על הנפרדות

הנושא שאני אתאר הוא קצת obvious אבל הוא עוזר לי מאוד באופן בו אני מבין תיאוריות פסיכולוגיות שונות ומצבים נפשיים שונים. הרבה ממה שאכתוב שואב מאנשים אחרים שלמדתי מהם בשנים האחרונות, אבל זו הדרך בה אני מארגן לעצמי את הדברים שלמדתי בראש, הפשטה פשטנית כזו, ואולי זה יעזור למי שמחפש פירורי לחם בסבך. אז הנושא שאני חושב באמצעותו הוא נפרדות.

הפשטה פשטנית

נפרדות היא התחושה שאני לבד בעולם, ושהאנשים והדברים שסביבי הם חיצוניים לי, ואני לא שולט בהם. זה מקום עם הרבה בדידות וחוסר אונים. זו בדידות כי אני כאן בתוך עצמי לבד, וחוסר אונים כי אני לא יכול לעשות שום דבר לגבי המצב הזה. למעשה יש גבול בין פנים וחוץ שקיים איפשהו בין גרעין הסובייקטיביות שלי לבין העולם שמצד אחד שלו נמצא אני, ומצד שני שלו נמצאים העצמים שאני מתייחס אליהם. אני והעולם. חלק מהעצמים שאני מתייחס אליהם מאוד מבלבלים וקשה לי להבין שהם מחוץ לי. ברור לי שהספה שאני יושב עליה נפרדת ממני. אבל לדוגמא, האוויר שאני נושם, שאני לא רואה כשהוא מחוץ לי, ונכנס לתוכי כאילו אין ביננו גבול, מתעתע את תחושת הנפרדות שלי ממנו. או דוגמא יותר מבלבלת היא הגוף שלי, שחלק ממנו הוא ה"חומרה" של הסובייקטיביות שלי, ואז איפה עובר הגבול בין הנוירון לבין התודעה שהוא "מפיק". דוגמא שלכאורה לא אמורה לבלבל, אבל בכל זאת היא המתעתעת ביותר, היא שלפעמים אני רואה אנשים אחרים כחלק ממני. לאנשים אחרים אשכרה יש בשם שלהם את המילה "אחרים" ובכל זאת אני לא קולט שהם אחרים ממני. כשאני מתייחס לאנשים כאילו הם חלק מעולמי הפנימי ואינם קיימים מחוץ לי אני לא מכיר בנפרדות ביננו. כך למשל כשאני מאוהב ומתייחס לאהובתי בהתאם למשאלותיי ולא בהתאם למי שהיא באמת. במקרה זה אני לא מפריד בין הדמות שבראשי לבין האדם הממשי שנמצא מחוץ לי. זוהי השלכה של עולמי הפנימי על העולם החיצוני.

בנוסף לבדידות ולחוסר האונים, תחושת הנפרדות כוללת גם חוויה של זרות מול מישהו אחר. אני מלטף את החתולה שלי ואני לא יודע מה עובר לה בראש, האם אכפת לה שזה אני שמלטף אותה, או שהיא רק נהנית מהחום שאני מספק לה. פתאום היא קמה ויוצאת מהחלון ואין לי מושג למה דווקא עכשיו באמצע ליטוף. אני לא מסוגל להבין את המניעים של החתולה שלי, היא זרה לי, לא מתנהגת באופן שאני יכול להבין, לצפות לו, ואין לי שליטה בהתנהגותה. אני מנסה להבין אותה כאילו הייתה חלק ממני, מהסובייקטיביות שלי, אבל זה לא פועל, כי בבדידותי אני חושב שליטוף זה משהו שלא קמים במהלכו, בעוד שהיא קמה והולכת. עם בני אדם יש לי יותר הצלחה, ואני מבין אותם קצת יותר טוב כי הם מדברים, והם יותר דומים לי במוטיבציות ובאופן בו הם חושבים. אבל עדיין אני חווה זרות מולם. אף פעם לא אוכל לדעת אם מישהו הצליח להבין אותי לגמרי, או שהבנתי אותו לגמרי. אנשים לא נמצאים בתוך הראש שלי ואני לא נמצא בתוך הראש שלהם. עליי להניח שלא ניתן להבין זה את זה לגמרי. וכיצד ניתן להבין מישהו לגמרי, אם הוא לא מודע לעצמו לגמרי? והם אני מבין את עצמי בכלל? זה כמו המבוכה הזו, כשמישהו שואל מה נשמע, ואני הרי לא יודע מה נשמע איתי, ועד שאני אומר משהו לא כל כך מדוייק שהצלחתי להגיד, הוא מסתכל עליי מוזר, יעני למה אתה בכלל מנסה לענות?

זה מפחיד ועצוב להיות כזה חסר אונים ובודד. זה כל כך לא נעים, שאני מחפש כל דרך אפשרית להימלט מהתחושה הזו. אחד הדברים שהכי עוזרים זה להגיד למישהו אחר, "היי אתה יודע אני לגמרי חסר אונים ובודד", ושהוא יענה "כן זה עצוב הא", או על כל פנים "די מפחיד נכון?" ותרגיש שזה נכון, ותתארו זאת אחד לשני בעוד כמה ניסוחים, ותראו שהמילים המשותפות לכם מתכוונות לתחושה הזו כנראה, או לפחות להבין ששניכם נאבקים להבין מה לעזאזל הולך פה. תקראו שירה ביחד, לא תבינו כלום, תודו בזה לפחות. זה סוג של קסם כזה, שמצד אחד כולנו כל כך בודדים ומצד שני אפשר להיות בודדים ביחד, ולהרגיש פחות בודדים. מצד אחד כולנו לא מבינים את עצמנו ואת הסביבה, ומצד שני עצם המצב הזה הוא משהו אחד שאפשר להבין. עוד משהו שמאוד עוזר זה להגיד למישהו, היי למה אתה עצוב, אולי אתה רוצה להיות בודד איתי קצת? זה די מגניב שאפילו שאי אפשר להבין מישהו לגמרי אפשר לנחש מה עובר עליו, וככה באמצעות השפה וכמה חיוכים ודמעות להעביר איזה מסר כללי כזה של הבנה. זה גם די מגניב לגלות למישהו את הטריק הזה של להיות בודדים ביחד. אנחנו יונקים, לא בקענו מביצה, אנחנו מחפשים זה את זה וכואב לנו להיות בנפרד. למעשה יש כאן משהו שמפחית את העצב והפחד שבבדידות ובחוסר האונים, ועוד יותר מכך, באיזושהי דרך פרדוקסלית נראה שהטריק הזה מפחית את הבדידות וחוסר האונים עצמם!!! הרי אם אני יכול להיות בודד ביחד זה קצת שונה מלהיות בודד. ואם אני יכול לעשות משהו לגבי הבדידות אני לא כזה חסר אונים. אלו הכרה הדדית וחמלה.

עד כאן הדוויג מסבירה את זה יותר טוב ממני:

אבל הסיפור העיקרי של נפרדות היא שאנחנו בורחים ממנה כמו ממדוזה בים כשאנחנו בלי משקפיים ואין מי שישמור עלינו. אנחנו אומרים לעצמנו: הרי יש את הטריקים מהפסקה הקודמת, שמפחיתים את הבדידות וחוסר האונים, אז למה לא לעשות אותם המון עד שמבטלים את הבדידות וחוסר האונים? במינימום שווה לנסות לא? אז אנחנו פוגשים מישהו ומתחילים לעבור מלנחש מה קורה בתוכו, ללעשות פרוייקט מחקר מטורף עד שאנחנו ממפים אותו לגמרי, ויודעים כמעט כל דבר שעובר לו בראש, עד שאנחנו מרגישים שאנחנו נכנסים לו לראש - אם זה כשאנחנו מתמקצעים כפסיכולוגים או מולידים ילד ועוקבים אחריו כמו סטוקרים אובססיבים. לחלופין, אנחנו מתעסקים בעיקר בדברים שאנשים עושים סביבנו שכן מתאימים למה שעובר לנו בראש - כשהבוס אומר לי בוקר טוב ואני אומר הנה הוא בטח אוהב אותי. בדרכים כאלו אנחנו מעדיפים להכחיש את מה שקורה מחוץ לראש שלנו ולא מסתדר עם מה שעובר לנו בראש.

אנחנו גם מייצרים כל מיני טריקים שמתבססים על אינטראקציה עם אנשים אחרים. לדוגמא, אני יכול לרמות מישהו ולגרום לו לחשוב שהוא לא לבד ושהוא לא חסר אונים. או לפחות לא חסר אונים אלא רק לבד, או להיפך, לגרום לו לחשוב שאפשר לעשות איזה מו"מ לגבי העניין הזה. נגיד כשאני מאשים מישהו שהוא "חתיכת דפוק" ולכן הוא כל כך לבד, הוא אמנם חש לבד אבל תוך כדי כך הוא חש שליטה מסויימת במצבו, ופחות חוסר אונים. הוא אומר לעצמו שיש איזו סיבה, היותו דפוק, ואם הוא ישלוט בה, אולי יהיה פחות בודד. או לחלופין כשאני מגייס מישהו לכת המשיחית שלי ואומר לו שזה אנחנו נגד כל האחרים, הוא מרגיש פחות לבד גם אם הוא נשאר די חסר אונים מולי. אלו דברים די נבזיים לעשות. הם מאפשרים לאדם שעושה אותם להנות מהתחושה הרגעית של הכוח על מישהו, זו יכולת להיכנס למישהו לתוך הראש, וזה מפחית לאדם הנבזי את הבדידות וחוסר האונים שלו, על חשבון הקרבן שלו. לפעמים אנשים עושים את אותם הדברים מכוונות טובות מאוד ומתוך תקווה שאפשר לחמוק איכשהו מהבדידות וחוסר האונים. במקום לקרוא למישהו דפוק הם אומרים לו שיש לו מחלה או משהו כזה ומנסים לרפא אותו, ובמקום להקים כת הם מקימים כנסייה, כי גם למחשבה שאפשר להציל אנשים יש אפקט דומה. אנשים רוצים להציל אנשים אחרים מהבדידות וחוסר האונים כי זה גורם להם לחוש שהם משפיעים, שהם לא חסרי אונים, שזה חיבור למישהו אחר. זה באמת נחמד, וטוב שיש כוונות טובות בלב, אבל זה טריק שיכול להישחק.

כשמשתמשים יותר מדי בטריק הזה, מגיעים לחוסר נפרדות. מגלים שנפרדות היא למעשה דבר די בריא שאפשר היה להנות ממנו. אבל כשמאבדים אותו סובלים לא מעט. למעשה הטריק הזה, כמשתמשים בו בהגזמה לא מאפשר לחוש חמלה והכרה הדדית. הטריק הזה הוא לא מציאותי, וצריך הרבה הכחשה כדי להמשיך לתחמן את האינטראקציה האנושית כדי להבריח את הבדידות וחוסר האונים. נדרשים מפעלים חברתיים ענקיים של אשמה, בושה, רחמים, תלות, החפצה ואדנות כדי לתחזק את ההכחשה הזו. זו אשלייה שכל הזמן קורסת מול מציאות של נפרדות. הכחשת הנפרדות פעמים רבות באינטראקציה בין אנשים, לעיתים זה נעשה כשאחד משתמש בשני כמו אדון ועבד, ולפעמים כשהם משתמשים זה בזה הדדית כמו אמא שמשוויצה בתינוק שנהנה מהצומי. אבל בשני המקרים שני הצדדים מתייחסים לבנאדם שמולם כדמות בעולמם הפנימי, ומשפיעים במידה כה רבה זה על זה עד שנדמה להם שאחד שולט בשני. לדוגמא, כשנותנים אגרוף מוצלח או כשעושים מין מוצלח ניתן ליצור כזו תחושה, של להיות אחד בתוך השני מאוחים לרגע. אלימות ומין מרגשים אותנו מושכים או דוחים אותנו בצורה כל כך חזקה עד שה"ממברנה" שלנו קורסת לרגע. אבל לא ניתן לשכנע מישהו בחוסר נפרדות אם הוא לא משתף פעולה, כי כל הרעיון הוא שהוא נפרד ולא ניתן באמת להיכנס לו לראש. אבל אפשר להשפיע זה על זה, לצמצם את מרחב התבוננות בעולם, לפלוש קרוב יותר לגרעין הסובייקטיביות של מישהו, למקום בו הנפרדות שלו עדיין מוכחשת. כדי לצמצם את תחושת הנפרדות של מישהו אפשר לפגוע לו בקניין, במוניטין, בגוף, באנשים אהובים, בערכים וכו'. אנשים נקשרים לכל הדברים הללו וחשים שהם עצמם נפגעו אם פוגעים באחד מאלו. אבל בסופו של דבר רק הכחשת הנפרדות מצד הקרבן הופכת אותו לשותף במשחק הזה. כך לדוגמא, אני לא הערכים שלי. אני מתייחס אליהם מבפנים. זו הסיבה שאני יכול לבחור בהם, זה מה שנותן להם ערך. אני יכול להרפות מערך כלשהו. 

קצת הסתבכות בתוך הראש

זה מתחיל להסתבך כשחושבים על זה שהנפרדות נמצאת גם בתוך האדם. נסו לשרוד את הפסקאות הבאות מבלי לאבד תקווה.

"אני" הוא נקודה על רצף הזמן. אני תמיד מתייחס למי שהייתי לפני רגע, ובכך אני שונה ממי שהייתי לפני רגע. זה יוצר דיאלוג על רצף הזמן שנשמע כמו דיאלוג בו זמני ביני לבין עצמי. אפשר לחשוב על זה כמו לוע הר געש שמתייחס להר שמתגבש סביבו. בכל רגע אני מורכב מגוף ונפש, ממוחשי וסמלי, מתחושות ומשמעויות. אני גם מורכב מדברים שאני מודע אליהם ודברים שאני לא מודע אליהם. האני אינו אחד ואינו שלם, גם בתוכו יש נפרדות של שני חלקים עיקריים - סובייקט ואובייקט. תמיד יש דיאלוג פנימי ביני לבין עצמי, בין מה שחשבתי לפני רגע לבין מה שאני חושב כרגע. בין מה שאני חושב לבין מה שאני לא חושב. למעשה אני מתבונן גם בדיאלוג הזה. וכך אני מביט בדיאלוג בין מה שלפני שניה הזדהיתי איתו לבין מה שלפני שתי שניות הזדהיתי איתו. וכך נוצר משולש, של דיאלוג בין נקודת המבט ההווה שלי לבין הדיאלוג בין מי שהייתי למה שהייתי לבין מי שאני כעת. זהו משולש בין נקודת ראות צרה אחת, לבין ההכרה שמתקיים בתוכי מתח בין כמה נקודות מבט, בין אחדות פנימית של נקודת התודעה לבין נפרדות פנימית על פני מימדים שונים של חוויה וזמן.

הרבה פעמים אני מתייחס רק למי שהייתי לפני שנייה, כאילו לפני שנייה הייתי אובייקט, ושוכח מזה שלפני שנייה גם הייתי סובייקט שהתייחס למה שהייתי לפני שתי שניות. אז יש לי פינגפונג בראש שקשה לפתור. לפעמים אני מצליח לעשות פינגפונג וגם להיות הקהל של משחק הפינגפונג. היכולת להתייחס לעצמי כסובייקט היא מתעתעת. הדרך היחידה לעשות זאת היא להתבונן על הסובייקט שהייתי, על האופן בו התייחסתי לעולם. אבל ברגע שאני מתייחס לעצמי אני הופך לאובייקט. אחת הדרכים לעשות זאת בכל זאת היא לחפש למה הסובייקט שהייתי התייחס כשהוא היה עדיין סובייקט. אז יש את מה שנקרא "אני", זה נקודת המבט שלי באותו רגע על האובייקטים. לדוגמא אני שמסתכל על המחשב בעת ההקלדה. פסקה מתוסבכת לא סתם, זו עין שמנסה להביט לתוך עצמה מביטה על העולם.

לפעמים אנשים מכחישים את הנפרדות הפנימית שלהם. הם מחפשים אחדות פנימית שאיננה. הם לא מבינים את האמביוולנטיות שלהם לגבי מישהו שהם אוהבים ושונאים בבת אחת, ומנסים להחליט לכאן או לכאן. הם בוחרים באחדות פנימית של אהבה לגמרי או שנאה לגמרי, למרות שזה לא באמת איך שהם מרגישים. מבחוץ זה נראה כאילו הם עושים פיצול של העולם לטוב ורע, אבל למעשה הם מנסים להתכחש לנפרדות הפנימית שלהם בין שנאה ואהבה בו זמניים כלפי אותו אובייקט.

לפעמים אנשים מכחישים את הנפרדות של גרעין הסובייקטיביות שלהם מאובייקטים. נרקיסיסטים שרואים רצף בין הסובייקטיביות שלהם למראה הגוף שלהם, או לכסף שלהם, או לאנשים שהם משפיעים עליהם. עבור הנרקיסיסט העולם כולו כאילו בתוך הראש שלו. מפת עולם מוגבלת. ככל שהיא משתכללת היא עדיין נותרת בתוך ראשם ולא בעולם. זה כמו לראות את העולם דרך מפה של Warcraft 2. עולם שטוח. עם מלא שטחים מתים. בלי לראות מפות של אחרים.

הכחשה של נפרדות היא בריאה במידה מסוימת. זה מה שמאפשר לנו להנות ממשחק כדורגל. אם לא הייתי מכחיש נפרדות לא הייתי נהנה לראות מישהו אחר מכניס גול. אם הוא לא היה מכחיש נפרדות, הוא לא היה חווה סיפוק ממחיאות הכפיים שלי או מהכסף שנכנס לו לבנק. אם לא הייתי מכחיש נפרדות של הנפש מהגוף אז אכילה לא הייתה מרגיעה חרדה קיומית שעדיין קיימת אך לפתע "שבעה". לא הייתי מרגיש שלייק לפרופיל שלי בפייסבוק קשור אלי. עולם שלם של משמעות סמלית, של קשור-לא-קשור, שאנחנו משחקים בו כל חיינו, לא היה מתקיים.

העיסוק בנפרדות הוא בבסיס הרעיון המכונה נרקיסיזם. למיטב ידיעתי הפתרון לכך אינו סופי. זה כמו שסוליפסיזם הוא משהו שאי אפשר לפתור לוגית, וחייבים להניח אותו בצד כדי להמשיך הלאה ולהתעסק בדברים אחרים. אם הסוגייה הזו אינה מטרידה מספיק, אפשר להתעסק בדברים אחרים מספקים מאוד, ומדי פעם לחזור לסוגיית הנפרדות ולהתנחם בזה שהיא נראית אינסופית אך למעשה היא פרספקטיבה מאוד צרה להסתכל על הדברים. אם נניח שישנה נפרדות איפשהו, ולכל אחד יש מידה שונה של הכחשת נפרדות מהאובייקטים, וככה זה נורמלי, נוכל להתפנות לשדות אחרים כמו זהות, אהבה, צמיחה, וכו'. בהגדרה, נפרדות אינה התיאוריה של הכל, אלא יותר הרווח בין דברים, או הסיבה שאנחנו לא יודעים הכל.

אילוסטרציה גרפית

בעצם אני מתאר איזשהו רצף בין סובייקט לאובייקט. מהצד של הסובייקטיביות יש איזה מבוע של תודעה, אולי נשמה מי יודע, כמו חור שחור שיוצאת ממנו התודעה ופוגשת את העולם. מהצד השני זה העולם. העולם אינו רק עולם החפצים שמחוץ לגוף. יש גם עולם שאנחנו חווים ומתייחסים אליו בתוך הגוף, עם כאבי ראש, זכרונות, רעב. והעולם הוא גם העולם החיצוני לנו, שכולל את האוויר, האבנים והעצים, את האנשים והחתולים.

רק הבעיה שהגבול בין הסובייקט לעולם אינו ברור כל כך. הוא זז כל הזמן. אנחנו תמיד טועים שהוא קצת במיקום שונה ממה שהוא באמת. הנרקיסיסט לא רואה את הגבול הזה ואז או שהעולם כפוף לסובייקטיביות שלו או שהוא הופך להיות אובייקט. מהאפשרות הראשונה נגזרת חוויית כל יכולות. מהאפשרות השנייה נגזרת הזדהות עם אובייקטים, כמו כסף ומראה חיצוני, ואז כשמשהו קורה לחפץ אני מרגיש שקרה משהו לי.
אם מסתכלים על מיקום הגבול בין הסובייקטיביות לאובייקטיביות על הציר, הנרקיסיסט cutting it too far ו-cutting it too close בבת אחת.
במובן הזה אפשר לראות אוסידי כהפרעה נרקיסיסטית, שמשליכה יכולת סובייקטיבית על אובייקטים, כאילו הברז צריך לציין בפני את תחושת הניקיון.
אפשר לראות אוסידי גם כחוסר נפרדות בין היותי צופה להיותי משתתף. אינני יודע אם אני שחקן על המגרש או צופה, אם נעלתי את הדלת או רק קיוויתי נורא שאנעל את הדלת.

כמה קלישאות יומיומיות שאתם בטח מכירים 

שני טורים של מילים שאני חושב שמסמנות רעיונות מקבילים - בלי ועם הכרה בנפרדות.

רחמים	חמלה
סימפטיה	אמפתיה
כעס	אסרטיביות
דיכוי	סמכות
מניפולציה	מו"מ
תלות	קשר
ספיגה/בליעה	הכלה
התאהבות	אהבה
אובססיה	תובנה
נוסחה	מטאפורה
החפצה	הכרה
שליטה	השפעה
הכחשה	קבלה
חרדה/דיכאון	כאב/אבל

 לדוגמא, אנסה להגדיר את ההבדל בין תלות לקשר: בתלות שני אנשים עוזרים זה לזה לשמר הכחשה של השטח המת של כל אחד מהם. בקשר שני אנשים עוזרים זה לזה לראות את השטח המת אחד של השני. לפעמים אפשר לראות את זה בברית נרקיסיסטית של שני אנשים, שטופחים זה לזה על האגו - "אתה יותר טוב מהחארות האלה מי צריך אותם", או "איזה מוכשר אתה כזה מדהים ונערץ". לעומת זאת יתכן קשר בינהם בו הם יכולים גם לעזור זה לזה לראות משהו שכל אחד עיוור לו - "האמת דווקא כשאתה נופל על הפנים ומדבר איתי על זה אני מרגיש יותר קרוב אליך", או "אבל אתה לא צריך להתבייש בזה גם אני ממש כמוך".

נפרדות כמוטיב מאחד בתיאוריות שונות

המחשבה על נפרדות בין הסובייקט לעולם עוברת כחוט השני בתיאוריות שונות. לפחות באופן בו אני קורא אותן. מצד אחד זה עוזר לי להבין דימיון בין רעיונות, אבל מצד שני חשוב להבדיל בין רעיונות. התיאוריות השונות מסמלות היבטים שונים של החוויה, חלק עוסקות בהקשרים של טיפול בילדים, וחלק בהקשרים של טיפול בפסיכוטיים, חלק נהגו בהקשר חברתי שהתקיים לפני 30 שנה וחלק לפני 100 שנה. הניסיון להלביש ציר מאחד על התיאוריות השונות הוא קצת קריסה של כל הפוסט הזה לתוך עצמו. אבל לפעמים טשטוש ההבדלים בין מסמנים עוזר להבין את הפרדוקסליות ההפכפכה בין אחדות ונפרדות. מילנר כינתה את השימוש בסמלים באופן לא מובחן כ"עיסת נייר" שאפשר לעצב באמצעותה משהו שקרוב יותר לחוויה הגולמית. כשאני חושב על הרעיון הזה אני מדמיין המון תיאוריות פסיכולוגיות בהמון ספרים מתכווצ'צ'ות לעיסה רטובה ותלת מימדית שבונים ממנה איזה דמות אדם לא ממש מדוייקת אבל לפחות תלת מימדית סופסוף.

פרויד: פרויד אמר הרבה דברים סותרים, ובכך ניכר שהכיר בנפרדות הפנימית בינו לבין עצמו. אולי אני מסלף את הרעיון המרכזי שלו, אבל אפשר לומר שהמשולש האדיפלי הוא השלכה של קונפליקט פנימי של האדם בין רצון לאחדות (המתבטאת בחתירה לעונג מוחלט או למוות, או בחזרה למקום ממנו באתי והתאחדות עם אמא) לבין ההכרה בכך שאני תוצר של משהו מורכב יותר, ושלעולם לא אוכל לחזור להיות מה שהייתי (לחזור לרחם, להתאחד מחדש עם אמא, לחזור למצב התפתחות קודם וכו'). האב האדיפאלי הוא הגבול המפריד בין הילד (שהוא הפרוטגוניסט מבחינת פרויד, האני) לבין האם, שהילד היה רוצה להתאחד איתה. הילד רוצה לתקוף את הגבול שהאב מציב לו, אך מתמלא חרדה, כי הרס הגבול הזה הוא גם ההרס של הילד. הפתרון הבריא הוא קבלת הסירוס. קבלת הסירוס היא קבלת הגבול בין הסובייקט לעולם, ומגבלות כוחו למלא משאלותיו. כלומר, הגשמת משאלותיו של הסובייקט היא החלת הסובייקטיביות על העולם באופן מלא, ובכך הגבול שמגדיר את הסובייקטיביות ומבחין אותה מהאובייקטיביות נעלם, והסובייקטיביות נעלמת. כי הסובייקטיביות היא היכולת להתייחס לעולם. שוב, זו קריאה מאוד לא מדוייקת של דברי פרויד.

קליין: מבהירה שכל מה שפרויד אמר על משולש בין ילד לזוג הוריו (או בין אגו לאיד והסופר אגו), ניתן להבנה גם כהשלכה של פנטסיות סובייקטיביות שמתייחסות בדרכים מוזרות לעולם הפנימי ולעולם החיצון. היא מנסחת את העמדה הסכיזופרנואידית שאינה מכירה בנפרדות, והעמדה הדפרסיבית שמתמודדת עם קשיי הנפרדת. העמדה הסכיזופרנואידית מכחישה נפרדות על ידי השלכה של תכנים סובייקטיביות על האחר, ועל ידי צמצום שדה ההתייחסות הסובייקטיבית רק להיבטים בעולם שתואמים אותו. העמדה הדפרסיבית מתגוננת בפני גילויי הנפרדות דרך אמונה ב"תיקון" של האחדות שהתקלקלה. תיקון אמור להפוך את השניים לאחד - לבטל את הנפרדות. תיקון מאני הוא כזה קסום, שבו המשאלה היא כל יכולה וכוחה גדול מהמציאות. תיקון אובססיבי הוא כזה טכני, בו מתעלמים מהסובייקטיביות של המשאלה, ועושים דברים בעולם האובייקטיבי כאילו שם נמצא השבר, ולא בינו לבין הסובייקטיביות.

וויניקוט: וויניקוט מדבר על המרחב המעברי, שהוא הגבול בין הסובייקטיביות והאובייקטיביות. וויניקוט נותן למטופלים להכניס אותו לתוך העולם הסובייקטיבי שלהם, ולאט לאט גומל אותם מכך, ומסייע להם לבסס את הגבול בין הסובייקטיבי והאובייקטיבי. בגלל וויניקוט הגבול שציירתי בין הסובייקטיביות לעולם הוא מקושקש ולא דו מימדי. וויניקוט מדגיש אובייקטים שטעונים ביותר סובייקטיביות מאחרים, כגון אמא או דובי. וויניקוט מאפשר למטופל לטשטש טיפה את הגבול, לעשות אותו ליותר נוח, פחות חותך. הוא מדבר על קריסה לקוטב הסובייקטיבי וקריסה לקוטב האובייקטיבי כשני סוגים של אסונות נפשיים. מבחינתו צריך לנוע בין שני קטבים כאלה, לשחק על הגבול בינהם, ולא לנסות לאחוז באף קצה לגמרי.



ביון: ביון ממשיג רגש כחיבור בין שני אנשים נפרדים. נגיד אהבה, שנאה, או אפילו סקרנות זה כלפי זה. רגש הוא גשר מעבר לנפרדות. שני הבסיסים בשני צידי הגשר הם שני אנשים נפרדים. אם אין נפרדות הגשר לא פועל. רגש מצליח לגשר בגלל שהוא תמיד בתנועה, כמו wormhole שמאפשר לעבור בין שתי נקודות שאין בינהן מעבר. במובן הזה הרגש מתבסס על נפרדות. לכן מי שאינו מסוגל לשאת את תחושת הנפרדות, מנסה שלא להרגיש כדי לא לחוש נפרדות. הרגש נוצר אצל שני אנשים וזה לא מספיק להכחיש את הרגש רק בצד שלי כדי שלא להרגיש. אם האדם שמולי ירגיש הרגש עלול להתחבר אלי למרות שאינני מעוניין בכך. לכן עליי למנוע גם מהאחר להרגיש. יש כל מיני דרכים למנוע מרגש לקרות.  בגדול הדרך העיקרית היא למנוע מרחב לתנועה סובייקטיבית מול העולם. אם אין תנועה קשה לשים לב לנפרדות. לדוגמא אפשר לקחת סמים כדי לדכא את המרחב הסובייקטיבי הפנימי. אפשר לתייק את עצמי כמדוכא, קטגורית, אובייקטיבית, ולא להתעסק בתהליך נביעה המתמדת של הדכדוך ממבוע הסובייקטיביות שלי. גם גירוי וריגוש מצמצמים מרחב כזה. אפשר לפתות מינית, או לתת סטירה, לטלטל את הצד השני, ולא לתת לו לחשוב על איך הוא מרגיש לגביך. אפשר לשעמם ולהרדים את הצד השני בשטחיות, וקונקרטיות שקשה לתת לה משמעות סובייקטיבית, וקשה להגיב אליה סובייקטיבית. מול ניסיונות של מטופלים קשים להרוס את מרחב החשיבה והרגש שלו, ביון מגיב בכך שהוא נסוג עמוק יותר לתוך מצודת הסובייקטיביות שלו, מנסה להבין מה המטופל מנסה לעשות בו כאילו היה אובייקט, ולתת משמעות סובייקטיבית לדבר הזה שהמטופל עושה בו. ביון מסרב לתת למטופל לחפצן אותו, ועומד על נפרדותו הסובייקטיבית. ביון מתייחס לתכנית פסבדו סובייקטיביים שהמטופל משתיל בתוכו, בניסיון לבטל את הנפרדות הסובייקטיבית שלו, ושומר על הסובייקטיביות שלו מול התכנים שהמטופל השתיל בתוכו. כך ביון מבטא עמדה נחדרת, שמנסה לאושש נפרדות מול מטופל שמשתמש בו על ידי ביטול הסובייקטיביות שלו.

לאקאן: אני מכיר מעט את התיאוריה הלאקאניאנית, אבל נראה לי שציר הנפרדות הוא מרכזי גם בגישה זו. לדוגמא, בגישה הלאקאניאנית יש נפרדות בין הסובייקט לבין השפה שמתארת אותו, והזרות העצמית היא אינהרנטית לחשיבה. השפה בה אנחנו מנסחים את הסובייקטיביות שלנו היא למעשה אובייקט, הנפרד מאיתנו, ומולבש עלינו בגסות תמיד. בנוסף יש דגש רב בגישה זו על הזדהות עם סימפטום כדרך להקל על ייסוריי הסובייקטיביות. כלומר, זה בלתי נסבל להיות סובייקט ולכן אנחנו מייצרים סימפטום, שהוא ביטוי בעולם של תחושתנו הפנימית, ומנסים להיפטר ממנו או מזדהים איתו. גרעין הסובייקטיביות מתואר כחור שחור, שלא ניתן לדעת אותו לעומקו אלא רק לשרטט את האופן בו השלכות נבלעות בו. הכרה הדדית של סובייקט ברעהו היא בסגנון "תהום לתהום קורא". אבל שוב, אני מבין מעט בתיאוריה לאקאניאנית.  

אוגדן: אוגדן ממקד שני רעיונות של ביון. הראשון הוא מרחב החשיבה הסובייקטיבי כדבר שיכול להתרחב ולהצטמצם במפגש עם אנשים מסויימים. שכאנחנו פוגשים אנשים מופרעים, לרוב הם מצמצמים לנו את מרחב החשיבה. אוגדן מתאר חשיבה כהרהור חופשי, או חלימה בהקיץ. ככל שאנחנו מסוגלים לשמוע מישהו מדבר ולהרהר באופן חופשי תוך כדי, הרי שאנחנו סובייקטיביים. הרעיו השני הוא "השלישי". השלישי הוא היכולת להתבונן בפינגפונג שבתוך הראש או בפינג פונג שבני שני סובייקט ואובייקט.

פונגי: גישת המנטלזיציה של פונגי מתבססת על שני רעיונות. האחד הוא שכשאנחנו איננו מכירים בסובייקטיביות שלנו, אנחנו סובלים יותר. לדוגמא אם אני מציע לחבר לצאת לסרט והוא מסרב, ואני מרגיש שהוא שונא אותי, יש בכך מידה רבה של פרשנות סובייקטיבית, יכול להיות שהאופן בו ביקשתי דחה את החבר, או שיש לו תוכניות אחרות. אם אינני מכיר בכך שהחוויה שלי היא סובייקטיבית, קל מאוד להיות פרנואידי ולהשליך כוונות רעות על העולם, ולא להבין למה כולם דוחים אותי. הרעיון השני של גישת המנטליזציה היא שככל שאנחנו יותר בטוחים בקשר עם מישהו שיעזור לנו להירגע ולהתארגן על עצמנו, כך אנחנו מסוגלים יותר לקלוט את ההיבטים הסובייקטיביים של עצמנו ושל אחרים. כלומר, ככל שאנחנו יותר רגועים אנחנו יותר פנויים לחשוב, להבין, להרגיש, ולהיות נפרדים בעצם, ופחות פרנואידים תלותיים. אגב פונגי מזכיר לי את הכתבה על הפטריות, אני מקווה שלא הגזמתי עם המגלומניה החשיבתית שלי.

בנג'מין: האמת שכל קו המחשבה הזה התחיל אצלי כשקראתי את מאמרה של בנג'מין על ספרציה אינדיבידואציה. מאז קריאת מאמרה ההוא, מצאתי את הציר המחבר הזה בכל מה שקראתי בהמשך. בנג'מין וההתייחסותיים מדגישים את חשיבות הנפרדות הבינאישית כגורם מרפא. לדוגמא לפי הגישה ההתייחסותית, המטפל חושף את עצמו ואת מחשבותיו בפני המטופל כדי להדגיש את נפרדותו, ואת האופן בו הוא מתנהג בדרכים שאינן תואמות את הסובייקטיביות של המטופל, אלא נובעות מהסובייקטיביות הנפרדת של המטפל. ההתיחסותיים מדגישים הקשר לכל רעיון ורגש כדי להדגיש את הייחודיות של כל ביטוי סובייקטיבי, שאינו commodity נפשי, אלא מוצר בוטיק ייחודי.

תודה

עם כל הרצון לכתוב משהו משלי, תודתי נתונה לכל מי שנתן לי רעיונות ולימד אותי את הרעיונות שהתחברו אצלי בראש.