יום שישי, 12 ביולי 2019

מפתח המאסטר למנעולי הנפש האנושית

קוסם לא מגלה את סודותיו, מנעולן את מפתחותיו מצפין.

הלכתי לשכפל מפתח לקליניקה, והמנעולן ששכפל לי מפתח כזה בעבר אמר שלמפתח משוכלל כזה צריך כרטיס קוד מבעלת הבית, למרות שפעם קודמת הוא ניחש לפי הבליטות במפתח מה הקוד.

חשבתי איזה זיפת, כמו במקרה של אגודת הקוסמים, גם המנעולנים שומרים על אשליית הביטחון באמצעות סודיות מקצועית - לא באמצעות טכנולוגיה, אלא באמצעות הנאמנות לגילדה. כנראה פלדלת עשו סבב הפחדות שמי שיפרוץ את המפתח הכאילו-פחות-פריץ שלהם לא יקבל הזמנה לכנס מנעולנים באילת או לא יקבל תעודה ומכשיר חינם.

ואז זה הכה בי, כל אותן הפעמים שמטופלים אמרו לי כן כן מבינים שצריך תהליך, הרבה זמן, כסף, ורק אז אני אבין מתוך עצמי מי ולמה ולאן אני, אבל אולי, רק אולי, קריצה קריצה אני לא אגלה לפסיכולוגים האחרים, תחסוך לי טרחה ותגיד לי דוגרי מה לא בסדר איתי ומה לעשות אחרת? הם חשבו שזה אחד העיוותים האלה שמקורם באיגוד מקצועי חזק ולא בתנאי המציאות.

לפעמים המשאלה הזו מוסווית בבקשה הרציונלית לקבל כלים. כלומר, אני מפרש, משהו שיגביר את האפקטיביות שלי בהשתלטות על החיים מבלי שאצטרך לשנות דבר בעצמי, או אפילו להבין מדוע אינני בשליטה בחיי. ותכלס פסיכולוג שנותן כלים אף פעם לא נותן פתרונות קסם. אלו תמיד כלים שתחילתם במתכון וסופם בלא מודע, הבלתי ניתן לידיעה. אפילו חשיפה, הטריק הכי ישן בספר הקסמים הפסיכולוגי, דורש מהאדם לעשות צעדים מודעים לעבר הגורם המאיים, כדי לתת ללא מודע להתחולל ולהשתולל עד תום.

דווקא יוצא לי הרבה פעמים, בתור קואצ'ר שמבסס קואצ'יותו על פסיכולוגיה קלינית, לתמצת תהליכים ארוכים לאמירות קצרות, מפות נפש רב מימדיות ותמציתיות לכדי מפת קואורדינטות כמו מפת הטיוב בלונדון, שעוזרות לקצר ולמקד את העבודה. אבל ברור לי כמו שברור למי שאני עובד איתו ככה, שאנחנו רק מסמנים שטחים שראויים לעיבוד ולהכרה עמוקה.

לא פעם קרה לי שלאחר ששוב ושוב סימנו קואורדינטות של שטחים כאלו, שמסובך לעבוד איתם אבל הם בבסיס הבעיה, עם הזמן, עלה הביטחון והרצון לגשת אליהם כשהזמן התאים.

אני מרשה לעצמי חופש רב עם השיטה הפסיכולוגית, לעשות ממנה משהו שלי, לקפל ולכווץ אותה כדי להתאים לגודל ביס, או להרחיב ולהעמיק אותה כדי לשאול שאלות שהיא בקושי מכילה. ובכל זאת, אני שמח שיש שיטה, מחקר, אפילו איגוד מקצועי עם ועדת אתיקה, ונורמות. ככה אני יכול להפנות אנשים לפסיכולוגים קליניים אחרים ולא לחשוש יותר מדי על מה בעצם מדובר. זאת כמובן בניגוד למצב עם קואצ'ינג. בעוד שאני נהנה מחופש הפעולה הטכני שהכותרת הזו מקנה לי, למשל ללוות אדם בפעילויות יומיומיות, או לדבר על תחומים מקצועיים, או להמציא שיטת ליווי חדשה תפורה אישית לאותו אדם; אני לא יודע איך קואצ'רים אחרים עובדים ואין לי יכולת להמליץ על מישהו כזה שלא עבדתי איתו אישית. קואצ'ינג זה אגדה אורבנית מבחינתי שכל אחד מוסיף לה שטות ומייחס לה שטות שלא הייתה.

אני חושב שבעתיד תפקיד הפסיכולוגיה הקלינית יהיה להכשיר גישות והתערבויות מסוגים שונים, לתת להן כלים להבין את השפעתן, להתאים אותן למצבים, לעזור להן לנסח את הדאגות האתיות שלהן. וכל זה כי אני חושב שפסיכולוגיה קלינית ממוקמת בקו תפר ייחודי בין אקדמיה מחקרית לתפיסת אדם הוליסטית, ובין הממסד לשדה.

אקיצר איזו פואנטה אתם רוצים? רוצים מפתח מאסטר? לכולם יש בעיה עם קרבה. כשקרבה מוגדרת גם היכולת להתקרב לעצמך, ועומדת במתח דיאלקטי עם היכולת לשמור על נפרדות ולהתאין את הקרבה לעצמך. לכו תפתחו עם זה את כל החסימות. סתם זה לא פועל ככה כי המנעול הוא כאב רגשי ולא מספיק רק מפתח, אלא גם הביטחון לגשת.

במקום זה, אני מציע אסוציאציה לגבי מנעולים. עם השנים מנעול האופניים שלי החליד. בעודי נאבק לפתוח אותו התנחמתי במחשבה שאם לי קשה לפתוח את המנעול אז הרי שגם לגנבים קשה יותר. איזה טמבל, מייד ביקרתי את עצמי, הגנבים מנסרים את צד המנעול והחלודה רק עוזרת ולא מעכבת את עבודתם. והנמשל, כי רחוק אני הולך עם אסוציאציות: כך כשאני מנסה להסתיר דבר מהסובבים אני מסתיר אותו קודם מעצמי, ונהנה מהחסימה שלו בפניי, כאילו לא רואים אותו עליי בקלות.

בתמונה: הקדמה לפוסט קרוב על דיאטה. אבל אל תדאגו, ללא הגבלת מזונות, רק ההגבלה של זמני אכילה!

אין תיאור זמין לתמונה.

יום שישי, 5 ביולי 2019

העצמי כסימולאקרה

חזרה לשחייה עם נגן mp 3.

הפעם "הקדמה לפסיכואנליזה" של פרויד. המקריא המתנדב של Livrivox במבטא הודי כבד.

פרויד אומר שאנשים מגיעים אלינו, אליו ואל שכמותו, כדי להתמודד עם קונפליקטים ניורוטיים המייסרים אותם. ובניגוד לדילמות מודעות, כמו בשאלות כגון המשך או סיום קשר זוגי, אותן קשה אך אפשרי להכריע; הרי שבקונפליקט הנוירוטי, חצי מהמוטיבציות שקועות בלא מודע. וכך "כמו המלחמה בין דב הקוטב ללווייתן" האדם אינו מסוגל להכריע, משך שנים ארוכות בין צידי בקונפליקט. אני מדמיין שפרויד לא סתם שיבץ לווייתן בצד של העומק הלא מודע- על סמליותו המיתולוגית וגודלו. הלווייתן הוא העיקר.

פרויד ממשיך, במבטא הודי, ומסביר שתפקידנו להחליף חלק קטן בלא מודע בחלק מודע. לא נדרש הרבה, הוא מדגיש, משום שמעט זה אפקטיבי ביותר. בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה, היינו, פרויד ועמיתיו, ממפים עבור המטופל את החלק הלא מודע הגורם למטופל ייסורים בתקווה שכך יתיר את הכוח הכבול לתכנים לא מודעים וחשוב לשליטה בהם. אולם הסתבר שנעשה זה רק מייצר עותק מודע לתוכן הלא מודע, הנח לצידו. ואני מדמיין שכל המפות של ניו זילנד לא ייגרעו מניו זילנד אם ניפטר מהן - כמשאלת מטופלים להיפטר מהנגזרת המודעת של המוטיבציה הלא מודעת.

ואז המופע ההודי של פרויד מתחיל להסביר את חשיבות העבודה עם ההתנגדות וההעברה כדי להשפיע באמת על הלא מודע. אבל אז גברת התחילה לשאול אותי למה אני נושם רק מצד אחד, ובזמן ששוחחנו התמלא המסלול, ויצאתי.


**
לאחרונה אני עסוק בשני נושאים, שחיקה ובוחן מציאות. אני חושב שהם קשורים.

כשאתה תופס את המציאות אחרת מאנשים בסביבתך, ואין לך כוח או רצון לכפות את תפיסתך על הזולת - זה מבלבל, ושוחק. למשל כמו במקרה של אדם הסובל מאפלייה, הטרדות, או אפילו סתם אדם שמודע למשהו מוכחש.

זה יכול להיות גם תהליך פנימי. לאחרונה אני שואל את עצמי שאלות בסיסיות לגבי כלי חשיבה ותפיסות שעבדתי איתן במרץ בשנים האחרונות. מאיפה אתה כל כך בטוח, ומה תחשוב הלאה, אני שואל את עצמי. אני מנסה לקחת את עצמי פחות ברצינות. כאילו תקופה ממושכת חסרה תנועה בהתפתחות החשיבה שלי, שעתה חייבת להתקיים. ובלבול עדיף עבורי על מכאניזציה תפעולית של החשיבה.

וכשאני מסתכל על אנשים סביבי, כמו חבר לא קרוב שמתחיל שיחה, בה הוא שואל אותי שאלה, כשאני יודע מראש מה התשובה שיגיע אליה כאילו בעזרתי וכנראה בניגוד לעצתי; אולי אני סתם חסר סבלנות? אבל אני תוהה אם משהו ביננו נגע בשיחה הזו בכלל, האם שימשתי פלסבו שאפשר לתהליך פנימי לקרות, ולמה קיבלתי מראש את תפקיד העזר כנגדו, שיוכל להתנגד לעצתי.

אלו רגעים בהם אני מרגיש שרעיונות משמשים כמפות שאנשים לכודים בהן, במקום לגעת במציאות.


** 
משהתייבשתי, אני עובר לקרוא את הפרק של כריסטופר בולאס "ארוטיזציה של ההיעדר" מתוך ספרו "היסטריה". אני מציג אותו בקבוצת הקריאה שאני מארח השבוע. אם אסכם אותו בצורה פשטנית בשפה בה כתבתי על מפות קונספטואליות לעומת המציאות: כמה מפתה זה להישאר במרדף אחר נקודות במפה.

בולאס, בעקבות מורו מסוד חאן; מתאר את המטופל ההיסטרי ככזה שמפתה למגע מיני, אך בהשיגו את המגע הזה, מתאכזב וחווה דחייה, משום שרצה בכלל הבנה עמוקה, אהבה אימהית. אצל מטופל זה, טוען בולאס, הפיתוי, והדרמה, משמשים כדי להסתיר חוויה של היעדר. ואני מוסיף, תחושה שהאדם הוא מפה ללא ארץ, סימולקרה.

**
בהליכה הביתה לאורך החוף אני מקשיב לספרו של דאגלס הופשטטר "אני לולאה מוזרה" באודיבל. המקריא הוא חנון חמוד שמאפשר לקחת את כל הכתוב לא ברצינות מוגזמת. הספר עוסק בתודעה, ובלולאה של התייחסות עצמית. בפרק משמים (ויוצא דופן בהיותו כזה) על תיאוריית המספרים, כמבוא לדיבור על גדל, הופשטטר מונה מספרים מעניינים. כמו מספרים ראשוניים שהם סכום של שני מספרים מרובעים. או משהו כזה. בעודו עושה כן, הוא תוהה כל הזמן איך הסדרות שהוא מונה יימשכו לעבר האינסוף. מחשבי על, בדוגמאות שהוא בחר, לא שינו את הבנתנו לגבי דפוסים מעניינים שכאלה. אני חושב עכשיו שאני גם מרגיש ככה, כאילו אני מציין רצף של מספרים מעניינים, בלי לדעת מה ההיגיון, הסיבה; ואם משהו בהבנתי ישתנה אם אוכל למפות את עצמי לגמרי, או לתפוס את המציאות במלוא מורכבותה.

הופשטטר מתענג בכתיבתו על אנלוגיות שאיבדו את המושא שלהן. במשך חצי פרק הוא בונה סאטירה על מחזה בנושא האכזבה של וויטהד וראסל מכך שגדל השתמש בפרינסיפיה מתמטיקה כנגד עצמה; הופשטטר ממציא דמויות, תתי עלילות, מופעים שונים בהם המחזה מוצג, ודוגמאות למחזות אחרים שפעלו כנגד עצמם. הוא מדגיש שהמיפויים שאנחנו נהנים ללכת לאיבוד בתוכם בלי קשר למושא המקורי שלהם, צריכים להתייחס לעצמם. כלומר, צריכה להיות בהם תחושה (מפתה) של עוד.


**

בחזרה לבולאס. הוא מתאר שאצל ההיסטרי נוצר פיצול בין העצמי הממשי המעוניין בטיפול אמהי, לבין העצמי המדומיין המעוניין ההרפתקה מינית. בולאס מתאר מקרים בהם האם התייחסה לילד כמו אל בובה שלה, או גבר קטן, ולאופן בו האדם הבוגר למד למלא תפקיד כזה עבור הזולת כדי לקבל אהבה. "קיים תמיד מרחק נפשי חשוב בין מצב העצמי הפנימי של ההיסטרי , ובין המפגשים המיניים שלו. כמו אמן בובות בתולי המפעיל את הדימוי שלו כאובייקט מיני עבור האחר".


אם נסיר לרגע את המילה המפתלגת היסטרי, 
ונחליפה באינסטגרמי, כדי לציין שאנחנו חיים בעידן בו כולנו מפעילי בובות העושים מאמצים רבים לפתות לתת לנו תשומת לב כדי בעצם לקבל בהיחבא תחושה שאכפת לה, לאם האינטרנטית, מאיתנו; אז אולי נוכל להבין טוב יותר את המתח המגולם בחיים האינסטגרמיים בני ימנו.
אקיצר תנו לייק.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏‏אוקיינוס‏, ‏שמיים‏‏‏, ‏‏‏חוף‏, ‏ענן‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏‏ ו‏מים‏‏‏

תפקיד הצנזור בעבודת החלום

הבוקר בים, בעודי חותר במרץ למעמקים, נטולי פיסות הפלסטיק ובועות הסבון; האזנתי להרצאת מבוא של פרויד על תפקיד הצנזור בעבודת החלום, כלומר בייצור הצופן שממנו מורכב החלום.

**

דמיינתי שני סוגים של צנזורים. האחד שפיר, חביב ויצירתי, כמו חברי מהתואר הראשון, שהיה ידען גדול, וכל דבר בשיחה הזכיר לו יצירת ספרות, שהייתה קסומה ונידחת במידה שווה, ושאני לא הכרתי כמובן. בחייאת תן קצת פרפרזות, ביקשתי, והוא נענה. בקשה זאת הפכה את השיחות בינינו ממתסכלות מאוד, למעשירות ביותר. פתאום בלי לקרוא לקרוא את פרוסט ידעתי מה פרוסט קשור פתאום לעניין. רק כמה שורות הסבר והשיחה הפכה הדדית שוב.


צנזור שני שעלה בדעתי, הוא מעין ארכיטיפ טוני סופרנו, שמדבר יפה על אלימות וסחיטה. הוא הצנזור הממאיר. איזה מקום יפה יש לך פה חבל שתהיה לך שריפה, כדאי לך לשמור על הנכס, אני אדאג לך. מול בריונות של צנזור זה ניתן רק להוריד את הראש או לתקוף בחזרה. להיות פגיע מולו זה לא לעניין.

**

וכעת אני חושב על צנזור נוסף, מיטיב לכאורה; אבל עם כל הבעיות של כוונות טובות המכחישות את מורכבותם של הדברים בעומק הנפש. את הצנזור הזה אני מדמיין כמטפל מעצים, תומך, ומפרגן, שמטפח אצל האדם תחושה שהוא טוב יותר מהדחפים והחרדות שלו. אתה מסוגל, אתה יכול, אתה טוב, הוא אומר לאדם. אבל אחרי הסתבכות אחת, שתיים, וחוזר חלילה, הקול של צנזור זה מתחיל להיות קצר. נו. הרצון להיות טוב יותר שנכשל מספר פעמים, בגלל הכחשה של מוטיבציות לא מודעות, אינו רחוק מביקורת עצמית, מחלישה ומתחפרת בתוך עצמה. צנזור זה מסתיר את השאלה האם אתה בכלל רוצה להיות טוב.

בשלב מסויים נבהלתי מהעומק וחזרתי אל החוף כדי למצוא טוטם שציירו תיירים.

צ'רנוביל שבלב

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך האומללות- אומללות כל אחת בדרכה"

אני מהרהר לפעמים במשפט הזה בזמן השעה הטיפולית. 

כשקראתי אותו לראשונה, לבוק ריפורט בכיתה ו', חשבתי על משפחה של חבר שלי מהילדות במושב. לא בגלל שהם היו משפחה מאושרת במיוחד, אז לא הייתי מודע בדיוק לשאלה האם המשפחה שלי מאושרת, אלא בגלל שתיאור הבית המשפחתי של האובלונסקים דרש גרם מדרגות, ולמשפחה שלו היה בית דו קומתי.

כשחשבתי על המשפחות האומללות בכל זאת חזרה המחשבה שלי לבית שבו גדלתי, וכשהמשפט נגמר בייחודיות של האומללויות דימיוני הוויזואלי נח והתמקד על בור שהיה בחצר האחורית מאחורי הלולים. 

בבור הזה סבתי הייתה זורקת נבלות מזדמנות- עופות, נחשים, כלבים, חתולים. בעת הצורך היא הייתה מרימה מכסה ביוב שכיסה את הבור, וריח מתוק חריף של רקב רב שנים היה מציף את האוויר במרחק רב. ככל שפירשתי את הגיאוגרפיה של הנפש שלי, הבור ההוא מסמן דברים שלא הובאו לקבורה כהלכה, ושממשיכים להירקב לנצח. 

אגב, בעיניי, כך גם הסדרה צ'רנוביל אינה רק מעניינת היסטורית, אלא מחזיקה מטאפורה עמוקה לגבי הנפש האנושית המבקשת לכסות את חטאיה וכשלונותיה. 

אצל סבתא שלי אולי זו הייתה השואה שנקברה שם בבור, אולי שאיפות לחיים אחרים. קל להמציא פירושים למתים, מפחיד יותר להתעסק בחיים. כי לפעמים הם רק חצי חיים, עם התחלה ברורה וחיונית, והתמשכות ארוכה ואמביוולנטית לעבר המוות. 

סבתי ביקשה למות בשנותיה האחרונות, תוך כדי שעבדה במרץ בלול, ותוך כדי שצחקה בלבביות כשנכדים פיזזו סביבה. ומאז שנפטרה, בעשרים השנים האחרונות, האזכרות של סבתי הן האהובות עליי ביותר, ומשמרות משהו מאופיה, שטרם הקדשתי לו את מלוא תשומת הלב. האזכרות נופלות על פורים, וכולנו מגיעים מחופשים עם משלוחי מנות לבית הקברות. כשאני מגיע לאזכרות אחרות ומביא עימי עליצות ניו אורלינסית כזו לגבי המוות, אני חש לא במקום ומצטער על כך.

כשאני מארח מטופלים בתוך הנפש שלי, הסיפורים שלהם על חייהם דורשים ממני להמציא תפאורות שונות לנרטיבים שהם מגוללים. לרוב התפאורות שעולות בדמיוני באופן ספונטני מרצדות, זו אף פעם לא תפאורה אחת, אלא כמה וכמה תפאורות שמשתנות ויוצרות תערובת אווירות ומצבי רוח שונים. לפעמים אני מרצד בין בית האובלונסקים לבין בור הנבלות. לקח לי זמן להבין מדוע סיפורים שאינם דווקא שמחים לגבי משפחות שאינן דווקא מאושרות מעלים אצלי את בית האובלונסקים, שהוא בעצם הבית של אותו חבר. עם הזמן למדתי לפרש שמדובר בהלבשה של סצינה על גבי סצינה. כשאני מתייחס להלבשת סצינה על סצינה אני חושב על הלבשת תצלום על תצלום בשקיפות חלקית של שני התצלומים. חצי חי חצי מת. אנשים מסבירים לעצמם שהם מאושרים ככל האחרים וממשיכים בחייהם, בעוד שמשהו קבור בעצם הבחירה שלהם בחיים.

אנטי גיבור כזה הוא צ'יבורשקה. כמו סחורה בשוק השחור שאיש אינו יודע את מוצאה, כי היא גנובה, צ'יבורשקה הוא חיקוי מיקי מאוס, שמתעורר פתאום למודעות ואינו יודע מי ומה הוא. הוא מקבל די מהר את האמנזיה ואת היעדר ההגדרה הזואולוגית שלו, ויוצא בחיפוש אחר חברים, דווקא. הוא מוצא את גנדי. גנדי הוא תנין, שעובד כתנין בגן החיות, אך סובל גם הוא מבדידות קיומית בזמנו הפנוי. ביחד הם מנסים להצטרף לתנועת הנוער הסובייטית ולהיות חלוצים כמו הילדים האחרים, שמשדרים שכדאי להיות כמוהם. אך אויה, בתקנון החלוצים אין אזכור של תנין, ובטח לא של חיה לא מוגדרת. וכך צ'יבורשקה וחברו התנין גנה מקימים להם בית חברים משל עצמם, ובסופו הם שמחים בקבלת השונה, הדחוי, והממורמר. גם אם אתה לא עומד באידאל, נרמז, הרי שאתה יכול לשרת את האידאולוגיה בדרכך. או במילים אחרות, כולנו מחפשים את עצמנו, ומוצאים את דרכנו אל הטוב. האידאולוגיה רומנטית או קומית, בעוד שטבע האדם טראגי, אירוני.

מרקס תיאר את פעולתה של האידאולוגיה בהיפוך תמונת המציאות. כך אני מדמיין את הפועל עובד במרץ כאילו כדי להתקדם, אך למעשה הוא רק מעמיק את כריית הבור שבו הוא לכוד, בכך שהוא מעשיר את בעל ההון, ומכלה את כוחותיו להתנגד למבנה השיטה. במקום זאת, אני הייתי מתאר שהאידיאולוגיה היא התמונה הרצויה, המולבשת על המימדים הקשים יותר של חיינו, ציפוי סוכר לגלולה מרה. החומר הפעיל, הדלק שמניע אותנו, הוא מה שמכוסה בשכבה דקה של ניכור, נימוסין, שגרה, ברירות מחדל, חוסר הכרעה, חוסר אמון, בחירות מדומות, ודימויים של עצמנו כאחרים שניתן להתפעל מהדשא שלהם מבחוץ ולא לברר מה גועש מתחתיו. אנחנו רוצים להיות השכן, לחיות בביתו המאושר, להתנהל בעולם שכולו ואהבת לרעך בלי כמוך, לקנא בדשא של עצמנו, ולהסתיר את החלק בנו שלא יהיה מרוצה בכזה עולם.

כשאני מהרהר במשפט של טולסטוי על המשפחות המאושרות והאומללות במהלך השעה הטיפולית, אם כן, אני חושב התחושה הבו זמנית שאנחנו גם וגם, גם המשפחה המאושרת וגם האומללה. זה הטריק במשפט, שלא זה ולא זה מגדיר אותנו. לא השאלות הקיומיות העמוקות והמייסרות ולא הבחירות בחיים והאופן בו הן מתקבלות ומשפיעות עלינו בחזרה. אלא גם וגם.

לסיכום, אני תוהה איזה החלק החי ואיזה החלק המת? השאלה מי אני ומאיפה באתי יכולה לנוון ולא לתת שום תשובה מספקת, כאילו איננו מסוגלים לעכל את התשובה, כי היא רעילה מדי, ואנחנו בורחים ממנה לעולם העשייה והתפקוד, העיקר לחיות, כמו ניצולי שואה שעזוז יתר בעקביהם, מניס אותם לעבר העתיד. אבל גם השאלה לאן אני הולך מכאן יכולה לדכא, להישאר תפקודית, רובוטית, מלאכותית. באופן דומה, מה שמדכא אותי בסרטי זומבים הוא שאין לזומבים מה לעשות בהיעדר בני אדם בסביבה. אין להם תחביבים, או קהילות, אין להם תשוקה לאכול ולהיות מוזנים, אלא רק לטרוף ולשכפל עוד עותקים של המוות הנפשי. הם מתים שמתנגדים למוות. 

ומצד שני, כי לסיים במשהו אופטימי, לפעמים השאלות הללו גם משלימות זו את זו, ומפרות זו את זו כדי לקדם חיים, משמעות, התפתחות נפשית. העבודה שלי, זו היומיומית שאני מתפרנס ממנה, וזו מלאכת החיים שאני בוחר בה, היא אופטימית. היא כרוכה בהתבוננות לתוך הבור, שהייה בתוכו עד שאני מרגיש שעומק רב מייצר מימד נוסף בו ניגודים מתחברים, מתחלפים ומשלימים, ומתוך הקושי צומחת עוד משמעות, עוד תמונה, של חיבור ושל ניתוק, כי בלי ניתוק אין יכולת להפריד בין מסמנים ולהעביר משמעות, זו גזירת חיינו. כל משמעות נוספת מאפשרת לי לצעוד לפנים, לאחור, למעלה, למטה, להיות בכמה מקומות בבת אחת, להיות אני והשכן, להרגיש כלול ומודר, שחור ולבן, אובמה וטראמפ, ודי, צריך לקום.


תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏קינוח‏ ו‏מזון‏‏‏

יום שישי, 21 ביוני 2019

הערות על "אירוטיזציה של היעדר", לכריסטופר בולאס (2000)

הערב אני מציג בקבוצת הקריאה את הפרק "אירוטיזציה של היעדר" מתוך הספר "היסטריה" של כריסטופר בולאס (יצא בשנת 2000 במקור, ואני קראתי אותו בהוצאת תולעת ספרים, ובעריכה של ד"ר איתמר לוי). 

בולאס מחזיר בשלישית את ההיסטריה לקדמת הבמה. לפניו, פרויד תיאר את ההיסטריה כמחלת עצבים שתוקפת נשים בתרבות דכאנית בסוף המאה ה19, ושריפויה כרוך בהתרת דחפים מיניים מדוכאים. כאילו בתגובה לעלייתן של תנועות השחרור בשנות ה60, מסוד חאן, התייחס שוב להיסטריה, הפעם כהתנהגות מינית פתיינית לא מקובלת חברתית, שעומדת בניגוד לתהליך הכרה עצמית עמוק. ובתחילת שנות ה2000, דווקא בשיא הפוליטיקלי קורקט, כריסטופר בולאס משתמש בתיאור האופי ההיסטרי כדי לתאר את היעדר הארוטיקה במגע אם-ילד - או בעיניי, את ההליכה לאיבוד בעולם של דימויים ללא תכלס מאחוריהם. 

היות והמילה היסטריה טעונה בביקורת פמיניסטית, אציין שבולאס מתייחס לגברים ולנשים לסירוגין, ולכן המילה "היסטרי" אינה כיסוי יפה ל"היסטרית"; ושאפשר לומר שהטיפוס ההיסטרי שחאן ביקר בשנות ה60, קיבל מאז במה, לגיטימציה, והגברה טכנולוגית - עד שהיום הוא אינו מוגבל למין הנשי. וחשוב מכך, שבעיני מדובר ביותר מפסיכופתולוגיה של אנשים מסויימים אלא ממש ברוחה של התקופה בה אנחנו חיים. נסו, לשם הספורט, להחליף את המילה היסטרי ב"אינסטגרמי", "ווירטואלי", "קיברנטי", או "פורנוגרפי", לפי הקשר; למשל, את האמא שלא מחוברת לגוף של התינוק ומתפעלת ממנו כדמות מדומיינת, תחליפו באמא אינסטגרמית שמצלמת סלפי עם התינוק ומתפעלת מהסלפי במקום מהתינוק בשר ודם. ותראו שהריקנות ההיסטרית, והחוסר במגע גופני פרופר, הוא יותר מבעיה של טיפוסים מסויימים, אלא מאפיין את הריחוק שכולנו חשים ומכחישים בבת אחת. 

ואם תורשה לי עוד הקדמה אחת, (תורשה כי אני פה לבד אבל פשוט אל תוותרו), אז אני חושב שכל המאמר הזה עוסק בבלבול בין הרובד הראשוני, של צרכים רגשיים, ומבוע פנימי של סובייקטיביות, לבין רובד מודע יותר, של ייצוגים, וסימון של הדברים הראשוניים שאינו בעצמו הדברים הללו. כלומר, מדובר באנשים שנמצאים בלופ פנימי, אינרא-סובייקטיבי, במקום בקשר הדדי, אינטר-סובייקטיבי. 

אתחיל בנקודות מתוך המאמר, ולאחר מכן אנסה להוסיף דברים שעלו בדיון בקבוצת הקריאה. ההערות שלי בסוגריים:

האם מתקרבת ומתרחקת מן התינוק (פיזית בהזנה, רגשית בחום), וכך נוצר מושג של היעדר. 
ההיסטרי חווה את ההיעדר בעיקר בהתייחסות למיניות שלו. כך נומר היעדר הרווי בחוסר השקעה מינית בעצמי. 

ההיסטרי מדיר את עצמו כדי ליצור תשוקה באחר. הנוכחות של ההיסטרי היא כזו שמהווה קונטרסט לחסר. למשל על ידי פיתוי להתקדם, ואז הימנעות פתאומית מתקשורת. 

ההיסטרי נסוג למרחב הזייתי אוטו אירוטי בו הוא מקיים קשר עם זיכרון של האובייקט ולא עם האובייקט החי שמולו. 

יצירת הפיצול בין עצמי פנימי ועצמי מיני, מתחילה ביחס של האם של ההיסטרי. האם הזו מתעלמת מאיברי המין של הילד במגע שלה בו, מתוך רתיעה משלה מלהשקיע אנרגיות מיניות בטיפוח והגידול של הילד. לצד ההימנעות מהיבטים אירוטיים רצויים במגע אם-ילד, האמא הזו מאדירה את התינוק, ומייצרת דמות נאדרת שלו. כך נוצר תינוק רפאים, אותו האם אוהבת, בעוד התינוק עצמו חש מוזנח. האם מתייחסת באופן אירוטי לדמות שבנתה, אך נמנעת ממגע עם התינוק עצמו. נוצרת מיניות אלטרנטיבית בין האם לתינוק, בה המגע המהוסס, או היעדר המגע הופך להיות אירוטי. דווקא היעדר המגע, מעורר פנטזיות אצל הילד, שמא הדחפים המיניים של האם, ושלו, הם כה עוצמתיים עד שאי אפשר להתירם, וכך הוא נותר בעולמו הפנימי, (מדמיין על היעדר המגע כסימן לריגוש מיני).

(ניתן להתווכח על הקונקרטיות שבה בולאס מתאר את הטיפול האירוטי הרצוי של האם בתינוק. אני רואה הפשטה מסויימת שאפשר לעשות למה שבולאס מתאר. מדובר באם שעסוקה בדמות של התינוק ולא בתינוק פרופר, ושמשקיעה ליבידו בדמות ולא בתינוק. איברי המין הם סימן לריגוש ממוקד, בעוד שההיעדר של הטיפוח של התינוק עצמו, והטיפוח של רעיון התינוק, יכולים בעיניי להספיק כדי ליצור כזה פיצול אצל הילד).

בבגרות, אדם היסטרי, יכול לספר על חייו בחוסר תואם בין סיטואציה שהיא לכאורה לא מינית, לבין הרמיזות המיניות שהוא שוזר בסיפור. ומנגד, בדיבור על מין, הנימה שלו תהיה אדישה. 

נוצר מצב מבלבל, כשלכאורה ההיסטרי מיני לעיתים קרובות, אך דוחה את המיניות בבת אחת. ההסבר לכך, הוא בהפיכתה של עבודת ההיעדר לאירוטית בעצמה. (כלומר, הבריחה ממגע מיני היא האירוטית, או במילים אחרות, העבודה של ההיסטרי היא בריקון הנוכחות שלו, בהתחמקות מוקפדת ממקום המפגש הפורה עם האחר). ההיסטרי מוצא את הפורקן לחיי היצר שלו (בארוטיקה המתרחשת בינו לבין עצמו), באוטו אירוטיות. 

כלומר מיניותם נמצאת במרחב מדומיין; המאופיין בנרטיב בו ההיסטרי מדמיין את עצמו כמאהב הסודי של האם; ושהאם יכולה ליהנות מהם כאובייקט רק בתוך עצמה באופן אוטו אירוטי גם כן; ואז הם מגרים את עצמם כדי לטעון במיניות את האובייקט שהם מהווים עבור אם מדומיינת. (וכך נוצר למעשה מפגש מיני שהוא למעשה אוננות משותפת, כשההיסטרי מפקיע את עצמו מהסיטואציה הממשית מול הפרטנר המיני, וחווה את האינטראקציה רק בתוך עצמו). ההיסטרי, כמו האם של ההיסטרי, מסוגלים להביע תשוקה רק בסיפור ובהצגה, אך לא במחוות של ממש המכוונות כלפי האדם האחר, משום שהמיניות ההיסטרית היא אוטו אירוטית בעיקרה, ומתרחשת בעולם הפנימי. 

בולאס נותן דוגמא של מטופל שסיפר כיצד אמו הייתה מגלמת דמות של שחקנית קולנוע בפניו, כאילו השתתף איתה בסרט, וכשהוא ואחיו היו מקניטים אותה, הייתה מתפרצת בזעם על שניפצו את בועת הפנטזיה שלה, ואומרת ש"אינה יודעת מה היא עושה איתם עדיין". זאת כדוגמא לשיתוף הילד בפנטזיה אוטואירוטית של האם. הצגה זו יוצרת כפיל של הילד בעולמה המדומיין של האם. עם הזמן, הילד יתחיל לאמץ את האובייקט המיני שהוא מהווה עבור האם, ויהפוך אותו לחלק ממנו.

מטופלת נוספת מתארת כיצד לא הכירה את אימה, ולא זכתה לגילויי חיבה ממנה, פרט לאירועי קניות בגדים, בהם הייתה מלבישה אותה בתלבושות צבעוניות לפי טעמה, תוך כדי אווירה אינטנסיבית ומכשפת. לאם היו תיאוריות לגבי צבעים שיש ללבוש בעונות שונות. האם הייתה מכנה את בתה "הבובה הקטנה" שלה. המטופלת לא הרגישה כמו הבובה של אמא שלה, אבל כשהתבוננה במראה, על הדמות המקושטת, חשה מרוגשת מהדמות שהשתקפה במראה. המטופלת מתארת כי שכללה את הדמות שניתנה לה, פיתחה דרך הליכה, סגנון דיבור, וכל מיני תחביבים שהתפתחו טרם זמנם, והרגישה "כאילו הייתי בתוך כת אהבה כלשהי". היא ואמה שתיהן היו מאוהבות יחד בבובה הזאת, שאמה הפכה אותה להיות. (נערה זו עשתה עבודה של כניסה לדמות הבובה שהאם מצאה בה עניין, ובניגוד לילדה שהאם מתעניינת בה ממש, לא הייתה לה אפשרות כזו, להשתמש בהתעניינות וההתפעלות של האם ממנה הממשית כדי לפיתח סגנון אישי משל עצמה).

מטופל נוסף, שאמו קראה לו "הגבר הקטן" שלה, בקול סקסי. המטופל מתאר כיצד היה מתרגש מינית באיבר מינו כשאמו הייתה קוראת לו בכינוי הזה, ודימוי של עצמו היה עולה במוחו כששמע אותו מכנה אותו כך. האם היתה לעיתים מרוצה מהאופן בו הלבישה אותו, ונוגעת בו באופן קל ליישר את בגדיו, אך מעולם לא הראתה לו מגע פיזי מעבר לכך. הוא מספר שהיה מרוצה מכך שאמו אהבה את הגבר הקטן הזה, ושהדימוי הזה הדליק גם אותו. (זוהי דוגמא נוספת לעצמי כפול, האחד פנימי, בודד, מנותק, והשני דמות חיצונית בעיני האם, זוכה למבטים מאוהבים וכמעט למגע). 

אם כן נוצרת דיסוציאציה בין עצמי אמיתי המושהה מבחינה מינית, לעומת "עצמי מתווך" (intermediate self) המתקיים בעולם המדומיין האוטו ארוטי של האם ושל הילד. (העצמי המתווך דומה לעצמי כוזב, אלא שהוא ספציפי יותר ומעוצב לשימוש הפנים נפשי של האם).

בולאס מזכיר את טענתו של מסוד חאן, לפיה היסטרים מנסים לפצות על חסך בטיפול האמהי דרך התפתחות מינית המתרחשת בטרם עת, ומנצלת מצבים מיניים, כדי לפתןת על ליקויים בתמיכה הרגשית של האם באני. מצב זה מוביל להתפתחותה של טינה של ההיסטרים כלפי המשיכה המינית שהם בעצמם מעוררים. זאת משום שהמיניות היא דך להסתיר חסך בטיפול אמהי. בולאס מוסיף כי ההיסטים מפצלים את העצמי כדי להנות מאשליה לפיה העצמי הוא מעיין אובייקט דמוי בובה, המשמש פיתיון לתשוקה של האחר. זהו עצמי כוזב מעניין, בעוד העצמי האמיתי נותר לא מעניין. במיוחד, ההיסטרי מפעיל פיתוי מיני כדי לעניין בו.

ההיסטרי משקיע ומטפל בגוף שלו כאובייקט שהוא חולק עם האחר באופן לא מודע, אך האינטראקציה עם האחר נותרת עדיין אוטו אירוטית. הטיפול האוטואירוטי בגוף משמר או מייצר תחושה של טיפול הורי. העצמי הגופני נועד להיטען ביחס אירוטי שמחליף טיפול הורי, אך לא ליחסי מין של ממש. מפגשים מיניים של ממש, ואפילו הרפתקנות מינית, משמשים לצבירת מראות עבור החיים האוטו אירוטיים המדומיינים. העצמי הנוכח ביחסי המין הוא הכפיל, ממלא מקום התשוקה החסרה. "קיים תמיד מרחק נפשי חשוב בין מצב העצמי הפנימי של ההיסטרי ובין המפגשים המיניים שלו, כמו אמן בובות בתולי המפעיל את הדימוי שלו כאובייקט מיני עבור האחר".

מטופל נוסף תיאר כיצד לא נשאר עם אף בת זוג לאורך זמן. הוא היה רואה אישה במסיבה, מוצא אותה מושכת, ומדמיין אותה ערומה. הוא היה נכנס למאמץ הפיתוי, שוכב איתה, ומייד לאחר מכן מאבד עניין בה. אלא שלאחר כמה ימים בעת האוננות היה מפנטז עליה, ויכול היה ליהנות מכך. מבחינתו היה זה קשר לא התחייבות, וכל אישה שהיה איתה הייתה כמו דמות בספריה שיכול היה להעלות בעת חרמנות. "האני המיני שלי אינו מי שאני באמת, אבל התאים לי שהנשים חשבו שהבחור הזה הוא אני". עם בת זוג לאורך זמן, ניסה לגלם את התפקיד באופן ממושך, אך יום אחד זה התפוגג כמו התעוררות מחלום. כך מתוארת דמות אוטואירוטית המקיימת יחסי מין עם הזולת. 

מטופלת נוספת מתארת כיצד כל פעם שהיא מקיימת יחסי מין עם גבר, היא מדמיינת אותו תוך כדי שוכב עם מישהי אחרת, נערה בתולה שנחדרת לראשונה. היא מספרת שאינה מודעת לגבר שהיא איתו בת שהיא נדלקת מהפנטזיה הזו. (זוהי דוגמא נוספת להתנתקות מהמגע החי והנסיגה לפנטזיה עם שלישי מדומיין, דמות בובה).

ההיסטרי נשאר בתחום של גירוי עצמי. בכך הוא נמנע מהתמסרות (לדרכי התשוקה הספציפיות של האחר הממשי), לאידיום (הייחודי) של האחר. בני הזוג של אנשים אלו מתלוננים על הריחוק מן המחוות המיניות של האחר. המיניות משמשת את ההיסטרי לאוננות בשניים. 

מטופלת נוספת תיארה יחסי מין עם בן זוג שהיה מנצל את גופה כדי ליישם טכניקות פיתוי ועינוג שקרא בספר, מכריז כמה הוא עומד לענג אותה, ומייצר סצינות פורנוגרפיות מנותקות ממנה, "כמו אמן מתחזה המחבר נקודות על דף כדי ליצור את התמונה שהוחבאה שם מראש". (התחושה הזו של אדם המחבר נקודות מוכרת לי מהתבוננות באנשים שאינם רואים מימד עומק, וממלאים כללים, מרצים, לפעמים בצורה אובססיבית). היא מתארת כי ביתר הזמן, כשלא שכבו, הוא לא נראה לה מיני, ושהגוף שלה לא נענה לו. "הוא לא ידע דבר על חיים אירוטיים", סיכמה. 

אוטו אירוטיות מפצה על חסר של האם. החסר הופך לייצוג של האם. כלומר, החסר הוא התשוקה של האם. בנסיגתה הממשית מהילד, היא רומזת על התכנסותה לתוך עולמה הפנימי. ילדי אותה האם יעשו כפי שהאם עושה, ובאוטו אירוטיות הם ימצאו את גוף האם. פנטזיות מיניות אלו, הממלאות את היעדרו של האחר, יוצרות נוכחויות כוזבות, אחרים מיניים מדומיינים. כך מסולקת תחושת החסר המכוננת את האירוטיקה של האם והעצמי. לפיכך הסצינות המיניות של ההיסטרי צריכות להתחלף כל פעם, כדי לבסס מחדש את החסר.

מטופלת נוספת תיארה כיצד יש לה מאהב מדומיין, שמלווה אותה בקניות, ובמטלות הבית. אמנם לא פינטזה על יחסי מין איתו, אך היא הרגישה שהקשר עם המאהב מרחיק אותה מבעלה. היא חשה שאינה נוכחת דיה כדי לעשות שימוש בידע האירוטי שלה עם בעלה. 

מהו ידע אירוטי? (מעניין נכון?) -בולאס טוען כי במגעה הגופני, במחוותיה, בהתכווננותה לתחושות התינוק, בליטופיה, האם מעבירה ידע רב דרך גוף התינוק. אם היא "אם טובה דיה", חלק מההתכווננות שלה אל התינוק כוללת בתוכה פנטזיות לא מודעות, מיניות (בין היתר). פנטזיות אלו מתוקשרות באופן לא מודע, אל התינוק, ומחוותיו של התינוק עונות לה. הידע הגופני האמהי הופך לחלק מהידע הגופני של העצמי ומטרים את החושניות של העצמי. ידע הגוף האמהי האינטואיטיבי הוא הבסיס לידע האירוטי, והוא בא לידי ביטוי כשהאדם הבוגר מקיים יחסי מין. אוהבים יוזמים ומקבלים צורות של מגע, בצורות מסויימות של תדר, הרפיה והלחץ, בחלקים מסויימים בגוף, באינטנסיביות משתנה, בחבירה לעבר אורגזמה משותפת. "הידע האירוטי הוא הדרישה שמפעיל יצרו של האחר על העצמי לעבוד". (וואו, מה הכוונה לעבוד?), "זוהי דרישה המתבטאת ברשיתה בלחץ של הרחם על הכובר ולאחר מכן במגע של האם". הידע האירוטי הוא מה שהגוף יודע על המלאכה האירוטית האמהית, לפיה פועלת ההנאה הגופנית.

(בעיניי, הגוף הוא עוגן קונקרטי שממנו מתחילה המשמעות, וההיסטרי חווה דילוג מהרמה הגולמית הזאת, ישירות לרמה הסמלית, המדומיינת. כלומר, הוא נעדר בסיס ממשי של התחושות להיאחז בהן, ונמצא בעולם של מסמנים. עבורו מין הוא סימיליקרה ולא דבר המחווט לבסיס היכולת שלו להיות פגיע ולהתמסר לאהבת האחר. הוא מנותק מהאחר משום שהאחר הזניח אותו במקום הפגיע הזה. במקום זאת, הוא מייצר עצמי כוזב, המסוגל לשאת בטנטליזציה של האחר, בכך שהאחר לא יכול באמת לראותו, ולספקו במקור שלו, בחסך שלו).

מטופל מתאר כיצד בת זוג מזדמנת פתאום גילתה לו מהי מיניות ישירה, עם מפגש חושני בין שני אנשים, והסגנונות הייחודיים שלהם, והתכווננה לגופו באופן מגרה, אך לא רק פתייני, אלא גם עוטף ומספק. הוא מסכם את התיאור "אני יודע שזו הפעם הראשונה שעשו איתי אהבה, והפעם הראשונה בה אני עשיתי אהבה עם מישהי".

בולאס מתאר שישנה אם היסטרית טובה דיה. כלומר, אם שאמנם נושאת סגנון היסטרי של קושי ליצור מגע ישיר עם האובייקט, אולם היא מודעת לעצמה ומוציאה את עצמה מהמשוואה ומנתבת את הילדים לפתרונות אחרים בעולם. היא מייצרת חיסון אנטי היסטרי אצל ילדיה, כדי שלא יידבקו בהיסטריה שלה. "ילדים אל תהיו דפוקים כמו אמא שלכם בנוגע לגף ומיניות". היא נעזרת בדחייה גלויה לעין (ולא בפיתוי של דימוי הילד ופיצול של הילד החוצה, כדי לדחות אותו ברמה הראשונית באופן מוכחש), כדי להרחיק את הילדים מהנוירוזה שלה. אם זו משדרת שהיא משוגעת, ושלא צריך לקחת אותה ברצינות. ואכן ילדיה גדלים לממש את עצמם בחייהם, ולשמור על קשר טוב איתה, מבלי לקחת ברצינות מדי את הסגנון שלה. "האם ההיסטרית הטובה דיה מוצאת דרך לשבור את היקשרותו של הילד אל הנוירוזה שלה, בכך שהיא הופכת למשוגעת מעט", באופן אירוני ואוהב. כשהילדים מגיעים לשלב האדיפלי הם אינם נושאים אליה מבט לאישור כדי להתקדם, והיא אינה מעקבת אותם מפני יצירת קשר עם אובייקט חדש. אם זו פסלה את עצמה מלכהן כמתווכת של האירוטיות. בולאס נותן דוגמא של אם שהפנתה את ילדיה לקבל את צרכי החום שלהם מהאב שהיה מחובר יותר לגופניותו. 

הילד צריך אם שהיא אובייקט מיני, המסוגלת לקלוט את הצרכים האירוטיים שלו. לכל אדם יש אידיום, סגנון אישי. האידיום מבקש לנסח ולפתח את האסתטיקה האישית של העצמי. זהו דחף הייעוד שלנו, הדחף לממש את עצמנו באופן אינדיבידואלי. חלק מהדרך שלנו לממש את הסגנון האישי שלנו, הוא באמצעות בחירת אובייקטים, ושימוש באובייקטים כדי להתפתח. 

כאשר יצר החיים דומיננטי (בולאס מנסח זאת קצת אחרת, כשדחף היעוד מובן דרך דחף החיים), דחף החיים מניע לעשו שימוש באובייקטים על מנת להגיע למצבי הוויה והתייחסות המביעים את העצמי האמיתי. דחף הייעוד הזה הוא המניע העיקר לבחירת אובייקטים אלו-אירוטית (ההיפך מאוטו אירוטית). דרך השתוקקות לאובייקטים בעולם, העצמי מוצא אוצר מילים מורכב של אובייקטים באמצעותו ניתן לדבר את העצמי.

(בניגוד להיסטרי, שאוסף אובייקטים כמו בספריית וידאו, ומעלה אותם בדמיונו כדי לאונן עליהם, הרי שהאדם בעל דחף ייעוד חפץ חיים, פוגש באובייקטים כדי ללמוד כיצד לבטא את עצמו, במפגש הפורה עם האחר).

אוטו אירוטיות דומה יותר לפעולתו של יצר המוות. דחף המוות מביא לבחירת אובייקטים שמטרתם לכבות את התשוקה. (זוהי בחירה לא פורה, שמטרתה לאפשר את המשך הלופ, הלא פורה, דרך אוננות זה לצד זה). 

תשוקתו של ההיסטרי היא תשוקת העבר כלפי עצמו. (כלומר הוא נמצא בנוסטלגיה לאם שמעולם לא הייתה שם, ותוקעת אותו במצב של ריקון עוררות, ולא במצב של חיפוש אחר סיפוק). עולם האובייקטים שהופקע משרת את הגורל המיני של העצמי (כלומר האובייקטים עקרים, משום שהגורל המיני של העצמי מנותק מהמקור של החי של הגוף). כך ההיסטרי הופך לאדם הממחזר באופן פסיבי את זכרונותיו במקום לחפש מימוש עצמי באופן אקטיבי. באמצעות חיסון אנטי היסטרי, האם ההיסטרית יכולה לשבור את הקסם של בחירת אובייקט חסר מהעבר - האם שלא הייתה שם במגע עם הגוף. העבר מפסיק להיות אובייקט התשוקה בזכות כך. במקום זאת, האם ההיסטרית הטובה דיה, מאפשרת לילדיה לכוון את תשוקתם לעתיד, שם מקריות ומזל טוב יכולים להפגיש את ילדיה עם אובייקטים המסוגלים לעורר בהם תשוקה משל עצמם. 

אצל ההיסטרי, העבר עובר אירוטיזציה, והרברי (ההרהורים ההזייתיים על קורות העבר) קובעים את הגורל לבוא. מי שאינו היסטרי עושה אירוטיזציה לעתיד, ומחפש אחר אובייקט שיגשים את תשוקתו.

(אינסטגרם התאימה לרוח הזמן כיוון שהצליחה לעשות נוסטלגיזציה מיידית לתמונות, להפוך את החוויה לזיכרון עוד בטרם שהתרחשה. כיום הרעיון של סטורי מאפשר לרגעים להיעלם טרם התממשו. סטורי שמשתף סטורי שמשתף סטורי עם תיוגים הוא כמו רברי שממחזר דברים שמעולם לא קרו, ורק לופ של ייצוגים נותן להם חשיבות אוטו אירוטית, שמשתמש בצופים כדי לטעון אותה בחשיבות). 

ההיסטרי שדחף המוות מוביל אותו, מוצא את הריק שנוצר בו בגלל ההיעדר האימהי, כבמה בה הוא יכול להמחיז ולהבנות אובייקט אירוטי אימהי, ולהעלותו באוב רק במצבים אוטו-אירוטיים. (כלומר, הריק הזה אינו מבקש להתמלא, אלא ממשיך לשמש ככלי להרחקה של מפגש פורה). מטרתו של העיסוק האירוטי לכבות את היצרים ולהפחית את רמת העוררות (באמצעות אישוש החוסר). האם היא בעלת עצמי חיוני יותר משל הילד, ולכן מאיימת על הילד, ודורשת ממנו להגיע לפורקן. כך הילד נאלץ להרחיקה ממנו באמצעות הסגנון ההיסטרי. (כלומר יש פה היפוך של הסיבתיות, פתאום הילד הוא זה שזקוק להרחקת האם, כי היא חיה מדי עבורו). ההיסטרי שדחף המוות שולט בו, מנצל את האמביוולנטיות האמהית בדרך נקמנית, הוא מסיג את עצמו מההוים, במטרה להעניש אותם, ולהשאיר אותם בחוץ, בקור. 

ההיסטרי שדחף המוות חזק יותר אצלו חווה קנאה עזה בסצינה ההורית, (כלומר, בזיווג ההורי), שהוא בעיניו מקום מושבה המדומיין של אהבת האמת שנמנעה ממנו. (זהו המגע הפורה שקיים רק בזיווג בין ההורים, ואותו ההיסטרי תוקף). ההיסטרי שונא כעת את האהבה הזו, ונוקם בה באמצעות פיתוי תשוקתו של האחר ואז הרחקתו, או יחס זועם ונקמני כלפי המאהב לאחר המעשה. ההיסטרי מרגיש שהשתתפותו במגע מיני פורה הוא כניעה לסמכות ההורית. בעוד שההיסטרי בעל דחף החיים הדומיננטי רודף אחרי אהבת האם ושואף להיות מושא לתשוקתה, הרי שההיסטרי שנשלט על ידי דחף המוות, שואף לחסל את האהבה האימהית ונוקם בצורה שיטתית בציפיותיו של האחר. 

(ג'יזס).

Monopod, Selfie Stick, Portrait, Selfie, Picture



הערותיי:
- בולאס מאוד לא פוליטיקלי קורקט. זה דורש קשיחות מסויימת כדי לעמוד בביקורת. בראיון איתו שראיתי ביוטיוב הוא דווקא נראה בנאדם נחמד.


- בעיניי, מעט מאוד מהטקסט הזה עוסק במקומות ראשוניים, ובעצמי האמיתי של האדם המתואר כאן, שרעב למגע אמיתי ומרחיק אותו. יותר מדובר בלופים, וביצירת קשר סדרתית ועקרה.

- אני תוהה לגבי בולאס ותיאורי המקרה שלו. האם הוא ידע בשנת 2000 כמה תפוצה תהיה להם? שהם יפורסמו לקהל לא מקצועי דרך פייסבוק? האם הוא לא עקר פה חלק חי מהמטופלים שלו והשוויץ בהם כמריונטות בפני הקולגות שלו?

יום ראשון, 31 במרץ 2019

מי אתה, בני?

אחד מהפוסטים הראשונים בבלוג הזה היה טיפול פסיכולוגי שריפא את המינגוויי מהטראומה שלו, ובלי הדיסוצאציה קצת נהרסה לו את היכולת לכתוב. הפעם כמעט בלי שום מידע ביוגרפי החלטתי להתמודד עם השאלה שכולם שואלים: מי זה גנץ בעצם-בעצם-ממש? -אז הנה לכם מנה חמה של פייק ניוז לספק את היצר:

פגישה ראשונה:
  • הגעתי אליך כי את גם יועצת ארגונית, יש לי הרבה אפשרויות עכשיו, אני לא יודע מה הכי נכון, אחרי כל כך הרבה שנים, אמנם מגוונות, אבל במקום אחד, חשבתי שכדאי לפתוח קצת את החשיבה..
  • וזה שאני פסיכולוגית קלינית? פנית גם בגלל זה?
  • כן, תראי… פשוט.. תלוי… כרגע זה לא השאלה, אני בעיקר שואל שאלות לגבי העתיד, מה הכי נכון, אבל נראה, אני לא סוגר לגבי זה את הדלת…
  • אתה די סוגר
  • לא נועל 
פגישה חמישית:
  • טוב סיפרתי לך כבר את ההיסטוריה שלי, מה עכשיו?
  • מה שבא לך
  • אין שאלות מנחות?
  • אנחנו שותקים ככה כי אין לך מה לומר?
  • יש אבל אני קצת מחכה למה שאתה תבחר 
  • נו תגידי, עדיף, תהיי ברורה, את מבינה מאיפה אני בא נכון? תהיי ברורה, אל תשגעי אותי...
  • טוב… זה נחלק לשלושה חלקים,
  • חח
  • אחת…: לזהות ביחד את המוטיבציות החזקות שלך, אולי כאלו ששמת בצד בתקופה ארוכה של שירות במסגרת הצבאית כחייל, אולי חייל רב פריבילגיות אבל בסופו של דבר חייל, ולשאול מה נכון לך עצמך, בלי תלות ברצונותיהם של אחרים, ובאמת זה תהליך יותר ברור, יהיו שאלות מנחות ויהיו תשובות, ונעשה אופטימיזציה של הבחירה קדימה לפי המוטיבציות והערכים שנזהה, שתיים, ואני חושבת שאופציה אחת תוביל לכאן אם נרצה או לא...: אפשר לחקור את לב המאפלייה, את המקום בנפש שלך שמלא בחוסר וודאות, חוסר אונים, משאלות בסיסיות, וגם כעס, בעיקר כעס אני מרגישה אצלך, בני… אבל לא צריך לפחד, זה לא אינסופי, וזה אגב המסלול המומלץ מבחינתי. ושלוש, טוב המצאתי שיש שלוש בשביל הבדיחה על הצבא, אבל: אפשר לברר למה בכלל אתה מנסה להתחיל דף חדש ולא רוצה לקחת באמת מקום לחקור את עצמך, ו…. תסלח לי שאני קופצת קדימה, אבל, לשים את עצמך במרכז בני, מה כל כך רע בזה?
  • פתאום כשדיברת ריחפתי קצת… סליחה… 
  • זה טוב, תמשיך
  • לא לא, תחזרי על הבחירות
  • כן כן, מה זה מזכיר לך, בחירות....
  • סתם עצב
  • עצב? זה מזכיר לך משהו ספציפי, סיפור שאתה נזכר בו?
  • לא משהו ספציפי בכלל… זה תחושה שבאה לי יותר ויותר… כאילו זו תחושה מסוכנת ואני קופץ על הרימון, חלק ממני נשאר שם להתפוצץ, חלק ממשיך הלאה, מסתכל קדימה… על מה שצריך לעשות...
  • אתה יודע בני, זה ממש לא סתם, היכולת שלך לדבר על חלקים שונים בעצמך, זה נשמע שיש לך הרבה מודעות פנימה.
  • רגיש...
  • כן
  • חלש...
  • ככה זה מרגיש?
  • כבר הרבה שנים שאני מסתובב בחצר בית ספר מלאה בריונים, אז כן...
  • אנחנו צריכים לעצור
  • מה ככה אין איזה טיפים וטריקים?
  • מה?
  • עצות מה לעשות השבוע?
  • מה שבא לך
  • טוב, אני אחשוב על זה… להשתחרר...
  • יופי
פגישה עשירית
  • פשוט לא אכפת לי בעבודה, עלק הייטק, אני לא שם...
  • מה
  • אני סתם בפלאפון כל היום, אינסטגרם, יש לי חשבון בדוי, קונה דברים באמזון שאני לא צריך, את רוצה לדעת איזה דבר דבילי קניתי אתמול?
  • אתה רוצה שאני אדע?
  • סתם חשבתי שאני פותח פה הכל
  • לא מה שאתה לא רוצה
  • אנחנו בעידן פוסט פרטיות, הכל בחוץ, זה מה שאת מבקשת ממני לא?
  • הדבר הכי בסיסי שאני מבטיחה לך זה שאני לא מוציאה שומדבר מכאן, אני מחוייבת לסודיות לפי חוק. אבל זה הפחד? שדברים ידלפו?
  • אני כל הזמן חושב על זה שהפסקתי להוציא את הבטריה מהמכשיר כמה זמן אחרי השירות… שיכולים לצלם אותי בשירותים…
  • תמשיך
  • מצד אחד נחמד לי להיות אדם פרטי, שלאף אחד לא אכפת מה הוא עושה, האקונה מטאטה, יצאתי מהלופ של האחריות הכבדה, מצד שני נורא חסר לי הקטע הזה של לדעת כל מה שקורה בחדרי חדרים… הקטע הזה עם להסתכל על גנרלים בדימוס בשירותים, אני עשיתי את זה לאוייבים שלנו… לא אני, המוסד והשבכ, אבל אני נהניתי יחד איתם סביב שולחן דיונים לצחוק על הרגעים הכי אינטימיים של האנשים האלה.. פאתטיים... רוצחים קראנו להם, אז זה בסדר? פתאום אני מרגיש שאולי גם אני… שגם אני… תגידי… 
  • רוצח?
  • אני לא רואה את זה ככה…
  • פאתטי?
  • לא!
  • בני סליחה על המילים הקשות, אבל אני מרגישה שכבר הרבה זמן אנחנו סובבים סביב איזה משהו, שאתה מחכה לאישור ממני לפתוח… זה בסדר, אני לא חושבת שאתה רוצח, אני לא חושבת שאתה פאתטי, קדימה, תרשה לעצמך להיות בנאדם, דבר…
  • ...
  • נגמר לנו הזמן לא?
  • כן

פגישה חמש עשרה:
  • קיבלתי ציפרלקס מהרופא משפחה
  • וואלה
  • הוא עבר על הכל, אין לי אנמיה, בלוטת התריס, מחלת הנשיקה, אגב הוא אומר שהטסטוסטרון אפילו יותר גבוה מהרגיל, שזה הרי יורד עם הגיל…
  • אז זה לא הגיל, זה לא הגוף, אולי זה מחסור בציפרלקס?
  • את חושבת שאני צריך לקחת?
  • איך אתה מדמיין שזה יעזור?
  • אני לא יכול לנסות משהו סתם?
  • אתה רוצה את האישור שלי שזה סתם? אתה לא בטוח…
  • די נו, האישור שלך, הביטוי הזה שחוק, עם כל הכבוד, בלי להוריד מערכך, זה מזכיר לי לחכות לאישור מהרמטכ"ל או מראש הממשלה לאיזו פעולה צבאית, לחלץ לא לחלץ, להיכנס לא להיכנס, עם כל הכבוד, יצאתי מהמקום הזה…
  • חלק ממך יצא, חלק עדיין שם
  • ביקשת שאני ארשום חלומות.
  • כן
  • חלמתי הלילה, זה רק חלק מזה, התעוררתי מזועזע, אבל בלי כל הפרטים
  • כן, תספר
  • חלמתי שאני איכשהו חבר של נתניהו, ביבי, משחקים גולף ביחד בקיסריה, מעשנים סיגרים, שותים מימוסות על הדשא, ואז בא אלי פתאום רבין וטופח לי על השכם ואומר לי, בני, ברוך הבא למועדון, ואני נורא מופתע שהוא שם, כי חשבתי שהוא מת, ואז תורו של רבין, הוא לוקח מחבט, אין לי מושג בגולף אבל כנראה שזה היה מחבט נורא גדול, והוא נותן מכה שעושה בור באדמה, ואני נופל לתוך הבור, ונורא עצוב לי, כי אני בעצם מבין איזה משהו על פוליטיקה, ואני מנסה לזכור את זה, ושכחתי מה זה כשהתעוררתי…. רק נשארתי עם התחושה המוזרה הזו של מה רבין וביבי עושים ביחד, ולמה אני נופל לבור…
  • וואו זה חלום-חלום
  • מה זה אומר?
  • לא יודעת, אנחנו קצת לקראת סיום הפגישה, קרה משהו אתמול שאולי מזכיר את החלום?
  • היה… עומדת לצאת כתבה על המסיבת פרישה שלי מהצבא, שעלתה המון, לא ידעתי, כאילו בגל הביקורת על הבזבזנות של נתניהו, זה לא נראה טוב…
  • אתה יודע, אני חושבת על המשאלה לקחת ציפרלקס, אולי ככה לחלץ את עצמך מאיזשהו בור, רצית לעבוד בהייטק, לגזור קופון, לשחק עם האליטה במשחק שלהם, אפילו שאתה לא מבין בו… 
  • כן… 
  • ...
  • אני לא יודע למה בא לי לבכות פתאום...
  • אם תיקח ציפרלקס כנראה שלא תדע למה, שים את התרופות בצד, אם תצטרך באמת הן עדיין שם, אתה לא חייב להילחם על תפקוד כרגע, אתה כבר לא חייל… 
  • הבור בחלום… זה מזכיר לי את כל הטקסים והניחומי אבלים, כמה אנשים שקברתי לאורך הדרך, משני הצדדים האמת, חיילים שלנו, ילדים שראיתי את ההורים שלהם שבורים מעתה והלאה, גם גיבורים וגם סתם בתאונות אימונים של הצבא, וגם מחבלים שאני גאה בחיסול שלהם, אבל אחר כך לראות נגיד את המשפחה יוצאת מבית שהורסים זה כבר יותר קשה, אפשר להבין שבלי צעדים קשים אין הרתעה, אבל כאילו אנחנו קוברים לצידם גם את היכולת לבחור אחרת… הלופ הזה לא נגמר… לא עומד להיגמר, אם תשאלי אותי גם עוד עשרים שנה… אבל בחייאת שייגמר עוד עשרים שנה, אחרת למה כל המתים… בשביל מה מקריבים? מה הטעם בעוד ועוד ועוד סבבים, המחיר הוא בהתנתקות מבפנים, של… של… היכולת להיות בני אדם… 
  • אבל בני, זה נאום מדיני יפה וזה, אולי בגלל זה רבין הופיע לך בחלום, אבל איפה המקום שלך בכל זה?
  • לא נגמר לנו הזמן כבר?
  • אתה תמיד בוחר מתי לחתוך….
  • כן, אה? מדיניות העמימות...
  • נפגש בשבוע הבא?
  • כן
  • להתראות

פגישה עשרים:
  • דיברתי עם אהוד ברק השבוע. הייתי אצלו במגדל, הבנאדם יותר טחון בכסף מביבי, אני כבר לא זוכר מה אמרו עליו איך הוא בדיוק השיג את הכסף הזה. אבל הוא עובד חזק להישאר בעניינים מבחינה פוליטית. לא ברור לי מה האינטרס שלו. את מדברת עם אחד כזה, את משתכרת מהניתוחים האסטרטגיים והניסיון, הוא אינטיליגנט, אבל תמיד אני נזכר כמה הוא יהיר, ולא לקנות יותר מדי ממנו, ממה שהוא מנסה למכור. זה כמו עם ביבי. לוליינים שלוקחים אותך איתם, גבוה וגבוה וגבוה יותר, ואתה נהנה מהעלייה, מאוויר הפסגות, עד שאתה כבר לא מבין לאן הגעתם, ואיך יורדים. עשיתי לעצמי חוק פנימי עם ביבי, שאחר כך עם אהוד ברק עזר לי לשים לב מה קורה בשיחה... כשאני מפסיק להבין על מה לעזאזל מדובר, ואיך כזה דבר יכול לקרות, להתממש, כל מיני תוכניות מרחיקות לכת, אני לא מפחד להיות פחות אינליגנט מהם, ושואל שאלת תם כזה, של המלך הוא עירום, סליחה, מאיפה הבאת את כל זה? מהראש שלך? -ואיך יודעים שהצלחת לזהות בלוף של שרלטן? כי הם מחייכים בידידותיות כאילו גם הם טמבלים שלא יודעים על מה הם מדברים, והם לא ניסו למכור לך, למכור אותך…
  • בני… יש לך חלום?
  • הלילה חלמתי שאני עובד בקיבוץ כזה עם חולצה כחולה של הנוער העובד, אבל אני חורש את האדמה עם מחרשה נורא מוזרה, כאילו משהו מהעלייה הראשונה כזה שלא מסתדר לי, משהו שרואים בתצוגות בקיבוץ ואתה מרחם על החלוצים שהיו שם… 
  • זה החלום?
  • לא, אז אני חורש, והמחרשה לא מסתדרת לי, כל פעם שאני מנסה לעשות כזה תלם ישר, הופ הוא הולך הצידה, סוטה ימינה ושמאלה, ואני כזה, זין, מה אני אמור לעשות, איך שומרים על האמצע בלי כל הזמן לזגזג, ואז, תקשיבי לזה, אני קולט שיש אבנים באדמה שבעצם מגינות עליה, כאילו האבנים שם בכוונה והן מזיזות לי את החרשה כל הזמן, ושכל חריץ שאני עושה לשדה הזה שאני חורש, הוא בעצם פוצע את האדמה, ואז עצוב לי על האדמה, היא פתאום מרגישה לי חיה, ואני רוצה לדאוג לה, זהו ואז התעוררתי וחשבתי מה זה אומר, שאולי אני צריך להיות טבעוני או משהו כזה, אבל זה לא הגיוני, כי טבעונים אוכלים ירקות משדה כמו בחלום, אבל זה היה התחושה, שאני צריך להגן על משהו אבל לא בכוח, יעני לא כמו שהייתי חושב על לפתור בעיות בצבא, פה זה יותר בא לי להשתטח על האדמה ולהרגיש אותה חיה… וזה לא לקפוץ על רימון זה יותר כמו לכסות מישהו שאתה אוהב בגוף שלך...
  • זה נשמע כמו תחושה חדשה… החלום מזכיר לך משהו שקרה אתמול אולי?
  • את הפגישה עם אהוד ברק, חשבתי איך הוא חורש מזימות, הוא כל הזמן פמפם לי, לא ימין ולא שמאל, הוא רוצה שאני ארוץ למשהו בפוליטיקה, בעבודה, במפלגה חדשה, אמרתי לו לא. 
  • והשומר הצעיר מזכיר לך משהו?
  • הנוער העובד… זה… מזכיר לי את הבית ספר שדה בכפר הירוק, לא הייתי משהו שם, לא מצטיין, לא הכי גאה בפרק ההוא בחיי…
  • שוב אני מרגישה שאתה מנסה לחתוך איזה חיבור להיסטוריה שלך, לרצף הסיבתיות שהוביל אותך לאן שאתה… אם אתה רוצה לשים את עצמך במרכז, אולי כמו שהחלום מבקש ממך, אתה צריך להיישיר מבט גם לדברים הלא נעימים שהיית מעדיף למחוק… דברים שגורמים לך אולי להרגיש שאתה לא רק הטוב בסיפור הזה… מה היה בכפר הירוק?
  • מלא דברים. אבל אני עסוק נורא בדבר אחד שאני דווקא לא זוכר. מי טו... 
  • אה טו, בני?
  • תנועת מי טו. לפני כמה ימים מישהו בכנס ניגש אליי, קצת נראה מוזר, וסיפר לי שהוא מכיר אותי מהכפר הירוק ושחשפתי את עצמי בפני אחותו, לא יודע. אבל הוא כעס בקטע לא ברור, פתאום הוא ערער אותי, התחלתי לשאול את עצמי אם זה אני או לא אני. עכשיו אני רמטכ"ל פורש, דמות ציבורית, מייחסים לי הרבה כוח, הרבה דברים, כמו שלאנשים יש תחושה שהם מכירים סלבים לפעמים ככה יוצרים איתי קשר שלא מתאים לי לא קשור אלי, אז ניסיתי להיות מנומס המשכתי הלאה. 
  • אתה עסוק בחשיפה, בלהיות אובייקט למבט חיצוני, במי אתה פוגע, בשמירה על נימוס, איך אתה משרת את המזימות הפוליטיות של ברק, ואיך אתה חלק מתהליכים חברתיים, אבל שני מקומות שבהם הרגשתי אותך, זה כשדיברת על גבול האינטליגנציה שלך כגבול ששומר עליך מול להטוטים מסוכנים, וכשדיברת על האכפתיות לגבי האדמה והאפשרות לפתרון בלי כוח, אולי עדיף לומר, לא כוחני…אה ועוד מקום, אולי כשדיברת על המרחק שלך מהחלוצים האידיאולוגים שהיו מוכנים לכבוש את האדמה בזיעתם ובדמם… 
  • את נשמעת כמו אשתי, עם כל הדיבורי שמאל שלה… עדיף שנרד מפוליטיקה… סתם חלום...
  • הלוואי והייתי מדברת על משהו מדיני או פוליטי, אני מדברת עליך, על השאלה המתמדת ביננו, מי אתה, שאולי מתחילה בשאלה מי אתה לא…
  • הופ קפץ לי הפיוז נראה לי שגם את מסבכת לי דברים…
  • אולי זה מטאפורי מדי… אני יכולה...
  • אין לי בעיה עם מטאפורות, והאמת גם עם איך שאני נתפס אני בסדר זה התפקיד שלי, לא רק בצבא גם ברחוב עכשיו ניגשים אלי ומצפים ממני למשהו וזה בסדר זה חלק מהמחיר שאני משלם על הפסגות שכבשתי. את לא קולטת שאני חייל, באמת חייל. לא סתם חייל שמדוכא והולך לשוברים שתיקה וכאלה. אני באמת בנוי על התפקיד הזה, של להתקדם הלאה, לחשוב תמיד איפה יש פתח להתקדמות, לא להתעסק במחיר שאני משלם, לא להתעסק בשאלות מוסריות גדולות מדי כשאני באמצע משימה, ואם צריך להקריב את עצמי או את החיילים שאיתי אני אעשה את זה, לא בטיפשות, ברור שצריך לפחד ולהרגיש כל אבדן, לשמור על אינטגרטי גם במחיר של לוותר על הרבה דברים, אבל אני שומר על גבולות כי זה התפקיד שלי. 
  • אוקיי…
  • וחשבתי להפסיק את הטיפול.
  • עצבנתי אותך.
  • לא זה לא בדיוק זה, כאילו כן, עצבנת אותי, אבל זה לא העניין, אולי אני אחזור מתישהו, פשוט בא לי לעשות משהו משוגע, וכדאי שלא נדבר על זה כדי שאני לא אתחרט…
  • אוקיי, אז...
  • אני אשלם בביט
  • בסדר, בהצלחה
  • תודה

Image result for ‫בני גנץ‬‎

יום שבת, 5 בינואר 2019

קרבה

העבודה שלי מאוד פשוטה, עם כמה שהנפש מורכבת, בתכלס אני חותר ליצור מגע חי עם הבנאדם שמולי. 

לכן העבודה שלי לא אמורה להיות משעממת אף פעם, חוץ מכשאני קורא מאמרים. כי אם לרגע התרחקתי מהמטופל למחשבות על הא ועל דה, כנראה שמשהו הרחיק אותי, משהו שהיה קשה לי להרגיש, משהו היה פחות חי עבורי, ואני יכול לשאול מה זה היה, וככה להתחבר שוב. זה כמו שבמדיטציית מיינדפולנס, שעמום הוא סימן לחוסר תשומת לב, למיינדלסנס. 

אבל הנפש היא דבר מורכב, דיאלקטי, עם ניגודים משלימים. אי אפשר פשוט להתקרב זה לזה. אי אפשר לרוץ אחד לקראת השני ולהתנגש עד שהראש שלי נכנס לתוך הראש של המטופל. זה כואב וזה לא פועל. כדי להתקרב באמת צריך להכיר בכך שיש נפרדות בסיסית בין בני אדם, ושההכרה ההדדית היא אתגר מתמשך. אי אפשר להכיר מישהו ולסגור עניין, צריך להמשיך להכיר אותו כל רגע מחדש.

הרבה פעמים כדי להכיר אדם עליי לעזור לו לראות חלקים בו שהוא בעצמו לא רואה. עליי ללמוד ממנו על חלקים בעצמי שאני לא רואה ולגדול יחד איתו. 

וכשאני מדבר על קרבה זה לא רק כשמדברים על זוגיות, או מערכות יחסים משמעותיות, או על הקשר הטיפולי. גם כשאני עובד עם בנאדם על להכיר את עצמו, אנחנו עובדים על קרבה, כי הוא לומד על המרחק שלו מעצמו, ועל היכולת להתייחס לעצמו באהבה. 

**

בקיצור הנה סרטון, שמתחיל קצת פסיכולוגיסטי וממשיך יפה.

https://youtu.be/ylMnFrXxEGo

פסיכוהיגיינה לעזאזל!

הנפש שלי היא לא מוגלה!

יש דיבור טיפולי עוד מימי רבי פרויד על לחצים פנימיים וחיצוניים, על פורקן, קתרזיס, וכל מיני דברים שמציירים את הנפש כמו מורסת מוגלה שצריך לנקז, שאסור לצבור.

זה נרטיב הגייני של הנפש (פסיכוהיגייני) לפיו האדם אינו אשם במצוקותיו, משום שהמשמעות הסבל שלו היא טכנית בלבד. מכאן דביקותו העיקשת בחשיבה הפסיכותרפויטית. המטפל והמטופל כורתים ברית להכחיש יחד את משמעות הכאב הנפשי, ובמקומה להנות יחד מאפקט הפלצבו של אהדה הדדית. 

אני לא נגד אהדה הדדית. אני בעד להיות בעד. ואני לגמרי בעד פלצבו אם זה עוזר. אבל כשמגיעים אלי אנשים שעשו איתם חצי דרך לטיפול, הושיבו אותם על הכורסה ודיברו איתם את הדיבור, אבל לא באמת לקחו אותם לעומק ולא עשו איתם את העבודה - אני מתעצבן. טוב בטח לפעמים עשו איתם את העבודה והם הדחיקו את הפואנטה כי זה כל כך מנוגד להגיון הרווח.

בכותרת "האדם מחפש משמעות" פרנקל אומר משהו כזה. הוא מתאר אנשים שרחוקים מפסיכוהיגיינה - אסירים באושוויץ - הסביבה שלהם עוינת ופורקן מסכן אותם בהתפרקות. ובכל זאת הם חיים בשביל משמעות כלשהי. אני מבין מדבריו כי חיי הנפש בבסיסם הם החיפוש אחר משמעות.

אני לא הולך בדרכו של פרנקל שטוען אחר כך שמדובר באמונה מודעת בדבר ברור, כמו האמונה באלוהים. אני מעדיף את עמדתם של ביון ואוגדן לפיהם מדובר בתהליך מתמשך של הפקת משמעות מחומר הגלם של החיים, והאמונה בתהליך הפקת המשמעות עצמו.

אבל גם את עמדתם של ביון ואוגדן אני לא מאמץ לגמרי, כי גם היא יכולה להתפרש שוב כמובילה (דרך משמעות סובייקטיבית) להקזת מוגלה נפשית, לפורקן פשוט.

כשאני רואה מטופל שהבין את המשמעות האישית העמוקה של קשייו אני לא רואה אדם מפורק או אדם שפרק עול. אני רואה ברק בעיניים ותחושה חזקה של יכולת לחיות, להשפיע על הגורל, בהירות לגבי מכשולים ששימשו כתמרורים, ונכונות לשלם מחירים לגבי בחירות בחיים. בראבק. 

ולעזאזל עם תיקון שגיאות בפלאפון שמתקן רק את מה שבאמת התכוונתי לומר ומשאיר את כל השגיאות. אני מזמין אתכם לתקן רק את השגיאות המהותיות שלי ולא למשל את הקריאה האדיוסינקרטית שלי בתיאוריות שונות.

טיפולים מסורתיים לדיכאון

"בחייאת אל תתמחה בפסיכיאטריה... אבל בעצם אולי כדאי שתקשיב לשיחה הזו", מצאתי את עצמי מזהיר באוטומט ואז מסייג במחשבה שנייה.

**

ד"ר רונדה פטריק היא ביוכימאית חנונית-על שחוקרת כל מיני נושאים כמו אריכות ימים, והשפעות של סגנון חיים ותזונה על הבריאות. היא לגמרי טכנית ונכנסת עם המרואיינים שלה לפרטי פרטים, ועושה אינטגרציה בין כמה רמות שלעיתים חוקרים בנפרד, מתוך נקודת מבט שמנסה לעזור לקבל החלטות בחיים האמיתיים. לפעמים אני מרגיש שבתור מדענית היא קצת נלהבת מדי לגבי ניסויים בעכברים ותולעים, ועפה עם השערות שטרם הוכחו בניסויים קליניים בבני אדם, אז צריך להאזין היטב ולהבחין בין מה שמוכח ומה שמעניין בדברים שלה. 

אחד הנושאים שהיא מתעניינת בהם הוא הורמזיס. זהו מצב בו לחץ מתון עושה אפקט הפוך מלחץ רב. למשל, ספורט יכול להיות לחץ מתון על הגוף שגורם להתפרקות של רקמות, תגובה דלקתית, ומאמצי איזון מחדש, באופן שמחסן את הגוף מפני לחץ של מחלה. אולי לא הסברתי את זה בדיוק. בכל מקרה היא מתעניינת בטיפול בטמפרטורה - קור וחום - על דלקתיות כדוגמא לגורמי לחץ מחסנים. עד כדי שהמרואיינים שלה לפעמים צריכים להזכיר לה שלא הכל זה הורמזיס, ושיש עוד אפקטים מעניינים ושתקשיב להם רגע. 

בראיון שאני מצרף היא מראיינת את ד"ר צ'אק רייסון, פסיכיאטר שחוקר טיפול בדיכאון באמצעות "היפרתרמיה", שזה בעצם סוג של סאונה משוכללת שפחות קשה לשהות בה. רייסון מסביר שחלק מהחולים הדיכאוניים מציגים דלקתיות גבוהה בגוף, והוא מחפש סיבה מדוע דיכאון שמלווה במדדי דלקתיות עשוי להיות תגובה הסתגלותית (עבור האדם הקדמון) לטפילים. רייסון מסביר גם שבדיכאון יש עלייה בטמפרטורת הליבה של הגוף. הוא מוצא שטיפול בחום, מקפיץ את טמפרטורת הליבה עוד יותר למעלה, ואז דורש מהגוף לווסת חזרה את הטמפרטורה למצב הנורמלי. אפקט פרדוקסלי שכזה. 

רייסון לא מסתפק בלספר על המחקר שלו בהיפרתרמיה, ומדבר על תפיסה רחבה מאוד של טיפול בדיכאון באמצעים מסורתיים אותם חקר. רייסון טוען שלמין האנושי נטייה לחפש חוויות התעלות רוחניות. במקומות בהם לאנושות לא הייתה נגישות לחומרים פסיכודליים שיזרזו כזאת חוויה, היו שימושים במה שיש - ריצה עד לתשישות, או אפילו שכיבה על תל נמלים והיעקצות עד הגעה לאופוריה מרעל הנמלים והכאב. ובכל זאת, רייסון מציע שמדיטציה, שיכולה לתת לאדם חויית התבוננות בעצמו מהצד, היא דרך יציבה ומבוססת יותר להגיע לחוויה רוחנית שכזו. מי שמסוגל ליצור כאלו חוויות בלי עזרת חומרים הוא כמו אתלט מוכשר בתחום התודעה, שלא צריך חומרים שיגבירו לו את הביצועים וישמטו אותו חזרה מטה כשתפוג השפעתם. 

הקשבתי לגרסת הפודקסט, ועכשיו אני רואה הווידאו עמוס בהסברים וקליפים ממאמרים אז נראה לי שאני אראה שוב. בכלל, תעקבו אחרי פטריק. היא מקסימה. 

https://www.youtube.com/watch?v=6DtJGJWjDys

מיידפולנס-מיינדלסנס

מייד אחרי מדיטציה, עוד על הכרית עם הקטורת והכל, אני מתחיל לגלוש בפייסבוק - להשיב טמטום על כנו. 


לפני שבועיים היה לי רגע של תובנה מיוחדת. מצאתי שאני מוסח במיוחד, והשיטה שלי לחזור לריכוז - לספור את הנשימות - רק הופכת ללופ מחשבות בפני עצמה, כשאני כל הזמן חוזר ל1. הפסקתי לספור את הנשימות, ועברתי להתמקד בתחושת הקור של האוויר שפוגש את הנחיר. ופתאום החשיבה המילולית והוויזואלית התחילה להפגיז אותי, כמו סרט שיצא ממקרן ומתחיל להתפזר בחדר בבלגאן, כשהמקרן מקרין אור נקי. לרגע חוויתי עצמי מחוץ למחשבות הללו, שבעדינות בעדינות עוטפות גם את הרגעים המדיטטיביים לכאורה. מייד אחרי התובנה הזו הרגשתי אבדן שליטה במשך כמה ימים, הפסקתי למדוט לכמה ימים, חזרתי לראות טלביזיה עד מאוחר, ללחוץ על הסנוז בזמן שאני אמור לקום בנחת, ולצמצם את מרחב החשיבה שלי חזרה לאוטומט תגובתי. מטופל שאני אמור להיות הספונסור שלו ולהשגיח שהוא מודט ברצף באפליקציה, ראה שאני לא מודט ושאל מה נסגר והחזיר אותי לתלם. 


החתירה למיינדלסנס היא חזקה. זו לא רק משיכה, אלא חתירה של ממש לטמטום. 


**
כמטפל, אני מוצא הרבה פעמים שהמודעות עצמה היא טראומטית. אני מוצא אנשים עם כוח על, כמו ראיית רנטגן, או חוש טלפתי, שהסביבה לא ידעה להכיל, שראו את הסדקים בסמכות ההורית. להיות ילד כזה, שתלוי בהורה וער למגרעות ההורה יכול ליצור חוסר ביטחון גדול, רצון להעלים את המודעות העצמית שיוצרת את הבעיה. ליצור איזשהו סימפטום שההורה יוכל לטפל בו בכל זאת, להעלים. וכך ליצור ניכור ממי שאוהב אותך. 


אני מדמיין מודעות רגשית כתיבת תהודה מאוד גדולה. כמו ילדים שמסתובבים עם קונטרבס ענקי על הגב. אין לו בהכרח מיתרים, ולא לימדו אותם לנגן. הם פשוט מסתובבים עם רצפטור ענקי על הגב, שמכביד, גורם להם להיות שונים, וקולט כל רעש פי כמה. פתרון טוב לבעיה הוא לדחוף את הכביסה המלוכלכת לתיבת התהודה. מפחיד להסתכל לריק הפנימי, כשתיבת התהודה גדולה כל כך. אבל המטאפורה של תיבת תהודה עוזרת לי לחשוב על הקושי להפיק סיגנל נקי מול כל כך הרבה פוטנציאל לרעש. 


אני אוהב נרטיבים מעצימים שאינם מאשימים. זה כח העל שלך - מודעות - שגרם לך להרגיש נכה, לא מתאים, חרד, דחוי. וזה הכח שעליך לכבוש מחדש. לראות את עצמך בחמלה, באהבה. טיפול יכול לעזור להבין איך הכוח שלך עובד כנגדך. חיבבתי מאוד את הסדרה LEGION בגלל הנרטיב הזה בעונה הראשונה. 


בעונה השניה של LEGION יש משהו קצת יותר מטריד, לגבי הרצון שלנו להיות אהובים, באופן שממסך ומטשטש את המודעות לדחפים החמדניים והאלימים שבבסיס רצון זה. אבל זה לפוסט אחר. 


בתמונה עשן של קטורת.
תמונה יכולה לכלול: ‏‏לילה‏‏

יום חמישי, 15 בנובמבר 2018

בכי

לא קל לי לבכות. הרבה פעמים העצב תקוע בגרון. זה גורם לי להעריך הזדמנויות לכך. סרט עצוב. שיר. חיבוק ארוך. שיחה נוגעת. 

לפעמים בכי הוא משהו לא שכלי, חוויה ישירה, ולכן הוא רב משמעות. הוא ממוסס רעיונות ומשחרר את החוויה.

לפעמים בכי נתקע. כלומר ממשיכים לבכות כל פעם מחדש כשנוגעים באותה נקודה. אני מרגיש אז שהבכי מילא תפקידו בסימון שיש טעינות רגשית לנקודה הזו, אך שלא די בקתרזיס, יש להגיע להבנה. 

למשל אדם שנעזב על ידי בן זוגו, ומרגיש נטוש ובודד ומלא עלבון. שוב ושוב ללא התקדמות. אלא שעם הזמן ככל שמנסים להבין מה הנקודה שהבכי מסמן לנו, מתגלה משמעות לנטישה. הוא מרגיש שזה הגורל שלו, שכפוי עליו להיעזב. ואז עם עוד בירור עולה גם כעס על מי שעזב, ומשם מתבהר גם הצורך באהבה וכבוד ואכפתיות מסוג שלא קיבל גם תוך כדי הקשר. ומשם מתבהר הצורך הייחודי באהבה כמשהו שלא תלוי באדם שעזב, אלא שייך לזהות של מי שנעזב. ופתאום הבכי מלווה בחיוך של התרגשות, תחושה שיש משמעות לסבל שעברתי.

בדרך כלל אני מרגיש טוב כשבמהלך פגישה עוברים על ספקטרום רגשות בין צחוק לבכי וחזרה. בין מיקוד בלב הכאב לבין משחק קליל. אני מרגיש פחות טוב כשאני מרגיש שהמטופל יחסית בסדר לאורך כל הפגישה ורק אצלי מצטבר גוש בגרון. 

**

אני מודה לאל על התחושה שלי בקליניקה הפרטית. נוח לי עם האנשים שאני עובד איתם. נוח לי במידת החיבור הרגשי שאני חש. אם אני נהנה מתחושת מגע עם כאב או סובל מתחושת הסתבכות רגשית -אני מרגיש שאני בוחר בזה. 

כשעברתי תקופות התמחות במסגרות כוללניות- חיל האוויר שם עבדתי כקב"ן, ומחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי- לעיתים הרגשתי ניכור נוראי מהכאב של מי שמולי. בני נוער, חיילים, שבכו כדי שאתגייס לצידם, תוך כדי שעלי לשמור על תפקיד מערכתי כלשהו מולם. אני כל כך שמח שאין לי תפקיד כזה יותר ששם אותי בניגוד אינטרסים מול מי שמבקש את עזרתי. הגשת הטישו הפסיכולוגית הרגישה לי אלימה וצינית בהקשר בו עליי לתת לאדם שמולי איזשהו מענה ביורוקרטי לגבי תנאי השירות שלו בצבא, כמו לומר "רק טישו תקבל". 

בבית החולים הפסיכיאטרי הבכי היה לי קשה מסיבות אחרות. חשתי שהאנשים שעבדתי איתם שם הביעו עצב הביעו עצב תהומי, או שהביעו אי הלימה מוזרה בין הבכי לבין הרגש ששידרו, שלפעמים הרגיש כמו הנאה מחיטוט בפצע. ככל שהעמקתי את מגעי הרגשי עם אנשים בסביבה הרגשית הפסיכוטית, חשתי עצב עמוק יותר משלי. תוך כדי ההתמחות מצאתי עצמי משתדל לשרוד את העומס הרגשי. אבל בשנה שעברה מאז לקחתי על עצמי לחקור את עומק העצב שלי. אולי בקרוב אערוך ואפרסם פוסט ישן שכתבתי בו חלומות שחלמתי תוך כדי העבודה במחלקה הסגורה. 

**

בכל זאת המחלקה הסגורה לימדה אותי לשהות במצולות הים, איפה שכובד הדיכאון מוחץ, ולחכות שם גם לאנשים שפוגשים אותי בקליניקה. פיתחתי יכולת לשהות במקום הזה שרוב האנשים מבלים את רוב חייהם בבריחה ממנו. אני מרגיש שהעבודה שלי במקום זה היא פשוטה מאוד, פשוט לאפשר להם לנשום שם, להרגיש את מבוע התחושות שלהם מבלי לברוח ממנו. לחוש את התחושות הבסיסיות של חוסר שליטה, התהוות, ניסיון להיאחז ואבדן, ניסיון להתרחק וקריסה חזרה למרכז. 

**
בתמונה: ניסיון לחתוך קוביות שוות שנעצר בבכי.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏מזון‏‏

יום שישי, 9 בנובמבר 2018

מרירות, חוסר שייכות, וניכור



קראתי איפשהו בעיתון שמדענים בריטים (עלק) מצאו שאנשים מרירים מעדיפים אוכל מר.

ומדוע שאדם יעדיף את המר על המתוק?

פיזית, נטען שהמרירות המתונה מגרה את הגוף להתנקות מרעלים, כי היא עצמה מרמזת על רעילות. 

ובנפש, אולי אנשים מחפשים לרפא הרעלה גדולה שספגו באמצעות רעילות יומיומית שמגרה אותם להוציא החוצה משהו. 

כך הם מתמרמרים על עבודה, אהבה, פוליטיקה, ועוד, ובעצם נותנים פתח לעצב קמאי לבצבץ החוצה. 

בתמונה: מרווה. בלי סוכר.



** 
אתמול השתתפתי בהנחיה של מפגש חלימה חברתית במסגרת אירוע התרמה לילדי פליטים שמכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו ארגן בבית הספר ביאליק רוגוזין. כולם היו לבנים בחדר, ואחד הדימויים החזקים שעלה היה חרדים (השחורים). נושא הפליטות שב בכל מיני גלגולים. בהתחלה חשתי שהחלומות מזכירים לנו כמה הפליטים שמגיעים לשערינו אינם רק סימן לאסון שהתרחש שם, אלא גם רמז למשהו שעלול לקרות כאן. השיחה נמשכה לכל מיני כיוונים, חשבתי שהשואה והפליטות היהודית עלתה דווקא כהצדקה לאי הזדהות (הם לא ילמדו אותנו מה זה פליטות). לבסוף נזכרתי בספרו של קונדרה, בו הוא מתאר אישה שעזבה את צ'כיה וחיה כזרה בצרפת, ואז שבה לצ'כיה כדי לגלות שהיא זרה גם שם, ולמעשה נותרה פליטה בכל מקום בחייה. 

פליטות, או חוסר שייכות, מתבטא בין היתר בכך שאין עם מי לחלוק פרטי רקע, נוסטלגיה, וכל מיני מובנים מאליהם. חשתי שבמטריצת החלימה, בה אנשים מכניסים אותי לתוך חלומותיהם ועוזרים לי לרגע לראות את עולמם באופן שאינו מאיים עליי, אני מרגיש שהם קצת פחות זרים לי, שאולי נוכל אםילו לחלוק נופי חלומות מהילדות.

**

לאחר מכן אצתי רצתי לקבוצת הקריאה, בה אירחנו את הפסיכואנליטיקאי ד"ר איתמר לוי ששוחח איתנו על כתבי מסוד חאן, אותם נקרא השנה. הוא עבר איתנו בעדינות אינטלקטואלית על ההבדלים הדקים בין מושג הפרברסיה הקליינאני וזה שחאן מנסח. פרברסיה יכולה להיות מוגדרת כמין ללא נוכחות אינטימית, כלומר ללא נוכחות של האני האמיתי. הפרוורט זקוק למקום בו יוכל לאבד שליטה, ולשם כך הוא מוצא לעצמו קרבן, מפתה את הקרבן להפקיר את עצמו לידיו, וחוזה מעמדת שליטה בחוויית אבדן השליטה של הקרבן. אך הוא נותר לא מסופק כי הוא לא באמת חווה אבדן שליטה, כי העצמי האמיתי שלו נותר מוגן הרחק, בעוד שהעתמי הכוזב הוא שעסק במניפולציות הפרוורטיות. 

התעכבנו על רעיון הניכור. לוי הסביר שחאן מצא עניין במיוחד במאמרו של וויניקוט "היכולת להיות לבד". לפי חאן, האדם אינו רק מתקשה להיות באינטימיות אלא גם דוחה אותה. השמירה על פרטיות, היכולת לדרוש ספייס, והדחייה של התכווננות לסביבה הינם הישגים התפתחותיים לפי כיוון חשיבה זה.

יום שני, 5 בנובמבר 2018

החלמה ממחלה נפשית

שלטי בחירות אחרי בחירות מזכירים לי החלמה ממחלה נפשית.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏מחייך‏, ‏‏‏‏עץ‏, ‏‏מגרש כדורסל‏, ‏נעליים‏‏‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏‏



אני לא מתכוון להגדרות פסיכיאטריות של מחלת נפש.


לפעמים אנשים מושכים איזה עיוות בחייהם לאורך שנים. איזו עסקה גרועה בעבודה, ביחסים המשפחתיים, הלקאה עצמית לא הגיונית. ולפעמים, אם הם בני מזל, זה עובר להם. 


כמו פוסטרים של בחירות, פתאום המאמץ לצייר מציאות רצויה פשוט הופך לא רלבנטי ברגע. 


זה יכול להיות רגע מדכא, כי העסקה הגרועה כנראה הגנה מפני תחושות קשות יותר. הרסניות יותר. מהר מאוד אנשים עלולים לחפש לעצמם עיוות רגשי אחר להסתתר באמצעותו. 


במונחים פסיכואנליטיים, ריביר הייתה אומרת שמדובר במטופלים שיוצרים העברה כוזבת כדי לשמר סטטוס קוו של עבודה מדומה שמונעת עבודת עומק שנחווית כבלתי אפשרית וקטסטרופלית בפוטנציה. אני הייתי מתקן ואומר שמטופלים אלו מבקשים קואצ'ינג ולא אנליזה, וזה בסדר. רוזנפלד היה מוסיף את הדימוי של העסקה הגרועה כתשלום פרוטקשן למאפיה. זו כאילו הגנה מפני פורענות אבל ההגנה עצמה היא מה שמבטיח את הפורענות בסופו של דבר. הייתי מדייק שלעיתים תשלום הפרוטקשן הוא עניין של הקרבת הטווח הארוך והבנייה לטובת הטווח הקצר וההקלה מלחצי הישרדות. במקרה זה קואצ'ינג שמתמקד בעתיד אסטרטגי ומדלג על המהמורות בטווח הקרוב יכול פעמים רבות לחשוף את עיוותי האסטרטגיה הנוכחית. ושטיינר היה אומר שהעיוות הרגשי הזה משמש מסתור מפני התפתחות. וגם להיפך, העיוות משמר את עצמו באמצעות העמידה במקום. כשאני עובד עם אנשים שמנסים להסתתר ככה אני נזכר בסרט הקוראני להרגיש בבית, בו הגיבור הוא אסיר הלומד להיות הצל של הסוהרים כדי לחמוק מהכלא. אני גם נזכר בשורה שאירווינג מצטט מדיקנס, בתקנות בית השיכר: "אם אהיה הגיבור בסיפור חיי, או שמא משרה זו תנתן לזולת, זאת ועוד יגלו הדפים הבאים". כלומר, אני מוצא במחבוא דרך שלא לקחת בעלות על החיים. 


אני יכול לפעמים להגיד למישהו מזל טוב, החלמת ממחלה ממושכת. אולי זה מוזר לו כי הוא בדיכאון אחרי פרידה או שמצא עצמו מובטל איכשהו. אך אני עשוי לראות קריסה גדולה יוצר שציפתה לו בהמשך הדרך לו היה מתמיד במסלול שהיה בו. זה אולי קצת מתנשא, וברור שאני לא פשוט מסמן עוותים רגשיים בחיים של אנשים ואומר להם להפסיק עם זה כמו ורדה רזיאל ז'קונט. אני בהחלט נכנס פנימה ומחפש את קצה החוט הנכון שיתיר את הפלונתר ולא יהדק אותו. אבל אני כן רואה בהתפנות מעיסוק לוכד כהחלמה, לפחות בתחום הרגשי בו אני ממוקד.


ואיך מחלימים? -קודם כל אסייג שכרגע זו אמנות ולא מדע. כי אם אני משתלט למטופל/למתאמן על ההתמודדות, זה לא שלו, אין בזה בחירה ובעלות. משהו במתן עצות ותשובות חוטא מהותית לאמת הרגשית שמאופיינת בתהליך מתהווה, בו האמת הרגשית מתגלה מתוך אי ודאות מוחלטת. ואינטראקציוני בו הדבר שמתהווה תלוי באופן בו אני תופס אותו ואפילו בוחר בו. 


ואיך כן? - קודם כל אצייר אמת רגשית. אני מדמיין שיש לאדם מרכז רגשי, גרעין. בדרך כלל הוא ריק, ומעורר תחושות משניות של חוסר אונים, בלבול, תלות, חרדה. הוא נתפס כחמקמק כי הוא ריק שנובעים ממנו דברים אבל אי אפשר למצוא את הסיבה הראשונה שלהם. זה כמו פרקטל של אדוות שיוצאות ממרכז עמוק שלא ניתן להתמקד בו לגמרי אלא רק באדוות סביבו שמסמנות אותו וחומקות כי הן לא הוא עצמו.


אז מחלה נפשית או עיוות רגשי הוא סוג של אסטרולוגיה שעוקבת אחרי האדוות ןמנסה ללכוד באמצעותן אחרי המרכז החמקמק. בריאות נפשית היא היכולת לחוש בחוסר וודאות האמיתי של הקיום, ולהתייחס לאדוות כמה שהן, תופעות חולפות בלבד. לכן התחלתי עם שלטי הבחירות יום אחרי הבחירות, כי הם חושפים כמה הכל חולף, כוזב, נראה חשוב לרגע, ושנייה אחר כך מותיר אותנו בלי הרבה ביד. ולא אני לא עצוב על זמיר הוא די דחה אותי. 


אז תפקידי הוא לעזור לאנשים שאני עובד איתם להתייחס לאדוות כאדוות, להיות גמישים איתן, לשחק בהן, לעקוב אחריהן קרוב יותר למרכז. ולשהות קרוב למרכז, להיות קשובים אליו. לשאת בחוסר הוודאות, להבין שאין שליטה מלאה אבל אפשר לחוש יותר שליטה אם מבינים שלוח המשחק בתנועה שלא ניתנת לניבוי. לפחות ככה נראה לי כרגע....

**
עיוות רגשי כמקום מסתור בפני התפתחות:

http://orspsychoblog.blogspot.com/2016/02/steiner-see-seen-narcissism-2011.html

הגנה כפרוטקשן

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/02/narcissism-rosenfeld-1964.html


תגובה שלילית לטיפול לפי ריביר:

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/05/Joan-Riviere-Negative-Therapeutic-Reaction-1936.html

הקטע הזה עם חוסר אונים בבסיס המצב הקיומי

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/08/seperateness.html

יום שבת, 27 באוקטובר 2018

מטפל שלא שותק

אני חושב שאני מטפל שמדבר בטיפול.

אולי זה קשור לצד הקואצ'ינגי שלי, שבו חשוב שאדחוף את עצמי פנימה לתהליך של המתאמן. קואצ'ינג נסמך מאוד על מודלינג ועל הבנייה. אבל גם כשמדובר בתהליך פסיכואנליטי, שהמוקד שלו הוא לאפשר למטופל לעבור תהליך משל עצמו, ושעליי לאפשר לו מרחב ולא להידחף - אני מדבר די הרבה. 

בהתחלה הייתי שותק. הייתי חושב המון. זה היה מלחיץ את המטופלים. הייתי במסגרת ההכשרה שלי במרפאה אוניברסיטאית, והמדריכה שלי אמרה, טוב אולי כדאי שתדבר, לא משנה מה ממש, תהיה חברותי אתה טוב בזה. אז בהתחלה הרגשתי שאני אומר שטויות, ושעוד לא הבנתי הכל אז מה שאני אומר כנראה לא מספיק מבוסס ונכון. לאט לאט למדתי לשלוף מהמותן ולהגיד דברים שנכונים לרגע. השנים עברו, הביטחון שלי גבר, והספונטניות בדיבור הפכה לסימן חשוב של חופש משותף שלי ושל המטופל לחשוב ביחד. 

היום אני מרגיש שהסיבה שאני יכול להפר את קוד השתיקה של הפסיכולוגים היא שאני יודע מהי עבודה פסיכולוגית. אני מזהה את הפריפריה והמרכז, את התנועה פנימה והחוצה, ואת התגובות שמתעוררות בי מתוך האינטראקציה עם המטופל. לקח לי הרבה זמן לבסס את התחושות הללו בבירור ולעבוד איתן. אני מרגיש שהדיבור שלי אכן מטשטש משהו במיקוד פנימה של המטופל. אבל שאני יודע היטב להשתמש בדיבור כדי לאסוף חזרה פנימה.

לפעמים אני מפליג במונולוגים שלמים שאין לי מושג אם הם בכלל נכונים תחבירית, יש בהם קיטועים של דקה פה ודקה שם שאני חושב בהן, תוך כדי הדיבור אני פתאום מגלה שמה שאני אומר לא נכון, ואני מנסה להבין איך לומר דברים אחרת. בסופם אני עלול לנסות לפרש את עצמי ולהגיד, אז אולי הנמשל של כל זה הוא שהכל בסדר, או משהו כזה. לפעמים אני שואל את המטופל אם הוא הבין מזה משהו, כי אני הייתי בעיקר נאמן למקום הרגשי בתוכי, והמילים היו מה שיצא משם, גם אם הן לא הסתדרו הכי. אני מאושר כשאני רואה מטופל בהזדמנות אחרת מפליג ככה גם, משנה כיוון באמצע, מציף כל מיני דברים מהעומק בלי קשר שהוא מזהה, ואז שואל אותי אם הבנתי משהו. זה מרגיש לי כאילו אנחנו משחקים במשחק בלי חוקים שעדיין אשר להיות טובים בו. ככה אפשר לעבור בין צחוק לבכי להיזכרות למחשבה פרקטית תוך כמה רגעים.

לפעמים בכל זאת יש גבול לדיבור. כשיש תחושה שקשה להעביר במילים. היא עוברת דרך הבטן, אולי אני מרגיש עצב שלא מתוקשר, וכשאני מנסה לתקשר אותו זה מרחף באוויר ומסרב לנחות. לפעמים צריך לעבור מדיבור למעשים, למשל בחיתוך הפגישה ברגע מסויים, בסגירת החלון, או בקניית חלב בדרך לפגישה. לפעמים המעשה, כמו ליזום שיחת טלפון, מאפשר את הדיבור. ולפעמים כשהדיבור קולח מדי, אני עוצר ואומר, שמע זה לא אמור להיות קל כל כך לדבר על הנושאים העמוקים והעמומים שאנחנו לכאורה מדברים עליהם, אולי זה לא זה. וזה גם קשור מאוד ליכולת שלי לזהות מתי עבודה פסיכולוגית נעשית. 
**

למי שרוצה לקרוא בשפה קצת יותר פסיכואנליטית, אני מציע שלושה מאמרים שעיצבו את החשיבה שלי בנושא. 

הראשון, "התקפות על החיבורים" של ווילפרד ביון, עוסק בנטייה של המטפל להתרחק רגשית מהמטופל ולסרב לחווית האחדות שהמטופל מבקש, בעוד שמילים משמשות להרחיק בינהם. זה מעניין כי מילים הן חיבור בין אנשים שמכיר בכך שהם נפרדים. בהתחלה המטופל מבקש שהמטפל ידבר כדי שלא ירגיש שהמטפל מתנכר אליו, בעוד שבשלב מאוחר יותר המטופל בעצם מבקש מהמטפל לשתוק כדי שלא ירגיש שהוא נהדף על ידי החשיפה של רגשותיו האינטימיים ביותר לדיבור. 

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/04/bion-attacks-on-linking-1959.html

השני, הוא "שימושים אקספרסיביים בהעברה נגדית" של כריסטופר בולס. מזמן לא חזרתי אליו. שני דברים זכורים לי ממנו. הראשון הוא שהמטפל לעיתים לכוד תקופה ארוכה (חודשים, שנים) במצב רוח שהמטופל מייצר אצלו ושהוא לא מזהה, ושהבאת אותו מצב הרוח לביטוי הוא הישג משמעותי שמשנה את מהלך הטיפול. והדבר השני, הוא תיאור של מטופלת שהגיעה עם נרטיב מסוים לגבי הבעיה שלה, וניסתה להבנות את הטיפול ככזה, אך ממבט על היחסים הטיפוליים ויחסי ההעברה שנוצרו, הנרטיב נראה כמשרת צורך עמוק יותר שלא נכלל בו, ונרטיב חדש היה צריך להיבנות עם המטפל. 

http://orspsychoblog.blogspot.com/2013/07/bollas-transference-intuition.html

אגב, כשאני עובר על הטקסטים הללו כעת יש לי בעיה עם ההתייחסות הפטרונית או הפרנואידית למטופל כמישהו שפועלים עליו ופועל עלינו. כי מי אנחנו? 

והשלישי, הוא "המטופל שקשה להגיע אליו", של בטי ג'וזף. שם ג'וזף מתארת מטופל ששרוי בשתיקה הגנתית, ומתצפת במטפל המנסה לדבר איתו מעמדה מוגנת, כמו מציצן. אם המטפל ינסה לדובב את המטופל, אולי המטופל ייענה לו. אבל החלק במטופל שצריך ליזום בעצמו קשר עם המציאות ייקבר עמוק יותר מתחת לחלק שנענה ליוזמה חיצונית. זה קצת ספציפי יותר לדיבור של המטפל על חשבון שתיקה חשובה שיכלה להיות. 

http://orspsychoblog.blogspot.com/2015/05/Betty-Joseph-1975-the-who-is-difficult-to-reach.html