על "התקפות על החיבורים" לווילפרד ביון (1967)

מחר עלי להציג לקבוצת הקריאה את הפרק "התקפות על החיבורים" מספרו של ביון "במחשבה שנייה" (1967). פרק זה נודע בחשיבותו ובקושיו. בתור טקסט חשוב וקשה, היו לו הדהודים ורדוקציות בתרבות הטיפולית הפופולארית שכל הדיוט יכול לתפוס. והקריאה בטקסט המקורי, מלוכלכת בהדים אלו. לא ניתן לקרוא אותו כפי שהתפרסם, להבינו על רקע קליין, את האופן בו הוא מפרש את קליין שלא היה ברור מאליו, להבין מה השאלות הבוערות שעליהן ענה. לא ניתן להבין מה התארגן במחשבה הקלינית מאז אותו פרק שמטה את הבנתנו אותו לכיוון מסויים. זה כמו לקרוא את רומיאו ויוליה עכשיו, מתוך תרבות שהתעצבה לפיו, מתוך שפה שהתעצבה לפיו, כשכל הגולמיות שלו נלעסה והפכה לאבני בניין של משמעות. אשתדל להתעכב על האופן בו ביון רוקם משמעויות, כדי שלא לקרוא אותו באופן מקובל מדי או מופרע מדי.

הדבר הראשון שאשתדל לעשות הוא לקרוא אותו הפוך. ביון דורש מהקורא סבלנות מול מבנה פירמידלי של הטיעונים שלו. אנסה להקדים במסקנותיו, ולאחר מכן להסביר ניתוחו את התצפיות ולבסוף את תצפיותיו על רקע תיאורטי ברור.

מבוא:

• ישנו חלק פסיכוטי באישיות. אחד המאפיינים שלו הוא התקפות הרסניות על כל מה שממלא פונקציה של חיבור בין אובייקטים. 
• ביון נסמך על התיאוריה של מלאני קליין, לפיה לתינוק יש פנטזיות של התקפות סאדיסטיות על השד, לפיה התינוק מפצל היבטים של האובייקט בתפיסתו, ולפיה התינוק פועל באמצעות "הזדהות השלכתית" כדי להשליך את החלקים המפוצלים באישיותו על אובייקטים חיצוניים, וכן לפי תפיסתה לגבי השלבים המטרימים של תסביך אדיפוס. 

מסקנות:

• ביון מסביר כי נפשו של המטופל מכילה אובייקט מופנם הרסני. אובייקט זה מתנגד לחיבורים בחשיבה. הוא תוקף את הצורה הפרימיטיבית ביותר של חיבור בין האדם לסביבתו, באמצעות הזדהות השלכתית נורמלית. וכן הוא תוקף צורות מתוחכמות יותר של תקשורת מילולית ואמנות. החיבורים הם בין חלקי אובייקט פנימיים, ומול אובייקטים חיצוניים.
• המתקפה מתבצעת מתוך שנאה. האדם חווה רגשות עוצמתיים שאינו יכול להכיל בתוך מבנה אישיותו. מבנה נפשו אינו בשל דיו לשרוד רגשות אלו, בינקות, או בהתפתחות מעוכבת, או משום שהוא סובל מפסיכוזה. הרגש מחבר בין אובייקטים ונותן מציאות לאובייקטים שאינם העצמי. ההכרה באובייקטים שאינם העצמי סודקת את ההגנות הנרקיסיסטיות הראשוניות. ההגנה הנרקיסיסטית הראשונית היא שהכל אחד, ואין הבדל ביני לבין העולם, ואני שולט בעולם סביבי.
• בתחילת החיים המפגש עם אובייקט חיצוני הוא המפגש עם השד, שמספק ומתסכל את התינוק לפי היענות והתאמה לצרכיו. השד הממשי של האם מופנם כאובייקט פנימי חלקי - כלומר, התינוק לא תופס את האם כסובייקט, או אפילו כאובייקט מורכב ומרובה היבטים, אלא רק כאובייקט בעל פונקציה מזינה או מתסכלת. ואף אינו מסוגל לחבר בין שני היבטים של אותה פונקציה של השד האימהי. התינוק רואה אובייקט חלקי של שד טוב - מזין, ואובייקט חלקי של שד רע - מתסכל.
• השד אינו רק מזין, אלא בעצם גם מכיל את הרעב של התינוק, את התסכול שלו. כשהתינוק בוכה ברעב הוא אינו רק מחפש משהו לנשנש, אין לו את מסגרת החשיבה המאפשרת לו להבין שהחוסר שהוא חש יתמלא, או בכלל להבין שמדובר בחוסר ולא בהתפרקות כללית ומוות. כשהאם מאכילה את התינוק היא לא רק משביעה אותו, אלא גם מרגיעה את הפחד שלו מהתפרקות וכיליון.
• באופן בריא, האם חשה את חרדת הכיליון של התינוק, ומגיבה אליה באופן קשוב ומאוזן. קשוב במובן שהיא מרגיעה אותו ומספקת את צרכיו שנחווים כקריטיים, ומאוזן במובן שאינה נבהלת ומראה לו שהמצב אינו קטסטרופלי. אי הכלה של רגשות אלו, עלולה להיות כשהאם הופכת לקורבן החרדה בעצמה - חשה שצרכי התינוק משתלטים עליה ואם לא תזין אותו הוא ימות, ואז מזינה אותו באופן שאינו קשוב לו, כופה האכלה או נמנעת ממנו לפי חרדתה שלה. כך לעיתים האובייקט החלקי המופנם של השד האימהי הוא כזה שאינו מכיל רגשות קשים מצד התינוק.
• השד המופנם הוא זה שאמור לאפשר לאדם הבוגר להכיל את רגשותיו, לקבל אותם, להרגיע אותם, לתת להם משמעות ופתרון. זוהי היכולת של אדם להכיל את עצמו. כשהשד המופנם אינו מכיל רגשות, הוא נתפס כמתסכל ונעשה שנוא.
• ככל שהשנאה והתוקפנות כלפי השד הרע גוברים, כך התינוק שאינו תופס את מימד הזמן בסיבתיות, מתחיל לחשוש מכך ששנאתו היא זו שגורמת לשד להיות רע. זוהי הפנמה של התוקפנות שיוחסה קודם כל לשד המתסכל, ועכשיו מיוחסת לעצמי השונא. משום שהעצמי נתפס עתה כשונא ומעורר את התוקפנות של השד הרע, התינוק מתחיל לחשוש מפני נקמנות השד. ככל שהתסכול מהשד גובר, כך גוברת השנאה כלפיו, וכך גובר החשש מנקמה על השנאה. השנאה מושלכת על השד והופכת רודפנית.
• אולם גם אם השד מספק את הצרכים של התינוק, והאם מגיבה באופן קשוב ומאוזן, הרי שהתינוק עלול לפתח שנאה כלפי השד. זאת משום שהאם נראית שלווה מול רגשותיו הבלתי נסבלים של התינוק, ומשום שהטוב שהיא מעניקה לתינוק מעורר בו צרות עין, וחשש מתלות חיונית. צרות העין הופכת את הקבלה של הטוב למלאת טינה על שהוא נמצא אצל האחר.
• כך מי שהחלק הפסיכוטי של האישיות שלו חזק יותר- רגשותיו חזקים יותר ובלתי נסבלים עבור האגו שלו, הוא תוקפני, ונוטה להרס - עלול לחוות שנאה גם כלפי אם שמכילה אותו. כך או כך, אם השד נחווה כלא מכיל או כמכיל ומעורר צרות עין על כך, הרי שהוא נעשה שנוא, ובמקום לאפשר עיבוד והפנמה מחדש של הרגשות בעוצמה שניתנת להכלה על ידי האגו המוחלש, המפגש עימו רק מוסיף רגשות קשים ומעצים אותם.
• ההתקפות על החיבורים הן התקפות על הקשר עם עצמי ועם הסביבה. החיבור נעשה באמצעות הרגשות - אהבה, הוקרת תודה, שנאה, אשמה וכו'. במקום חיבור רגשי, החלק הפסיכוטי של האישיות מדגיש חיבור לוגי או מתמטי. אולם חיבורים אלו אינם סבירים רגשית, הם בהכרח לא חיבורים רגשיים. וכך אלו חיבורים חסרי היגיון מציאותי, אכזריים ועקרים. הם עקרים משום שאינם מולידים משמעות רגשית, משום שזו בלתי נסבלת ולכן היא מותקפת.

הפרעה להתפתחות הנפש:

• הקשר מול האם נעשה תחילה בהזדהות השלכתית ברמה הפרימיטיבית, וברמה המתוחכמת באמצעות דיבור. הזדהות השלכתית הינה העברת רגשות באופן גולמי לאם, שמפנימה אותם, מאזנת אותם בתוך אישיותה החזקה ומחזירה אותם מתונים יותר וניתנים להכלה אל התינוק. לדוגמא התינוק שבוכה בהיסטריה גורם לאמו לחוש את חרדת הכיליון שלו, והיא עצמה מתמלאת בחרדה מפרקת, אולם היא גם יודעת מה עליה לעשות כדי לטפל בו, ולכן אינה מתפרקת מחרדה זו ופונה לטפל בו. עם התפתחות היכולת לדבר על רגשות, יש צורך פוחת בהעברת רגשות גולמיים, ויש יכולת להעבירם בתור משמעויות מילוליות וסמליות. הילד יכול לבקש שוקולד, וגם אם הוא ממש חייב שוקולד, הרי שהקונספט של רעב ושובע כבר ברור לו, והוא אינו חושש מהתפרקות, וגם יש ביכולתו לערוך משא ומתן מסויים על סיפוק צרכיו, ואינו חושש מתלות באם עימה אינו יכול לתקשר. 
• הזדהות השלכתית מאפשרת לתינוק להפנים בחזרה רגשות, וכך ללמוד על סביבתו. אולם, כאשר הרגשות קשים מדי, או שהאם מסרבת לשמש כלי קיבול לרגשות הקשים של התינוק, או שהתינוק תוקפני מדי, יש הפרעה לדחף לסקרנות, והכחשה של ההזדהות ההשלכתית. התינוק אינו יכול להפנים רגשותיו בחזרה. כך אינה מתאפרת התפתחות נורמלית. 
• בטיפול באדם הבוגר, נראה כי גם אם המטופל מסוגל לתקשר ברמה המילולית, הרי שחסרים לו מאפיינים מסויימים של התפתחות. המטופל אינו יודע לנסח שאלות סיבתיות כגון "מדוע?". הוא יתלונן על הלכי רוח קשים, שהוא פועל באופן שיטתי כדי לייצר. ביון מדגיש כי חשוב לציין בפני מטופל כזה כי אינו מעוניין באמת לדעת למה הוא סובל ממצבים אלו. בחשיפת חוסר העניין, עשוי המטופל להתחיל לחקור את נושא הסיבתיות, אותו נמנע מללמוד בעבר.

סופר אגו:

• החיבור תינוק-שד נסמך על הזדהות השלכתית והפנמה שלה. כישלון הפנמה גורם לשד להיחוות כעויין לסקרנות של התינוק, וגם לאמצעי ההזדהות ההשלכתית. 
• שד מבין יותמר על ידי צרות-עין של התינוק לאובייקט חמדני, שמפנים את ההזדהות ההשלכתית כדי להרוס את הרגשות של התינוק. כלומר, ההורה המבין את התינוק, נחווה באופן רודפני, כמי ששואב ממנו את הרגשות.
• המטופל מאמין כי על ידי הבנתו המטפל מנסה לשגעו. נגיד: "אתה מבין אותי סופסוף, סופסוף מישהו מבין אותי, כאילו אתה בתוך הראש שלי, איך זה שאתה מבין אותי כל כך, אתה בתוך הראש שלי, למה אתה נכנס לי לתוך הראש???"
• זהו סופר אגו מחמיר והרסני לאגו. סופר אגו זה הינו אובייקט שלם. בשלב הסכיזופרנואידי רוב האובייקטים אינם שלמים. תפיסת אובייקט שלם כה הרסני ומאיים על התינוק, מפריע למעבר לשלב הדפרסיבי של תפיסת האובייקטים כשלמים. בשלב הסכיזופרנואידי שולטים אובייקטים ביזאריים המורכבים מרכיבי סופראגו רודפני.

תוצאות ההתקפות על החיבורים:

• אצל הפסיכוטי, ישנה נטייה מולדת להרסנות, צרות עין ושנאה. הסביבה יכולה לשפיע לרעה גם כן כאשר היא מונעת התמודדות עם רגשות קשים דרך ספליט והזדהות השלכתית. שילוב בין נטייה מולדת זו לסביבה מרעה שכזו, גורם להתקפות על החיבורים.
• ההתקפות ען על החיבור בין האדם לסביבה, ועל החיבור בין חלקים שונים בתוכו. הנפרדות בין אני ואחר אינה ברורה לגמרי, ולכן חלקים בי וחלקים באחר נחווים כמתחלפים, מושלכים ומופנמים הלוך חזור.
• לעיתים מקורן של ההתקפות במטופל הפסיכוטי, לעיתים מקורן באם, לעיתים ההתקפות מקורן בשני הצדדים.
• בתחילת החיים האדם מודע רק לחלקי אובייקטים. חלקי אובייקטים הם כמעט רק פונקציות ולא מבנים מורפולוגיים. כלומר, התינוק אינו עסוק באובייקט מוחשיים. בבגרות האדם מתייחס לכאורה לאובייקטים מוחשיים בדבריו, ובאופן זה עלול לבלבל את המטפל שחשיבתו מתוחכמת כבר. המטפל עלול לחשוב שהמטופל מתייחס לאובייקטים מוחשיים בעלי קיום ממשי אך למעשה הוא מתייחס רק לפונקציות צרות בעולמו הפנימי. 
• המטופל חוקר פונקציות אלו אצל האחר באמצעות הזדהות השלכתית. הזדהות השלכתית מאפשרת לו לחקור רגשות חזקים מדי עבורו בתוך אישיות האחר. ההנחה היא שהאחר בעל אישיות חזקה דיה המסוגלת להכיל רגשותיו. 
• אולם האם עלולה להכחיש שימוש זה משום סירובה לשמש כלי קיבול לרגשות קשים. או לחלופין, המטופל/תינוק עלול להיות צר-עין כלפי יכולתה להכיחו ואינו מרשה לה להכילו.
• כך מותקף החיבור אם-תינוק. מופרעת הסקרנות והיכולת ללמידה דרך הפנמה מחדש של רגשות שהושלכו על האם.
• הכחשת ההזדהות ההשלכתית הופכת רגשות שהיו קשים מלכתחילה, לבלתי נסבלים כלל. מתעוררת שנאה כלפי כל הרגשות. המרחק קצר לשנאת החיים עצמם. ואז ההכחשה היא של כל המנגנון התפיסתי. היכולת למודעות לרשמי החושים מוכחשת. המודעות המוכחשת מושלכת בהזדהות השלכתית על המטפל. המטפל נושא את פונקציית יצירת המשמעות והמודעות, בעוד המטופל תוקף פונקציה בלתי נסבלת זו.

הזדהות השלכתית נורמלית ולא נורמלית

• שד ופין הם פונקציות של חיבור בין אובייקטים. גם החשיבה המילולית מחברת בין אובייקטים. 
• בכתביה, קליין מתייחסת להזדהות השלכתית מופרזת כבסיס לאישיות המופרעת.
• לפיכך ניתן להניח כי קיימת גם מידה נורמלית של הזדהות השלכתית.
• המידה הנורמלית של הזדהות השלכתית מאפשרת הפנמה הזדהותית של השד הטוב.
• הזדהות השלכתית הינה דרישה של התינוק כי האם תכיל אלמנטים נפשיים שלו.

• שימוש מופרז בהזדהות השלכתית נובע מאי הכלה של אלמנטים נפשיים, המעוררת תובענות יתר.
• על המטפל לתת לרגשות של המטופל לשרות בו במשך זמן טרם החזרתם, פחות קשים, אל המטופל. מטפל שאינו מסוגל להכיל את חרדות המוות והרגשות הקשים של המטופל, יסלק אותם ממנו ויחזיר אותם מהר מדי למטופל במילים או במעשים.
• חוויית המטופל כי המטפל לא מקבל חלקים באישיותו מעוררת בו רגשות קשים.
• המטופל נאבק להכניס רגשות אלו באלימות אל תוך המטפל.
• ככל שהמטופל נעשה אלים יותר, כך הוא נעשה רדוף יותר על ידי המטפל. זוהי הפרנואידיות, שמשליכה את התוקפנות שלי על האחר, מתוך פחד מנקמה על התוקפנות שלי אני חושש מתוקפנות בחזרה.
• המטפל חש כי המצב האנליטי משחזר מצב מהילדות: נראה כי האם התייחסה לתינוק מתוך תחושה של חובה. בעיניה, הבכי שלו תבע את נוכחותה, בלבד. עם זאת, האם לא הכילה את נקודת ראותו של התינוק שמא ימות ברעב. התינוק לא הצליח להכיל רגשות אלו לבדו וניסה להשליך זאת לתוך האם. 
• האם המבינה, מסוגלת לחוות את האימה של התינוק מפני כיליון באמצעות הזדהות השלכתית, ועדיין להישאר מאוזנת. אולם אימו של המטופל לא הצליחה להכילו. האם הכחישה את החרדות שהתינוק העורר בה, שמא באמת ימות. אם אחרת עלולה הייתה ליפול בעצמה קורבן לחרדות של התינוק ולפעול מתוך פחד שהתינוק ימות. שני כיוונים אלו אינם מאזנים בין חוויית החרדה וההבנה של ההקשר המציאותי ופתרון המצוקה של התינוק.
• באופן זה העיסוק בהעברה קשור מאוד בזיכרונות מוקדמים. באנליזה יש הזדמנות למלא חסך בתקשורת והכלה. החסך מעלה עימו טינה על שלא סופק בעבר. הוקרת התודה למטפל על שהוא מספק חסר זה, גואה יחד עם טינה המעורבת בה, על החסך שבעבר ועל החלקיות של הסיפוק. המטפל שאינו מנסה להבין את המטופל מונע מהמטופל מילוי החסך. האם אינה מתחברת לחווייתו הקשה של התינוק, אלא מטפלת בו בחוסר סבלנות שמחפש כבר פתרון לבכיו, כמו אומרת תמיד "מה לא בסדר עם הילד הזה???".
• החסך נובע מכך שיש משהו מולד בתינוק שהסביבה אינה מכילה. ההתקפות הראשוניות וצרות העין הן גורמים מולדים. גורמים אלו גוברים מול חוסר היענות הסביבה. הם נחלשים מול הפנמה ושמירה על איזון. הן אינן מתבטלות כלל, כי גם נינוחות האם למצוקת התינוק והבנה יתרה מעוררות צרות עין. המטופל מתמלא שנאה כשהוא מגלה שהמטפל מסוגל להזדהות עימו מבלי להתמוטט. המטופל תוקף את יכולתו של המטפל להפנים את ההזדהות ההשלכתית שלו. אלו הן התקפות על שלוות המטפל/האם. יכולתו של המטפל להפנים את רגשותיו של המטופל מותמרים באמצעות צרות עין לחמדנות. המטופל מגלה צרות עין כלפי יכולתו של המטפל להבין את רגשותיו, ולכן חווה כאילו המטפל שותה ממנו את רגשותיו ומנסה לשגעו. שלוות הנפש של המטופל מותקפת גם כן, והופכת לאדישות עויינת. המתקפות הן בביטוי פעולה, התנהגות עבריינית ואיומי התאבדות.

סקרנות, יהירות וטיפשות

• ביון טוען כי המטאפורה של פרויד כי פסיכואנליזה דומה לחקירה ארכיאולוגית צריכה לקחת בחשבון כי לא מדובר בגילוי ראיות לציוויליזציה פרימיטיבית, אלא יותר לאסון פרימיטיבי. איננו מגלים מצב יציב המאפשר מחקר נינוח, אלא קטסטרופה הנותרת פעילה וחיונית ואינה ניתנת להשקטה. כמו העיר פומפיי שהוקפאה באסונה מבלי להתפתח, אך עוד הר הגעש וזוב עדיין גועש. 

• האסון עדיין קיים ולא התפתחו החיים הנפשיים מאז. חוסר ההתפתחות נובע מהרס היכולת לסקרנות.
• התקפות על החיבור נובעות מהשלב הסכיזופרנואידי. המטופל מקיים יחסי אובייקט חלקיים עם עצמו ועם האחר. הוא מתבטא באופן המשקף זאת כשהוא אומר "נראה ש...." לגבי תצפיותיו אל המציאות, ולא "אני חושב" או "אני מאמין", וכך אינו מזדהה למעשה עם נקודת ראותו החלקית.
• אובייקט חלקי עשוי להיות השד האנטומי, אך הוא גם הפונקציה של האיבר האנטומי, עכון האכלה, הרעלה, אהבה, שנאה. 
• אין למטפל הארכיאולוג נגישות לשאלה "מדוע" הדברים כך. למטופל אין יכולת לחשוב סיבתית. סיבתית הקשורה באשמה, מוכחשת באישיותו ומושלכת כלפי חוץ. ניתן רק לשאול "מה זה". יש רק שאלות של בסיסיות של חיבור האובייקטים, ולא של ההקשר. יש הכחשה של התהליכיות של התהוות המצב בו המטופל נמצא. 

ניתוח דוגמאות שיובאו בהמשך:

• גמגום המטופל מונע מהשפה לקשר את המטופל אל המטפל.
• שינה נחווית כדרך לא מודעת לדליפת חומר נפשי, כמו הזדהות השלכתית, חוסר השינה הוא ניסיון לתקוף את ההזדהות ההשלכתית. פסיכוטיים לא חולמים או שלא מדווחים על חלומות עד שלב מאוחר באנליזה. החלומות מפוררים וחסר להם רכיב ויזואלי. כשצצים אובייקטים חזותיים הם נתפסים את האופי המפורר של החלומות בשלב הקודם. באחת המטופל מנסה למנוע את התקפותיו על החיבור בין הוריו. הוא חושב שבשנתו הרגשות הקשים שלו דולפים ממנו ופוגעים בהוריו. לכן אינו רוצה לישון.
• התרשמות חזותית מאובייקטים מפורקת לרסיסי רסיסים. הרסיסים יוצרים רצף רכיבים בלתי נראים. הנפש מפרקת את האובייקטים לרסיסים אלו, כדי להימנע מצרות עין כלפי ההורים. כלומר, היא תוקפת את תפיסת האובייקט כדי לקדם את פני הרעה. כדי להימנע מלשנוא אותו.
• ההבנה של המטפל נחווית כחיבור. החיבור מעורר שנאה, משום שהוא מביא עימו רגשות קשים.
• שיפוט, אשמה, ואחריות מסמנים כי החיבור למציאות הפנימית והחיצונית עדיין קיים במקומות בהם אין רגשות קשים. אולם בחלק הפסיכוטי של האישיות, האגו הממלא את פונקצית השיפוט מותקף ומפוצל ונפלט. החלקיקים שנהרסו ונפלטו בהשלכה על האחר, אז רודפים את המטופל בנקמנות.
• המטופל חומק מקנאתו בהורים באמצעות העברת ההתיחסות שלו ליחסי ההעברה שלו מול המטפל. אבל אז גם הזוגיות הטיפולית מותקפת. שנאה לרגש מובילה להתקפות רצחניות. היכולת להמשיג מותקפת.
• "הדוגמאות מתארות רכיבים המרמזים יצירת אובייקט רודפני עויין, או גיבוב אובייקטים, המבטא את עוינותו באופן שיש לו חשיבות רבה בכינון שלטונם של מנגנונים פסיכוטיים במטופל. למאפיינים, להם כבר ייחסתי גיבוב של אובייקטים רודפניים, יש איכות של סופראגו פרימטיבי, אפילו רצחני." 

דוגמאות מתוך טיפול של ביון:

• "VI - מחצית הפגישה חלפה בדממה; המטופל הודיע אז כי פיסת ברזל נפלה על הרצפה. לאחר מכן הפיק בדממה סדרת תנועות עוויתיות, כאילו הרגשי מותקף באופן פיזי מבפנים. אמרתי כי אינו יכול לבסס מגע עמי בשל פחדו מפני המתרחש בתוכו. הוא אישר זאת, באומרו כי הוא מרגיש שרוצחים אותו. הוא לא יודע מה יעשה בלי האנליזה, משום שהיא גורמת לו להרגיש טוב יותר. אני אמרתי שהוא מרגיש צרות-עין כה רבה כלפי וכלפיו, בשל יכולתנו לעבוד יחד כדי לשפר את הרגשתו, עד שהוא לקח אותנו כזוג אל תוכו, כמו פיסה מתה של ברזל ורצפה מתה, שחברו לא כדי להעניק לו חיים, אלא כדי לרצוח אותו. הוא נעשה חרד ביותר ואמר כי אינו יכול להמשיך. אמרתי כי הוא מרגיש שאינו מסוגל להמשילך, או משום שהוא מת, או משום שהוא חי ומלא כל כך בצרות עין עד שעליו להפסיק אנליזה טובה. ניכרה ירידה משמעותית בחרדה, אך יתרת הפגישה הוקדשה להצהרות מבודדות של עובדות, אשר נראו שוב כניסיון לשמר מגע עם המציאות החיצונית, כשיטה להכחשת הפנטזיות שלו".
• "II - המטופל התלונן כי אינו יכול לישון. בהפגינו סימני פחד, אמר, 'אינני יכול להמשיך כך'. הערות פזורות הותירו רושם כי הוא חש באופן שטחי שפורענות כלשהי תתרחש, אולי משהו בדומה לחוסר שפיות אם לא יצליח לישון יותר. בהתייחסי לחומר מן הפגישה הקודמתף הצעתי כי חשש שמא יחלום אם יישן. הוא הכחיש ואמר שאינו יכול לחשוב כיוון שהוא רטוב. הזכרתי לו את האופן שבו השתמש במושג 'רטוב' כביטוי של בוז כלפי מישהו אותו ראה כחלוש ורגשני. הוא לא הסכים, וציין כי במצב אליו הוא מתייחס ההיפל הוא הנכון. מתוך מה שידעתי על מטופל זה, הרגשתי שהתיקון שלו בעניין זה היה תקף, וכי באופן כלשהו הרטיבות התייחסה לביטוי שנאה וצרות עין כגון אלה שהוא קישה להתקפות השתנה על אובייקט. לפיכך אמרתי שבנוסף לפחד השטחי שביטא, הוא פחד משינה כיוון שמבחינתו היה הדבר זהה לדליםה של הנפש החוצה. אסוציאציות נוספות הראו, כי הוא הרגיש שפרשנויות טובות שבאו מצידי התפצלו לחלקיקים כה זעירים, ובאופן כה עקבי, עד כי הפכו לשתן נפשי, שזרם באופן בלתי נשלט. השינה הייתה לפיכך בלתי נפרדת מחוסר מודעות, אשר כשלעצמו היה זהה למצב של היעדר דעת חסר תקנה. הוא אמר, 'עכשיו אני יבש'. עניתי שהוא מרגיש ער ומסוגל לחשיבה, אך המצב הטוב הזה נשמר באופן רופף בלבד."

הערותיי לסיכום:

• תיארתי את הפרק. הבנתי אותו. עכשיו אני תוהה איך להסביר אותו. הדבר הראשון שעלה בדעתי היה להפוך את סדר ההצגה של הדברים על ראשו - מהמסקנות, לתובנות, לניתוח, לדוגמאות. נתתי רק שתי דוגמאות, כי הדוגמאות הזויות למדי ולא ברור מי יותר פסיכוטי - ביון או המטופל. מעניין בעיקר לראות את התיאוריה הקלייניאנית בידיו, המשמשת בעיקר להתקפות על החשיבה, וכן את האופן בו הוא מתקף את דבריו באמצעות הבנתו לגבי המטופל ותגובותיו. 
• אני מותש. 

ניסיון שני לסיכום:

• התינוק אינו מבין את עולמו, הוא אינו מבין דברים בסיסיים כמו רעב. הוא חווה את ירידת לחץ הדם כדעיכה של החיים. עליית החומציות בקיבה נתפסת כהתפרצות מכלה והרסנית. אלו הם רגשות קשים ובלתי נישאים עבורו. 
• הוא תופס חלקי אובייקט, ולא אובייקטים שלמים. הוא אינו תופס את חלקי האובייקט כחיצוניים לו, אלא כקיימים בתוכו. כך תמיד יש יחס בין העצמי לאובייקט, והאובייקט הוא חלק מהעצמי. לכן לא מתייחסים לאובייקטים חלקיים, אלא ליחסי אובייקט חלקי. התינוק מתייחס לאובייקטים בתוך עצמו. אין אובייקט מנותק מהעצמי.
• הוא מנסה להרחיק עצמו מרגשות קשים אלו באמצעות פיצול. הוא מרחיק את החוויות הקשות של הרעב והכיליון, מהחוויות הטובות של ההזנה והביטחון. 
• המפגש הבסיסי עם הסביבה הוא המפגש עם השד של האם. וזהו הבסיס ליחסי האובייקט המופנמים. השד האנטומי של האם נחווה באופן מפוצל, לפי פונקציות שונות שהוא ממלא עבור התינוק. התינוק אינו מסוגל לחוות את השד המזין יחד עם השד שאינו מזין. לכן התינוק מפנים בנפרד שד טוב מזין, ושד רע מתסכל.
• יחסו של התינוק אל האובייקטים החלקיים שהפנים הוא של תגובת גומלין - הוא שונא את השד המתסכל, ותופס את השנאה שלו כמעוררת תגובת גומלין של נקמה. כך שנאה מלבה את עצמה ביחסי האובייקט המופנמים של התינוק. 
• גם השד הטוב מעורר שנאה בכך שהוא מחזיק בטוב שאין ברשות התינוק. עצם היכולת לספק את צרכי התינוק היא מתסכלת, משום שהתינוק תלוי בה, באופן חיוני לו. זוהי צרות-עין. צרות עין היא טרום אדיפלית, משום שאינה מכירה באובייקט כשלם ונפרד, ואינה מכירה בשלישי שאוהב את האובייקט. הקנאה האדיפלית דורשת הכרה בנפרדות, ומשתתפת באהבת ההורים דרך הזדהות. צרות העין לעומת זאת, אינה מכירה בנפרדות, ומבקשת לקבל את הטוב או להורסו.
• רגשות קשים אלו בלתי נסבלים עבור התינוק. הוא אינו מבין הקשרם. הצורך נחווה כאינסופי ומפרק. הוא זקוק לאם שתלמד אותו כיצד להתמודד עם רגשות כאלה. לדוגמא האם יכולה ללמד את התינוק מהו רעב וכיצד ניתן לשבוע, כיצד לינוק, וכיצד להביע רצונותיו השונים באופן שיאפשר מענה מדוייק יותר. 
• התינוק אינו מסוגל לתקשר מילולית, ולכן הוא פועל כדי לתקשר דרך הזדהות השלכתית. הוא גורם לאם להזדהות עם הרגשות שהוא משליך עליה. הוא מעורר בה את הרגשות שאינו מסוגל לדובב במילים. כך התינוק מצליח לתקשר באופן פרה-ורבלי את חווייתו. האם אז יכולה להבין את מצוקתו של התינוק, לעשות לה אינטגרציה עם הבנתה ולהחזיר את הרגשות אליו באופן מווסת. הכלה היא הזדהות בתוספת לאיזון. נגיד, הוא בוכה בהיסטריה על שהוא מתפרק מרעב, היא נעשית ערה למצוקתו ומנסה לברר מהי, היא מבינה שזהו רעב, נערכת אליו ומרגיעה אותו בהנקה ובחום. המצב האמורפי הופך להיות בעייה פתירה. הרגשות הקשים הושלכו לאם, הופנמו אצלה, עברו עיבוד ואוזנו לפי הבנתה, הוחזרו לתינוק מרוככים וניתנים להפנמה מחדש. כך ישנו מיתון של השנאה וההרס דרך האם. 
• האופן בו התינוק מפצל מעצמו רגשות קשים, ומשליך אותם על האם ודורש ממנה להזדהות עימם דורש היענות מצד הסביבה. ייתכן תינוק שהחלק הפסיכוטי באישיותו דומיננטי יותר, הוא הרסני יותר, צר עין, חווה רגשות קשים יותר, ולכן היענות הסביבה הנורמלית אינה מספיקה לו. הוא חווה חוסר הכלה, כאילו הוא מתכלה ומותקף בשנאה, ואין מי שמסוגל להבינו. ייתכן והסביבה אינה נענית לרגשות הקשים שהתינוק משליך, משום שהם מעוררים באם חרדה, והאם הופכת לקורבן חרדה זו או שהיא מכחישה אותה. כך או כך האם לא מסוגלת להתייחס לחרדה של התינוק, ונצמדת להאכלה בלבד. כמו שואלת את עצמה כל פעם "מה לא בסדר עם הילד הזה???". 
• התינוק שרגשותיו הקשים אינם זוכים להכלה, חווה תסכול מכך שאינו מסוגל להיפטר מהרגשות הקשים. חוסר ההכלה מעצים את הרגשות שהושלכו. הוא מנסה להיפטר מיותר ויותר רגשות קשים של שנאה ותוקפנות, ומשליך אותם כלפי חוץ. על עצמים דוממים ועל אנשים. כך הוא מייחס לאובייקטים חיצוניים איכויות של שנאה שמאיימים לרדוף אותו ולנקום בו באמצעות השנאה שהפקיד אצלם. אין לו תפיסה של נפרדות, ואין לו תפיסה של זמן היסטורי, ולכן אינו חווה סיבתיות - הוא אינו קולט מי שנא את מי קודם, וכך כל שנאה מייצרת שנאה ולא ניתן לפרק את המעגל. בתפיסתו האומניפוטנטית, השנאה של התינוק נתפסת כמזמנת את התסכול מהשד, ולא להיפך. 
• התינוק שזוכה להכלה, אך הצד הפסיכוטי שלו חריף כל כך שאינו יכול לקבל בחזרה את הרגשות גם אחרי שרוככו על ידי האם, מפתח שנאה כלפי האם שמנסה להחזיר אליו תכנים לא רצויים. היכולת של האם לעבד רגשות נעשית תוקפנית עבור התינוק, התינוק רדוף על ידי הרגשות שאינו רוצה לקבל בחזרה. כך ההבנה של הרגשות נעשית עויינת, והתינוק מנסה לתקוף את השד הטוב והמזין.
• האם המכילה מופנמת כמיכל פנימי, שמאפשר לאדם לווסת רגשותיו הקשים ולתת להם הקשר ומשמעות. בחלק הפסיכוטי של האישיות מופנם אובייקט רודפני. או של אם בלתי מכילה, שאינה נותנת מקום לרגשות והורסת אותם. או של אם מכילה המאיימת להציף באמצעות הבנתה את האישיות של התינוק. זהו סופר אגו פרימיטיבי, רודפני או חמדני, שאינו מכיל את רגשות התינוק, ותוקף את האגו שלו. 
• הרגש מחבר בין אובייקטים. הוא מאיים על האומניפוטנטיות, ועל הפיצול של העצמי מהרגשות הקשים. הרגש מאיים על האישיות. הקשר עם חלקי העצמי ועם האחר הם החיבורים. הם גורמים לתינוק לראות את עצמו כאובייקט שלם, הם מאחים את הפיצול ההגנתי שביצע כדי להתגונן מרגשותיו הקשים.
• התינוק תוקף את החיבורים, הוא מרסק את תפיסת האובייקטים לרסיסים, משליך אותם אל העולם. כמובן שאינו יכול להימלט מהם, והם חוזרים לרדוף אותו. הוא נלכד בעולם רודפני, שהאובייקטים בו טעונים ברגשות קשים. הוא הורס את היכולת לתקשר ולדבר על הרגשות שאינו יכול לשאת. אז הוא חווה גודש של אובייקטים מרוסקים לרסיסים שאינו יכול לעבד אלא רק לדחוס עוד ועוד, ולנסות לרוקן מעצמו ללא הואיל. כי הם כל הזמן חוזרים אליו באופן רודפני. 
• המטפל נחווה כרודפני כשהוא מחבר רסיסי אובייקטים במילים. דיבורו של ביון הנשמע פסיכוטי הוא למעשה דיבור מדוייק בשפתו הקונקרטית של המטופל הפסיכוטי שאינו מסוגל לשאת דיבור סימלי, כי אינו תופס את זה שפעולותיו מסמלות משהו, מבחינתו פעולותיו הן הרעיון עצמו. הדיבור של המטפל הוא תוקפני עבור הפסיכוטי, כי הוא מחזיר אליו את שאינו יכול לשאת. הדיבור הוא גם סולם יציאה מבור השרצים בו המטופל שרוי. אך עם היציאה המטופל קולט עד כמה קשים רגשותיו, וזוהי הבנה דיכאונית שמעוררת רצון להתגונן שוב. כשיש תחילת יכולת מודעות למצב המפורק, המטופל נעשה מדוכא. המטופל מוקיר תודה למטפל על שמחלץ אותו מהגיהינום הרודפני בו הוא חי, אך גם צר עין כלפי יכולתו לשאת את הסבל שלו בשלוות נפש. המטופל תוקף את שלוות הנפש של המטפל ואת יכולתו להפיק משמעויות. הפקת המשמעויות דרך פרשנות היא תוקפנית. המטופל לא רוצה לדעת, ותוקף את הפרשנויות. "אתה מבין אותי, סופסוף אתה מבין אותי, ממש קלטת מה אני אומר לעצמי כל הזמן, אתה ממש נכנסת לי למחשבות, למה אתה נכנס לי למחשבות???". המטופל מוותר על יכולתו למודעות, במין התאבדות רגשית, הוא מפצל את עצם היכולת להבין החוצה ומשליך אותה על אחרים. כך מושלכת פונקציית אלפא כלפי חוץ, מופקדת אצל המטפל, ומותקפת על ידי המטופל.

נ.ב.

הפוסט הבא מסביר באופן מעובד יותר את המאמר של ביון לפי פירושיה של חני בירן.
מאוחר יותר ניתן גם למצוא את הפוסט הזה שקורא מחדש את התקפות על החיבורים עם פירושים של פרו וסימינגטון ושלי ועם יותר הרחבה על הרקע הקלייניאני