על "התקפות על חיבורים" לווילפרד ביון (1959) - טייק טו

להלן סיכום הערותיי לגבי מאמרו של ביון "התקפות על החיבורים" שפורסם בשנת 1959 בInternational Journal of Psychoanalysis, שכתבתי לקראת הצגתו בסמינר צוותי. כתבתי פוסט קודם על המאמר לקראת הצגה בחברה הפסיכולוגית של ימי ד', כשקראתי אותו בעברית מתוך תרגום הספר "במחשבה שנייה" שיצא ב1967, ולפני שהתמצאתי במושגים קלייניאנים בסיסיים. זה מאמר קשה להבנה, בייחוד ההתחלה שלו, ולכן כתבתי הקדמות שמסבירות את ההקשר הרעיוני הכללי, ואולי זה יאפשר לצלוח את תיאורי המקרה הפסיכוטיים שבתחילת המאמר.

הקדמות

התחושה הכללית היא שמאמר זה הוא גשר בין תפיסות קלייניאניות לבין חשיבתו המופשטת יותר של ביון. יש כאן מעבר מביטויים יותר קונקרטיים, של צרות עין כלפי הזיווג ההורי, או תיאורים קונקרטיים של שד ופין, לביטויים מופשטים יותר של מתקפות על פונקציית החשיבה. ניתן לומר כי החצי הראשון של המאמר נטוע עמוק בעבודה הקלינית הקלייניאנית, והחצי השני מציג את החידושים של ביון, שימשיך ויפתח במאמרים מאוחרים יותר, כאשר הוא מנסח את פונקציית אלפא, את הקידודים +/-, ונושאים חדשים משל עצמו לגמרי.

נושא משמעותי נוסף כאן הוא הפוקוס של ביון על העבודה שהמטפל צריך לעשות, כמו האם, כדי להכיל את המטופל. ביון עוסק בסבלנותו של המטפל וביכולותו להפנים תכנים קשים של המטופל מבלי להתערער מהם, ומבלי להחזירם מהר מדי למטופל. במובן זה ביון שם עצמו כשותף מלא במטריצת ההעברה, ולא כפרשן. זהו מאמר מאוד אינטרסובייקטיבי. עצם השם, "התקפות על החיבורים", מרמז על חווייתו של ביון, שמנסה להחזיק בכוח את העמדה הדפרסיבית ולא לקרוס. שם אחר למאמר, הוא "סירובו של המטפל להתקרב למטופל", או "התנגדותו של המטפל לתקשורת הבלתי-אמצעית של המטופל". ביון כמעט ולא מרחיב בנושא הנרקיסיזם הראשוני, ומתייחס לרגש כחיבור. אך בשורה שהוא בכל זאת מציין מדוע הרגש שנוא כל כך שיש להתקיפו, ביון מסביר כי הרגש נותן תוקף למציאות שאינה עצמי, וכך מעורר צרות עין. כלומר, ללא רגשות, ישנה אפשרות, לפחות בפנטסיה, להיות לבד וכל יכול ושכל האובייקטים יהיו חלק ממני ובשליטתי, ולהתכחש לתסכול של צרכים, או לצרכים עצמם. זוהי חוויה של אחדות וכל יכולות, שעלינו לוותר עליה כדי להיות בקשר עם האחר. כלומר, ההבנה שיש מישהו שדואג לי ואוהב אותי, והוא אינו בשליטתי, מעוררת אימה אדירה, חוסר אונים ותלות מול היכולת של האחר לתת ולשלול אהבתו. כלומר, אהבה מכירה בקיומו של אחר שאינו בשליטתי, ולכן היא כואבת. לכן, שם המאמר "התקפות על החיבורים" מדגיש דווקא את החיבור לאותו אחר שמחוץ לשליטתי, אך באותה מידה ניתן היה לכנות את המאמר, מנקודת הראות הנרקיסיסטית "כאבי הנפרדות" או "השאיפה לאחדות". המטופל עושה מאמצים רבים לחלוק חווייתו הבלתי מתווכת עם המטפל, ואת שאיפתו לאחדות עם המטפל דרך הזדהות השלכתית בלתי מדוברת, אך הוא מתוסכל באופן מר וכואב על ידי סירובו של המטפל לקבלו באופן ישיר, להכניס פנימה את הכאב שלו. במקום אחדות זו, המטפל מבקש מהמטופל לבוא בשעה מסויימת ולדבר במילים מסויימות על נושאים מסויימים. הכאב אינו מילולי, והמילים בקושי נוגעות בו. החלק הפסיכוטי של המטופל מנסה לשמור על אחדות עולמו, על ידי כך שהוא מפצל החוצה את כל מה שמפריע לאחדות זו, את הפרספקטיבה, את האחרות, את ההבדל בין להיות ללחוות, את החשיבה על הרגש, את הרגש, את הצורך באחר, את ההבנה של המציאות, את הפשרה לגבי היכולת לחוות סיפוק, את החלקיות של החיבור לאחר דרך מילים בלבד. באופן פרדוקסלי, הניסיון לחסל את כל הסדקים בעולמו הסוליפסיסטי רק מייצרים פח אשפה גדול מחוץ לו, שגואה מעל גדותיו ומאיים לקרוס עליו. האדם אינו כולו פסיכוטי, והחרך דרכו הוא מציץ על המציאות הפנימית והחיצונית, מגלה לו כמה הוא מחמיץ, כמה הוא הורס, ומשחית את כוח החיים הצומח בו למרות הכל. ודווקא מתוך הכרה זו במציאות, כאבו של הפסיכוטי נעשה מר יותר, והוא תוקף יותר את החיבור למציאות. חיבור שהוא בעצם סדק בעולמו.

בחרתי להציג את המאמר הזה מתוך חיבור אישי לכתבי ביון, שתרמו מאוד לעיצוב החשיבה הקלינית שלי. בתור מטפל בתחילת הדרך חשתי פעמים רבות הזדהות רבה עם המטופלים, ומצאתי עצמי מופעל על ידי הזדהות זו או מתגונן בפניה. העבודה דרך הזדהות השלכתית אפשרה לי לעשות שימוש בהזדהויות באופן יצירתי.

ניתן לתאר הזדהות כמבט בגוף ראשון על כאבו של המטופל. לראות את הבעיה והפתרון באותו אופן בו רואה אותם האדם שלכוד בתוכם, עם ניסוח ממולכד. לדוגמא, ניסוח פרנואידי של הבעיה שמפקיד את כל הכוח להרוס ולבנות בידי האחר, כשהמטופל חווה עצמו כקורבן, והמטפל שמזדהה איתו מאשש את חוויית הקורבנות של המטופל כשהוא מנסה להיות לו למושיע. כלומר הזדהות עם מישהו שלכוד במבוך אינה עוזרת לחלצו מהמבוי הסתום. מצד שני, להיות "מופעל", זה להיות חרד ולא לראות פרספקטיבה חיצונית על תחושת הכאב של המטופל. לדוגמא, לפעמים אדם יכול לבטא מחשבות אובדניות שמפחידות אותו, כי הוא לא בטוח בהבדל בין מחשבה ופעולה, והמטפל יכול להרגיע אותו שמדובר רק במחשבה ולחזק את העמדה הנרתעת מפעולה בנושא, אבל אם המטפל בעצמו רואה במחשבה האובדנית משהו קונקרטי שיש להתגונן בפניו מבלי להבין את המרחק מפעולה, הוא מאשש את החרדה של המטופל. ולהתגונן זה להמשיג באופן אינטלקטואלי, לנקוט במה שנקרא במשחקי מחשב bird's eye view. המשגה בגוף שלישי, דרך מושגים ביומדיקליים ואבחנות, יכולה להסתכם בניהול סיכונים, או באבחנה והתוויית טיפול, אך לא לגעת באינטראקצייה היותר מיידית עם המטופל. כך קורה שהיכולת היצירתית של המטפל יכולה להיות משותקת או כפופה להזדהויות אלו. היכולת של המטפל המזדהה לגעת באופן רך (לא חרד, לא נמנע) בכאבי המטופל מוגבלת מאוד, ובעצם נוטה לדיכוטומיה בין הזדהות או ריחוק. ביון מתאר אפשרות אחרת, כאשר הוא מכניס את חרדות המטופל עמוק פנימה, נותן להן להסעיר אותו, נותן להן משמעות, ושומר על חשיבה נפרדת תוך כדי זאת. למעשה המטפל מפעיל יכולת שיפוט פנימית, להבחין באופן בו החוויה של המטפל מושפעת על ידי ההזדהות, וכך משפר את יכולתו להקשיב להפנמות באופן פתוח יותר. כך המטפל יכול לשים לב מתי הוא מתחיל להתגונן בפני המטופל באמצעות אינטלקטואליזציה, מתי המטפל חש הזדהות עמוקה עם נקודת המבט הקורבנית/כל-יכולה של המטופל מבלי לראות אפשרויות נוספות, אפשרויות ביניים. במקום זאת, השאיפה להתכוונן לתדר של המטופל, דרך רברי.

 רברי הוא היכולת היצירתית של המטפל ליצור מימד שלישי מול הרגשות הדו מימדיים של המטופל. הרגשות של המטופל הם דו מימדיים כמו של אדם שנמצא בפני פנייה במבוך, האם אני תוקפן או קרבן, האם לקבל את עצמי או לא לקבל את עצמי. הראייה התלת מימדית היא זו שרואה את המבוך מלמעלה, ומשקפת את הדיכוטומיה ואופיה ובכך פותחת עוד אפשרויות מחשבה. לדוגמא, בעוד שהמטופל מתאר נרטיב במילים, המטפל יכול ליצור מימד שלישי זה על ידי דימיון ויזואלי של הסצינה המתוארת. כך כאשר יש למטפל יכולת לחשיבה ויזואלית הוא יכול לשים לב שהוא מעבד חרדות, וכשאינו מסוגל לדמיין את הסיפור באופן ויזואלי הוא יכול לחוש את ההתרחקות הרגשית מהסיפור. יש כאן מקום בו המטפל יכול להשקיע את היצירתיות שלו, ביצירת נקודות מבט נוספות על חוויה שהמטופל חש לכוד בה. כמו לראות את המבוך מבחוץ באמצעות צירוף של כמה נקודות מבט, או לפחות לעזור למטופל בטריאנגולציה של עצמו מול המציאות. (טריאנגולציה היא שיטה לאמוד מרחק בין שתי נקודות באמצעות זווית מנקודה שלישית, לדוגמא כשממפים שטח מהקרקע ולא מהאוויר. זו גם דרך של הדיאדה אם-תינוק להתייחס לסובייקטיביות של האם והילד בנפרד דרך ההתייחסות אל האב).

אחרי שהמטפל עושה את כל זה הוא לאו דווקא אמור לבטא את זה במילים. אחד הרעיונות המנחים הוא שאין צורך בפירוש "רווי", כזה שמטרתו לסתום את התנועה בפירוש. כלומר, לא להגיד למטופל "לפעמים אתה זה שדוחה ולפעמים אתה זה שנדחה". את זה הוא כבר יודע. מהאינטואיציה, מד"ר פיל בטלביזיה, מפעמים קודמות שהוא התנהג כמו שהוא מתנהג וזה לא הצליח לו, ואולי גם מישהו כבר אמר לו את זה. המטפל לא מגלה למטופל שומדבר חדש. זו המשמעות של קיומו של החלק הלא פסיכוטי של המטופל, או של נוכחות "אני" עוד מהלידה. כלומר, האדם מסוגל לראות את המציאות מעבר להגנות. זה כמו שילד רואה טלביזיה לבד ומכסה את העיניים כשיש סצינות מין, אבל הוא יודע שיש סצינות מין, והוא מציץ בין האצבעות כדי לדעת מתי להוריד את היד בסוף הסצינה. ההגנות הכי גורפות, כמו הכחשת המציאות, אינן טוטאליות. במקום לגלות למטופל את מה שהוא כבר יודע ולא רוצה לראות, תפקיד המטפל להיות באותה סביבה שבה המטופל שרוי בה, אבל בתוך הנפש שלו, ולהעיר משהו יותר ספונטני לגביה, ליצור איזשהו חיבור חי לגביה. לדוגמא, "זו לא פעם ראשונה שאנחנו מדברים על זה". אז זה מה שאני מנסה לעשות בהשראת ביון. לא תמיד זה פועל. זה קצת מתסבך.

הרביתי בהקדמות משל עצמי. אעבור להקדמתם של הסימניגטונים. בהקדמה לספרם על "החשיבה הקלינית של וילפרד ביון" מ1996, הסימינגטונים פותחים באמירה דרמטית זו: "הפסיכואנליזה, כפי שהיא משתקפת דרך עיניו של ביון, רחוקה באופן מהפכני מכל צורות ההמשגה שקדמו לו. איננו מהססים לומר שהוא ההוגה המעמיק ביותר בתחום הפסיכואנליזה – ובכלל זה פרויד עצמו. אם הקורא אינו מזועזע, אם אינו המום לגלות שכל מה שהבין עד כה מוטל על כף המאזניים, אם נשימתו אינה נעצרת מאימת ההכרה שעליו להתחיל שוב מאפס, הרי שנכשלנו קשות במשימתנו, והספר היה בגדר כישלון." כמו שהמטופל אמור לשנות את המטפל שמכניס אותו פנימה, גם הטקסטים של ביון אמורים לשנות את הקורא. הקורא הוא האובייקט של הטקסט, והטקסט הוא הפועל עליו. הסימינגטונים מבקשים מהקורא להגיע לא רווי לקריאה. לא להסביר לעצמו שהכלה זה החזקה, לא להגיד שהתקפות על החיבורים זה ספליט, ולא להגיד שלהכיל את ההתקפות זה לשרוד את המטופל, ולא להגיד כל מיני דברים וויניקוטיאניים וקלייניאנים ולאקאניאנים וכו' שנשמעים דומים אבל חוסמים את ההבנה החד פעמית של הטקסט הזה.

הסימינגטונים כותבים על התקפות על החיבורים כי תקיפה של תהליכי חשיבה הורסת את היכולת להיות מודע למציאות החיצונית והפנימית. ההתקפה מבוצעת על ידי סופר אגו רצחני שהוא פונקציית אלפא שפוצלה מהאני כי לא הכילה רגשות, והפכה את מתן המשמעות לעויינת כלפי האגו. סופר אגו זה מושלך על המטפל העוסק במתן משמעויות רגשיות, והמטופל עסוק בהדיפתן והישארות באקטינג אאוט ובהתנהגות ללא מודעות לפשרה הרגשי. הסופר אגו הרצחני במטופל תוקף כל חיבור פורה בתוך המטופל או בין המטופל לסביבתו. לדוגמא, ישנה התקפה על התקשורת המילולית בין המטפל למטופל, שהיא הדרך היחידה שיוכלו לתקשר. כל למשל מטופל שמגמגם במקום לאשר את הפרשנות הנכונה רגשית של המטפל, חותר במחוותיו תחת הרובד הסמנטי של השיחה. המטופל יכול גם לתקוף את החיבור בינו לבין המטפל בתוך חשיבתו של המטפל. המטופל יכול לעשות זאת בכך שהוא מרווה את "הפרה-קונספציות" של המטפל, או את הסכמות הזמינות לחשיבתו של המטפל לפני המפגש הייחודי עם המטופל. לדוגמא, המטופל יכול לאיים בהתאבדות ולעורר במטפל חרדה וחשיבה קונקרטית מאוד של ניהול סיכונים, כאשר המטפל לא מסוגל לחשוב לדוגמא על החוויה הרגשית של המטופל וההקשר בהעברה של הפגישה הנוכחית, נגיד אם בפגישה הקודמת הייתה חוויה של קרבה והבנה הדדית, וכעת המטופל לא מאפשר למטפל לחשוב ש"הקרבה בלתי נסבלת" אלא רק לפעול מתוך "אני חייב להסיר מעליי את האחריות להתאבדות של המטופל שלי", ובכך המטפל גם הוא יתנער מהקרבה למטופל כמו שהמטופל מנסה להתנער מהקרבה המאיימת למטפל. מדובר בכל פעולה שמפריעה לחשיבה המילולית של המטופל או של המטפל, שמקורה במטופל, בין אם המטופל הוא זה שיוזם אותה, או שהוא מוביל את המטפל לאקטינג אאוט משל עצמו. החלק הפסיכוטי משבש כל אינטראקציה שעשויה להוביל את האנליטיקאי לתובנה. משום שהדבר מאיים בשינוי ובכאב רגשי. ההתנגדות לשינוי נובעת מהכאב והוויתור הכרוך בו. דחף המוות הוא השאיפה למצב סטאטי, שבו הדינאמיות של הנפש פוסקת. כך לדוגמא מטופל יכול לבקש להגיד "אני בדיכאון" כאבחנה סתומה שאין בה פתח של שינוי, או לחלופין להגיד "אני מרגיש שאין לי רשות להיות בדיכאון", כדי להסביר למטפל את התנועה המעגלית הלוך ושוב בחווייתו, בין תפקוד לדיכאון, בין רצון לרצות לבין התמרמרות. באותה מידה יכול המטופל לעשות תנועות מוטוריות מסיחות דעת, לבוא עם מחשוף עמוק, או לדבר בטון רדום ומרדים, למלא את המטפל במידע אך לא לעורר במטפל זיכרונות או דימויים. כל דבר שמרחיק את המטפל מהמטופל, בקשר הבינאישי, או אפילו בחיבור הרגשי החי של המטפל אל המטופל בתוך חשיבתו של המטפל.

בסקירתו לגבי הגישה של ביון במבוא לספרו "טכניקה בטיפול בילדים", אנטונינו פרו כותב כי ביון מציע עמדה "ללא זיכרון וללא תשוקה", שהיא עמדה ממושמעת שבה היכולת לשאת את הלא ידוע קשורה לאמונה בדבר מה שמתפתח באמצעות המגע הרגשי עם המטופל, ולאמונה שדבר מה זה ניתן להבעה במילים, באופן המאפשר שינוי קיצוני במטופל. שינוי קיצוני המבטא קפיצה פתאומית בצמיחה הנפשית. פרו מדגיש כי המטפל אמנם מוביל את הזוג הטיפולי, אך הוא שותף מלא לחוויה הרגשית בחדר. המטפל נתון בסכנה רגשית בדיוק כמו המטופל, ומודע לכך שהחשיבה היא פונקציה חדשה של החומר החי. המטפל מאויים על ידי האלימות הקטסטרופלית של "האמת" של העובדות הנפשיות, שאותן הוא מבקש לחלוק. המטפל נתון בסכנה אם הוא מוכן ללכת למקום בו נמצא המטופל (להיות באחדות) בדרך של מפגש קבוצתי של שתי נפשות במפגש הטיפולי. ... ביון מראה עד כמה מטלטלת ההכרה בכך שביכולתנו להפוך נעדרים מבחינה נפשית כשדברי המטופל אינם מוצאים חן בעינינו, וכן בכך שמטופל בעל הפרעה נפשית קשה יודע תמיד מתי האנליטיקאי נעדר מבחינה נפשית. השאלה היא כמה אמת על אודות המטופל ועל אודות עצמו יכול האנליטיקאי לשאת, כאשר יש לדייק כי מדובר באמת אודות האנליטיקאי הזה עם המטופל הזה ברגע הזה. האנליטיקאי מתעייף מכיוון שהוא נתון להתבוננות מתמדת מצד המטופל שלו ביחס לאיכות ולכנות של תפקודו הנפשי. המטופל משמש כמעין מראה, המשקפת את המרחק של האנליטיקאי. מראה זו מאפשרת לאנליטיקאי להציע תיקון במערכת היחסים, וגם להתבונן בדברים אותם הוא לא רוצה לשמוע או אינו מסוגל לשמוע, כגון רגשות שאינו יכול לשאת ואזורים אפלים שלו עצמו, המוגנים או מכוסים בצלקות שעדיין כואבות. האנליטיקאי עסוק בצמיחה משותפת עם המטופל, בנכונות לקבל עוד ועוד מהמציאות הנפשית של המטופל ושל עצמו. המטפל מוותר על פירושים בגרוש המוכרים לו מהצמיחה שביצע באנליזה שכבר עבר, או בהתכוננות לפגישה בהדרכה, ומפרש כדי לפתוח את החשיבה.

סיכום המאמר:
מאמר זה מתייחס לחשיבתו של ביון על החלק הפסיכוטי של האישיות. שם כל מה שמורגש כמחבר בין אובייקטים מותקף. דינאמיקה זו בולטת במקרים של פסיכוזה גבולית. השד או הפין הם הפרוטוטיפים לכל חיבור בין אובייקטיבים. הנושא שנידון הוא התקפות על השד בפנטסיה כמתקפה על אובייקטים מחברים, ובנוסף, הזדהות השלכתית כדרך להיפטר מחלקי אגו הרסניים, וחלקי אגו שנוצרו על ידי ההרסנות של המטופל.

הרקע של המאמר הוא התיאוריה הקלייניאנית המתארת התקפות סדיסטיות על השד הנובעות מצרות עין (envy). כלומר, הרצון להרוס את מה שיש לאחר יותר ממני. כשהאם מניקה התינוק גם נהנה מההזנה, אך גם מתמרמר על חוסר השליטה שלו במה שיש לאם ואין לו. רעיון נוסף הוא פיצול אובייקטים. זהו מנגנון הגנה המחלק את האם לחלקים רצויים ובלתי רצויים, התינוק מתייחס לשד של האם כאובייקט חלקי ומתעלם מיתר ההיבטים של האם, ובהתייחסותו לשד של האם הוא מפצל בין שד טוב המזין אותו לבין שד רע המתסכל אותו. מטרת הפיצול היא להפריד בין הטוב לרע, כדי שיתאפשר להשאיר את הטוב קרוב אלי ולהתרחק מהרע. הרעיון הבא הוא הזדהות השלכתית. אצל קליין מדובר למעשה בזיהוי השלכתי, שזה מה שאדם עושה כשהוא מזהה בין אדם לבין אובייקט פנימי. לדוגמא כאשר התינוק מזהה את האם עם הסופר אגו הרודפני שלו וחושש מהנקמה שלה, או כאשר הוא מזהה את המטפל עם האובייקט הטוב והמזין מהפטנסיה שלו ועושה לו אידאליזציה. אולם אצל ביון המושג הופך למושג שקשור להשפעה של פעולה זו על האנליטיקאי. לפי ביון הזדהות השלכתית אינה רק פעולה חד צדדית של המטופל. המטופל צריך להפקיד את חלקי האגו שנוצרו על ידי ההרסנות וצרות העין אצל האחר, והאחר מפנים אותם, כדי לרכך אותם, ולהחזיר אותם למטופל כשהם ניתנים לעיכול. הזדהות השלכתית היא היכולת לנוטוע תכנים רגשיים אצל האחר. זוהי פעולה של השלב הנרקיסיסטי בו אין הבדל בין אובייקטים, ואין הבדל בין אני ואחר, ולכן שנינו חולקים פונקציות. הנושא הבא שביון מסתמך בו על קליין הוא תסביך אדיפוס מוקדם. בניגוד לתסביך אדיפוס שתיאר פרויד, המתייחס למשולש קנאה, הרי שקליין מתייחסת לצמד תינוק-הורים. התינוק מקבל הזנה מהאם, וממלא את החוסר שלו במפגש איתה. כך הוא מפתח רעיון של אחדות, גם של האם שמסוגלת לספק צורך ולכן היא מהווה סוג של מלאות עצמאית, וגם של הזיווג שלו עם האם שהופל אותו לחלק ממלאות כזו. באופן זה האב אינו אובייקט נפרד, אלא ישנו רק הזיווג ההורי, כמה שמונע מהתינוק להיות מזווג עם האם. התינוק צר עין כלפי המלאות של האם, ותוקף אותה. גם כאשר הוא ניזון מהאם ונמצא במצב של אחדות איתה, התוקפנות שלו כלפי רעיון הזיווג נותרת. יש בו עדיין חלק מתמרמר לגבי האפשרות למלאות, סיפוק ואחדות, ולכן הוא תוקף את הזיווג גם כשהוא נהנה ממנה. ולבסוף ביון מתייחס לרעיון הקלייניאני של פנטסיה, שהוא התפקוד הנפשי של קשירת חרדות באובייקטים. לדוגמא המעבר מתחושת צריבה של שתן לניסוח המתייחס לאובייקט כמו "מישהו צורב אותי" או "אני צורב מישהו עם מה שיוצא ממני".

התקפות על החיבורים יותר מורכבות ממה שניתן לתאר מילולית. הדיבור הוא הקשר בין המטופל למטפל ולכן הוא מותקף. המטרה באנליזה היא קשר יצירתי, הפיכת חומר גלם לבעל משמעות חדשה. כשביון מתייחס להתקפות על החיבורים הוא מבחין בין התנגדות לפירוש (הדחקה שמדובר במשהו שקשור אלי) לבין מתקפות על עצמם המחשבה (הכחשה של עצם המשמעות).

שתי הפסקאות הבאות הן קשוחות מאוד, ולא קלות לקריאה גם עבור מי שמבין את המושגים, משום שמדובר בתיאור מאוד מפורק של אנליזה קלייניאנית עם מטופלים שסובלים מהפרעות חשיבה. במספר דוגמאות קליניות, ביון מדגים פירושים להתנהגות שמטרתה להרוס את מה שמחבר בין שני אובייקטים. הוא מדגים גם את עבודתו עם האישור והדחיה שהוא מפרש בתגובות המטופל. באחד מפירושיו הוא חושף את רגשות החיבה של המטופל לאמו והערכתו על יכולתה להתמודד עם ילד נמנע כפי שהיה. המטופל מנסה להסכים אך מגמגם במשך דקה וחצי את מעט המילים שדרושות כדי לאשר את הפירוש. הוא נשמע מתנשף, מגרגר, טובע, וכשביון מסב תשומת ליבו לכך הוא מאשר שמדובר בדבר חריג עבורו. מטופל אחר מספר שאינו ישן ואינו חולם וחרד מקטסטרופה. ביון מציע שאולי הוא חושש מפני חלום. המטופל אומר שאינו יכול לחשוב כי הוא רטוב. ביון מפרש ש"רטוב" זה דימוי שהמטופל השתמש בו בעבר כדי לייצג סנטימנטליות רכה ודביקה. המטופל אינו מאשר וביון מפרש זאת כסירוב בעל תוקף, ומחפש אסוציאציות אחרות. לבסוף ביון מפרש מחדש כי בשינה המטופל חש שנפש שלו בורחת, שזה כמו בריחת שתן בלילה. ביון ממשיך לפרש כי מדובר בפחד אובדן שליטה על ההרסנות של המטופל. האסוציאציות של המטופל מראות שהפירושים הטובים של ביון פוצלו בעדינות והפכו לשתן מנטלי, שחלחל החוצה ממנו. שינה הייתה לא מודע, מצב חסר דעת וחסר תקנה. ביון מבין גם שהשינה מקבילה להזדהות השלכתית, ולתחושה של המטופל כי תכנים מנטליים הרסניים זולגים ממנו אל המטפל באופן בלתי נשלט, וכך הוא עלול להרוס את המטפל. כך ביון מחפש ולידציה אצל המטופל, מגיש פירוש טנטטיבי, ומחפש אישור מחדש שגם הוא בר פירוש. אצל מטופל אחר ביון מתאר כי שם לב שנעשה מודע לאחרונה למציאות החיצונית. גם קודם לכן המטופל היה מגיע עצמאית לטיפול, וניתן היה להסיק כי הוא בקשר עם המציאות שמספיק להסתדר בעולם, אך בטיפול לא היה ניתן לראות יכולת זו. (כלומר, המטופל רואה את המציאות אך עוצם עיניו אליה כשהוא מגיע לטיפול, למקום הרגשי). לאחר מספר אסוציאציות, ביון מפרש מוטיב חוזר, כי המטופל מבטא חוויה כאילו הוא חש עד למשגל בין שני אנשים. המטופל מתאר כי הוא חש שחוטף מהלומה. תחילה ביון חושב לפרש שהמהלומה באה מבחוץ, מהפירוש הבוטה של ביון, אולם נראה שהמטופל חווה כי המהלומה הגיעה מבפנים. המטופל מתאר זאת כדקירה המגיעה מבפנים. בהמשך ביון מתרשם שהמטופל עסוק בבהייה בחלל, כמו הוזה אובייקטים בלתי נראים. (ניתן לפרש זאת כי המטופל תקף את החיבור מבפנים ואז בהה ברסיסים המפורקים של המשמעות). בדוגמא הבאה, המטופל שותק, אומר מעט, ומה שהוא אומר חסר משמעות מובנת עבור המטפל. לאחר מכן המטופל מספר שבחורה שפגש הבינה אותו. לאחר מכן המטופל מחווה בתנועת דקירה אלימה אל מרכז החדר, ואז מחווה לביון בביטול, כמו לומר שאין לתת לכך חשיבות. ביון מנסה לציין זאת, אך המטופל מתעלם מהערתו. כך ביון מנסה לתת משמעות מילולית למחוות לא מילוליות. לאחר מכן המטופל מתאר שיש ערפל כחול בחדר, וכשהערפל נעלם המטופל מציין שהוא מדוכא. ביון מפרש לעצמו כי החוויה הנעימה של להיות מובן מותקפת על ידי המטופל בדימוי מפורק של התעללות מינית, מותקפת ומנותצת, ואז מופנמת מחדש כהרס עצמי. נראה כי המטופל מנסה להבין האם הזה או לא. הרצון לדעת אם זו מציאות או הזייה נובעת מהרצון להימנע מהמשך כאב או כדי להיערך לכך. (ביון קורא לפירוש הבנה אבל דווקא ספיגת הטירוף דרך ההזדהות ההשלכתית והתאחדות ללא הבדלים עם המקום הפסכוטי של המטופל היא הההבנה הטרום דפרסיבית שהמטופל מבקש. אם אתה נפרד אתה טוב או רע ובהכרח תוקפני. ההתקפה היא למעשה על המבט החיצוני. על גבולות העצמי.) בדוגמא הבאה, ישנה שתיקה ארוכה, ולאחר מכן המטופל אומר משהו חסר פשר: ברזל נפל לרצפה. ביון מפרש את עצם היכולת לתקשר: אתה מתקשה לתקשר איתי כי אתה נסער.

גם כשביון מפרש את הדוגמאות הקליניות הקשות להבנה, הן לא נעשות הרבה יותר ברורות. בחלק הבא של המאמר ביון מנתח מאפיינים של הדוגמאות הקליניות שהביא. המשותף לכולן הוא התקפה על חיבור. אצל מטופל אחד הגמגום מנע שימוש בשפה כחיבור בין מטפל למטופל. אצל המטופל השני שינה והזדהות השלכתית נחווה כדליפה של לא מודע למטפל וכך עוררו חרדה. ביון מעיר כי סכיזופרנים לא מדווחים על חלומות באנליזה, וייתכן כי אינם חולמים כלל, והוא מסיק כי ייתכן שחלומותיהם כה פגמנטריים עד שלא ניתן לתארם, כמו הזיה ויזואלית בלתי נראית. גם אובייקטים מובחנים לא מקבלים יחס של אובייקט. ביון מעיר שזה כמו להתייחס לצואה (אובייקט מובחן) כמו לשתן (רצף בלתי מובחן של חלקיקי אובייקט). במקום אובייקטים מובחנים, מסמנים הנבדלים זה מזה, יש רק רצף. אובייקטים בחלומות של אנשים נורמלים נחווים כמוצקים, בעוד שבחלומות הסכיזופרניים תוכן החלומות מפורק לחלקיקים. המטופל לא תוקף חיבור במקרה זה, אלא נרתע מההקשר של המיטה. הזדהות השלכתית או שינה נתפסים כהתקפה לא מודעת ובלתי נשלטת על הזוג ההורי המזווג. המטופל חש שבזמן שינה או הזדהות השלכתית, הוא מאבד את נפשו, וחש חוסר אונים וחוסר שליטה במתקפותיו הלא מודעות על אהוביו. כך המטופל מנסה להימנע מהתקפותיו על הזיווג ההורי. הזוג המשולב הוא דימוי קלייניאני שמאפיין של התסביך האדיפלי המוקדם, טרם ההכרה בנפרדות, כאשר התינוק מפנטס כי האם נמצאת במצב של אחדות וחוסר צורך ביחס אל ההזדקקות הרבה שלו, וכך מתעוררת צרות עין אצל התינוק. התינוק מניח מצב של שלמות, שהוא זיווג, כאשר הוא זוכה לסיפוק הצורך. אך הוא מניח כי לאם יש מצב של שלמות גם בלעדיו וזוהי הכרה בזיווג ההורים גם לפני שיש הכרה בנפרדות האם או בקיומו של האב. וכך חלק במטופל תוקף את עצם הזיווג, גם כשהזיווג נעשה על ידיו ומספק אותו. כדי להימנע מחיבור רגשי הייתה מתקפת צרות עין, שנועדה להימנע מצרות עין גדולה אף יותר כלפי רגש ומודעות אליו. רגש והמודעות אליו מהווים חיבור, צורך באחר שנפרד ממני, ולכן חיבור זה מותקף. המודעות לרגשות מותקפת. המטופל חרד מחיבור יצירתי בינו לבין המטפל ומתמיר/משחית את הזיווג ביניהם למיניות עויינת הרסנית ועקרה. בדוגמא הבאה, המטפל מפרש את ההזדהות ההשלכתית, ובכך תוקף את ניסיונו של המטופל לתקשר באופן לא מילולי. המטופל חש אחראי למתקפה של המטפל על ההזדהות ההשלכתית. האשמה והשיפוט הושלכו על המטפל כאשר פונקציות אלו הנמצאות במגע עם המציאות היו בלתי נסבלות, והמטופל ביקש להתנתק מהן. שני ענני ההסתברות התלויים בחדר מסמלים ניסיון להחליט האם המטפל הוא אובייקט טוב או רע, ולא לקבל אותו כוודאות. חלקי האגו שפוצלו החוצה דומים לאובייקט ביזארי המוטען בחלקי אגו עם ביקורת מציאות, שמבקר את האגו, כסופר אגו החיצוני לאגו. ענני ההסתברות היו אניגמטיים ומפחידים כמו שד קמאי רודפני. רודפני משום שהוא נוקם על פיצולו והשלכתו מהאחר, על הניסיון להיפטר ממנו באלימות. השיפוט הלקוי ובוחן המציאות הלקוי הושלכו על המטפל והפכו רודפניים. לכן ענני ההסתברות (המטפל למעשה) עשויים לתת חיווי שגוי לגבי המציאות, שמציאות היא הזיה ושהזיה היא מציאות. בדוגמא בה המטופל מגן על הוריו מקנאה בכך שהוא מדבר על ביון ועל עצמו כזוג שהוא מקנא בו. ההסטה של צרות העין כשלה והיא חזרה אליו כמו בומרנג, משום שכעת הוא מקנא בעצמו ובמטפל. הוא גם חלק מהזוג שמהווה מושא הקנאה שלו וגם הצד שמוציאים אותו החוצה מהזוג ולכן הוא נהנה וכואב בבת אחת. הזוג תוקף את הזיווג היצירתי ומזדהה גם עם הזוג וגם עם הקנאה ההרסנית. כך נוצר אובייקט רודפני, או צירוף של אובייקטים רודפניים. זהו סופר אגו קמאי ורצחני.

אבל אם שרדתם עד כה, הגעתם ללב המאמר. בהמשך ביון מביא רעיונותיו באופן ישיר יותר. הוא מזכיר את המטאפורה הארכיאולוגית של פרויד לגבי חשיפת הלא מודע. אולם איננו חושפים תרבות עתיקה בשגרת היומיום שלה, אלא אסון פרימיטיבי שעדיין נחשף. זה כמו לחפור את פומפי הקפואה באפר, אך וזוב עדיין גועש והלבה עדיין זורמת, זה כמו לחשוף את צ'רנוביל או איזה איזור מוכה אסון גרעיני בו הכור עדיין קורן, והנחות המרחב והזמן מתעוותות, כמו בסרט סטאלקר. בחדר הטיפול לא נחשף מבנה סטאטי אלא קטסטרופה דינאמית בלתי פתירה, בלתי ניתנת להשקטה. אסון זה שנותר ללא שינוי, ללא התקדמות, נובע מהרס הסקרנות ומחוסר היכולת ללמוד. איזור זה לא התפתח, לא עובד, לא טוהר מהרעלים שבו, והכניסה אליו רעילה ומשחיתה.

התקפות על חיבורים נובעות מהשלב הפרנואידי סכיזואידי, בו למטופל יש מערכות יחסים עם חלקי אובייקט. גם הוא לעצמו מתייחס כאובייקט חלקי. המטופל הפסיכוטי לעיתים תכופות אומר "נראה לי ש..." או "כנראה ש..." במקום לומר "אני חושב", משום שאין אני שלם. המטופל הפסיכוטי מתייחס לקונקרטי כמו שד, וכך זה נשמע לאדם המפותח יותר נפשית, אך הכוונה לפונקציה שהשד מסמן, כמו הזנה, הרעלה, שנאה. כשהוא מתייחס לשד הוא מתייחס לפונקציות שלן. הפונקציה היא בpresent progressive : feeding, hating, poisoning, ואינה סטאטית כמו חפץ דומם או איבר אנטומי, וכך גם האסון שקרה מול אותה פונקציה מתמשכת. השאלה לגבי אובייקטים היא מה הם, ולא למה הם, משום שאין תפיסה של סיבתיות וזמן. השאלה "למה" מעוררת אשמה ולכן רצף הזמן פוצל. אם נשאל למה אני מרעיל, נגלה אשמה רבה ופגיעות רבה. לכן לא ניתן לפתור בעיות בכלים של סיבתיות. המטופל מכחיש בעיות הנובעות ממשהו שאינו קשור לעצם הגעתו לטיפול. המטופל עסוק במהי הפונקציה, אך לא מסוגל להבין את ההקשר המלא שלה. לא ניתן לשאול למה ואיך משהו קרה, רק מה קרה, וכך יש מבוי סתום לסיבתיות.

חיבור הוא הקשר של המטופל עם הפונקציה ולא עם האובייקט לו משוייכת הפונקציה – החיובר הוא עם ההזנה ולא עם השד, עם מתן המשמעות ולא עם המטפל. קליין מתארת שפיצול והזדהות השלכתית מופרזים קשורים באישיות מופרעת בעוד שהפנמת אובייקט טוב ובעיקר שד האם קשורים בנורמליות ביון מסיק מכך שיש מידה תקינה של הזדהות השלכתית, וכן של הזדהות הפנמתית, ושעליהן מושתתת התפתחות תקינה. במהלך טיפול ביון חש כי המטופל מפעיל הזדהות השלכתית באופן שנראה שהוא מתרגל אותה, כאילו הזדמנות לכך נגזלה ממנו בילדותו. המטופל חש כי יש אובייקט שמונע ממנו הזדהות השלכתית. בסיטואציות הגמגום והנערה המבינה, המטופל ביטא רצון להפקיד חלקים באישיותו אצל המטפל, ושהמטפל סירב לקבל חלקים אלו. המטופל חש ברגשות כואבים ומבקש להפקידם במטפל, במטרה שהמטפל יעבד וירכך אותם עבורו טרם יחזיר לו אותם, אך בפירושיו המהירים, המטפל יורה תכנים אלה בחזרה, מכאיבים יותר. ביון סירב לקבל את רגשות המטופל לתוכו, והמטופל ביטא ייאוש ואלימות ודחף אותם אליו. ניתן להבין אגרסיה זו בהקשר הטיפולי ולא כתוקפנות ראשונית. הזדהות השלכתית אלימה גרמה למטופל לחשוש מנקמת המטפל. ההתגוננות של המטפל נתפסת כעויינת להזדהות ההשלכתית השפירה של המטופל. ביון חש שהוא עד לסצינת ילדות בה גילוי רגשות של המטופל נענה על ידי האם באופן מסור, כדי לצאת ידי חובה. כאילו האם ניסתה לחתל ולהאכיל לפי הצורך, אך לא הכניסה פנימה את חרדות המטופל. כמו אומרת לעצמה אני לא מבינה מה לא בסדר עם הילד הזה. האם נענתה רק קונקרטית בנוכחות ובאוכל אך לא בהכלת פחד המוות של הילד. הילד לא הכיל פחד מוות וניסה להעביר אותו אליה בהזדהות השלכתית. אם מבינה חווה את אימת המות שמושלכת לתוכה, ועדיין שומרת על פרספקטיבה מאוזנת, שהוא לא באמת ימות מרעב. עקב אי הכלה של רגשותיו הקשים, התינוק הכחיש רגשות חרדה לא מוכלים.

במקרה וזה נראה המצאה אחת גדולה, ביון מתקף שזו אכן הייתה חווייתו. כלומר, המטפל הוא זה המתקף את הפירוש של ההעברה הנגדית ולא המטופל.

באנליזה, מתאפשר למטופל משהו שנגזל ממנו בעבר. כך עולים גשות כאב וטינה על מה שחסר לו. ישנה אמביוולנטיות של הכרת תודה על ההזדמנות ועויונות על חוסר ההבנה והסירוב להזדהות השלכתית בו המטפל נוקט. המתקפה הראשונה על החיבור היא דווקא על ידי המטפל/אם המסרב/ת להבין את ההזדהות ההשלכתית ואז המטופל מגיב בהזדהות השלכתית מופרזת. הזדהות השלכתית מחברת בין המטפל למטופל, ובין התינוק לשד. זה לא הגורם הראשון לפסיכוזה, אך זהו הגורם הסביבתי לנפש הפסיכוטית. הגורם המולד הוא תוקפנות וצרות עין. חומרת ההתקפות גוברת מול אם שאינה קולטת הזדהות השלכתית. אך גם אם האם קולטת הזדהות השלכתית ונותרת מאוזנת, הרי התינוק שונא את היכולת שלה להבין ולשמור על נוחות הדעת מול ייסוריו. כך ישנן התקפות על יכולותיו של המטפל לשאת בשלוות נפש בהפנמות של ההזדהות ההשלכתית של כאבי המטופל. היכולת של המטפל להפנים את כאבי המטופל מותמרת על ידי צרות העין של המטופל לחמדנות בולענית. השלווה של המטפל הופכת לאדישות עויינת. בשלב זה המטופל נוקט באיומי אובדנות ובאקטים עבריינייפם כדי להרוס את שלוות הנפש של המטופל.

המתקפות נובעות מצרות עין מולדת, שנאה, ותוקפנות. מצד שני גם מדחייה של האם כלפי ההזדהות ההשלכתית ופיצולים מצד התינוק. ההתקפות הן לעיתים בין המטופל לסביבה ולעיתים בין חלקים באישיותו. בפסיכוטים קשים תמיד יש חלק מולד ורק תרומה של הסביבה.

המטופל שואל מהם האובייקטים להם הוא מודע. אלו הם אובייקטים חלקיים. אך למטפל המפותח זה נשמע שהוא עסוק באובייקטים קונקרטיים. הפונקציות שמסקרנות את המטופל נחקרות באמצעות הזדהות השלכתית. רגשותיו הם פונקציות כאלו. הזדהות השלכתית מאפשרת לחקור רגשות כאלו אצל אישיות המסוגלת להכיל אותן. הריסת הקשר בין התינוק לשד, גורמת לעצירה של סקרנות ללמידה והתפתחות. גדיעת המנגנון לניהול רגשות הופך רגשות קשים לבלתי נסבלים ובכך את חיי הנפש בכלל. השנאה מופנית כלפי הרגשות, כלפי השנאה עצמה, כלפי המציאות המגרה רגשות. לא רחוקה הדרך לשנאת החיים עצמם. זה מוביל להזדהות השלכתית מופרזת של מבועי החשיבה היוצרים קשר בין תפיסה חושית לבין המודעות (פונקציית אלפא). כך הזדהות השלכתית מופרזת מחזקת עצמה, תחת שליטת דחף המוות.

כשל בהפנמה הופך את האובייקט לעויין, בעיקר כלפי הזדהות השלכתית וכלפי סקרנותו של התינוק מול העולם. ועם השד נחווה כמבין, ההרסנות תתמיר אותו לחמדני, בולעני, שכוונתו להשמיד הפנמות. כך לדוגמא מטפל שנחווה כמבין את המטופל, נתפס כמבין רק כדי להטריף את המטופל. אובייקט פנימי זה מתפקד כסופר אגו מחמיר וקוטל אגאואים. הכוונה כאן לאובייקט שלם, אך לרוב בעמדה הפרנואידית סכיזואידית מדובר באובייקט חלקי או ביזארי רודפני. הפרעה לדחף הסקרנות ודחיית ההזדהות ההשלכתית המשרתת אותו, עוצרת את ההתפתחות. המטופל לא מסוגל למה ולשאול סיבתיות. הוא חווה כאב אך לא מפסיק לנהוג באופן שמכאיב לו. יש לשתף אותו כי לו עניין להבין מדוע הוא חש כך. כך ניתן אולי לגרות אצלו את הגברת הסקרנות לסיבתיות.

לסיכום, אצל פסיכוטיים (ואצל כולנו) ישנו אובייקט פנימי (סופר אגו) שמתנגד לכל צורת התקשורת והביטוי היצירתי. במצב זה הרגש שנוא. זאת משום שרגש עוצמתי מדי להכלה על ידי האישיות הלא בשלה. רגש נותן תוקף מציאותי לאובייקטים שאינם אני וכך מאיים על נרקיסיזם ראשוני. סופר אגו זה התפתח משד שסירב להפנים ולרכך רגשות קשים. שד זה מורגש כמעצים את הרגשות המותקפים. ההתקפות הללו על הפונקציה המחברת של הרגש מובילה לפסיכוזה. בפסיכוזה יש לינקים הגיוניים, כמו מתמטיים, אך לא מציאותיים, ואינם נכונים רגשית, אלא פרוורטיים, אכזריים ועקרים.