בפגישה של קבוצת הקריאה שלנו, מעיין מציגה את מאמרו של פרויד "הערות על אהבת העברה" משנת 1915. נכתב לפני 101 שנים. נראה שבזמן מלחמת עולם נוראית פרויד הוטרד לגבי המצב בו מטופלת מתאהבת במטפל. פרויד חשב על מאמר זה בתור הטוב מבין חיבוריו הטכניים.
הרופא לא בהכרח יכול לעמוד מול האהבה המופגנת כלפיו ולא להיענות לה, כי הוא לא יכול באמת לדכא את ההעברה הנגדית. גם אם מעמידים פנים שאנחנו ידידים אפילו שהיא מאוהבת, הרי שהמטפל יכול להתפתות, ולהנות מאהבה שלה באופן לא מודע. לכן לא ניתן ללכת בדרך ביניים. יש לפרש את האהבה. להשאיר את אהבת ההעברה, אך לא להזין אותה בהיענות, אלא בהבנת מקורותיה הלא מודעים.
הערותיי
1) יש לקחת את החיבור הזה בפרספקטיבה של תקופתו, והתרבות הפריארכלית ששלטה אז, כדי להבין את החתרנות שלו, ואת האופן בו פרויד ניצב כנגד ניצול יחסי מרות בטיפול, ולמען התייחסות לרגשות המתעוררים במסגרת יחסי הטיפול כגורם טיפולי.
2) צריך לקחת את החיבור הזה בפרספקטיבה אנליטית, לפיה תפקיד האנליטיקאי להביא את הפנטסיות והדחפים הלא מודעים של המטופל לביטוי בדיבור. לפי הטכניקה הפסיכואנליטית, זהו תהליך של הפקת משמעות סמלית מופשטת מחוויה גופנית גולמית. לכן על המטפל להימנע מהיענות לצרכים הקונקרטיים של המטופל ורק לפרש אותם. מטפל שנענה למשיכה האירוטית, למעשה גודע את את התהליך האנליטי באיבו. במקום להביא את הדחפים והפנטסיות הלא מודעים להכרה מודעת, הוא בוחר לממש אותם בפעולה. כשאנחנו פועלים אנחנו יוצרים רעש שמקשה עלינו להתבונן במציאות הפנימית. המסגרת שבו העבודה עם אהבת העברה אפשרית, לפי פרויד, היא כזו בה איננו מספקים את הצרכים של המטופל אלא רק מפרשים אותם בדיבור.
לכן יש לקחת בחשבון כיצד עושים שימוש באהבת העברה בטיפולים שאינם מקפידים על עמדה מתבוננת בלבד, אלא גם עוסקים במימוש בפועלה. לדוגמא בטיפול מיני בו אני מאמין שיש ניסיון לתעל את הדחף המתגלה לכיוונים בהם הוא יכול להתממש. או בטיפול במגע, בו יש מימוש של הצורך בקרבה גופנית, ואין שליטה על המשמעויות הסמליות שהמטופל מקנה לכך.
בפסיכותרפיה ישנם זרמים שאינם מקפידים על פירוש הצרכים של המטופל, ונענים לצרכיו, אם זה בשינוי המסגרת הטיפולית, במענה על שאלות אינפורמטיביות, ובהיענות ליחסים בינאישיים שאינם טיפוליים בלבד. השאלה היא כיצד ניתן להבין את אהבת העברה כשהיא מקבלת היענות חלקית מסוג זה. לפי פרויד יחס זה יכול להיות כוזב מצד המטפל, משום שיש בו היענות לצרכי המטופל לפי צרכי המטפל, ולא לפי עמדה מתבוננת שמטרתה להבין את המטופל.
ברקע, רותם מספר שנתקל בשאלה של מטפלת שאינה עוסקת בפסיכותרפיה בפורום התייעצות, שהלכה בערך ככה: "אולי שמתם לב לתופעה נורא מעניינת, עם מטופלים שנשארים הרבה זמן איתי, הם פתאום לוקחים את הזוגיות שלהם, את חיי האהבה שלהם, הם כאילו לוקחים את האהבה הזו שלהם, ומעבירים אותה לתוך הקשר איתנו. אפשר לקרוא משהו על זה?" -בעיניו מדובר בגילוי מחדש של מה שפרויד גילה, ורלבנטי לכל מקצועות הטיפול, והוא המליץ לה על פרויד.
פרויד פותח את המאמר ואומר שבהתחלה נראה שמה שקשה באנליזה זה לפרש את הבזקי המודחק שעולים בזיכרון של המטופלים. אבל לאט לאט מסתבר שפירוש ההעברה הוא הוא העניין הקשה באמת. פרויד מתייחס לאהבת העברה. במקרה של התאהבות אנה או בברויאר, והקושי של ברויאר לכתוב על הנושא בצורה מדעית, פיתוח הטיפול האנליטי התעכב בעשור.
מדובר פה ביחס מאוד מקובע מגדרית התואם את תקופתו של פרויד - של מטופלת מול מטפל. פרויד פורש את הסוגיה כך: כשמטופלת חושפת אהבתה בפני רופא, יש לו שתי אפשרויות סבירות - להפסיק את הטיפול ולהיפרד, ולהפסיק את הטיפול לממש את האהבה. ואפשרות אחת "מפוקפקת" - להמשיך את הטיפול תוך כדי קשר אהבהבים זמני. לגבי האפשרות של הפסקת הטיפול, פרויד מציע שגם אצל הרופא הבא התאהבות דמה תתרחש, ולכן זה לא פתרון רציני. מבחינת הסכנה לפתח אהבת העברה נגדית (להתאהב בחזרה במטופלת), כדאי למטפל לזכור שההתאהבות קשורה לסיטואציה ולא לתכונות המופלאות של הרופא. פרויד סוקר גם את האפשרויות מבחינת המטופלת: ניתן להפסיק את הטיפול, או לקבל את עובדת ההתאהבות כגזירת גורל שלא ניתן לעשות לגביה דבר. ברור שמשפחת המטפלת, לכאורה מתוך התחשבות ודאגה, אך למעשה מתוך קנאה ואנוכיות, תעדיף את הפסקת הטיפול. אך פרויד מעיר כי על האב או על הבעל לזכור, שהמטפל כמו גניקולוג, שמסייע למטופלת להירפא. פרויד מזכיר שגם היכולת לאהוב של המטופלת נפגעת על ידי הנוירוזה, ולכן הבעל אינו יכול להפסיק את הטיפול מרוב קנאה ולהנות מאהבת אשתו בכל מקרה.
ההתאהבות קיימת ברמה מסויימת לאורך זמן, אך היא נחשפת כאשר ההתנגדות להעלאת חומרים מהלא מודע משתלטת עליה. פרויד מציין כי ישנם רווחים משניים לחשיפת האהבה, שבעצם חושפים שמדובר בהתנגדות ולא בהתאהבות בלבד העומדת בפני עצמה. השאיפה של המטופלת להיות מישהי שלא ניתן לעמוד בפניה, הצורך לשבור את הסמכות של הרופא ולהפוך אותו למאהב, והרצון להגיע לסיפוק מיני. ההתנגדות היא גורם מתסיס, היא מצדיקה חיפוש אחר סיפוק מיני שגם מצדיק את ההדחקה.
לפי פרויד אין טעם להגיד למטפל שלא לשכב עם המטופלת, זו מוסרנות שאין בה תרומה טכנית. אין טעם להגיד למטופלת להפסיק את התנהגותה. זה כמו לזמן רוח רפאים באוב, ואז להיבהל כשהיא מגיעה, ולגרשה מבלי לשאול אותה דבר. אין טעם גם בלהמשיך בהיענות אפלטונית להתאהבות האירוטית של המטופלת, כי זו מניפולציה, והאנליזה הרי דוגלת באמת.
על הטיפול להתנהל תוך כדי הינזרות. לא רק מסיפוק גופני. אין להציע תחליפים לאהבה שהמטופלת מבקשת. הרי עד שלא יוסרו ההדחקות, לא ניתן לספק משהו שאינו תחליף למה שהמטופלת באמת רוצה. היא לא מסוגלת לקבל אהבה, ולכן יש לתת לה פירושים. היא לא יודעת מה היא אהבה ולא רוצה לדעת, ולכן בקשתה להיענות מצד המטפל היא בעצם בריחה מאהבה.
הרופא לא בהכרח יכול לעמוד מול האהבה המופגנת כלפיו ולא להיענות לה, כי הוא לא יכול באמת לדכא את ההעברה הנגדית. גם אם מעמידים פנים שאנחנו ידידים אפילו שהיא מאוהבת, הרי שהמטפל יכול להתפתות, ולהנות מאהבה שלה באופן לא מודע. לכן לא ניתן ללכת בדרך ביניים. יש לפרש את האהבה. להשאיר את אהבת ההעברה, אך לא להזין אותה בהיענות, אלא בהבנת מקורותיה הלא מודעים.
פרויד אומר שרופא שנענה לאהבת ההעברה כשמטרתו לרפא את המטופלת מזכיר את הבדיחה על הכומר וסוכן הביטוח. הכומר נקרא על ידי משפחתו המודאגת של סוכן ביטוח ממולח, במטרה לוודות את סוכן הביטוח הכופר על חטאיו כאשר סוכן הביטוח שוכב על ערש דווי. הכומר סגור בחדר החולה שעות. כשהוא יוצא שואלים אותו נו, הוא חזר בתשובה? -לא, אני קניתי ביטוח, מתוודה הכומר.
ככל שנעביר את הרושם שאנחנו חסינים מפיתוי כך נפיק יותר מהמצב יותר מידע. זה לא שצריך להיות בלתי מושפעים ממנה. אלא שצריך להפגין קור רוח, ולדבר על זה כאילו זה לא מביך. ברגע שהמטפל יהיה חסין מפיתוי, המטופלת תוכל להוציא לאור את הפנטזיות והתשוקות, ומאפייני התאהבותה לפרטיהם. מתוך כך ניתן למצוא את הדרך לשורשי האהבה בלא מודע.
עם זאת, פרויד מזהיר, יש נשים עם דחף מיני שחייב מימוש, שאינו ניתן לעידון, שלא ניתן לפרש להן דבר, והן מקבלות רק "טיעונים של מרק והיגיון של כופתאות". ולא מסוגלות לקבל את הפירוש של הדחף שלהן.
לנשים אחרות, שמסוגלות לקבל פירוש, יש לפרש את ההתאהבות כהתנגדות. כי התאהבות אמיתית הייתה מגבירה את שיתוף הפעולה בטיפול. אבל בגלל שההתאהבות משרתת התנגדות, המטופלת נעשית נעלבת, מרדנית, מכניסה את הרופא למלכוד שאם הוא מסרב לה היא משחקת את הדחויה ולהיעלב, ולחמוק מניסיונות הריפוי שלו, כפי שהיא עושה כעת. ההתאהבות גם אינה חדשה ואינה קשורה למצב הנוכחי, אלא שחזור של תגובות ילדיות. ניתן להוכיח זאת באמצעות אנליזה של התנהגויות ההעברה של המטופלת. מטרת העבודה היא חשיפת ההעברה הילדית והפנטזיות שנתוו סביבה.
אך המטרה להוכיח שזו אינה אהבה אמיתית מפספסת פה משהו. כי זו אהבה אמיתית. גם אהבה רגילה כוללת חזרה ושחזורים של דפוסים ילדיים. כל אהבה היא אהבת העברה. יש באהבת העברה חלק אמיתי, אך גם דפוסים ייחודיים - היא מתעוררת עקב הסיטואציה האנליטית, היא מועצמת מכוח ההתנגדות ששולטת, והיא פחות נבונה ומתחשבת במצב, והיא מפריזה בערך הרופא יותר ממה שקורה בהתאהבות נורמלית. זה הופך את זה לתופעה ייחודית לאנליזה. אבל הסטיות מהנורמה הן המהות של התאהבות.
פרויד מסכם זאת כקרב מרובה חזיתות - פנימי אצל הרופא, בין הרופא למטופלת, ובתוך הנפש של המטופלת, ומול מתנגדים מבחוץ. זה מכניס לסיטואציה חומרי נפץ עזים. הרופא כמו כימאי שעובד עם חומרי נפץ, אבל זו העבודה, אי אפשר להחליף את החומרים. אלו החומרים וזו העבודה. לא צריך להתנצל שוב על התעסקותה המסוכנת של הרפואה כשמדובר באנליזה. לא צריך חומרים פחות חזקים. אלו הם חומרי הנפש.
"אמור זה בכלל שם של קופידון בצרפתית":
"אמור זה בכלל שם של קופידון בצרפתית":
הערותיי
1) יש לקחת את החיבור הזה בפרספקטיבה של תקופתו, והתרבות הפריארכלית ששלטה אז, כדי להבין את החתרנות שלו, ואת האופן בו פרויד ניצב כנגד ניצול יחסי מרות בטיפול, ולמען התייחסות לרגשות המתעוררים במסגרת יחסי הטיפול כגורם טיפולי.
2) צריך לקחת את החיבור הזה בפרספקטיבה אנליטית, לפיה תפקיד האנליטיקאי להביא את הפנטסיות והדחפים הלא מודעים של המטופל לביטוי בדיבור. לפי הטכניקה הפסיכואנליטית, זהו תהליך של הפקת משמעות סמלית מופשטת מחוויה גופנית גולמית. לכן על המטפל להימנע מהיענות לצרכים הקונקרטיים של המטופל ורק לפרש אותם. מטפל שנענה למשיכה האירוטית, למעשה גודע את את התהליך האנליטי באיבו. במקום להביא את הדחפים והפנטסיות הלא מודעים להכרה מודעת, הוא בוחר לממש אותם בפעולה. כשאנחנו פועלים אנחנו יוצרים רעש שמקשה עלינו להתבונן במציאות הפנימית. המסגרת שבו העבודה עם אהבת העברה אפשרית, לפי פרויד, היא כזו בה איננו מספקים את הצרכים של המטופל אלא רק מפרשים אותם בדיבור.
לכן יש לקחת בחשבון כיצד עושים שימוש באהבת העברה בטיפולים שאינם מקפידים על עמדה מתבוננת בלבד, אלא גם עוסקים במימוש בפועלה. לדוגמא בטיפול מיני בו אני מאמין שיש ניסיון לתעל את הדחף המתגלה לכיוונים בהם הוא יכול להתממש. או בטיפול במגע, בו יש מימוש של הצורך בקרבה גופנית, ואין שליטה על המשמעויות הסמליות שהמטופל מקנה לכך.
בפסיכותרפיה ישנם זרמים שאינם מקפידים על פירוש הצרכים של המטופל, ונענים לצרכיו, אם זה בשינוי המסגרת הטיפולית, במענה על שאלות אינפורמטיביות, ובהיענות ליחסים בינאישיים שאינם טיפוליים בלבד. השאלה היא כיצד ניתן להבין את אהבת העברה כשהיא מקבלת היענות חלקית מסוג זה. לפי פרויד יחס זה יכול להיות כוזב מצד המטפל, משום שיש בו היענות לצרכי המטופל לפי צרכי המטפל, ולא לפי עמדה מתבוננת שמטרתה להבין את המטופל.
