סיפורו של שליפָּה, יוגי הזאבים, כפי שמסופר על ידי פרופ' רוש:
לפני שנקרא שליפה בשמו, היה בן לקסטה נמוכה, חוטב עצים, שגר ליד שדה הגופות של ביגפור. להקות זאבים היו מגיעות מדי לילה לטרוף את הגופות (בשדה גופות, מניחים גופות אדם להירקב או להיאכל על ידי חיות פרא). הזאבים היו מייללים בלהקה כל הלילה, עד כדי שאבד תיאבונו של שליפה ביום, וגם לא יכול היה לישון בלילה, מרוב שפחד מיללת הזאבים.
ערב אחד הגיע יוגי נודד לבקש אוכל. שליפה האכיל והשקה את הנווד. כשהתרצה, גמל היוגי לשליפה בשיעור על הערך שבפחד מסמסרה (קיום יחסי) ולימוד הדהרמה. שליפה הודה ליוגי, אך הוסיף, 'כולם מפחדים מסמסרה, אך לי יש פחד מסויים. זאבים מגיעים לשדה הגופות ומייללים כל הלילה, ואני אינני אוכל, אינני שותה, ואינני לומד את הדהרמה. האם תוכל בבקשה לתת לי מנטרה שתתגבר על יללת הזאבים?'. היוגי צחק וענה 'טיפש. במה יועיל לך לאכול בגרגרנות כשאינך יודע מהו מזון? במה תוסיף לקיומך שינה מטמטמת, כמו מוות, אם אינך יודע מהי מנוחה? במה תיטיב איתך הכחדת היללות של הזאבים באמצעות כישוף של כעס, כשאינך יודע לשמוע, או לחוש בכלל?'
'אם תקשיב להוראתי, אלמד אותך להכחיד כל פחד'. שליפה קיבל את הנווד כמורה, נתן לו את המפתח לביתו ובו כל רכושו, והשתחווה אל ברכיו בתחינה לשיעור. לאחר שחנך את שליפה, הורה לו היוגי לגור בשדה הגופות לצד הזאבים, ולהגות ללא הפסקה בכך שכל צליל שישמע הוא זהה לגמרי ליללות הזאבים. שליפה ציית. אט אט למד להכיר את טבעם של כל הצלילים ואת טבעה של המציאות. הוא הגה בכך תשע שנים, התגבר על כל העירפולים וההסתרות שבגופו ובשכלו, הכחיד את כל פחדיו, והגיע להארה גדולה.
לאחר מכן, לבש פרוות זאב לכתפיו, ונודע כשליפה (=יוגי הזאבים). הוא לימד את תלמידיו שיעורים רבים לגבי טבעם של התפיסה והמציאות. הוא לימד על אחדותם של הדברים הנראים, הריקנות, החוכמה, והאמצעים התבוניים. לבסוף, במו גופו כפי שחי, עבר לממלכת הגיבורים.
הערותיי:
אני מנסה את זה לפעמים. וואלה לא פועל.
לפני שנקרא שליפה בשמו, היה בן לקסטה נמוכה, חוטב עצים, שגר ליד שדה הגופות של ביגפור. להקות זאבים היו מגיעות מדי לילה לטרוף את הגופות (בשדה גופות, מניחים גופות אדם להירקב או להיאכל על ידי חיות פרא). הזאבים היו מייללים בלהקה כל הלילה, עד כדי שאבד תיאבונו של שליפה ביום, וגם לא יכול היה לישון בלילה, מרוב שפחד מיללת הזאבים.
ערב אחד הגיע יוגי נודד לבקש אוכל. שליפה האכיל והשקה את הנווד. כשהתרצה, גמל היוגי לשליפה בשיעור על הערך שבפחד מסמסרה (קיום יחסי) ולימוד הדהרמה. שליפה הודה ליוגי, אך הוסיף, 'כולם מפחדים מסמסרה, אך לי יש פחד מסויים. זאבים מגיעים לשדה הגופות ומייללים כל הלילה, ואני אינני אוכל, אינני שותה, ואינני לומד את הדהרמה. האם תוכל בבקשה לתת לי מנטרה שתתגבר על יללת הזאבים?'. היוגי צחק וענה 'טיפש. במה יועיל לך לאכול בגרגרנות כשאינך יודע מהו מזון? במה תוסיף לקיומך שינה מטמטמת, כמו מוות, אם אינך יודע מהי מנוחה? במה תיטיב איתך הכחדת היללות של הזאבים באמצעות כישוף של כעס, כשאינך יודע לשמוע, או לחוש בכלל?'
'אם תקשיב להוראתי, אלמד אותך להכחיד כל פחד'. שליפה קיבל את הנווד כמורה, נתן לו את המפתח לביתו ובו כל רכושו, והשתחווה אל ברכיו בתחינה לשיעור. לאחר שחנך את שליפה, הורה לו היוגי לגור בשדה הגופות לצד הזאבים, ולהגות ללא הפסקה בכך שכל צליל שישמע הוא זהה לגמרי ליללות הזאבים. שליפה ציית. אט אט למד להכיר את טבעם של כל הצלילים ואת טבעה של המציאות. הוא הגה בכך תשע שנים, התגבר על כל העירפולים וההסתרות שבגופו ובשכלו, הכחיד את כל פחדיו, והגיע להארה גדולה.
לאחר מכן, לבש פרוות זאב לכתפיו, ונודע כשליפה (=יוגי הזאבים). הוא לימד את תלמידיו שיעורים רבים לגבי טבעם של התפיסה והמציאות. הוא לימד על אחדותם של הדברים הנראים, הריקנות, החוכמה, והאמצעים התבוניים. לבסוף, במו גופו כפי שחי, עבר לממלכת הגיבורים.
הערותיי:
אני מנסה את זה לפעמים. וואלה לא פועל.
