קצת לפני שאני צולל לקרוא מאמרים לתיזה (עדיין התיזה), אכתוב פוסט קטן שמקדים סידרה של פוסטים לגבי טקסטים של ביון ועל ביון שאני קורא במסגרת הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד'.
אז הנה להלן סיכום ההקדמה של יולנדה גמפל (2004) לספרו של ביון "ללמוד מן הניסיון" (1962) עם הערות שלי בסוגריים (2014).
ביון מתנצל (לכאורה) על פרסום הספר בטרם עת, וגמפל כותבת בהקדמה שדווקא בכך כוחו של הספר, שהוא (מהווה חומר גלם) ומאפשר לקורא להמשיך וליצור. ביון מחפש את הדרך לתאר עבודה פסיכואנליטית, ומנסה לסלול מעבר לחשיבה דוגמטית, לחשיבה המתנשאת מעבר למבנה (ומתארת את החי והחד פעמי). הוא "דוגל בקריאה יוצרת". כדי ליצור משהו חדש, יש לשאת חוסר במחשבות, "לא לדעת", "ללכת לאיבוד", ובכל זאת להמשיך. (כלומר, לא להשליך משמעות על הטקסט, למרות החשק העז של הקורא ליצוק את מה שהוא כבר יודע על מה שמבלבל אותו, כדי שלא ללמוד מהמציאות). גמפל מתארת את עצם ההליכה בדרך כחוויה אמוציונלית (כחוויית למידה יצירתית, כאשר לטקסט של ביון יש מדרש רב), ולא כתהליך דידקטי רציונלי (עם תשובות חד ערכיות).
ביון מציב מטרה ליצור כלים חדשים למחקר פסיכואנליטי המאפשרים הכללה ופורמליזציה, (והוא מקדיש תשומת לב רבה למתודולוגיה מחקרית). הגריד שהוא משרטט, מאפשר הוצאה לאור של התנסות פרטית (פרטיקולרית) מבלי קיבעון (דוגמטי). לדבריו הניסיון לדעת מביא עימו כאב, והאישיות יכולה להתחמק מהכאב או לשנות את הכאב (יעני, לשאת אותו, לעבד אותו, ולהתמודד איתו כדי להשפיע על המציאות וחווייתה).
הוא כותב על בסיס ניסיון בעבודה עם מטופלים הסובלים מהפרעות חשיבה קשות. הוא מציע לקרוא את ספרו ברצף מבלי להתמקד בחלקים העמומים (כמו שקוראים שייקספיר) (יוצר חורים של הבנה בכוונה, מבנה לא יציב שיכול לקרוס ולהתהפך בקריאות שונות). לדבריו החשיבה אינה לינארית, וכך גם הלמידה, משום שהיא מניחה היכרות מוקדמת עם רעיונות כדי ללמוד אותם, (והמשמעות נוצרת בדיעבד). ביון מדגיש שזה לא שהוא כותב לא ברור, אלא שההבנה היא חוויה מתגמלת שהוא מעניק לנו.
הוא מתאר כי חוסר יכולת להפנים התנסות תחושתית ורגשית מהמציאות גורם למוות רגשי. "פונקציית אלפא" במסגרת החקירה האנליטית, מסמנת תחושות שהמטופל לא לומד מהן ומאפשרות שינוי חשיבתי. ("chunking", כמו לעבור דירה ולארוז את כל הניירת של חודש מסויים בארגז "ניירת נובמבר 2011" מבלי למיין לפי סוג וחשיבות כמו תלושי משכורת, חשבונות, תוצאות בדיקות דם וכו', ולא לפרוק את הארגז בדירה החדשה ולא למיין את הארגז החתום, ככה שהאיגוד של הניירות שימש רק לפרוק את העומס, ולא כדי לארגנו לפי משמעותה של כל פיסת נייר. אגב בדיעבד מסתבר שדימוי זה אינו נכון אז תשכחו אותו). במסגרת ההתפתחות של האישיות נראה כי פונקציית אלפא מקודדת רשמים גולמיים לדימויים. דימויי אלפא משמשים בחלום ובחשיבה לא מודעת (כמו דימויים / מטאפורות - רעיונות מורכבים מהרבה גוונים ואופנויות שניתן לחוש וגם לתת להם משמעות משתנה, חיה). ללא פונקציית אלפא רישומי החושים אינם נחווים כתופעות (לפי זווית הראייה וההיקשר התפיסתי), אלא כדברים כשלעצמם (ההורים אינם מיוצגים מנטלית כרודפים, אלא ממש רודפים ולכן לא צריך להתגבר על הקשר המופנם איתם, אלא לרצוח אותם ממש כדי להשתחרר מהם).
רכיבי בטא הם התנסויות תחשותיות ורגשיות שלא "עוכלו" ולא עברו הסמלה. הם אינם מודחקים ואינם בזיכרות (הם אינם שלילת הרעיון אלא היעדר הרעיון - כמו שהמודע הוא שאני רעב, הלא מודע הוא שאני בבת אחת גם נגעל מהאוכל, והבטא הוא שאני בכלל מוטרד קיומית כי אני יצור סמלי בגוף גשמי ואין לי מילים טובות יותר לבטא זאת חוץ מרעב). (במקום מודע - אני אוהב את אבא, ולא מודע - אני בתחרות עם אבא, יש רק רושם גולמי של איום והתרגשות ופחד ותוקפנות מציפים). (כלומר, גם הלא מודע הוא הבנייה, שהפסיכוטי לא מסוגל לבצע). החלק הפסיכוטי של האישיות (כל אישיות) סובל מגודש עובדות לא מעוכלות, והיתפסות לדבר כשלעצמו (שיוצר פרנויה, רדיפה ממשית).
ריבוי רכיבי אלפא יוצר את מחסום המגע, (כמו נרטיב מודע המחבר בין רעיונות). מחסום המגע הוא ישות המפרידה אלמנטים לשתי קבוצות - המודע והלא מודע. הבלתי מודע אינו לינארי (כלומר לכל Y יש יותר מX אחד, יש משמעות מרובה לכל רעיון). מחסום המגע מווסת מעבר מלא מודע. גמפל מתארת זאת כתפיסה בינוקולארית (דו-עינית) של המודע והלא מודע, כשהאחד מהווה השתקפות (שלילה) של השני. לדידה, אצל פרויד ישנה ראייה מונוקולרית (לינארית) של המודע כמתייחס ללא מודע.
ביון נשען על דוגמת השינה והחלימה כדי להסביר את פונקציית החשיבה כחלום. רק תיאוריית פונקציית האלפא מאפשרת בו זמנית יצירה של מחשבת חלום, מחשבה בלתי מודעת בעירות, וזיכרון. אם פונקציית אלפא חסרה, אז הדברים מופיעים כשלעצמם. אם פונקציית אלפא קיימת, הם מקבלים משמעות בסמלים בחלום ויש אפשרות בחשיבה סדורה כלשהי. (כלומר, כמו שבשינה יש רשמים חושיים - שעון מעורר, פיפי, קור - שמתורגמים לדימויים בעלי משמעות כדי שלא להפריע לנרטיב החלום, כמו שעון מעורר שמשתלב בתקתוק של פצצה בחלום, כך גם בערות יש רשמים חושיים שמסומנים לפי משמעות סמלית כדי שלא להפריע למהלך החשיבה, כמו סובלימציה של מין ותוקפנות. השאלה שלי בשלב זה היא האם כל החשיבה/חלום היא רק הסמלה של הפרעות/גירויים או שיש גם מקורות אחרים לחשיבה כמו ראציונליות והתייחסות לעולם. כלומר האם התודעה היא הבנייה בדיעבד של משמעות הגירויים וההתנהגויות שלנו כמו בחלום, או שמא יש לנו סוכנות אינדיבידואלית, המאפשרת לחשוב ולפעול לפי כך).
"הזדהות השלכתית" הינה תופעה נפשית המותאמת לשלב התפתחות ראשוני, כשהם מפנימה ומשליכה תכנים לגבי התינוק כדי להתכוונן אליו וכדי שיוכל לרוקן אליה רגשות קשים (לדוגמא כשהתינוק הפרה-ורבלי בוכה בהיסטריה והיא מדובבת אותו "אתה רעב..."). המודל הראשוני להתנסות הוא הקשר לשד. השד מזין בחלבף אך גם בחום ואהבה. האם מעבדת את התסכול של התינוק מהשד (שאינו מספק בדיוק את צרכיו) טרם שהיא מאפשרת הזנה על ידי השד. זוהי אינטראקציה הדדית. לתינוק יש פרה קונספציה של השד וגם חשיבה של ריק הממתין לסיפוק. אי מימוש השד מוביל לרעב וחרדה. פרה קונספציה של שד יחד עם אי מימוש של השד מובילים לפרוטו מחשבה של "שד רע".
להלן סיכום הקדמתו של ביון עצמו לספרו "ללמוד מן הניסיון" עם הערות שלי בסוגריים:
ביון לומד מהדוגמא של הפרעות חשיבה. הוא מתנצל שחסרה לו הכשרה פילוסופית. לדבריו נהוג ללמד באמצעות אנליזה של מתלמדים, אך הוא שולל מנהג זה כפולחן אזוטרי (תרמית פירמידה) ומפרסם ספר זה (שמאפשר למידה מהטקסט החי). הוא מציג סתירה בין אופיה (הלינארי) של הקריאה לעומת אופיו (הדו סיטרי) של הידע. לדידו, הבנה היא מאמת שאין לחסוך מהקורא. הוא שואל מונחים מהפילוסופיה ומהמתמטיקה ושמתמש בהם בכוונה באופן רופף/רפוי שמאפשר המשך חקירה. לדוגמא, "פונקציה", שהיא פעולה כלשהי. הוא מתעקש לשמור על המושגים עמומים אסוציאטיבית, לא לסגור משמעותם. ברצונו לנסח מושגים וצורת שיח (בו מבלבל זה לא שגוי).ביון מציע דרך חדשה, לנסח (מלשון נוסחא) המשגה דרך גורם ופונקציה והתאמתם לגורם מימוש. הוא מסרב לענות לביקורת (על משמעות קונבנציונלית של המושגים שהוא משתמש בהם), כי בעיניו גם שימוש שאינו קונבנציונלי עשוי לקדם התפתחות. ובכל זאת התפתחות אינה קנה המידה לפיו הוא שופט את תוקף דבריו. ומציע כי השיטה שלו צריכה להיות נתונה לביקורת מול הניסיון הקליני.
לדבריו הוא כותב באופן מתוחכם במודע (מתחכם). אינו מקליט טיפולים ומתנגדת להעמדת פנים של ייצוג נאמן למציאות, (ומחפש ייצוג נאמן לתהליך הטיפולי). הוא נסמך על טכניקות קלייניאניות, משתמש בניסיון האוראלי (יניקה מהשד) והעיכולי כדגם לחשיבה. עסוק באופן בו ניתן לתעד טיפול (מנסה להפשיט תחום חשיבה ולהמשיג כאשר תחום ההמשגה הוא תהליך ההמשגה עצמו - אמצעים וחומר גלם דומים - מבנה רטורי/לוגי ספיראלי שקורס/צומח לתוך עצמו).
הערותיי:
חלק מהמבנה הלא לינארי של הכתיבה של ביון היא כתיבת מבואים שמקדימים את הידע שהוא עומד להציג. ככה לקורא יש קואורדינטות כלליות לפיהן הוא מסדר את הקריאה לפי מבנה מרובה מימדים. בפוסטים הבאים סקירה של הכתיבה של ביון עצמה, וקצת יותר אסוציאציות חופשית שלי בסוגריים.
והנה השיר שרץ לי בראש תוך כדי הכתיבה:
והנה המילים למי שחושב שיש לזה משמעות:
Goodbye Joe me gotta go me oh my oh
Me gotta go pole the pirogue down the bayou
My Yvonne the sweetest one me oh my oh
Son of a gun we'll have big fun on the bayou
Jambalaya and a crawfish pie and fillet gumbo
Cause tonight I'm gonna see my ma cher amio
Pick guitar fill fruit jar and be gay-o
Son of a gun we'll have big fun on the bayou
Thibodaux Fontaineaux the place is buzzin'
Kinfolk come to see Yvonne by the dozen
Dress in style and go hog wild me oh my oh
Son of a gun we'll have big fun on the bayou
Settle down far from town get me a pirogue
And I'll catch all the fish in the bayou
Jambalaya and a crawfish pie...
Later on, swap my mon, get me a pirogue
And I'll catch all the fish on the bayou
Swap my mon, to buy Yvonne what she need-oh
Son of a gun we'll have big fun on the bayou
Jambalaya and a crawfish pie...
