייקטים שמחברים אותנו למציאות,ומאפשרים לחיות בה גם כשהיא קשה).

במקרה של השאפתנות השאלה מה קורה עם המטפל. יכול להיות שהמטופל מרגיש טוב עם השלכת הטוב על המטפל. אבל אם המטפל חש שיש הגזמה של הטוב אז זה כבר בעייתי. או במקרה של המטופל שמסתדר לבד, השאלה האם המטפל הצביע על הפער מול המציאות, או שהוא חשש לערער את המטופל ולהפגיש אותו עם המציאות, ואז הוא ריכך את העימות עם המציאות. אולי המטופל לוקח את המילים כאישור להתנהגות מסוכנת. מה ניתן לעשות במקרה כזה? -אז נותנים פירוש, שומעים תגובה, ואז בודקים מה קרה שזו התגובה, ואולי ניתן להבין לפי התגובה מאיזה כיוון אמרתי את מה שחשבתי שאמרתי. האם הוא קלט את מה שהתכוונתי בין השורות בלי ששמתי לב לכך בעצמי? איך אני מרגיש לגבי מה שהוא עשה בתגובה, אולי אם אני נבהל מזה שהוא לוקח את הדברים כפשוטם, יכול להיות שזה הוא שנבהל מזה, יכול להיות שמטופל מנסה להעביר את הבהלה אל המטפל. פירוש שאינו מאשר ואינו מבקר יכול להיות: “אתה היית רוצה שאני אשתתף איתך בהבנה הזו כאילו שזו דרך מוצלחת לטפל בעצמך", כלומר המטפל משתמש במה שקורה בתוך עצמו. המטפל מרגיש את המטופל נכנס לו לראש ומנסה להשתלט ואומר זאת, אני שם לב שאתה נכנס לי לראש ומנסה להשתלט עליי ולשכנע אותי, אבל אז תהיה לגמרי לבד, לכאורה נהיה שנינו ביחד אבל בעולם מאוד מעוות. חלק במטופל יודע שזה לא בסדר, אבל השאלה איך לתת מקום לחלק היודע הזה. אם יש תחושה שאי אפשר לעמת אותו עם המציאות, אפשר לפרש זאת: "אתה רוצה שאני לא אגיד". זה גם אינפורמציה. גם ההרגשה שלא הבנתי, או שזה יזיק לו, וכו'. כל הרגשות שמתעוררים בי הם עוד אינפורמציה למה שמתרחש בתוך המטופל. זה דורש קשב מאוד אינטנסיבי. לפעמים אנחנו אומרים פירוש, אך מתוך חשש שלנו, אנחנו אומרים זאת בחוסר שכנוע, עם סימן שאלה בסוף, כמו במאמר של סטרייצ'י.

לדוגמא, הפציינט אומר למטפל שהוא מאוכזב ממנו, ושבעיניו המטפל נכשל בטיפול. המטפל יכול להגיד משהו התייחסותי כמו שזה קשה לשניהם להתמודד עם כשלונות. מבחינה קלייניאנית, עליי לחשוב האם נכשלתי. אם אני לא ממש בתוך השעה לא אבין אותו. יכול להיות שאחשוב שדווקא איתו אני מאוד מצליח ואני לא מבין למה נכשלתי בעיניו. חשבתי שאני מצליח, אבל אולי זה הכל בלוף שהעדפתי להאמין לו, והנה עכשיו הוא אומר לי משהו אמיתי יותר וכדאי לי להקשיב. אם אני לא בתוך השעה ועם הרגשות של מה הוא עושה לי ומה הוא עשה לי, אני לא יכול לעשות זאת. הדברים האלה הם לא רעש רקע שצריך לבטל כדי להשתמש באסוציאציות. כדי לעשות זאת אני אחשוב על הטיפול בכלל, למה זה עולה עכשיו, מה גרם לו לומר לי את זה כרגע.

לגבי מי שגדל במציאות הקשה – מציאות קשה זה לא סיבה לטיפול. אנשים מתים, יש הורים טובים יותר וטובים פחות. יש הורים שכן מבינים או לא מבינים. המציאות בפני עצמה היא לא סיבה לטיפול. לא הולכים לטיפול בגלל שהמציאות קשה. (הולכים לטיפול כדי להתמודד עם קושי נפשי). מציאות קשה מתחברת לבעיות מסויימות שחושבים שמתאים להן טיפול. אבל זה שיש רעב במדינה זה לא סיבה לטיפול. (הטיפול מתמקד בהשלכה של משמעויות על העולם). לדוגמא אפילו מי שעבר פגיעה מינית בגיל מוקדם ומרגיש שהאובייקט הוא הרסן ותוקפני, ושיש לו סיבה טובה לחשוש מכך בגלל המציאות הקשה שפגש, הרי שזה לא נכון זו המציאות במפגש עם המטפל, המטפל אינו התוקפן מהילדות, ולכן זו השלכה שלא מאפשרת לראות מישהו שכוונתו יכולה להיות אחרת, לא תוקפנית. כך גם אין קשר ישיר בין דרגת קושי המציאות לדרגת קושי הפתולוגיה. שני אנשים יכולים להגיב לאותו אירוע בצורה שונה. אין יחס בין חומרת האירוע וחומרת התגובה הנפשית. זה לא שמי שגדל ביותר רעב ככה הנוירוזה שלו יותר קשה.

אבל אז איך הפתולוגיה נגרמת משנאת המציאות? -קליין אומרת שבמצבים בהם יש תסכול זה כאילו מזמין יותר פגיעה, אבל יש פקטורים נוספים. מה לגבי קורבנות טראומות חמורות לדוגמא? -גם שם רואים שמי שעבר משהו מאוד קשה לפעמים סובל ממשהו פחות קשה, ולהיפך. כך גם יכולות להיות תגובות מגוונות שיכולות להיות לאירוע טראומטי (יש מי שיפתח חרדה ויש מי שיפתח דיכאון ויש מי שדווקא המפגש הקשה עם המציאות יעיר בו תגובה חיונית). כך גם אין השפעה נפשית ספציפית של אונס, הוא לא גורם באופן עקבי לתופעה נפשית אחת. גם לא ניתן לומר שהורים רעים גורמים לתופעה ספציפית הנבדלת מהתופעה הנגרמת מאונס. לא מדובר בבעיה פיזית כמו היעדר חלב שגורם לעצמות חלשות. (אנחנו נוטים לחשוב מדעית ומשפטית, ולכן מחפשים סיבה ותוצאה, אבל לפי החשיבה הקלייניאנית הנפש לא בנויה ככה, היא בנויה על פנטסיות ומשמעויות שאנחנו מייחסים למציאות). לפי החשיבה הקלייניאנית ניתן לראות שיש פה מערכת של משמעויות, והקשיים קשורים למשמעויות. יכולה להיות אמא מצויינת, והילד מלא קנאה, ואומר שלא הייתה לי אמא, וחי בעולם בו אין אמא בגלל הקנאה. יכולה להיות אמא די בסדר, והילד מלא חמדנות, ועם ילד אחר היא הייתה מוצלחת נורא, ובשבילו היא הרעיבה אותו. הגורמים הפנימיים חשובים. איך הילד מפרש את מה שקורה? אם אין אוכל, מישהו יגיד כמה נורא שאין אוכל, ומי שמרגיש נורא אשם יגיד שאני אחראי לזה ואני הבאתי את זה על כל המשפחה. כל פרנואיד הוא באיזושהי מידה נרקיסיסט: בפנטסיה כולם רודפים דווקא אותי, מכל האנשים.

יש הרבה דרכים לחוות מציאות קשה, והן מאוד מושפעות מהעולם הפנימי. יש דוגמא מאוד קשה לכך במקרה של אונס והאשמה שהקרבן חווה. לכאורה הנפגעת יכולה לומר לעצמה שהיא לא ביקשה את זה ושאין מקום לחוש אשמה. אבל אירוע כמו אונס שונה מאוד מהאופן שבו אנחנו תופסים לפעמים תאונת דרכים ש"קרתה לי" ואין לי בה תחושת אשמה, כי במקרה של אונס האירוע עובר הרבה יותר גלגולים נפשיים. ההבדל הוא בגלל עולם של פנטסיות בסגנון "אולי אני רציתי את זה", או "אני אשמה". זה בגלל המשמעויות שניתנו לאירוע בעולם הפנימי ולא בגלל האירוע עצמו. (וגם בתאונת דרכים לפעמים מי שלא נפגע דווקא יחוש אשמה גדולה על זה שאחרים נפגעו, כי בפנטסיה שלו הוא ניצל על חשבונם). לאירועים פיזיים אין השפעה ישירה על הנפש, ההשפעה מתווכת דרך הפרשנות שאנחנו נותנים לאירוע. הבעיות הנפשיות נובעות מהמשמעויות שאנחנו משייכים למציאות. ברור שיש מציאויות קשות, (וברור שצריך לפעול כדי לתקנן ברמה הפוליטית והמשפטית וכו', אבל זה לא יפתור את הבעיות הנפשיות). (אולם, כדי לעזור להתמודד עם המציאות הנפשית עדיף שלא להתייחס לאופן בו המציאות החיצונית גרמה לבעייה הנפשית). במקום זאת עדיף תמיד לפרש בתוך הטרנספרנס, (לגבי האופן בו המטופל מתייחס למטפל כאן ועכשיו). כי לא מתווכחים אם אבא היה בסדר או לא, מה שהמטפל יודע בבטחה זה שיש אובייקט רודפני פנימי. הגורמים הגנטיים-סיבתיים של זה אינם במרכז החשיבה של המטפל. העבודה שלי אינה במציאות, ואינה בפיענוח המציאות. אני יודע מעט מאוד על המציאות, רק את מה שהמטופל סיפר לי. אני יודע רק שזה מה שהוא סיפר לי. (המטרה בפסיכואנליזה אינה לשמור נאמנות לאמת המשפטית לדוגמא, אלא לשמור נאמנות לאמת הנפשית. ומומלץ לקרוא דיון בנושא במסגרת סיכום כנס על ההבדל בין פסיכיאטריה משפטית לבין פסיכואנליזה).

דוגמא אחרת: מטופל שעבר טראומה בילדות, שמתנהג באופן מאוד חודרני ומנסה להיכנס לחיי המטפל. המטפל חש שהמטופל מנסה להיכנס לו לנפש. למה הוא נכנס לי לחיים? יש כל מיני דברים שאפשר לברר – למה הוא עושה זאת? למה הוא נכנס לחיי? האם נבין זאת על רקע הטראומה, שכמו שהמטופל חש חודרנות בטראומה שעבר, וזה סוג הקירבה שהמטופל למד? -תפיסת למידה כזו לא מתאימה לתפיסה הקלייניאנית. אם אנחנו חושבים על הקירבה הזו, אז יש בה גם ביטול נפרדות, ואקט תוקפני של כניסה למישהו אחר. זה דומה לפנטסיות של הזדהות השלכתית – והשאלה היא האם המטפל רוצה שזה יקרה, מתנגד וכו'. אבל אנחנו יודעים שזו לא המציאות וזה לא טוב לאדם. זו לא קרבה אמיתית. זה לא מה שאינסטינקט החיים רוצה. הנפש יודעת בעומקה שזו לא הדרך להיות קרוב למטפל. אין טעויות למידה כאלה – שבגלל שזה הניסיון הטראומטי עכשיו המטופל חושב שחודרנות זו הדרך להתקרב.

הרעיון הקלייניאני הוא שבחוויה של המטופל חודרים לתוכו, אולי בגלל חוויות אובדן מרחק כי העולם מתסכל מדי. גם אם היה תוקפן במציאות בעבר, זה לא רק שהמטופל התלונן למשטרה ועבר הלאה. במקום זאת יש גם את איך שהמטופל תפס את מי שתקף אותו. למרות שאנחנו יודעים שהעולם משתנה, אבל איכשהו יש "דמויות רעות" שנשארות כמו שהן. "הורים רעים" נשארים "רעים” בפנים.

השאלה היא מה המטופל עושה איתי, איך הוא קולט את העולם איתי. זה לא משנה שהוא משחזר איתי משהו. לא ניתן לשנות את העולם. השאלה איזה פנטסיות דומיננטיות בתוך העולם. מעניין לחשוב האם המטופל חושב שהמטפל נהנה מזה שהמטופל נכנס לתוכו. מה המטופל חושב שהוא עושה לי כשהוא נכנס לתוכי? ניתן לפרש שהמטופל מרגיש שהוא רוצה להיכנס למטפל לבטן, והמטפל גם רוצה זאת. הפירושים הללו נותנים מקום לפנטזיה, ולהתקרב אליה, ואז אפשר להבינה. כיצד המטופל מגיב לפירוש כזה, האם הוא מתרחק ממנו, ואז אפשר להבין שהוא מגיב באשמה רבה על התוקפנות בחודרנות שלו. או שהמטופל חושב שהמטפל אוהב את זה, והוא חש שהוא נענה לצורך של המטפל שיחדרו אליו. אבל אז המטופל מכניס למטפל משהו מעצמו, מוותר על חלק מעצמו. אולי המטופל מנסה להחזיק בבעלות על המטפל דרך שאלת שאלות חודרניות וידיעת פרטים על חייו. ניתן לשאול מדוע המטפל לא רוצה שהמטופל ידע פרטים אישיים עליו, שיהיו למטופל מחשבות רעות ועויינות על האנשים האמיתיים בחיי המטפל.

אין טעם לשחזר את היחסים עם ההורים, השאלה מה קורה איתי ומה הדינאמיקה הנפשית איתי. יש תחושה שהמטופל מנסה להשתלט על חיי המטפל, אך המטפל לא חש בנוח עם זה, המטופל רוצה לנכס משהו של המטפל, המטפל לא חש שהמטופל יתייחס היטב לחלקים שלו. זה מרחב של חמדנות, שניתן לספק רק עם האוכל של אחרים, מה שמעניין זה מה שיש למטפל בצלחת, המטופל חושב להיות המטפל במקומו. על ידי הפנטסיה הזו ניתן להימנע מאשמה רבה.

הפתרון השחזורי הוא קל מדי, לא נכון, ומצמצם לנו את הנכון באופן דרסטי. זה שאותו דבר קרה עם ההורים לא מסביר כלום. להגיד "אתה עושה את זה כי ככה ההורים התייחסו אליך?” זה לא עוזר. להבין זה באמת לסבול את הרגשות הללו. זה להבין מה המטופל חושב שהמטפל חושב. אם נגיד החודרנות מעצבנת, פירוש יכול להיות יותר כמו "אתה מרגיש שאני לא רוצה לתת לך את הפרטים עליי, שזה שלי ולא שלך, זה פרטי, אבל אתה מרגיש שאתה תוכל בכוח, דרך המסכנות והרעב שלך, לקחת ממני משהו שהוא רק שלך". אבל אז נגיד מעניין שזה לא רק הפרטים האישיים של המטפל עצמו, אלא הם קשורים לבת זוג של המטפל וכו'. המטופל מנסה להגיע לבת זוג של המטפל. העיצבון עולה כי המטופל קולט שהמטפל לא רוצה לספר למטופל על משפחתו, שיש סיבות לכך שהמטפל לא רוצה, שהמטפל רוצה לשמור על הפרטיות שלו לעצמו, והמטופל חושב שיוכל לקחת זאת בכוח. הפירוש יכול להיות "בחוויה שלך אני לא רוצה לספר לך על עצמי, אבל מה שאני רוצה לא חשוב".

האם המטופל מודע לפוגענות שבהתנהגותו? למטופל שנפגע מחודרנות, יש הזדהות עם חוסר היכולת לעמוד בפני כוחות שפועלים, ולכן חשוב שהמטפל יעמוד על שלו. השאלה הקלייניאנית היא איזה חלק במטופל הוא המטפל. בדוגמה זו המטפל הוא החלק במטופל שמנסה לעמוד בפני פריצה. ההזדהות ההשלכתית היא קומוניקטיבית, ובשלב מסויים אפשר גם להגיד "אתה חושב שאני לא אוכל להבין אותך באמת עד שאני לא אחווה מה זה הלחץ החודרני הזה שאתה מפעיל כלפיי, רק אז אני אבין מה זה להיות אתה". ועד שלא יהיה פירוש של החלקים שהושלכו לתוך המטפל המטופל יצטרך לחזור לטיפול.

אם המציאות לא משנה אלא רק הקניית המשמעווית על ידי המטופל, והמטפל משקף מציאות, אז איך היא כן נקלטת? -כי המציאות שהמטפל פונה אליה, היא של הפנטסיה הפנימית. לא שמים במוקד את הסיבות החיצוניות, כי הן לא אינהרנטיות לפנטסיה. לא אומרים זה קרה לך כי אתה ילד שלישי, זה לא פנטסיה אלא משהו שמתייחס למציאות החיצונית. מה יקרה לנפש של המטופל כשישמע את הפירוש של הפנטסיה, בניגוד למה שקרה לו עד עכשיו. הוא ירגיש לראשונה שהבינו אותו. אם זה היה נכון, חלק ממנו יודע שהמטפל שלו מבין אותו. להבין אותי זה לא סתם מרגיע, אלא זה אומר שזה ניתן לחשיבה, זה לא כל כך נורא שמתים מלחשוב ולומר זאת. כשהמטפל אומר את זה, המטופל מרגיש בעומק ליבו "נכון לא אכפת לי ממה שאתה רוצה, אני אכנס לתוכך ואני אפגע בך" וזה צעד מאוד משמעותי בהתפתחות – הוא לוקח חזרה את החלק התוקפני. או אם אומרים לו "אתה רוצה שאני אדע איך זה כשחודרים לתוכי", אז לרגע המטופל יחווה את עצמו באופן עמוק יותר כמי שחודרים לתוכו, אבל גם שמישהו אחר יודע מה זה שחודרים לתוכו. במובן זה מה שפוגעני באונס אינו החדירה, אלא המשמעות, של לקחת ממני בלי רשות. והמטופל מבין שיש מי שיכול לגעת בזה, ויכול להתחבר לחלקים נוספים שלו.

התקווה היא שבמקום להשליך את עצמי על כל העולם, אני אוכל להיות עצמי עם כל החלקים הקשים בי, ואז העולם יכול להיות המציאות. כרגע העולם אינו המציאות. העולם צבוע לגמרי בפנטזיות שלי. לכן אני חושב שאוהבים אותי, שונאים אותי, רוצים להיכנס אלי. העולם בדרך כלל לא כל כך עסוק בי. החיים שלי נעשים קשים מהפנטסיות שלי. אסור לי להצליח, אם אני אצליח אני אענש וכו'. המטרה היא להחזיר את החלקים המושלכים. מה המקורות של החלקים זה פחות במוקד.

אז אולי זה דווקא הקשב הרב שאנחנו נותנים לפנטסיות של המטופל שעוזר לו? -יש פרדוקס שמישהו פסיכוטי ומפרק כל משמעות, ואנחנו נגיד לו משמעות והוא משום מה פתאום יבין זאת. ההגנה פועלת כנגד הפירוש שלי אז איך הוא יחדור? ביסוד החשיבה הקלייניאנית – אנחנו עשויים חלקים וחלקים. יש חלקים שלא רוצים ויש חלקים שרוצים ויכולים להבין. זה לא התפתחותי כמו אנה פרויד שיש מעבר לגמרי מכאן לכאן. יש חלקים שונים, צדדים שונים, ואם הם לא שם הטיפול לא יכול לעבוד. אנחנו חושבים שהמילים שלנו חשובות. לפעמים הפציינט לא מקשיב לתוכן. אנחנו נותנים פירוש נורא מורכב, והוא חושב, הוא בעדי או נגדי. אבל התוכן משמעותי. המשמעויות הן שפועלות.

לא מספיק שאני אהיה דמות שמנסה להבין, אני צריכה באמת להבין, זה לא להיות כאילו מבין, זה להבין באמת. זה לא המאמץ. המאמץ עבורנו לא הוא המרפא, זו סוגסטיה – איזה כיף שיש מישהו שנורא מתאמץ בשבילי ובשבילו גם אני אפסיק להיות מופרע. קליין אומרת שהרבה טיפולים מתבססים על הגנות מאניות, זה מאפשר לבנאדם להיות יותר יציב ולפעמים זה מאפשר לבנאדם לראות יותר את המציאות. יש לה מאמר יפה וקצר, "הקריטריונים לסיום אנליזה” (1950), והיא אומרת בו שיש כל מיני קריטריונים מוכרים של יכולת ליחסי אובייקט, יחסים בין אנשים, וכל מיני יכולות של האגו, ואז מוסיפה: "כל הדברים האלה קשורים בסופו של דבר במיתון מסויים של החרדות הפרנואידיות והדפרסיביות. לגבי היכולות של אהבה ויחסי אוביקט, הן עולות רק כשחרדות רודפניות ושל היעזבות יפחתו. הנושא יותר מורכב לגבי התפתחות האגו, שני מאפיינים מודגשים במקרה זה – גדילה ויציבות, ותחושת מציאות. אבל אני מאמינה שהתרחבות בעומק האגו גם היא חשובה. אלמנט מובנה באישיות בריאה היא עושר חיי פנטסיה והיכולת לחוות רגשות בחופשיות. מאפיינים אלו לדעתי מניחים שהעמדה הדיכאונית האינפנטילית עובדה, שהחרדה והאשמה וצער לגבי האובייקט הראשוני נחוו שוב ושוב. התפתחות רגשית זו כרוכה בטבען של ההגנות. כישלון בעיבוד העמדה הדיכאונית קשור באופן הדוק עם דומיננטיות של הגנות החונקות רגשות וחיי פנטסיה ועוצרות תובנה. אלו תובנות שקראתי להן הגנות מאניות, אך למרות שאינן תואמות את מידת היציבות וחוזק האגו, הרי שהן הולכות עם שטחיות”. לו אותם אנשי הייטק שעובדים כל הזמן, והם יציבים כל עוד המציאות מצומצמת. צמצום מרחב המציאות הרלבנטית מביא אנשים ליציבות רבה.

ניתן לתמוך בהגנות המאניות. אנחנו נמשכים לשטחיות וזה חלק מהבעיה. ריביר: “הטיפול על ידי סוגסטיה: המטופל מנסה בכל מאודו להונות אותנו כך. הרבה מההצלחה הטיפולית בשנים הקודמות נסמך על מנגנון זה שלא הבנו. המטופל מנצל אותנו בדרכנו, במקום לעבור אנליזה, והשיפור שלו מתבסס על מערך הגנות מאנית. התוצאה היא שהמטופל מפתח הגנה מאנית בפני החרדה והמחלה שלו, כי התחושה הקשה והכישלון לא נפתחו. האנליזה האמיתית של האהבה והאשמה של העמדה הדיכאונית היא קשה ביותר, כי הן קבורות עמוקות. תחושת ההצלחה בטיפול היא התחמקות ברגע האחרון על ידי ההשלכה וההכחשה של המטופל. יש הרבה כוזבות בהעברה מול מטופלים אלו. עבור המטפלים קשה לשאת בהעברה חזקה, בין אם היא טובה או רעה, אבל כשהאגו והאיד בברית כנגדנו וההעברה כוזבת, הרי אנחנו מתקשים לראות מעבר לכך. העברה כוזבת היא רעילה לנרקיסיזם שלנו, ומשתקת את הכלי שמשרת אותנו בעשיית טוב, הריהו הבנת הלא מודע של המטופל. אז הוא מעורר את החרדות הדיכאוניות שלנו, והכוזבות של המטופל נותרת בלתי נראית ובלתי מפורשת על ידנו גם כן”.

במקרה של המטופל הטראומטי החודרני, המטופל לא רוצה לגלות את השם של בת הזוג של המטפל. זה לא מזון מחייה. שם של מישהי אינו מקור לחיים. הרי המטופל יודע על אהבה אחרת, איפה הכמיהות שהושתקו? כמו מי שמשתוקק שיאכילו אותו עטיפות, זבל, הוא נורא רוצה זבל. אבל מה קרה לאוכל הטוב? ניתן לפרש את הטרנספורמציה שהמטופל עושה לשם בת הזוג של המטפל. אי אפשר לאכול את בת הזוג. האוכל הטוב שהמטפל באמת נותן זה הפירושים. האוכל הטוב פחות מעניין מהאינפורמציה הקונקרטית שלא יכולה להזין. אולי המטופל מבקש שם, משהו סטאטי, קטגורי, מול השתנות וגדילת הנפש?

קליין אומרת "אם במהלך האנליזה אנחנו מצליחים להפחית חרדות רדיפה והגנות מאניות, אחת התוצאות תהיה הגדלת כוחו ועומקו של האגו". כשחווים חרדות רודפניות במהלך אנליזה, יש חוויה אינטגרטיבית של המטפל, וכך גם של האגו. הדמויות המפחידות מהעבר עוברות שינוי מהותי במיינד של הפציינט. הן משתפרות. אובייקטים טובים, בניגוד לאובייקטים אידיאליים, מתבססים היטב במיינד, רק אם הפיצול החזק בין אובייקטים אידאליים ורעים רוכך, אם השנאה מרוככת על ידי האהבה.

ג'וזף מדברת על הפציינט שקשה להגיע אליו, כמקביל לניסוח של הפולס סלף של וויניקוט. אלא שג'וזף לא מתעניינת בטרו סלף, היא לא חושבת שזה נכון, רעיון זה של וויניקוט מבוסס על גרעין בפנים שרק מחפש להתבטא, וזה קשור לאימפינג'מנטס. היא לא מתעניינת בזה. לדוגמא מטופל מרצה שמקבל פירושים מהר מדי. ג'וזף הייתה שואלת איך ההיענות לפירוש משרתת משהו. ויניקוט היה אומר שזה משחזר – שהמטופל למד שצריך להיענות לטיפול כדי לשמור על עצמו, וגם עכשיו כשלא צריך להיענות, הוא מפעיל את אותו מנגנון נלמד. אצל ג'וזף אין מנגנונים נלמדים, הפנטזיה משרתת אותו כרגע. יכול להיות שכמו אצל ג'וזף המטופל יגיד כן ואז לא יצטרך לחשוב, הדברים לא יגעו בו. אולי הוא שם במטפל חלק נורא פגיע שלו, ושאם המטופל יסרב לפירוש המטפל יתאבד. אבל זה לא קשור במשהו נלמד, אלא במשמעות ודינאמיקה פנימית. אצל וויניקוט הטרו סלף הוא משהו סטאטי יותר, שאפשר באמת למצוא. וויניקוט נתפס כידידותי. אבל אצלו עיקר מה שאתה צריך כדי להתפתח זה שיעזבו אותך בשקט, שאמא תעשה אמבטיה בטמפרטורה מדוייקת שאני לא אדע שיש שם בכלל מים. יש שנאת מציאות בסיסית. התיאוריה שלו גם באובייקט מעבר הוא שהמציאות כל כך רעה שיהיה משהו ביניים שיאפשר לי להכיר במציאות. היחס למציאות מאוד שלילי אצלו. כל התהליך ההתפתחותי נועד כדי להגיד מה יסודות בני האדם. אצל וויניקוט זה אנשים אחרים מפריעים לי ותנו לי להיות בשקט כדי שאני אהיה לבדי. לפי הגישה הקלייניאנית המציאות היא המשמעות של להיות חי, עומק, להרגיש את הדיכאון והמגבלות, אלו החיים.

אשמה אצל נרקיסיסטים: ריביר מדברת הכי יפה על זה. הבעיה של אותם פציינטים שלכאורה מאוד ידידותיים אך למעשה הם נרקיסיסטים ושומרים מרחק ומשתמשים במנגנונים המאניים. היא אומרת שהבעיה שלהם בסופו של דבר שהם לא יכולים להכיר באהבה. הם לא יכולים להכיר באהבה כי אז הם ירגישו אשמה אינסופית. האובייקט כבר מת מה יש לעשות. אלו דבריה: "זה נראה מוזר וסותר. המטרות הלא מודעות מצד אחד לעשות את כל האנשים סביבו מרוצים, אך מבחוץ הוא נראה אגואיסט ולא אכפת לו מאחרים. אבל הסיבה שהוא מגיע לטיפול זה להחיות אובייקטים מתים. אבל חוסר התיאום הוא לא מקרי. הניגוד בין הקיצוני בין אנוכיות מוחצנת לבין אלטרואיזם לא מודע, הוא חלק משמעותי בהגנה על ידי הכחשה. המטרות הלא מודעות באמת לא מודעות. לא ניתן להשתמש בהן כמנוף באנליזה ולהגיד – בעצם אתה רוצה לרפא ולעזור לאחרים, כי המחשבה הזו היא הכי נוראית בעולם בשבילו. היא מעלה את כל הדיכאון ותחושת הכישלון שלו, את כל החרדות המלאות שלו". אם הוא אוהב את האובייקט הרי שהוא הרס אובייקט אהוב.

הטענה הקלייניאנית היא להגיד כל מה שאתה רואה ונתמודד, הפציינט יצעק ויגיד שזה גרוע. אבל לצד זה יש עמדה בתוך קליין, שחנה סגל מכנה טאקט – לא להגיד דברים שמנותקים לגמרי מהמטופל. לכאורה יש סתירה בין השניים. חיים בין שתי הפאזות הללו. מצד אחד תגיד מה שתגיד. כי מה שאני אומר לא מעורר רגשות. הרגשות ישנם. אם המטופל צועק באופן מודע, זה לא שגרמתי למשהו שלא היה שם קודם, לא יצרתי חרדה, החרדה הייתה רק שהיא לא נחוותה על ידי האגו. לא יצרתי תחושה שמישהו מת. הוא חי את זה רק הוא לא היה במגע עם זה. אבל אפשר להגיד משהו שהכי נוגע מבין מרחב של אפשרויות. זה לא שקודם הוא לא היה בחרדה ועכשיו הוא בחרדה. קודם הוא היה בחרדה באופן X ועכשיו באופן Y, וY עדיף – כי להיות מודע לחרדה זה יותר טוב משהיא תפעל בלי שתדע בכלל.

קליין ב"הערות על מגנונים סכיזואידים”, מדברת על פציינט: "בפגישה המטופל סיפר שחש חרדה ולא ידע מדוע. אז הוא השווה עצמו לאנשים אחרים יותר מוצלחים. גם מולי הוא חש תסכול קנאה ותלונה. כשפירשתי משהו בסגנון זה שרגשות אלו מכוונים כנגדי ושהוא רוצה להחריב אותי, מצב רוחו השתנה פתאום. טון הדיבור שלו השתטח. הוא דיבר לאט בלי הבעה ואמר שחש מנותק מכל המצב. הוא הוסיף שהפירוש שלי נראה נכון אבל זה לא שינה. למעשה הוא לא רצה כלום ולא היה טעם לטרוח לגבי כלום. הפירוש הבא שלי התייחס לשינוי המצברוח. ברגע הפירוש שלי המחשבה להשמיד אותי הפכה אמיתית. התוצאה היא הפחד לאבד אותי. במקום להרגיש אשמה ודיכאון, שחש בעבר, כעת ניסה להתמודד עם פיצול מסויים. הוא פיצל החוצה ממנו את חלקי האגו שלו שחש שהם עויינים ומסוכנים למטפל. הוא הפך את התוקפנות שלו, מלכוון אותה אל האובייקט אל האגו של עצמו. (בהכחשה היה הרג עצמי במקום הרג האנליטיקאי). והתוצאה היא שחלקים מהאגו שלו לרגעים הפסיקו להתקיים. בפנטסיה לא מודעת זו הייתה הכחדה של חלק מהאישיות שלו. המכניזם של הפניית הדחף התוקפני כלפי חלק מהאישיות שלו, שמר את החרדה שלו במצב מושהה. הפירוש שלי של תהליכים אלו השפיע שוב בשינוי מצב רוחו שוב. הוא נעשה רגשן. הוא אמר שחש רצון לבכות, היה מדוכא, אך חש אינטגרציה, ואז חש רעב. זהו רצון לעשות הפנמה של האנליטיקאי שיכול להבין אותו באמת.”

פסיכואנליזה אינה ורבליזציה, או להיות עם מישהו אמפתי שיעזור לך להבין כמה דברים שהפחידו אותך קודם. זה לא להתגבר על דברים שהתביישנו בהם ואז אמרנו בפני מישהו. זה לא העניין. זה לא עצם זה שהמטופל מנסח משהו שהיה חבוי. להיפך, אין עניין להקל על מישהו להגיד, מה שמעניין זה הכוחות ששומרים ומונעים והופכים אותנו למי ששואל. ואז כשהאדם אומר "זה בגלל המטפל" מבלי להיאבק בכוחות הפנימיים שלו שמונעים מהדברים להיאמר. המטרה שלי אינה לברר מה המודע של המטופל רוצה לספר לי ואז לפרש את זה כמו רורשך. אין לי אינטרס לקבל עוד אינפורמציה. העניין הוא כולו בתהליך. אני לא עסוק בלפענח שלושה דברים חשובים פר מפגש, זה לא תהליך פיענוח. מטופל שאומר משהו סתום על זה שאכל פיצה, מסוגל להיות קומוניקטיבי, אבל בחר להשאיר את הרצון להיות קומוניקטיבי אצלי. זו לא העבודה שלי לפענח פיצות. אני רוצה להבין מה הוא. הוא דיבר על הפיצה. ומה שעוזר להיות יותר קלייניאני, זה לקלוט עד כמה הדברים הנחמדים שאנחנו מנסים לעשות הם פוגעים – אנחנו מטשטשים את זהות המטופל, מפחדים מעולמו הפנימי. המטופל קולט את זה. זה מעודד לכיוון האחר.

על הנפרדות

הנושא שאני אתאר הוא קצת obvious אבל הוא עוזר לי מאוד באופן בו אני מבין תיאוריות פסיכולוגיות שונות ומצבים נפשיים שונים. הרבה ממה שאכתוב שואב מאנשים אחרים שלמדתי מהם בשנים האחרונות, אבל זו הדרך בה אני מארגן לעצמי את הדברים שלמדתי בראש, הפשטה פשטנית כזו, ואולי זה יעזור למי שמחפש פירורי לחם בסבך. אז הנושא שאני חושב באמצעותו הוא נפרדות.

הפשטה פשטנית

נפרדות היא התחושה שאני לבד בעולם, ושהאנשים והדברים שסביבי הם חיצוניים לי, ואני לא שולט בהם. זה מקום עם הרבה בדידות וחוסר אונים. זו בדידות כי אני כאן בתוך עצמי לבד, וחוסר אונים כי אני לא יכול לעשות שום דבר לגבי המצב הזה. למעשה יש גבול בין פנים וחוץ שקיים איפשהו בין גרעין הסובייקטיביות שלי לבין העולם שמצד אחד שלו נמצא אני, ומצד שני שלו נמצאים העצמים שאני מתייחס אליהם. אני והעולם. חלק מהעצמים שאני מתייחס אליהם מאוד מבלבלים וקשה לי להבין שהם מחוץ לי. ברור לי שהספה שאני יושב עליה נפרדת ממני. אבל לדוגמא, האוויר שאני נושם, שאני לא רואה כשהוא מחוץ לי, ונכנס לתוכי כאילו אין ביננו גבול, מתעתע את תחושת הנפרדות שלי ממנו. או דוגמא יותר מבלבלת היא הגוף שלי, שחלק ממנו הוא ה"חומרה" של הסובייקטיביות שלי, ואז איפה עובר הגבול בין הנוירון לבין התודעה שהוא "מפיק". דוגמא שלכאורה לא אמורה לבלבל, אבל בכל זאת היא המתעתעת ביותר, היא שלפעמים אני רואה אנשים אחרים כחלק ממני. לאנשים אחרים אשכרה יש בשם שלהם את המילה "אחרים" ובכל זאת אני לא קולט שהם אחרים ממני. כשאני מתייחס לאנשים כאילו הם חלק מעולמי הפנימי ואינם קיימים מחוץ לי אני לא מכיר בנפרדות ביננו. כך למשל כשאני מאוהב ומתייחס לאהובתי בהתאם למשאלותיי ולא בהתאם למי שהיא באמת. במקרה זה אני לא מפריד בין הדמות שבראשי לבין האדם הממשי שנמצא מחוץ לי. זוהי השלכה של עולמי הפנימי על העולם החיצוני.

בנוסף לבדידות ולחוסר האונים, תחושת הנפרדות כוללת גם חוויה של זרות מול מישהו אחר. אני מלטף את החתולה שלי ואני לא יודע מה עובר לה בראש, האם אכפת לה שזה אני שמלטף אותה, או שהיא רק נהנית מהחום שאני מספק לה. פתאום היא קמה ויוצאת מהחלון ואין לי מושג למה דווקא עכשיו באמצע ליטוף. אני לא מסוגל להבין את המניעים של החתולה שלי, היא זרה לי, לא מתנהגת באופן שאני יכול להבין, לצפות לו, ואין לי שליטה בהתנהגותה. אני מנסה להבין אותה כאילו הייתה חלק ממני, מהסובייקטיביות שלי, אבל זה לא פועל, כי בבדידותי אני חושב שליטוף זה משהו שלא קמים במהלכו, בעוד שהיא קמה והולכת. עם בני אדם יש לי יותר הצלחה, ואני מבין אותם קצת יותר טוב כי הם מדברים, והם יותר דומים לי במוטיבציות ובאופן בו הם חושבים. אבל עדיין אני חווה זרות מולם. אף פעם לא אוכל לדעת אם מישהו הצליח להבין אותי לגמרי, או שהבנתי אותו לגמרי. אנשים לא נמצאים בתוך הראש שלי ואני לא נמצא בתוך הראש שלהם. עליי להניח שלא ניתן להבין זה את זה לגמרי. וכיצד ניתן להבין מישהו לגמרי, אם הוא לא מודע לעצמו לגמרי? והם אני מבין את עצמי בכלל? זה כמו המבוכה הזו, כשמישהו שואל מה נשמע, ואני הרי לא יודע מה נשמע איתי, ועד שאני אומר משהו לא כל כך מדוייק שהצלחתי להגיד, הוא מסתכל עליי מוזר, יעני למה אתה בכלל מנסה לענות?

זה מפחיד ועצוב להיות כזה חסר אונים ובודד. זה כל כך לא נעים, שאני מחפש כל דרך אפשרית להימלט מהתחושה הזו. אחד הדברים שהכי עוזרים זה להגיד למישהו אחר, "היי אתה יודע אני לגמרי חסר אונים ובודד", ושהוא יענה "כן זה עצוב הא", או על כל פנים "די מפחיד נכון?" ותרגיש שזה נכון, ותתארו זאת אחד לשני בעוד כמה ניסוחים, ותראו שהמילים המשותפות לכם מתכוונות לתחושה הזו כנראה, או לפחות להבין ששניכם נאבקים להבין מה לעזאזל הולך פה. תקראו שירה ביחד, לא תבינו כלום, תודו בזה לפחות. זה סוג של קסם כזה, שמצד אחד כולנו כל כך בודדים ומצד שני אפשר להיות בודדים ביחד, ולהרגיש פחות בודדים. מצד אחד כולנו לא מבינים את עצמנו ואת הסביבה, ומצד שני עצם המצב הזה הוא משהו אחד שאפשר להבין. עוד משהו שמאוד עוזר זה להגיד למישהו, היי למה אתה עצוב, אולי אתה רוצה להיות בודד איתי קצת? זה די מגניב שאפילו שאי אפשר להבין מישהו לגמרי אפשר לנחש מה עובר עליו, וככה באמצעות השפה וכמה חיוכים ודמעות להעביר איזה מסר כללי כזה של הבנה. זה גם די מגניב לגלות למישהו את הטריק הזה של להיות בודדים ביחד. אנחנו יונקים, לא בקענו מביצה, אנחנו מחפשים זה את זה וכואב לנו להיות בנפרד. למעשה יש כאן משהו שמפחית את העצב והפחד שבבדידות ובחוסר האונים, ועוד יותר מכך, באיזושהי דרך פרדוקסלית נראה שהטריק הזה מפחית את הבדידות וחוסר האונים עצמם!!! הרי אם אני יכול להיות בודד ביחד זה קצת שונה מלהיות בודד. ואם אני יכול לעשות משהו לגבי הבדידות אני לא כזה חסר אונים. אלו הכרה הדדית וחמלה.

עד כאן הדוויג מסבירה את זה יותר טוב ממני:

אבל הסיפור העיקרי של נפרדות היא שאנחנו בורחים ממנה כמו ממדוזה בים כשאנחנו בלי משקפיים ואין מי שישמור עלינו. אנחנו אומרים לעצמנו: הרי יש את הטריקים מהפסקה הקודמת, שמפחיתים את הבדידות וחוסר האונים, אז למה לא לעשות אותם המון עד שמבטלים את הבדידות וחוסר האונים? במינימום שווה לנסות לא? אז אנחנו פוגשים מישהו ומתחילים לעבור מלנחש מה קורה בתוכו, ללעשות פרוייקט מחקר מטורף עד שאנחנו ממפים אותו לגמרי, ויודעים כמעט כל דבר שעובר לו בראש, עד שאנחנו מרגישים שאנחנו נכנסים לו לראש - אם זה כשאנחנו מתמקצעים כפסיכולוגים או מולידים ילד ועוקבים אחריו כמו סטוקרים אובססיבים. לחלופין, אנחנו מתעסקים בעיקר בדברים שאנשים עושים סביבנו שכן מתאימים למה שעובר לנו בראש - כשהבוס אומר לי בוקר טוב ואני אומר הנה הוא בטח אוהב אותי. בדרכים כאלו אנחנו מעדיפים להכחיש את מה שקורה מחוץ לראש שלנו ולא מסתדר עם מה שעובר לנו בראש.

אנחנו גם מייצרים כל מיני טריקים שמתבססים על אינטראקציה עם אנשים אחרים. לדוגמא, אני יכול לרמות מישהו ולגרום לו לחשוב שהוא לא לבד ושהוא לא חסר אונים. או לפחות לא חסר אונים אלא רק לבד, או להיפך, לגרום לו לחשוב שאפשר לעשות איזה מו"מ לגבי העניין הזה. נגיד כשאני מאשים מישהו שהוא "חתיכת דפוק" ולכן הוא כל כך לבד, הוא אמנם חש לבד אבל תוך כדי כך הוא חש שליטה מסויימת במצבו, ופחות חוסר אונים. הוא אומר לעצמו שיש איזו סיבה, היותו דפוק, ואם הוא ישלוט בה, אולי יהיה פחות בודד. או לחלופין כשאני מגייס מישהו לכת המשיחית שלי ואומר לו שזה אנחנו נגד כל האחרים, הוא מרגיש פחות לבד גם אם הוא נשאר די חסר אונים מולי. אלו דברים די נבזיים לעשות. הם מאפשרים לאדם שעושה אותם להנות מהתחושה הרגעית של הכוח על מישהו, זו יכולת להיכנס למישהו לתוך הראש, וזה מפחית לאדם הנבזי את הבדידות וחוסר האונים שלו, על חשבון הקרבן שלו. לפעמים אנשים עושים את אותם הדברים מכוונות טובות מאוד ומתוך תקווה שאפשר לחמוק איכשהו מהבדידות וחוסר האונים. במקום לקרוא למישהו דפוק הם אומרים לו שיש לו מחלה או משהו כזה ומנסים לרפא אותו, ובמקום להקים כת הם מקימים כנסייה, כי גם למחשבה שאפשר להציל אנשים יש אפקט דומה. אנשים רוצים להציל אנשים אחרים מהבדידות וחוסר האונים כי זה גורם להם לחוש שהם משפיעים, שהם לא חסרי אונים, שזה חיבור למישהו אחר. זה באמת נחמד, וטוב שיש כוונות טובות בלב, אבל זה טריק שיכול להישחק.

כשמשתמשים יותר מדי בטריק הזה, מגיעים לחוסר נפרדות. מגלים שנפרדות היא למעשה דבר די בריא שאפשר היה להנות ממנו. אבל כשמאבדים אותו סובלים לא מעט. למעשה הטריק הזה, כמשתמשים בו בהגזמה לא מאפשר לחוש חמלה והכרה הדדית. הטריק הזה הוא לא מציאותי, וצריך הרבה הכחשה כדי להמשיך לתחמן את האינטראקציה האנושית כדי להבריח את הבדידות וחוסר האונים. נדרשים מפעלים חברתיים ענקיים של אשמה, בושה, רחמים, תלות, החפצה ואדנות כדי לתחזק את ההכחשה הזו. זו אשלייה שכל הזמן קורסת מול מציאות של נפרדות. הכחשת הנפרדות פעמים רבות באינטראקציה בין אנשים, לעיתים זה נעשה כשאחד משתמש בשני כמו אדון ועבד, ולפעמים כשהם משתמשים זה בזה הדדית כמו אמא שמשוויצה בתינוק שנהנה מהצומי. אבל בשני המקרים שני הצדדים מתייחסים לבנאדם שמולם כדמות בעולמם הפנימי, ומשפיעים במידה כה רבה זה על זה עד שנדמה להם שאחד שולט בשני. לדוגמא, כשנותנים אגרוף מוצלח או כשעושים מין מוצלח ניתן ליצור כזו תחושה, של להיות אחד בתוך השני מאוחים לרגע. אלימות ומין מרגשים אותנו מושכים או דוחים אותנו בצורה כל כך חזקה עד שה"ממברנה" שלנו קורסת לרגע. אבל לא ניתן לשכנע מישהו בחוסר נפרדות אם הוא לא משתף פעולה, כי כל הרעיון הוא שהוא נפרד ולא ניתן באמת להיכנס לו לראש. אבל אפשר להשפיע זה על זה, לצמצם את מרחב התבוננות בעולם, לפלוש קרוב יותר לגרעין הסובייקטיביות של מישהו, למקום בו הנפרדות שלו עדיין מוכחשת. כדי לצמצם את תחושת הנפרדות של מישהו אפשר לפגוע לו בקניין, במוניטין, בגוף, באנשים אהובים, בערכים וכו'. אנשים נקשרים לכל הדברים הללו וחשים שהם עצמם נפגעו אם פוגעים באחד מאלו. אבל בסופו של דבר רק הכחשת הנפרדות מצד הקרבן הופכת אותו לשותף במשחק הזה. כך לדוגמא, אני לא הערכים שלי. אני מתייחס אליהם מבפנים. זו הסיבה שאני יכול לבחור בהם, זה מה שנותן להם ערך. אני יכול להרפות מערך כלשהו. 

קצת הסתבכות בתוך הראש

זה מתחיל להסתבך כשחושבים על זה שהנפרדות נמצאת גם בתוך האדם. נסו לשרוד את הפסקאות הבאות מבלי לאבד תקווה.

"אני" הוא נקודה על רצף הזמן. אני תמיד מתייחס למי שהייתי לפני רגע, ובכך אני שונה ממי שהייתי לפני רגע. זה יוצר דיאלוג על רצף הזמן שנשמע כמו דיאלוג בו זמני ביני לבין עצמי. אפשר לחשוב על זה כמו לוע הר געש שמתייחס להר שמתגבש סביבו. בכל רגע אני מורכב מגוף ונפש, ממוחשי וסמלי, מתחושות ומשמעויות. אני גם מורכב מדברים שאני מודע אליהם ודברים שאני לא מודע אליהם. האני אינו אחד ואינו שלם, גם בתוכו יש נפרדות של שני חלקים עיקריים - סובייקט ואובייקט. תמיד יש דיאלוג פנימי ביני לבין עצמי, בין מה שחשבתי לפני רגע לבין מה שאני חושב כרגע. בין מה שאני חושב לבין מה שאני לא חושב. למעשה אני מתבונן גם בדיאלוג הזה. וכך אני מביט בדיאלוג בין מה שלפני שניה הזדהיתי איתו לבין מה שלפני שתי שניות הזדהיתי איתו. וכך נוצר משולש, של דיאלוג בין נקודת המבט ההווה שלי לבין הדיאלוג בין מי שהייתי למה שהייתי לבין מי שאני כעת. זהו משולש בין נקודת ראות צרה אחת, לבין ההכרה שמתקיים בתוכי מתח בין כמה נקודות מבט, בין אחדות פנימית של נקודת התודעה לבין נפרדות פנימית על פני מימדים שונים של חוויה וזמן.

הרבה פעמים אני מתייחס רק למי שהייתי לפני שנייה, כאילו לפני שנייה הייתי אובייקט, ושוכח מזה שלפני שנייה גם הייתי סובייקט שהתייחס למה שהייתי לפני שתי שניות. אז יש לי פינגפונג בראש שקשה לפתור. לפעמים אני מצליח לעשות פינגפונג וגם להיות הקהל של משחק הפינגפונג. היכולת להתייחס לעצמי כסובייקט היא מתעתעת. הדרך היחידה לעשות זאת היא להתבונן על הסובייקט שהייתי, על האופן בו התייחסתי לעולם. אבל ברגע שאני מתייחס לעצמי אני הופך לאובייקט. אחת הדרכים לעשות זאת בכל זאת היא לחפש למה הסובייקט שהייתי התייחס כשהוא היה עדיין סובייקט. אז יש את מה שנקרא "אני", זה נקודת המבט שלי באותו רגע על האובייקטים. לדוגמא אני שמסתכל על המחשב בעת ההקלדה. פסקה מתוסבכת לא סתם, זו עין שמנסה להביט לתוך עצמה מביטה על העולם.

לפעמים אנשים מכחישים את הנפרדות הפנימית שלהם. הם מחפשים אחדות פנימית שאיננה. הם לא מבינים את האמביוולנטיות שלהם לגבי מישהו שהם אוהבים ושונאים בבת אחת, ומנסים להחליט לכאן או לכאן. הם בוחרים באחדות פנימית של אהבה לגמרי או שנאה לגמרי, למרות שזה לא באמת איך שהם מרגישים. מבחוץ זה נראה כאילו הם עושים פיצול של העולם לטוב ורע, אבל למעשה הם מנסים להתכחש לנפרדות הפנימית שלהם בין שנאה ואהבה בו זמניים כלפי אותו אובייקט.

לפעמים אנשים מכחישים את הנפרדות של גרעין הסובייקטיביות שלהם מאובייקטים. נרקיסיסטים שרואים רצף בין הסובייקטיביות שלהם למראה הגוף שלהם, או לכסף שלהם, או לאנשים שהם משפיעים עליהם. עבור הנרקיסיסט העולם כולו כאילו בתוך הראש שלו. מפת עולם מוגבלת. ככל שהיא משתכללת היא עדיין נותרת בתוך ראשם ולא בעולם. זה כמו לראות את העולם דרך מפה של Warcraft 2. עולם שטוח. עם מלא שטחים מתים. בלי לראות מפות של אחרים.

הכחשה של נפרדות היא בריאה במידה מסוימת. זה מה שמאפשר לנו להנות ממשחק כדורגל. אם לא הייתי מכחיש נפרדות לא הייתי נהנה לראות מישהו אחר מכניס גול. אם הוא לא היה מכחיש נפרדות, הוא לא היה חווה סיפוק ממחיאות הכפיים שלי או מהכסף שנכנס לו לבנק. אם לא הייתי מכחיש נפרדות של הנפש מהגוף אז אכילה לא הייתה מרגיעה חרדה קיומית שעדיין קיימת אך לפתע "שבעה". לא הייתי מרגיש שלייק לפרופיל שלי בפייסבוק קשור אלי. עולם שלם של משמעות סמלית, של קשור-לא-קשור, שאנחנו משחקים בו כל חיינו, לא היה מתקיים.

העיסוק בנפרדות הוא בבסיס הרעיון המכונה נרקיסיזם. למיטב ידיעתי הפתרון לכך אינו סופי. זה כמו שסוליפסיזם הוא משהו שאי אפשר לפתור לוגית, וחייבים להניח אותו בצד כדי להמשיך הלאה ולהתעסק בדברים אחרים. אם הסוגייה הזו אינה מטרידה מספיק, אפשר להתעסק בדברים אחרים מספקים מאוד, ומדי פעם לחזור לסוגיית הנפרדות ולהתנחם בזה שהיא נראית אינסופית אך למעשה היא פרספקטיבה מאוד צרה להסתכל על הדברים. אם נניח שישנה נפרדות איפשהו, ולכל אחד יש מידה שונה של הכחשת נפרדות מהאובייקטים, וככה זה נורמלי, נוכל להתפנות לשדות אחרים כמו זהות, אהבה, צמיחה, וכו'. בהגדרה, נפרדות אינה התיאוריה של הכל, אלא יותר הרווח בין דברים, או הסיבה שאנחנו לא יודעים הכל.

אילוסטרציה גרפית

בעצם אני מתאר איזשהו רצף בין סובייקט לאובייקט. מהצד של הסובייקטיביות יש איזה מבוע של תודעה, אולי נשמה מי יודע, כמו חור שחור שיוצאת ממנו התודעה ופוגשת את העולם. מהצד השני זה העולם. העולם אינו רק עולם החפצים שמחוץ לגוף. יש גם עולם שאנחנו חווים ומתייחסים אליו בתוך הגוף, עם כאבי ראש, זכרונות, רעב. והעולם הוא גם העולם החיצוני לנו, שכולל את האוויר, האבנים והעצים, את האנשים והחתולים.

רק הבעיה שהגבול בין הסובייקט לעולם אינו ברור כל כך. הוא זז כל הזמן. אנחנו תמיד טועים שהוא קצת במיקום שונה ממה שהוא באמת. הנרקיסיסט לא רואה את הגבול הזה ואז או שהעולם כפוף לסובייקטיביות שלו או שהוא הופך להיות אובייקט. מהאפשרות הראשונה נגזרת חוויית כל יכולות. מהאפשרות השנייה נגזרת הזדהות עם אובייקטים, כמו כסף ומראה חיצוני, ואז כשמשהו קורה לחפץ אני מרגיש שקרה משהו לי.
אם מסתכלים על מיקום הגבול בין הסובייקטיביות לאובייקטיביות על הציר, הנרקיסיסט cutting it too far ו-cutting it too close בבת אחת.
במובן הזה אפשר לראות אוסידי כהפרעה נרקיסיסטית, שמשליכה יכולת סובייקטיבית על אובייקטים, כאילו הברז צריך לציין בפני את תחושת הניקיון.
אפשר לראות אוסידי גם כחוסר נפרדות בין היותי צופה להיותי משתתף. אינני יודע אם אני שחקן על המגרש או צופה, אם נעלתי את הדלת או רק קיוויתי נורא שאנעל את הדלת.

כמה קלישאות יומיומיות שאתם בטח מכירים 

שני טורים של מילים שאני חושב שמסמנות רעיונות מקבילים - בלי ועם הכרה בנפרדות.

רחמים	חמלה
סימפטיה	אמפתיה
כעס	אסרטיביות
דיכוי	סמכות
מניפולציה	מו"מ
תלות	קשר
ספיגה/בליעה	הכלה
התאהבות	אהבה
אובססיה	תובנה
נוסחה	מטאפורה
החפצה	הכרה
שליטה	השפעה
הכחשה	קבלה
חרדה/דיכאון	כאב/אבל

 לדוגמא, אנסה להגדיר את ההבדל בין תלות לקשר: בתלות שני אנשים עוזרים זה לזה לשמר הכחשה של השטח המת של כל אחד מהם. בקשר שני אנשים עוזרים זה לזה לראות את השטח המת אחד של השני. לפעמים אפשר לראות את זה בברית נרקיסיסטית של שני אנשים, שטופחים זה לזה על האגו - "אתה יותר טוב מהחארות האלה מי צריך אותם", או "איזה מוכשר אתה כזה מדהים ונערץ". לעומת זאת יתכן קשר בינהם בו הם יכולים גם לעזור זה לזה לראות משהו שכל אחד עיוור לו - "האמת דווקא כשאתה נופל על הפנים ומדבר איתי על זה אני מרגיש יותר קרוב אליך", או "אבל אתה לא צריך להתבייש בזה גם אני ממש כמוך".

נפרדות כמוטיב מאחד בתיאוריות שונות

המחשבה על נפרדות בין הסובייקט לעולם עוברת כחוט השני בתיאוריות שונות. לפחות באופן בו אני קורא אותן. מצד אחד זה עוזר לי להבין דימיון בין רעיונות, אבל מצד שני חשוב להבדיל בין רעיונות. התיאוריות השונות מסמלות היבטים שונים של החוויה, חלק עוסקות בהקשרים של טיפול בילדים, וחלק בהקשרים של טיפול בפסיכוטיים, חלק נהגו בהקשר חברתי שהתקיים לפני 30 שנה וחלק לפני 100 שנה. הניסיון להלביש ציר מאחד על התיאוריות השונות הוא קצת קריסה של כל הפוסט הזה לתוך עצמו. אבל לפעמים טשטוש ההבדלים בין מסמנים עוזר להבין את הפרדוקסליות ההפכפכה בין אחדות ונפרדות. מילנר כינתה את השימוש בסמלים באופן לא מובחן כ"עיסת נייר" שאפשר לעצב באמצעותה משהו שקרוב יותר לחוויה הגולמית. כשאני חושב על הרעיון הזה אני מדמיין המון תיאוריות פסיכולוגיות בהמון ספרים מתכווצ'צ'ות לעיסה רטובה ותלת מימדית שבונים ממנה איזה דמות אדם לא ממש מדוייקת אבל לפחות תלת מימדית סופסוף.

פרויד: פרויד אמר הרבה דברים סותרים, ובכך ניכר שהכיר בנפרדות הפנימית בינו לבין עצמו. אולי אני מסלף את הרעיון המרכזי שלו, אבל אפשר לומר שהמשולש האדיפלי הוא השלכה של קונפליקט פנימי של האדם בין רצון לאחדות (המתבטאת בחתירה לעונג מוחלט או למוות, או בחזרה למקום ממנו באתי והתאחדות עם אמא) לבין ההכרה בכך שאני תוצר של משהו מורכב יותר, ושלעולם לא אוכל לחזור להיות מה שהייתי (לחזור לרחם, להתאחד מחדש עם אמא, לחזור למצב התפתחות קודם וכו'). האב האדיפאלי הוא הגבול המפריד בין הילד (שהוא הפרוטגוניסט מבחינת פרויד, האני) לבין האם, שהילד היה רוצה להתאחד איתה. הילד רוצה לתקוף את הגבול שהאב מציב לו, אך מתמלא חרדה, כי הרס הגבול הזה הוא גם ההרס של הילד. הפתרון הבריא הוא קבלת הסירוס. קבלת הסירוס היא קבלת הגבול בין הסובייקט לעולם, ומגבלות כוחו למלא משאלותיו. כלומר, הגשמת משאלותיו של הסובייקט היא החלת הסובייקטיביות על העולם באופן מלא, ובכך הגבול שמגדיר את הסובייקטיביות ומבחין אותה מהאובייקטיביות נעלם, והסובייקטיביות נעלמת. כי הסובייקטיביות היא היכולת להתייחס לעולם. שוב, זו קריאה מאוד לא מדוייקת של דברי פרויד.

קליין: מבהירה שכל מה שפרויד אמר על משולש בין ילד לזוג הוריו (או בין אגו לאיד והסופר אגו), ניתן להבנה גם כהשלכה של פנטסיות סובייקטיביות שמתייחסות בדרכים מוזרות לעולם הפנימי ולעולם החיצון. היא מנסחת את העמדה הסכיזופרנואידית שאינה מכירה בנפרדות, והעמדה הדפרסיבית שמתמודדת עם קשיי הנפרדת. העמדה הסכיזופרנואידית מכחישה נפרדות על ידי השלכה של תכנים סובייקטיביות על האחר, ועל ידי צמצום שדה ההתייחסות הסובייקטיבית רק להיבטים בעולם שתואמים אותו. העמדה הדפרסיבית מתגוננת בפני גילויי הנפרדות דרך אמונה ב"תיקון" של האחדות שהתקלקלה. תיקון אמור להפוך את השניים לאחד - לבטל את הנפרדות. תיקון מאני הוא כזה קסום, שבו המשאלה היא כל יכולה וכוחה גדול מהמציאות. תיקון אובססיבי הוא כזה טכני, בו מתעלמים מהסובייקטיביות של המשאלה, ועושים דברים בעולם האובייקטיבי כאילו שם נמצא השבר, ולא בינו לבין הסובייקטיביות.

וויניקוט: וויניקוט מדבר על המרחב המעברי, שהוא הגבול בין הסובייקטיביות והאובייקטיביות. וויניקוט נותן למטופלים להכניס אותו לתוך העולם הסובייקטיבי שלהם, ולאט לאט גומל אותם מכך, ומסייע להם לבסס את הגבול בין הסובייקטיבי והאובייקטיבי. בגלל וויניקוט הגבול שציירתי בין הסובייקטיביות לעולם הוא מקושקש ולא דו מימדי. וויניקוט מדגיש אובייקטים שטעונים ביותר סובייקטיביות מאחרים, כגון אמא או דובי. וויניקוט מאפשר למטופל לטשטש טיפה את הגבול, לעשות אותו ליותר נוח, פחות חותך. הוא מדבר על קריסה לקוטב הסובייקטיבי וקריסה לקוטב האובייקטיבי כשני סוגים של אסונות נפשיים. מבחינתו צריך לנוע בין שני קטבים כאלה, לשחק על הגבול בינהם, ולא לנסות לאחוז באף קצה לגמרי.



ביון: ביון ממשיג רגש כחיבור בין שני אנשים נפרדים. נגיד אהבה, שנאה, או אפילו סקרנות זה כלפי זה. רגש הוא גשר מעבר לנפרדות. שני הבסיסים בשני צידי הגשר הם שני אנשים נפרדים. אם אין נפרדות הגשר לא פועל. רגש מצליח לגשר בגלל שהוא תמיד בתנועה, כמו wormhole שמאפשר לעבור בין שתי נקודות שאין בינהן מעבר. במובן הזה הרגש מתבסס על נפרדות. לכן מי שאינו מסוגל לשאת את תחושת הנפרדות, מנסה שלא להרגיש כדי לא לחוש נפרדות. הרגש נוצר אצל שני אנשים וזה לא מספיק להכחיש את הרגש רק בצד שלי כדי שלא להרגיש. אם האדם שמולי ירגיש הרגש עלול להתחבר אלי למרות שאינני מעוניין בכך. לכן עליי למנוע גם מהאחר להרגיש. יש כל מיני דרכים למנוע מרגש לקרות.  בגדול הדרך העיקרית היא למנוע מרחב לתנועה סובייקטיבית מול העולם. אם אין תנועה קשה לשים לב לנפרדות. לדוגמא אפשר לקחת סמים כדי לדכא את המרחב הסובייקטיבי הפנימי. אפשר לתייק את עצמי כמדוכא, קטגורית, אובייקטיבית, ולא להתעסק בתהליך נביעה המתמדת של הדכדוך ממבוע הסובייקטיביות שלי. גם גירוי וריגוש מצמצמים מרחב כזה. אפשר לפתות מינית, או לתת סטירה, לטלטל את הצד השני, ולא לתת לו לחשוב על איך הוא מרגיש לגביך. אפשר לשעמם ולהרדים את הצד השני בשטחיות, וקונקרטיות שקשה לתת לה משמעות סובייקטיבית, וקשה להגיב אליה סובייקטיבית. מול ניסיונות של מטופלים קשים להרוס את מרחב החשיבה והרגש שלו, ביון מגיב בכך שהוא נסוג עמוק יותר לתוך מצודת הסובייקטיביות שלו, מנסה להבין מה המטופל מנסה לעשות בו כאילו היה אובייקט, ולתת משמעות סובייקטיבית לדבר הזה שהמטופל עושה בו. ביון מסרב לתת למטופל לחפצן אותו, ועומד על נפרדותו הסובייקטיבית. ביון מתייחס לתכנית פסבדו סובייקטיביים שהמטופל משתיל בתוכו, בניסיון לבטל את הנפרדות הסובייקטיבית שלו, ושומר על הסובייקטיביות שלו מול התכנים שהמטופל השתיל בתוכו. כך ביון מבטא עמדה נחדרת, שמנסה לאושש נפרדות מול מטופל שמשתמש בו על ידי ביטול הסובייקטיביות שלו.

לאקאן: אני מכיר מעט את התיאוריה הלאקאניאנית, אבל נראה לי שציר הנפרדות הוא מרכזי גם בגישה זו. לדוגמא, בגישה הלאקאניאנית יש נפרדות בין הסובייקט לבין השפה שמתארת אותו, והזרות העצמית היא אינהרנטית לחשיבה. השפה בה אנחנו מנסחים את הסובייקטיביות שלנו היא למעשה אובייקט, הנפרד מאיתנו, ומולבש עלינו בגסות תמיד. בנוסף יש דגש רב בגישה זו על הזדהות עם סימפטום כדרך להקל על ייסוריי הסובייקטיביות. כלומר, זה בלתי נסבל להיות סובייקט ולכן אנחנו מייצרים סימפטום, שהוא ביטוי בעולם של תחושתנו הפנימית, ומנסים להיפטר ממנו או מזדהים איתו. גרעין הסובייקטיביות מתואר כחור שחור, שלא ניתן לדעת אותו לעומקו אלא רק לשרטט את האופן בו השלכות נבלעות בו. הכרה הדדית של סובייקט ברעהו היא בסגנון "תהום לתהום קורא". אבל שוב, אני מבין מעט בתיאוריה לאקאניאנית.  

אוגדן: אוגדן ממקד שני רעיונות של ביון. הראשון הוא מרחב החשיבה הסובייקטיבי כדבר שיכול להתרחב ולהצטמצם במפגש עם אנשים מסויימים. שכאנחנו פוגשים אנשים מופרעים, לרוב הם מצמצמים לנו את מרחב החשיבה. אוגדן מתאר חשיבה כהרהור חופשי, או חלימה בהקיץ. ככל שאנחנו מסוגלים לשמוע מישהו מדבר ולהרהר באופן חופשי תוך כדי, הרי שאנחנו סובייקטיביים. הרעיו השני הוא "השלישי". השלישי הוא היכולת להתבונן בפינגפונג שבתוך הראש או בפינג פונג שבני שני סובייקט ואובייקט.

פונגי: גישת המנטלזיציה של פונגי מתבססת על שני רעיונות. האחד הוא שכשאנחנו איננו מכירים בסובייקטיביות שלנו, אנחנו סובלים יותר. לדוגמא אם אני מציע לחבר לצאת לסרט והוא מסרב, ואני מרגיש שהוא שונא אותי, יש בכך מידה רבה של פרשנות סובייקטיבית, יכול להיות שהאופן בו ביקשתי דחה את החבר, או שיש לו תוכניות אחרות. אם אינני מכיר בכך שהחוויה שלי היא סובייקטיבית, קל מאוד להיות פרנואידי ולהשליך כוונות רעות על העולם, ולא להבין למה כולם דוחים אותי. הרעיון השני של גישת המנטליזציה היא שככל שאנחנו יותר בטוחים בקשר עם מישהו שיעזור לנו להירגע ולהתארגן על עצמנו, כך אנחנו מסוגלים יותר לקלוט את ההיבטים הסובייקטיביים של עצמנו ושל אחרים. כלומר, ככל שאנחנו יותר רגועים אנחנו יותר פנויים לחשוב, להבין, להרגיש, ולהיות נפרדים בעצם, ופחות פרנואידים תלותיים. אגב פונגי מזכיר לי את הכתבה על הפטריות, אני מקווה שלא הגזמתי עם המגלומניה החשיבתית שלי.

בנג'מין: האמת שכל קו המחשבה הזה התחיל אצלי כשקראתי את מאמרה של בנג'מין על ספרציה אינדיבידואציה. מאז קריאת מאמרה ההוא, מצאתי את הציר המחבר הזה בכל מה שקראתי בהמשך. בנג'מין וההתייחסותיים מדגישים את חשיבות הנפרדות הבינאישית כגורם מרפא. לדוגמא לפי הגישה ההתייחסותית, המטפל חושף את עצמו ואת מחשבותיו בפני המטופל כדי להדגיש את נפרדותו, ואת האופן בו הוא מתנהג בדרכים שאינן תואמות את הסובייקטיביות של המטופל, אלא נובעות מהסובייקטיביות הנפרדת של המטפל. ההתיחסותיים מדגישים הקשר לכל רעיון ורגש כדי להדגיש את הייחודיות של כל ביטוי סובייקטיבי, שאינו commodity נפשי, אלא מוצר בוטיק ייחודי.

תודה

עם כל הרצון לכתוב משהו משלי, תודתי נתונה לכל מי שנתן לי רעיונות ולימד אותי את הרעיונות שהתחברו אצלי בראש.  

מחשבות על "כאן ועכשיו" לפי מאמרה של פרופ' רחל בלס

לפני כחודש קראנו את המאמר האחרון במסגרת החברה הפסיכולוגית של ימי ד' לשנה זו. הריהי השנה הרביעית שלנו כקבוצת קריאה. זהו סיכום לא מדוייק של הדברים שהוצגו.

הפעם רותם ומעין החליטו להציג בצוותא את המאמר. לאחר מספר פעמים בהן לא התנדבו מציגים למאמר, רותם הציב לעצמו כמטרה לעשות זאת בנינוחות ובפתיחות, כך שהצגת מאמר לא תהיה כזה דבר מאיים וחברי הקבוצה יעשו זאת בכיף. אני חושב שזה ששניים הציגו ביחד את המאמר אפשר יותר נינוחות כזו, כשכל אחד מחזיק חלק אחר. הרי צריך הרבה כוחות אגו מול הקבוצה, אנחנו משליכים על הדיקטטור התורן הרבה אחריות ותוקפים אותו לאורך המפגש, אנחנו סומכים עליו שיידע את מה שרק רפרנו עליו. יש פה גם רצון להרשים שלפעמים שם את המציג במקום פגיע. אז נראה לי שבשניים זה נותן יותר מרחב, הופך לפחות אישי, ומאפשר לאחד להוביל ולשני לגבות, ובכך ללהכיל את הסיטואציה תוך כדי. 

אז הנה:

המאמר של פרופ' רחל בלס On the Immediacy of Unconscious Truth  משנת 2011 עוסק בתפיסת ה"כאן ועכשיו" של בטי ג'וזף, תוך השוואה לזרם הקלייניאני ולגישות אחרות. 

פרויד גם עוסק בכאן ועכשיו אך פחות ספציפי מהעיסוק של ג'וזף. בלס משווה בעיקר בין בטי ג'וזף וחנה סגל שמגיעה מאותו רקע תיאורטי אך הגישה שלהן שונה. לפי פרויד צריך לשחזר את החוויה ולא רק להיזכר בה. פרויד מדבר על היזכרות באופן רחב – להעלות תהליכי חשיבה, פנטסיות ומחשבות שהם אקטים מנטליים, ולכן לא ניתן לשכוח אותם.

הרהור משותף:

רותם מסביר: לדוגמא אני זוכר שאמא צעקה עלי כשרצתי לכביש, אבל האקט המנטלי הוא זה שנבהלתי מהצעקה, או שחיכיתי לאבא שירגיע אותי. לדעת רותם העלאה באוב של חווייה פנימית זו היא בעלת כוח ריפוי. טל אומר לפעמים יש לנו חוויות שכל כולן מתרחש בלא מודע, לאו דווקא חיבור בין לא מודע לחוויה מודעת. תמר מתייחסת לאקט פנימי – אקט הוא משהו תוקפני, אתה בוחר לזכור דבר אחד ולא דבר אחר, אתה בוחר לזכור את הבהלה מאמא אבל לא את הדאגה שלה, וזהו אקט של בחירה והאופן בו אתה מפנים את זה, התוקפנות היא כלפי הדברים האחרים שאתה לא בוחר, אתה תוקף את המציאות כשאתה בונה נרטיב כזה ועושה שימוש מסויים במציאות. עדי מציינת שלפעמים הזיכרון המודע יותר הוא זה של הדאגה, אבל דווקא הבהלה היא זו שמנהלת אותי בהמשך. כתריאל אומר שאינו מבין זאת אותו דבר, זה חי בזיכרון, ולכן לא יכול היה להישכח, זו סיטואציה שממשיכה לפעול בתוכך. תמר אומרת שזה לא סותר, אתה בונה נרטיב והוא בונה את מי שאתה. כפיר מסביר שכשהחוויה עולה מתוכך אתה נותן משמעות לאיזה אירוע שהיה, ההיזכרות היא החוויה מחדש בשעה הטיפולית. רותם מציע שכל אחד היה זוכר פרט אחר מהסיטואציה, חוויה אוגרת בתוכה המון אינפורמציה. עדי מציינת שזה תלוי גם באובייקט, המטפל הוא אחר ולכן נחווה אחרת בכל פגישה, אלו היבטים שונים של טרנספרנס שעולים מול המטפל, ומשפיעים על מה שאתה נזכר בו באותו רגע. כפיר מציין שחלום שהמטופל מביא הוא קשור למטפל, כי הוא עולה מול אדם מסויים. ורותם מברך על הדיון החופשי אך מבקש להמשיך.

הסכנה של ההיזכרות היא האינטלקטואליזציה של הזיכרונות. יש משהו בחזרה על החוויה שהוא מיידי וקרוב, ולעומתו החומר שהוא רחוק חוויה – החוץ העברתי – הוא נחווה כרחוק. באופן כללי הפרשנות היא תמיד יכולה להיחוות כרחוקה. קליין וסטרייצ'י ממשיכים את פרויד ביחס למיידיות ולקרבה, ובלס מזכירה את הדברים שקראנו על הפירוש המוטטיבי של סטרייצ'י בכאן ועכשיו, ואת הפחד לעורר דחפי איד ב"שידור חי”. הימנעות המטפל מפירוש מוטטיבי מובן על ידי זה שהמטפל מפחד לעורר את אנרגיית האיד החיה של המטופל כשהיא מופנית ישירות כלפי עצמו - המטפל. למיידיות יש עוצמה מרתיעה.

דיונצ'יק: מעיין מעירה שפרו מסביר הרבה על עבודה עם הטרנספרנס, שקליין הייתה מדברת על ההעברה, ולא בתוך ההעברה. כלומר "כמו שאתה מדבר על הבוס שלך, גם כאן אתה מרגיש שאני רוצה להיפטר ממך". במקום זאת פרו מציע לפרש בתוך ההעברה ולא על. לדוגמא כשילד משחק עם חייל להגיד מתוך ההבנה על הכעס שנחווה בטרנספרנס ולהגיד "אתה ממש כועס עליו". לדידו של פרו ברגע שאתה יוצא מהחוויה ומדבר עליה את מייצר זרות. אם אתה מצליח להישאר בתוכה ולדבר, אתה והמטופל תשאירו את הדבר הזה חי. מעיין חושבת שזה פירוש העברתי לגמרי. רותם מציין שזו סטייה מהדרך ומבקש להמשיך הלאה במאמר.

במאמר, בלס מציגה שלוש תפיסות אלטרנטיביות של הכאן ועכשיו שמבלבלים עם הכאן ועכשיו שג'וזף חותרת אליו. הראשונה היא כאן ועכשיו קתרטי: המטרה היא לשחזר, וכל דבר אחר נתפס כאינטלקטואליזציה. גם פסיכולוגית העצמי היא סוג של גישה כזו. התובנה אינה הדבר המוביל כאן.

הכאן ועכשיו השני הוא הבינאישי. פסיכולוגיית האני והבינאישית מתייחסים אליו, ואצלם הכוונה ליחסים האמיתיים המודעים. מה נחווה ומה יכול להיות מובן, ויש פחות התייחסות למעמקי הלא מודע. יש יותר עיסוק באיך שהמטופל מבנה ומבין את מערכת היחסים הנוכחית, כדי שיהיה אפשר לתקן את ההשלכות הלא אדפטיביות. לפי גישה זו, הדטרמיננטים הלא מודעים של הקשר, וזה שהם משוחזרים בקשר הנוכחי נשארים מחוץ לפוקוס. לגישה זו חסר העומק הלא מודע של הגישה הקתרטית, ויש בה יותר הבנה מודעת.

הכאן ועכשיו השלישי הוא החווייתי. המיידיות כאן היא להישאר עם מה שהכי קרוב לחוויה של המטופל, מה שהמטופל  מסוגל להרגיש ולחוש כעת. לא מתעמקים במקומות שאינם קרובים לחוויה של המטופל. בהתאם לגישה זו אין דגש מיוחד על מערכת היחסים האנליטית, ואם הוא מדבר רק על ההורים שלו, אז זה מה שנגיש לו. העיקרון הוא שהיכולת לקבל פירוש נאמדת לפי היכולת המודעת של המטופל לקבל את הפירוש, וההנחה היא שללא נכונות המטופל, פירוש רחוק מהחוויה שלו יעורר רק התנגדות קשה. כאן נוגעים בעומק רק אם ניתן לגעת בו בחוויה של המטופל.

מעיין לוקחת את ההובלה ומסבירה מה זה בעצם כאן ועכשיו קלייניאני. בלס מנסה להבחין בין ג'וזף לבין יתר הקלייניאנים הלונדונים, ובעיקר היא משווה בין ג'וזף לבין סגל. יש הרבה הבחנות לא מדוייקות שמקובל לעשות בינהן. גישתה של סגל מדגישה יותר את תוכן הפנטסיה הלא מודעת, בעוד שג'וזף מדגישה יותר את איך שהמטופל מתשמש בי ברגע זה באנאקטמנט. תכופות מדגישים את התמקדותה של ג'וזף בכאן ועכשיו והתבססותה על אנאקטמנט, אך בלס טוענת שלא בכך הייחוד של ג'וזף. ג'וזף מתמקדת בקשר האנליטי בעוד שסגל מתעסקת בחווית הפצינט, אך שתיהן טוענות שהחוויה של הפציינט משתקפת בהעברה וההעברה הנגדית, אז יש בינהן חפיפה. ג'וזף מתמקדת באנאקטמנט ואיך המטופל מגיב לפירוש. היא מתמקדת מה קורה לחלק באישיות שיכול היה לזכות לרגע בתובנה. היא שואלת איך הפירוש נחווה ואיך המטופל משתמש במיינד שלו בתוך הטיפול. היא מדגישה את התהליכים הללו בתוך הפגישה ברגע אחר רגע. היא מאוד נמנעת מפירושים שלא נגישים רגשית למטופל, וכך היא לא עושה הסברים סיבתיים הפונים לחשיבה המודעת. מה שנגיש אינו בהכרח מודע. ג'וזף מתארת מטופל שהציג לה סיטואציה שמזמינה פירושים פסאודו קלייניאנים. כשהיא שתקה, המטופל נעשה כועס וסיפר על סיטואציה מחייו בה הוא מתוסכל מחוסר יחס של מכר שלו. היא פירשה לו שהוא רצה שתפרש פירוש מהספר, כדי לעקר ולנטרל את המפגש בינהם, וכשמיאנה לעשות זאת הוא נעשה כועס. סיפוק החומר לפגישה עשוי להיחוות על ידי המטופל כסיפוק צרכי המטפל, התגובה לפירוש יכולה להתפרש כדחייה של חומרי הזנה וכו'.

סגל מתארת מטופלת תוקפנית שהדביקה אותה לכיסא בדברי תוכחה כנגד פלוני אחר. היא תקפה כל אינטגרציה מהסוג שסגל תפסה כאובייקט טוב קלייניאני. סגל מסבירה שהחשיבה האנליטית נחווית כשלישי המפריע לדיאדה בין המטופל והמטפל, בדומה לתפיסתו של בריטון. חלק מההשלכות נועדו לתקשר, וחלק מההשלכות נועדו להפריע להבנה האנליטית, אך אם אנחנו מכוונים למה שהמטפל משליך עלינו, אנחנו מסוגלים להפוך את ההשלכות ההרסניות כלפי התקשורת לתקשורתיות גם כן. ההבנה של סגל אינה מבוססת על הכאן ועכשיו שג'וזף מבינה אותו. ג'וזף הייתה מפרשת איך המטופלת ממסמרת אותה לכיסא, ואיך היא רוצה להרוס לה את החשיבה, ופחות הפנטסיה של להרוס את הזיווג ההורי, או הפנטסיה שהאובייקט הטוב הקלייניאני מותקף. בלס לא בוחרת בין שתי הגישות אלא רק מדגישה את ההבדל.

מאפיני הכאן ועכשיו של ג'וזף:

המיקוד במה המטופל רוצה ליצור במטפל. הלחץ המתמיד של המטופל לאנאקטמנט. הפירושים מתמקדים בפרטי היחסים העכשוויים ולא נוגעים בגורמיים סיבתיים ולא בפנטסיה. יש ניואנסים בהגדרות לגבי מה נגיש בקשר הנוכחי. הנגיש הוא לא מה שבמודע. היא מחפשת את מה שנגיש למטופל כמשהו שהוא יכול להכיר ולזהות בתוכו, אבל לאו דווקא יסכים וידהה עם דבר זה במודע.

מימדי הכאן ועכשיו הג'וזפיאני:

• המיקוד של האנליטיקאי בהתבוננות באנקאטמנט: המטפל מתמקד בדרך בה המטופל מזמין אותו לפעול. יש מיקוד בדרך בה המטופל מקבע את הדינאמיקה הפנימית של עצמו. יש עונג המופק מתקיעות ועמידה במקום. ג'וזף מתבוננת באופן בו המטופל מחבל ביכולת להתקדם, ומנסה לחסום. המטופל מנסה באופן לא מודע לפתות את המטפל לחשוב בדרך מסויימת, לכלוא אותו בצורת חשיבה מסויימת, וכשהמטפל שם לב לכך הוא צריך לחשוב האם זה חלק מהעברה נגדית ולמה זה. הפרשנות תהיה "שים לב שאתה....". לדוגמא, "היית רוצה שאני ארגיש" או "היית רוצה שאחשוב" או "היית רוצה שאגיד". היא תתן את הפירוש, ואז היא תסתכל מה קורה לפירוש. זה החלק הבא. השאלה היא מה המטופל עושה בפירוש. יש פנטסיות הקשורות לשימוש בפירוש. היא מתמקדת באקטינג אאוט המונע תובנה, כמו: פסבדו תובנה , הסכמה מהירה מדי, playing stupid. היא מתמקדת בכאן ועכשיו וביחסים ומתמקדת במה שמונע תזוזה ותובנה. איך המטופל "משחק" בטיפול ולא באמת עושה את הדברים. אם היינו הולכים על חנה סגל, היינו מנסים להבין את הפנטזיות לגבי הפירוש בתוך הטרנספרנס. עבור ג'וזף,  שדה הפנטסיה הוא רחב מדי, עבור סגל פרספקטיבת הכאן ועכשיו היא צרה מדי.
• שינוי ופירוש מוטאטיבי: כל הרעיון של הכאן ועכשיו מבוסס על כך ששינוי מתרחש דרך הפנמה של החשיבה וההכלה של המטפל. לכן נדרשים פירושים שמפרשים את תהליכי האנאקטמנט. המטפל מראה שהוא יכול לשרוד את העולם הפנימי של המטופל. המטופל יכול ליצור ברית עם המטפל ולהתחיל להכיר את דרך הפעולה של עצמו. להכיר במגננות ובהשלכות. אחרי יצירת הברית גו'זף מזהה את הדרכים בהן המטופל שומר על שיווי משקל או סטטוס קוו, ואותן היא מפרשת. (יעני, הברית משמשת כדי להתקרב, היא מבטיחה שתהיה וויניקוט, ואז כשהמטופל מתחיל להתגונן היא מפרקת אותן טראח). הפירוש המוטטיבי קורה כשהמטופל מבין איך הוא פועל כדי לשמר את שיווי המשקל ואיך הוא עושה את זה בתוך הקשר, ואז מתאפשרת תובנה משמעותית שמאפשרת אינטגרציה ונטישת הגנות. גישה שמבוססת על פירוש הפנטסיה כמו של סגל, גם מכוונת לאינטגרציה אך תעשה פחות שימוש בכאן ועכשיו. סגל הייתה משתמשת יותר בפנטסיה שנחווית בטרנספרנס, וג'וזף יותר במציאות של היחסים האנליטיים.
• מכשולים בפני שינוי: גם ג'וזף וגם סגל מתמקדות במכשולים בפני שינוי. אנחנו מתנגדים לשינוי שמוביל לשנאה וקנאה וכו'. אבל אנחנו חייבים להתמודד עם שינויים כדי לחיות ולאהוב. ג'וזף מתמקדת בדחף לשיווי משקל, העונג מחזרה אינסופית, במשאלה שלא לעבור שינוי, להישאר בלתי נגוע ובלתי ניתן להגעה. סגל מתעסקת בפחד מדחף המוות והחרדה. סגל מתארת מטופלים פסיכוטיים שלא נהנים מהתקיעות, אלא מנסים למחוק את המציאות כדי להגיע לשליטה מאנית.
• הכאן ועכשיו והמשמעות של המיידיות: מבחינת ג'וזף יש לזה משמעות מיוחדת. ההבדל נעוץ במה מיידי. המיידי אינו התוכן, אלא מה שהמטופל עושה בקשר האנליטי וכיצד הוא נאחז בדבר זה. כיצד הוא גורם לאנליטיקאי להפיק פירושים מסויימים, וכיצד הוא מסרב להתקדם. סגל אומרת שהפנטסיה היא מה שחי ומיידי ונותנת משמעות לשאר המעשים.

זהו בערך, זה היה המאמר האחרון של השנה.

הערותיי:

- קודם כל אני נזכר בהתקפות על החיבורים של ביון, שם הבנתי לראשונה שהמטופל תוקף את החיבור הרגשי עם המטפל משום שה"חיבור" הזה בעצם מבוסס על נפרדות ותנועה ואלו מובילים להזדקקות וכאב. כלומר, המטופל מעדיף להישאר בבועה נרקיסיסטית בה אינו זקוק לאף אחד, ואינו מרגיש אהבה או תוקפנות, בעולם בו המטפל הוא פרי דמיונו, או לפחות כפוף לפנטזיות שלו. אם אנחנו מבינים ככה את האינטראקציה, אז תשומת הלב של המטפל צריכה להתמקד בכל מיני התנהגויות שמתבססות על הנחה של חוסר נפרדות, ונחוות על ידי המטפל כמתקפות ומניפולציות שחותרות כנגד הנפרדות שלו. כלומר, החלק הפסיכוטי של המטופל הוא כזה שאינו מכיר בגבולות ובנפרדות, וממקום זה נובעות שתי "יכולות על" של המטופל. האחת: המטופל מסוגל להריח נפרדות, בלי שום צורך בתיווך אינטלקטואלי ובלי הכשרה מיוחדת, ובהמשך לכך השנייה: הוא מסוגל לנוע לעבר החלקים באינטראקציה עם המטפל בהם הנפרדות פחות בולטת. לדוגמא מטופל שחש שהמטפל נתן לו פירוש נכון לגבי רגשותיו בנושא מסויים יחוש מותקף על ידי הפרספקטיבה של המטפל ויכולתו לחשוב ולראות את "השטח המת" שלו. עצם ההכרה בכזה שטח מת, או באי ידיעה, או למעשה בלא מודע, היא הכרה בכך שיש מישהו חיצוני לי שאני זקוק לו כדי לראות את עצמי, וכי אני עשוי להיות תלוי בכזה אדם כדי לחוות את עצמי. אפשר להתווכח אם חוויה עצמית או הזנה הם הצורך הבסיסי יותר. אבל בכל מקרה יש צורך בלתי נסבל שמתעורר מול ההכרה באחרות של האחר, בנפרדותו. אז אם המטפל אומר לי משהו אמיתי לגבי עצמי שאני מתכחש לו, אני אנסה לברוח מהאמת הזו. לא רק בגלל שאני לא מודה באיזו אמת רגשית כלשהי, ולא רק כי זה מפחיד שמישהו אחר רואה את מה שאני מעדיף לא לדעת, אלא שעצם קיומו של אחר רואה וחושב מערער את שליטתי בעולם ולא מאפשר לי להכחיש דברים. אז אני מנסה להכחיש את אחרותו של האחר. את עצם קיומם של שטחים מתים, יעני לא מודע. ואז מגיעה היכולת לנוע לאיזורים בהם הנפרדות פחות מורגשת. המטפל הוא בנאדם, הוא לא מסוגל לשאת באמת הקיומית הזו לגמרי. גם המטפל מכחיש איזורים שלמים באינטראקציה עם המטופל, וכורת ברית לא מודעת עם המטופל שלא לדבר על כל מיני דברים ששניהם צריכים להשאיר מתחת לשטיח, יעני לא מודעים. המטופל קולט באופן אינטואיטיבי את המקלטים הללו, את הכיסים הפסיכוטיים המשותפים בהם גם המטפל מתקשה להודות בהזדקקות שלו. המטופל יכול אפילו רק להרים גבות לגבי הפירוש של המטפל, וכך להפעיל את ההזדקקות של המטפל באישור מהמטופל. המטופל יכול לקבל יפה מדי את הפירוש, ולחשוף את הצד הסדיסטי שהמטפל מכחיש בעצמו, ואת הפחד של המטפל מהכח שלו ומההנאה המלווה אותו. המטפל יכול לסגת מעמדתו הנפרדת מרוב אשמה על כזה כוח, או מתוך רצון באישור. אנשים מוצאים דרכים שונות להימנע מהכרה בנפרדות מול המטפל. זה מה שנרקיסיסט עושה כשהוא גורם למטפל לקנא בו או לרחם עליו, זה מה שאוסידי עושה כשהוא מנסה ללמוד איך להפעיל רגשות באופן מכאני דרך השלכת רגשות על אובייקטים שניתנים לתפעול, זה מה שפרברט עושה כשהוא מושך את המטפל להתעסק באיזורים הסאדו מזוכיסטיים הלא מעובדים שלו. זה פועל אחרת לפי החלקים המוכחשים המשותפים אצל כל צמד מטפל-מטופל. זה יכול להיות דינאמיקה סתמית שמתרחשת ביומיום או טירוף משותף שקשה לשאת. זה יכול להיחשף בהרהור של המטפל או בהדרכה, או להימשך זמן רב בלי ששמים לזה לב. אבל בכל מיני דרכים ומידות זה מתרחש בכל אינטראקציה אנושית. זה NLP כזה, רק שאני לא מבין בNLP יותר מדי. בכל מקרה החלטתי שאני אכתוב פוסט יותר מסודר בנושא.

-הבעיה היא שכשהשתמשתי ברעיונות של ביון על נפרדות קצת השתתקתי במקום. כל הזמן חשתי נפלש ושאלתי את עצמי מה המטופל עושה בי. החשיבה של ג'וזף ובלס היא צלולה יותר, שיטתית יותר. צריך להיות נפרד, לעשות אנליזה לעצמך ולהבין איפה אתה נוטה לאבד את המודעות העצמית (שהיא ההפנמה של הנפרדות). צריך לחשוב (זה מזכיר את בריטון). כשאני חושב מחשבות חדשות אני נפרד (זה מזכיר את סימינגטון), אני חי. הפירושים הפסיכים האלה, של הכאן ועכשיו, שלא מפחדים לפגוע במטופל, הם מה שמשחרר את החשיבה שלי. לא צריך להתרגש מהאשמה לגביהם. אבל צריך גם ללמוד מאחרים, לראות איך המיינד בנוי ולהכיר מלכודות ששובות אותו. יש גבולות כמו אתיקה ודאגה לשלום המטופל שלא צריך לשבור, זה לא באמת חופש לפרוץ כאלה גבולות רגשיים, אלא הכחשה של כאב משותף. צריך גם לקבל משוב מהמטופל. לראות אם השתחררתי או שסתם ברחתי.

ג'וזף מניחה שיש חלק במטופל שמתבונן בסיטואציה ומחליט להישאר רחוק, אבל חלק זה יכול להיות בן ברית של המטפל, אם יתעורר אמון ששניהם רואים זה את זה. שמים הרבה אמון על המטופל שאינו מניפולטיבי, אלא מעדיף לשמור על הדברים במרחק ביטחון, ולכן הוא מרצה, ולכן הוא מוליך את המטפל סחור סחור, ולכן הוא מבלבל את המטפל עם כל החלקים המוכחשים המאיימים על שניהם. זו חשיבה אופטימית יותר מזו של ביון, שמרשה לעצמה יותר תחושת קומפטנטיות וידיעה, כשהכיוון קדימה. הנוסחא הקלייניאנית, שמפרשים ככה או ככה, שיש מוקד מסויים, שלא צריך לפרק הכל, היא מרגיעה.  

לפחות כרגע כשאני עובד עם ביון בראש אני חושב אינסופית ויכול להתפזר עד שאני משתתק. כשאני עובד עם וויניקוט בראש אני חש איזה מקסם רומנטי שאני מבטיח למטופל כאילו הכאב מוביל לכיף בסוף, ואני מנסה לשכנע את שנינו למרות שאני לא כל כך מאמין בזה. כשאני עובד עם ג'וזף בראש, אני חושב צנוע יותר, עם מסגרת התייחסות מוגבלת, על כמה המטופל מתקרב ומתרחק, כמה הוא נחשף למה שקורה ביננו וכמה הוא מסתגר בפני זה. זה ממקד.