הייתי היום ביום עיון בנושא פגיעות מוקדמות בילדות. הייתה הרצאה של קלאודיה קוגן על פסיכולוגיית העצמי, בה היא תיארה שהרכיב המשמעותי ביותר בצמיחת האדם הוא האומץ, המאפשר לו לצאת מהגבולות הנרקסיזם שלו ולהתחבר לאנשים אחרים באמצעות אידיאלים. היא דיברה הרבה על הטוב באדם, על כך שאי אפשר להגיד שהטוב באדם הוא רק סובלימציה או רצון הישרדותי לרצות ולהשתלב בחברה, אלא שזהו חלק מהיסוד האנושי.
אחר כך הייתה הרצאה של שירלי אילת גרינברג על הגישות האינטרסובייקטיבית וההתייחסותית לטראומה ודיסוציאציה. סקירה בהירה מאוד. היא תיארה טראומה במובנים נרקיסיסטיים של הזנחה או יחס לא מותאם לילד עד כדי התעללות, והרחיבה את המושג טראומה ממה שמוכר תחת הקטלוג הפסיכיאטרי, DSM. היא תיארה שטראומה היא אירוע שאינו ניתן לאינטגרציה עם העצמי, ולכן נותר בדיסוציאציה ממנו. היא הסבירה שלפי ההתייחסותיים, ברומברג לדוגמא, הטראומה צריכה "בית התייחסותי" בתוך הקשר עם המטפל, קונטקסט(ים) בו היא יכולה להחוות.
אחר כך הייתה הצגת מקרה מקסימה של טיפול שארך שנים ארוכות. התייחסה אליו עפרה אשל. היא דיברה מאוד יפה. רפררה גם לוויניקופדיה בנושא דומה. היא ציטטה שיר של שמבורסקה על אוטוטומיה, כריתה עצמית של איבר על ידי חיה שחשה איום, המשאירה חלק ממנה להיטרף כדי שהיתר יינצל, וכך לא כולה ימות. היא חזרה שוב ושוב על הביטוי הלטיני non omnis moriar, לא אמות כולי.
הנה קטע ממאמרה של אשל:
"אוטוטומיה הוא מושג בביולוגיה המתאר את האפשרות של יצורים מסויימים לוותר על שלמות גופם כדי להציל את חייהם, ובשעת סכנה לחלק את עצמם לחלק שנטרף, ולחלק שמצליח באופן כזה להימלט, שורד וממשיך לחיות. כך השממית משאירה לטורפיה את זנבה המפרפר ובכך מצילה את עצמה, ובעל-החיים הימי הנקרא הולותוריאן, ובעברית - מלפפון-הים, נחצה לשניים, כפי שמתאר השיר של שימבורסקה (בתרגומו של רפי וייכרט) במילים שהן, עבורי, כל-כך מדוייקות:
אוטוטומיה / ויסלבה שימבורסקה
בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:
עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,
עם השני הוא בורח.
נחלק בפתאם לאובדן וישע,
למה שהיה ולמה שיהיה.
באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום
ששתי גדותיה זרות מיד.
בגדה אחת מוות, בשנייה חיים
כאן ייאוש, שם תקווה.
למות במידה ההכרחית מבלי להגזים,
לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה.
אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו,
אך רק לגוף וללחישה קרועה...
כאן לב כבד, שם non omnis moriar
רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה
התהום אינה חוצה אותנו,
התהום מקיפה אותנו."
הערותיי:
- ההומניזם המיטיב של הגישה הקוהוטיאנית מקסים אותי...
- יש את הימים האלה שאתה מתחבר לדברים התיאורטיים דרך מקרים שאתה מכיר, ויש שאתה מתחבר דרך עצמך.
- הדיסוציאציה מאפשרת לך לנוע הלאה, ומאחוריך אתה משאיר את הלב.
לזכר ימים עברו, כדי להיזכר בטון הישן שהיה לו, לסטודנט לספרות שהייתי, להלן סיכום על חיבורו של ניטשה "הולדתה של הטראגדיה מתוך רוח המוזיקה". החיבור עוסק במתח שבתרבות האנושית בין סדר וכאוס. אפשר לקרוא את זה פסיכואנליטית בסגנון ביון ואלפבטיזציה. אפשר לקרוא את זה כי זה מעניין.
• "הולדתה של הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה" לניטשה פותח בניסיון להסביר מדוע היוונים, הידועים בעליצותם, התפארו בז'אנר פסימי כל כך. אם בבודהיזם פסימיות היא ניוון, ניטשה מציע פסימיות של כוח. להתמודד עם הנורא ביותר דווקא מתוך הכוח של שפעת החיות. ניטשה מציג את "האדם התיאורטי", אשר הביא למות הטרגדיה כי הוא פורר את היצרים. המדע הוא מפלט מהפסימיות. סוקרטס עצמו ברח מהאמת אל החקר הפילוסופי שלו. ניטשה מנסה להציג בספר זה טיעון שהוא בין פוזיטיביזם מדעי לבין אמנות. כוונתו לראות את המדע באספקלריה של האמן ואת האמנות באספקלריה של החיים. הספר נעלה מכל צורך של הוכחה אז אין טעם להתווכח על פרטים פילולגיים. ניטשה היה רוצה לכתוב יותר לירי ופחות פילוסופי אבל זה מה יש. • הספר נועד להתכתב עם ואגנר ובעיקר אכפת לו שהוא יאהב את הספר אז זובי על כולנו. • טענתו: העולם הוא מעשה אמן וצידוקו היחידי הוא באסתטיקה. זהו משפט שהוא ניגוד גמור לתורת הנצרות המצדיקה את העולם כמקום מוסרי. הנצרות רואה מתוך כך באמנות כשקר. אך אוייב האמנות הוא אוייב החיים. החיים הם תעתוע.הכיוון הנוצרי אל העולם הבא מסתיר את ביטול העולם הזה. זוהי בעצם שאיפה אל הקץ, אל האין. החיים מיסודם הם משהו בלתי מוסרי. החושניות תמיד תפסיד במשפט המוסר ותדחה. אם כן, ספר זה הוא אנטי תיזה לנצרות. דיוניסוס, אל הטרגדיה, הוא האנטיכריסטוס. אמנות היא לא שטות, אלא המטפיזיקה האמיתית של החיים! • לפי שופנהאואר, הטרגדיה מובילה לוויתור על החיים. ניטשה מבקש לטעון את ההיפך. הוא מודע לכך שהפסימיות שלו היא קצת רומנטית בכל זאת. כי האנטי-התנחמות הפסימית היא נחמה בפני עצמה. הרומנטיקה מספקת נחמה נוצרית למעשה. כדי להשאר פסימי, עלינו להתגלגל מצחוק ולשלוח לעזאזל את כל הנחמנות המטפיזית – נוצרית, רומנטית, מדעית וכו'. • ניטשה מתנצל בתוספת על כל החלק של השיוך האקטואלי של כל נושא הטרגדיה לתחיית האומה הגרמנית דרך האופרה וטוען שתפיסה זו התבדתה עם הפיכת גרמניה לדמוקרטיה. הוא מבואס כי הסביאה הגרמנית היא השתכרות מערפלת.
• האמנות נוצרת מזיווג של היסוד האפוליני והדיוניסי. היוונים השתמשו בדמויות אלים כדי לבטא מושגים. האמנות האפולינית המובהקת היא פיסול, והאמנות הדיוניסית היא מוסיקה. החשיבה האפולינית היא חשיבה כבחלום, החשיבה הדיוניסית היא חשיבה כבשכרות. זיווג מטפיזי של שני היסודות הללו מוליד את הטרגדיה האטית (של איזור אתונה). • המשורר מתאר נאמנה חלום. בחלום הכל הוא תדמית. כמו שפילוסוף רואה במציאות רק תדמית ומנסה לעקוף אותה ולחדור הלאה. המשורר מתבונן בכל הטוב והרע בחיים ומוגן על ידי תחושת החלום, כי זוהי רק תדמית. כמו כשאנחנו חולמים משהו נורא וקצת מתעוררים ואומרים לעצמנו בלב שזה רק חלום ואנחנו מאוד רוצים להמשיך לחלום אותו ולהתענג עליו למרות שהוא רק חלום. • אפולון הוא אל החלום, מגיד העתידות. הוא המושל ביופיו של עולם הלכאורה. בדימיון יש שלמות שאין במציאות. החלום מרפא (אפלטון גם אל הרפואה) ונשאר תמיד בגבול של שלוות שינה. גם בזעם והכעס של ראייה זו יש יופי של שמש קדושה (אפולון אל השמש...). אפולון הוא עיקרון ההיאחזות באינדיבידואליות. • כשההסבר התבוני היפה נשבר, אז נגלה הדיוניסי. הדיוניסי הוא כמו שהשכרות, בה האינדיבידואלי נמס. הקרבה לטבע ואלכוהול מעוררים שכרות זו. הדיוניסי מחבר אדם לאדם ואדם לטבע. כך העבד יוצא לחופשי. אז האדם מפוייס וקסום ומתהלך כמו אל. האדם הופל מאמן למעשה אמנות, ליצירה. • בחלום ובשכרות הטבע האפוליני והדיוניסי הם ישירים ומלאים. האמן מחקה טבע זה, האפוליני ו/או הדיוניסי. אלו יצרי האמנות של הטבע והמימסיס פונה אליהם. הוא משתכר ומופשט מכבלי האינדיבידואליות שלו, נרדם חולם בהקיץ, ואז מתגלה לו בחלום, על דרך משל, מצבו שלו עצמו. סוג של הלוך חזור החוצה פנימה. • האמנות הפלסטית היוונית היא מאוד צבעונית ויש בה סיבתיות וקוים כמו בחלום. ממש כמו הכתיבה ההומרית. החלומות היוונים הם הומריים בצבעוניותם והומרוס הוא היווני החולם. • יש פער בין יוונים דיוניסיים לבין ברבארים דיוניסיים. הברבארים משתלחים בהתפרצות אורגייתית ופריצות. אפולון הגן על היוונים מחגיגות דיוניסיות שכאלו. האפולינים היוונים נמנעו מהדיוניסי והתירו אותו רק בחגים מסודרים. בבבל, החגיגות אינן אמנות, אלא חזרה שלמה אל הבהמיות. ביוון, החגיגות המסודרות הן אמנות וחוויה של הזדככות. שם זה רעל, כאן זה תרופה. • המוסיקה האפולינית היא מקצבית. האפוליני הוא כמו צעיף יופי מעוור מפני העולם הדיוניסי. המוסיקה הדיוניסית – הדיתיראמבוס – היא מלודית עם עוצמתו המזעזעת של הטון עצמו. הטבע מבוטא בה בסמלים. יש הרמוניה הצומחת מהמוסיקה. כדי לתפוס התפרקות זו של הכוחות הסמליים על האדם עצמו להיות במצב של פירוק אינדיבידואלי. רק המפורק יוכל להבין את המוסיקה המפרקת.
• האפוליני הוקם על בסיס הדיוניסי. סילנוס, דיימון דיוניסי מייעץ לאדם: טוב לך שלא נוצרת, שלא תהיה, שתהיה לא כלום. והדבר השני הכי טוב אחרי זה – שתמות, בקרוב. • היצר האפוליני הוא שהוליד את האלים האולימפיים. אפולון הוא אבי העולם האולימפי. האלים מלאים רק בחדווה ותרועת ניצחון. אין בהם רחמים ומוסר. הם יצורים מלאי חיים ושמחה לעומת נוראות הקיום. היווני שחשש כל כך מזוועות העולם הזה הוליד את הישויות האולימפיות הזוהרות שחיות את אותם החיים. מתוך האלים האיומים והטיטאנים, צמח עולם יפה ואפוליני של אלי האולימפוס. בריאת האלים היא אמנותית בפני עצמה. זהו ראי מזכך. • חשוב לדבוק לסיבה האמיתית של המצאת האלים ולא להתרחק ממנה מהר כמו שהיינו רוצים. אבל זה מה שקרה. האלים הפכו למודל וכולם רוצים להיות כמוהם – פתאום האמרה דיוניסית מתהפכת והרע מכל הוא למות בקרוב ומשנה לרע הוא ההכרח למות בכלל. כולם בקטע של חיי נצח, כאילו זה אפשרי בכלל. פתאום אכילס מתבאס מזה שהוא מת, ואנחנו מריעים לגיבור כמו אודיסאוס על שהוא סוחט לעצמו עוד קצת זמן לחיות. • שילר טען שהשיבה אל הטבע, ההרמוניה שבני האדם מתגעגעים אליה, היא נאיבית. (נראה לי ששילר טוען שאכילס הוא נאיבי כי הוא שלם עם מעשיו). ואולם, לא בתחילת כל תרבות נוכל למצוא כזו נאיביות. הנאיבי הוא דווקא האפוליני, הוא ההיבלעות בתוך התדמית! הנאיביות של הומרוס היא ניצחון האשלייה האפולינית. זהו רק שיקוף של רצון היוונים להתבונן בעצמם דרך זיכוך האמנות. יופי זה הוא רק שיקוף שאיפשר ליוונים להלחם בסבל. • המטפיזיקה טוענת שהסובל נגאל על ידי דבקות בסבל. NOT. הרי חלום מסתמך על שכחה של המציאות. אין זו הוויה אמיתית. היצירה הנאיבית היא תדמית של תדמית, היא חלום. יש להבין שהחזון הזה הוא חזון מוות. זו התבוננות אל המוות. אך היא גם מציעה לנו גאולה על ידי התדמית. התדמית נותנת לנו שלווה למרות הסערה בה אנו נתונים. • האפוליני מכיר רק בחוק אחד: שמירה על תחום היחיד. כך הוא משלב לכורח האסתטי של היפה את שתי האמירות שהיו כתובות בכניסה לאורקל של דלפי: "דע את עצמך" וכמו כן "לא יתר על המידה". • אך האפוליני מבוסס על הדיוניסי, וזה שב ומפר אותו שוב ושוב. אמנות דיוניסית אינה שואבת ממוזות אלא מן האמת. המידה היתרה היא האמת. בשכחת העצמי, בהתחברות אל הטבע דרך הייסורים, אנו מוצאים את האושר. • לעומת האמנות הדיוניסית קמה האמנות הדורית והומרוס הוא שיאה. אבל הדורים זה לא שיא התרבות. התרבות האטית היא נישואין בין האפוליני והדיוניסי שמוליד את הטרגדיה! • נשווה את הומרוס היפה מול ארכילוכוס שטוף היצרי, בין האובייקטיבי והסובייקטיבי. האמן הסובייקטיבי בעינינו תמיד הוא אמן רע כי האמנות היא הדברת הסובייקטיבי, השתחררות מן האני. אם כן, כיצד ליריקאי כאמן הוא בגדר האפשר? משום שהוא אמן דיוניסי שהתמזג עם האחד הבראשיתי, עם כאבו וסתירתו, והוא מייצר בבואתו של האחד הבראשיתי בצורת מוסיקה, ואז, בהשפעת החלום האפוליני מתגלית לעיניו מוסיקה זאת שנית כמראה חלום דמוי משל. הסובייקטיביות שלו היא משנית להתפכחות הדיוניסית שלו והיא יסוד אפוליני. הוא איננו משתולל בלהט התשוקות. הוא מציג את הדיוניסי דרך אמנותו של אפולון. יסוד האני הזה מושלך כדימוי על אמת הדברים כולם. ארכילוכוס לא מבטא את עצמו אלא אמת ייצרית סובייקטיבית. שופנהאואר מתאר את זה כי המשורר רוצה לא לרצות, כאובייקטיביות סובייקטיבית. הסובייקט הוא מדיום. רק המשורר נגן הוא שמשלב בין המוסיקה השיכורה והחלום. • היצירה לא נוצרת למען הקהל, אלא הקהל הוא חלק מהיצירה. • תחילת המוסיקה היא בזמר עממי. זוהי נעימה דיוניסית המשמשת ראי העולם. הזמר העממי מבקש להביע עצמו, דרך חלום, בשירה. לשון הזמר העממי מחקה את המוסיקה. שירה כמו של ארכילוכוס מנסה להביע את המוסיקלי (בחצאי משפטים? לא הגזמת). אלו מילים ומושגים הכפופים למוסיקה. זאת כנגד לשון הומרוס, המחקה את עולם התופעות. אלו הם שני זרמים עיקריים בלשון היוונית- המחקה את המוסיקה או את עולם התופעות. בשירה הלירית המוסיקה ישנו חיקוי של המוסיקה בלשון מראות ומושגים. המוסיקה הופכת לרצון (סובייקט) ומשתקפת בו. כדי לתאר את המוסיקה משתמש הליריקאי במראות אפוליניים. אין דבר שהליריקאי יכול לומר שלא היה מלכתחילה במוסיקה. המוסיקה עצמה לא זקוקה באמת למילים לצידה ורק סובלת אותן לצידה. זוהי רק אשלייה כאילו המוסיקה היא ליווי. • המקהלה בטרגדיה האטית אינה מייצגת מוסריות נצחית. הו לא. המקהלה גם אינה הצופה האידיאלי, כי היא הייתה כל ההופעה בהתחלה, ואיך היא יכולה להיות הצופה בעצמו? היא גם איננה הצופה האידיאלי משום שהיא בתוך המציאות של הדרמה. אלו הסברי חוקרים טיפשים שקדמו לניטשה. ניטשה רואה במקהלה חומה חיה אשר הטרגדיה הקיפה עצמה בה, על מנת להסתגר עד תום מפני עולם המציאות וכך לשמור על אדמתה האידיאלית ועל חרותה הפיוטית. • המקהלה היא חלק ממציאות דמיונית, על מציאותית. הסטיר מופלא כמו האלים האולימפיים. דימוי מדליק של ואגנר: משהו בצופה היווני בוטל על ידי המקהלה כמו שאור המנורה נבלע באור השמש. הכורוס הוא תנחומיו של ההלני שמעמיק תוגות. הוא מתקרב לתחום המסוכן של שלילת החיים הבודהיסטית, ואז מצילה אותו האמנות, ועל ידי האמנות מצילים אותו בשביל עצמם החיים. • מצב הדבקות הדיוניסי פירושו הרס גבולות הקיום הרגילים. על ידי שכחה זו נבדל עולם היומיום מהמציאות הדיוניסית. המלט מבין את אמת הדברים והכיר בחוסר הישע ובחוסר היכולת לתקן עולם. אך הוא אינו דיוניסי כי הוא שוקע יותר מדי בהתלבטויות. זהו מצב אסקטי (סגפני) של יציאה מהדיוניסי. אדם כזה מאס בכל. אך ישנו מרפא לכך באמנות ובאמצעותה ניתן להשלים עם החיים. זה תפקיד המקהלה. • הסטיר הוא דמות האדם הקדמון, בעל ריגושים עזים ונעלים ביותר. בו חוזר ומתרחש צער במימדים אלוהיים. כאן נמחו עקבות אשלייתה של התרבות מעל צלמו של האדם הקדמון ונחשף האדם האמיתי – הסטיר המזוקן המריע לקראת אלו. מקהלת הסטירים משקפת את הקיום ביתר אמת, ביתר שלמות, מאשר אדם התרבות המתיימר בפשטות להוות את הממשות האחת והיחידה. מקהלת הסטירים חווה את הדיוניסי וכך היא מגנה על הצופה שיכול לחוות אותו דרכה, להיבלע בה כמו מנורה באור יום. המקהלה ייצגה את הקהל. המקהלה היא השתקפותו העצמית של האדם הדיוניסי. • הסטיר הוא האמת, הוא האדם הקדום. כל הדימוי של הרועה האידילי שהיה פופולארי בתקופת ניטשה הוא רק דימוי בן דימוי שאין לו קשר לאמת. • משורר שואב מתוך מראות חיים ומרצדים לנגד עיניו, לא כמו בני ימנו ששואבים מהמשגה והפשטה בזויה. גם כל הספר של ניטשה הוא גרוע כי הוא מנסה להמשיג שירה. הפנומן האסתטי הוא היכולת לראות לנגד עיניך תמיד משחק חי של מראות ולחיות ללא הרף מוקף ברוחות. בזאת אתה משורר. ואם יש לך דחף לגלגל עצמך לתוך דמויות ולדבר מקרב גופים ונפשות אחרים – בזאת אתה מחזאי. • המחזה הדיוניסי מכניס את הקהל לתוך עצמו. ההזדהות עם הכורוס היא תחילת הדיוניסיות במחזה. המקהלה היא חסרת פנים והאישיות של חבריה נמחקת. האדם מזדהה עם הסטיר בכלים אפוליניים. • הכורוס מתפרק לדראמה ואז חוזרץ כך הוא שובר את האפוליני ומציג את הדיוניסי כאמת החותרת תחת הדימוי. הוא לא הפוגה אמנותית, אלא בצבוץ של האמת האמנותית. הדרמה חושפת את אשליית האפוליני. • הסטירים אינם פועלים ואינם משתתפים בדרמה כי בכך הם משרתים את דיוניסוס. זוהי החוויה הדיוניסית. הם מוסיקאי, משורר, רקדן וחוזה בדמות אחת. • הדמויות על הבמה הן חזיון ולא ממשות. הדיבור על הבמה הוא דיוניסוס בלשון הומרוס. מעבר לבהירות הדיבור של הדמויות של סופוקלס ישנו עומק אפי לא ניתן להבנה. העליצות היוונית אינה הרחבת דעת נטולת דאגות. אדיפוס הצעיר חוקר את עברו ומגיע לפסיביות. זה סופו של מחקר מדעי. אדיפוס הזקן יוצא מתוך פסיביות אל מחקר אקטיבי שהוא שיא חייו. האיש שפותר את חידת הטבע אצל הספינקס חייב גם לשבור את סדרי הטבע ולשכב עם אמו ולהרוג את אביו. הוא גילה את האמת הדיוניסית ובכך הוא חייב גם להתנסות בה בכל נוראותה. הידיעה מובילה לחוויה. • גאונותו המרירה של האמן היא שאינו מפחד לשלם את המחיר על יצירתו. זה מה שמדליק באייסכילוס. הנאת היצירה לא נרתעת משום אסון. נשווה בין מיתוס פרומתאוס בתרבות הארית מול מיתוס החטא הקדמון בתרבות השמית. היצירה המביאה סבל היא אקטיבית וגברית אצל היוונים ולכן מקבלת צידוק. זה צידוק הפסימיות של הטרגדיה. היוונים מקדשים את ההירואי הסובל ומתבטל למען יצירתו, הוא ישות עולמית אחת. • אפולון מנסה להביא אנשים פרודים לידי שלווה על ידי תחימה בינהם. • במכלול הדרמה, דיוניסוס הוא גיבור הבימה ולא אפולון. מאחורי המסכות האפולוניות חבויה אלוהות. • האמנות היא לידת דיוניסוס המפורק מחדש והיא האחדות החדשה. מצב מפורק דיוניסי ראשיתי, אחריו התפרטות, אחריה התפרקות ואז התחברות לאמנות. • עולם המיתוס מוצג כסמל לעולם הדיוניסי בחגיגות. • דתות גוועות כשמתחילים לעגן אותן בהיסטוריה חד פעמית. אך המוסיקה מחייה את המיתוס העל זמני. • ניטשה ממש יורד על אוריפידס כי הוא פלספן ודיאלקטי מדי. אוריפידס הרג את הטרגדיה. הוא ניוון אותה ואז היא הפכה לקומדיה האטית החדשה עם כל מיני דמויות קריקטוריות. אוריפידס מלמד את הצופה להתבונן ולהתווכח ולהסיק מסקנות. הוא ניסה לבנות מחזה על דרך חינוכיות ובכך הרס את המחזה. עם מות הטרגדיה חלפה האמונה והתקווה לאלמוות. ההגנה של האלים התחלפה בבדיחות של הקומדיה. זו בריחה מפני האימה. • כשאומרים "היווניות העליצה" מתעלמים מהמאה ה-6, פיתגורס והירקליטוס שבאו לפני העבדותיות שהמיט אוריפידס על היוונים. • אוריפידס לכאורה התאים עצמו לצופים בשירתו, אך הוא לא באמת ייצג את רצונם אלא ניסה לחנכם. הוא בז להם מתוך רצונו לכתוב עבורם. • יצירת אוריפידס מושפעת מהיותו הוגה דעות. הוא היה יושב וצופה בקודמיו המוצלחים ולא מבין מהו העומק הנסתר שאינו יכול להבין כפילוסוף חובבן. אוריפידס הוא חקיין של קודמיו, ובכל זאת הוא מצא דרך להתמודד כיוצר עם היוצרים האמיתיים שקדמו לו – סופקלס ואייסכילוס. הוא הפריד מהטרגדיה את היסוד הדיוניסי. הוא צינן את דיוניסוס למוות. הוא הפך את הטרגדיה לאפוס ובכך מנע את הטרגי. אוריפידס ממלא את יצירתו הגיגים ופרדוקסים במקום התבוננות אפולינית או התלהבות דיוניסית. • כך אוריפידס דאג לפרולוג שמונע אי ודאות בהתחלה ולדאוס אקס מכינה בסוף שסוגר את העלילה. הוא חשב שהעלילה היא כל מה שחשוב בטרגדיה – המתח בין מה שקרה למה שעומד להתרחש. אך לא כך הדבר. הוא הפך את הצדק הטרנסצנדטלי של אייסכילוס לעיקרון שטחי וחצוף של צדק פיוטי. דאוס אקס מכינה זה עקרון אופטימי שניטשה מאפיין בו גם את הנצרות. • הכל בגלל סוקרטס. הסוקרטיות האסתטית היא זו: כל דבר על מנת שיהא יפה, חייב להיות נבון. וכמו כן: רק היודע הוא טוב. אריסטופנס ידע זאת ותיאר את אוריפידס וסוקרטס כצמד חמד ואת סוקרטס כסופיסט מעצבן. סוקרטס התנגד לטרגדיות ולא ביקר בהן – חוץ מאלו של אוריפידס. • בכל הדיאלוגים האפלטוניים, סוקרטס מבקר אנשים שפועלים מתוך אינסיטינקט. סוקרטס התנשא מול עולם נשגב ממנו, השמוק. הוא הרס הכל. לסוקרטס יש בת קול שמדברת אליו ומרתיעה אותו מלעשות דברים. זהו היפוך. אצל רוב האנשים הפרודוקטיביים, האינסטינקט דווקא הוא הכוח היוצר והתודעה היא המבקרת והמרתיעה. אצל סוקרטס התודעה היא היוצרת והאינסטינקט הוא המבקר. • את הספקנות שלו לא הפנה סוקרטס כלפי עצמו והלך עד מותו עם שיטתו. • עבור סוקרטס הטרגדיה לא הייתה מגלת אמת ולא פעלה בכלים פילוסופיים ולכן החרים אותה. אפלטון היה הכלבה שלו ולכן שרף את כל מחזותיו. בסגנון כתיבתו אפלטון מכפיף את השירה לפילוסופיה. הוא דחה את האמנות כי היא חיקוי של תדמית. בכל זאת מסופר שסוקרטס חיבר שיר קטן לפני מותו. • בדיאלקטיקה יש יסוד אופטימי, והיסק הוא ניצחון. האדם התיאורטי מוגן מםני המוסר המעשי של הפסימיות. מפני הראייה החדה של הפסימיות. הוא מתענג דווקא על הקליפה שהוא מקלף מהאמת ולא מהאמת, האמת אינה העניין של האדם התיאורטי. מציאת האמת היא קשה ובלתי מושגת לאדם הבודד. הסרת השקר, לעומת זאת, היא מפעל שהאדם התיאורטי מסוגל לעסוק בו. • המדע שואף להפוך ליוצר אמנותי. סוקרטס הוא עצמו סוג של מיתוס המצדיק את המדע המצדיק את הקיום. • סוקרטס הפך את העולם והיקום לרשת של מחשבה. אם במקום כל בזבוז הכוח הזה במחשבה היינו פועלים באנוכיות באופן מעשי, היינו נלחמים עד עייפה. עד כדי כך שהמוסריות המעשית הייתה להרוג את הוריך ורעיך מרוב פסימיות ואף להשמיד עמים מתוך רחמים, כי העולם היה כה נורא.
• רק האמנות מרפאה זאת – והיא יכולה לבוא גם בצורת דת או מדע. • האדם המשכיל מגיע בגיל צעיר לדעת מה גבולות המדע ואז מגיעה ההכרה הטראגית הזקוקה לאמנות כמגן ומזור. תשוקת הידע הופכת ליאוש טראגי הזקוק לאמנות. למרות שהתחלת המדע כסלידה מהאמנות, סופה כמו סוקרטס לשוב אל האמנות. • סוקטרטס משייך את מעשה המוסר לידיעה. • שופנהאואר: המוסיקה אינה חיקוי לעולם התופעות אלא לאמת ובכך מעמדה שווה לזה של הטבע. היא אינה כללית וריקה כמו מושגים פילוסופיים, אלא כמו הגאומטריה המפיקה צורות ספציפיות מאוד לתיאור הדברים כשלעצמם. המוסיקה מבטאת בצורה בלבד את האמת שהמושג מפשיט מתוכן והדימוי רק מתקרב אליו. המושגים הם הקליפה והמוסיקה היא הגרעין. • דרך המוסיקה נבין את החדווה שבהכחדת הפרט, את חיי הנצח שמעבר לעולם התופעות. הגיבור הוא תופעת הרצון העילאית והוא נשלל ואנחנו נהנים מכך, מאחר שגם הוא רק תופעה! הטרגדיה נוטעת בנו אמונה בחיי נצח שהם מעבר לגיבור. בהשוואה לכך, האמן הפלסטי מנסה לפאר את עולם התופעה ומנסה לנצח את הסבל הטבוע בחיים באמצעות יופי. זהו שקר המרחיק אותנו מהחיים. ההוויה הבוראת מוצאת סיפוק דווקא בחליפת התופעות. • יש פער בין המיתוס לבין המלל של הטרגדיה ואותו מילאה המוסיקה. מוסיקה מימטית היא פיכס ואין לקלוט דרכה את היסוד המיתי. • האפוליני, הדיוניסי והסוקרטי כולם תעתועים המושכים אותנו להוסיף להתקיים תחת הרצון לחיות. • האדם המודרני מבוצר כנגד החיים בערימות ספרים וקורא אותם כספרן בלבד. מצחיק שהמדע קובע לעצמו את גבולות יכולתו לתקן (ההפרדה של קאנט בין התופעות והדברים כשלעצמם). בהפרדה זו נתן המדע את הפתח לעליית התרבות הטרגית שוב. • רצ'יטטיב הוא מקום בו המוסיקה גוברת על משמעות המילים, למרות שממציאיו חשבו שזה סוג של תחיית הומרוס. באופרה האידיאל אינו מורגש כבלתי מושג והטבע אינו מרגיש כאבוד. האדם המזמר האידיאלי של האופרה נבנה כאופוזיציה לתפיסת התרבות את האדם האידיאלי וכניסיון להכיר באדם כשלעצמו. האופרה בכלל עלתה על ידי האדם התיאורטי ובראשיתה באיטליה היה על המילים להיות מובנות. כאילו כל אדם רוגש פורץ בשיר והופך לאמן. • האקדמאים בני זמננו לא מסוגלים להבין את הרוח ההלנית ולכן לא תופסים את תחיית הרוח הדיוניסית בתרבות הגרמנית. תחיית הטרגדיה היא התקווה היחידה לגרמניות. הדיוניסי יכול להביס את הלאומיות כמו בהודו או להדיח לחולין כמו ברומא, אך היוונים פנו ממנו לאפוליני וכך הפכו לעם אדיר ולאימפריה. • מי שנושם מוסיקה, יתמוטט למשמע ואגנר (כלומר שישנן דרגות של ראייה אסתטית ובשיאן ישנה התאחדות עם הדיוניסי). החמלה וההשתתפות בצער הגיבור הטראגי (במקרה זה טריסטן) מצילה אותנו מצער עולמים, משטף אין סכר של רצון לא מודע. האפוליניות מתיקה אותנו מהכוללנות הדיוניסית ומעוררת בנו התפעלות מהגיבורים. היא מתיקה אותנו מההרס העצמי בעזרת התמונה, המושג, הלקח המוסרי וההזדהות, ואנחנו תחת אשלייה כי אין זה אלא מעשייה על פרטים מסויימים, רק על טריסטן ואיזולד. המוסיקה היא האידיאה של העולם והדראמה היא רק בבואה של אידיאה זו. • המוסיקה פורצת מעבר לדראמה, ומעבר לרשמיה של הדרמה האפולינית. הטרגדיה מסתיימת כצליל שלעולם אינו יכול לעלות מתחומי האמנות האפולינית. כך יוצא שהדרמה האפולינית מבטאת בלשונה את החכמה הדיוניסית. • האמן הטרגי בורא דמויות ולא מחקה את הטבע. ואז הדיוניסי בו משמיד אותן. • כל הדיבורים על קתרזיס מוסרי או רגשי הם בכלל לא קשורים לאסתטיקה. האסתטיות של מוסיקה אינה יכולה להיות מוסברת על ידי צדק פיוטי או בהסבר מוסרי. אסתטיקה מוסרית-דתית אינה אסתטיקה. זהו שיח ריק שאינו נוגע באסתטי האמיתי, והוא השילוב בין האפוליני והדיוניסי. • התרבות שלנו חסרת מיתוס בגלל הספקנות הסוקרטית. לכן היא רעבה לבלוע עוד ועוד תרבויות לתוכה ולהציב כנגדן את הסוקרטיות המרוקנת. אך לגרמנים יש כוח שעלה ברפורמציה של לותר ומזמוריה. זו תחילת התחייה. • תפיסת המציאות של היוונים תמיד קשרה כל דבר במיתוס ומתוך כך קיבלה את נקודת הראות של הנצח. מנת ערכו של עם, וגם של אדם, נמדדת ביכולתו להטביע על חוויותיו את חותם הנצח. ההיפך מזה מתרחש כשעם מתחיל לתפוס עצמו על דרך היסטורית ולהרוס את מבצרי המיתוס. יש להלחם עבור הגרמניות ולסלק השפעות זרות. להשיב את כל הדברים הגרמניים, והדיוניסי, המוסיקה, ינחה לשם. תחיית המיתוס והמוסיקה הם תחייה לאומית. • הדיוניסי והאפוליני נותנים צידוק לקיומו של עולם, אף זה "הרע בכל העולמות". • כל מי שלא חושב כמו מה שניטשה כתב הוא לא צופה אסתטי באמת.
זהו. הערותיי: רקע על תואר ראשון בספרות. כשעבדתי בחברת פרסום באינטרנט והתחריתי באלגוריתמים של מסחר מקוון, הייתי טוב בלבנות בועות, לנפח את הערך של איזה קמפיין שניהלתי עד כדי הפסדים, לקבל משאבים מהמערכת כי אני high roller, לחנוק את המתחרים, להשתלט על כל השוק, ואז לחתוך בעלויות ולהרוויח בגדול. זה היה ב2009, כשבועת הסאב פריים בארה"ב קרסה, ובדיוק קראת כל בוקר באוטובוס לעבודה את דה מארקר, וחשבתי איך לבנות בועות שלא מתפוצצות, או יותר נכון, בועות מוסריות. לדוגמא, הלקוח שלי היה נותן לי סכום כסף על כל מכירה שהבאתי לו, על סמך הערך שהפיקו המכירות שהבאתי לו בחודש שעבר. בקלות יכולתי להביא לו הרבה מכירות ירודות, וכך לנפח את המכירות בתעריף שאינו רלבנטי יותר, ולדפוק בעצם את הלקוח שלי. אבל אהבתי את הלקוח שלי, ורציתי שיצליח. אז כל הזמן חיפשתי איך לייצר בועה אחר בועה, לפי המתחים המיוחדים של השוק פה ושם. שאלתי את עצמי למה בכל זאת אני לא דופק לקוחות שאני לא אוהב. מה מונע ממני להגדיל את הבונוס שלי ולהחליף את הלקוחות שלי אחרי שהם קורסים. למה אני נקשר ללקוח אחד ובונה אותו, גם כשהוא מסובך יותר, ויש לו עיתות שפל. אולי כי הלקוח הזה היה מוסרי יחסית ליתר, ומכר משחקי מחשב חמודים, בעוד שהיתר מכרו שיט שאנשים לא צריכים. אולי המוסריות שלו הקרינה עלי, רציתי לראות עצמי כמוסרי. אבל חשבתי שזה גם קשור לזה שלמדתי תואר ראשון בספרות. אני לא יודע איך ולמה. אבל נראה לי שאם אתה לומד לבקר דיכוי חברתי, קשה לך לעסוק בו. לא סתם כך. תואר בספרות קשור לזה איכשהו. אחר כך הייתה תקופה שחיפשתי עבודה בין לבין תוך כדי התואר השני. חשבתי לתלות שלטים ברחוב, כמו שכותבים "סטודנטים ינקו את ביתך", חשבתי שזה ייגע באיזה עצב סאדיסטי כזה, אם אכתוב "סטודנט לספרות ינקה ביתך". בכל מקרה עברו השנים, בשבת האחרונה שוחחתי עם חבר שלמד גם בירושלים, אמרתי לו את שאני מאמין: שהתואר הראשון בספרות היה ההחלטה הכי טובה שעשיתי.
בהמשך לפוסט הקודם שלי, על האופן בו הכשרת הפסיכולוג הקליני הינה כר פורה לניצול, חשוב לציין גם את המשמעות החברתית של הניצול כחלק מתפיסה של רווח אישי, בה האחד מרוויח רק על חשבון השני.
כשהייתי במאהל הפסיכולוגים במחאה של הקיץ ההוא, הגיעו למאהל שני סוגים של פסיכולוגים. סוג ראשון היה מתמחים שעובדים בשני שליש משרה ומקבלים עליה כ2000 ש"ח במשך 4 שנות ההתמחות, שעובדים במרפאות ציבוריות של משרד הבריאות עם אנשים שידם אינה משגת לטיפול וסובלים ממצוקה נפשית קשה, אך שאינה מצדיקה אשפוז פסיכיאטרי. הסוג השני היה פסיכולוגים מעורבים חברתית, מסוג קבוצת פסיכו-אקטיב, שחושבים שלפסיכולוגיה יש מקום כעמדה חברתית, כמייצגת את הנדכא, כדורשת מקום עבור רוח האדם, הנדחקת לשוליים של שיקולי רווח והפסד.
אז הנה שיר רגע:
כשאנשים חלפו על פני המאהל, בכל זאת, הם לא כל כך הבינו מה הקטע. פסיכולוגים מוחים? אתם רוצים יותר מ400 שקל לפגישה? אתם רוצים כורסת עור חדשה? אף שלא הרגשתי משתתף-מוביל במחאה, בכל זאת הבעתי את קולי בפני המחאה המתארגנת, והצגתי ביקורת זו: אנשים לא מרחמים על פסיכולוגים, כי מבחינתם פסיכולוגים חיים טוב. גם אם במשך 9-11 שנים הם מנוצלים במסלול ההכשרה שלהם, הרי שלאחר מכן הם מקבלים פיצוי הוגן במחירים מופקעים שהם גובים מציבור לקוחותיהם. הפיצוי מצדיק את הסיכון שהם לוקחים בכל שלב של הדרך. כמו איש נדל"ן שמורט שערותיו במשך שנים ארוכות כדי להפוך מגרש בשולי העיר לבניין מבוקש, כך עושה גם הפסיכולוג, שמשקיע ומסתכן כדי להפיק ערך לעצמו. לפיכך, מחאה של הפסיכולוגים על ההשקעה והסיכון שהם לוקחים על עצמם, כל עוד הם מפוצים עליה כשהם מומחים, הריה כתספורות והלוואות של טייקונים. זוהי בקשה של הפרט שהחברה תהיה ערבה לסיכון שלו, ושהוא בכל זאת יקצור את הפירות בסופו של תהליך.
אבל פסיכולוגיה אינה קרן הון סיכון. מדובר בשיכוך סבל של רבים. ככל שהמלחציים הכלכליים דוחקים יותר ויותר, הרי שמתרבה גם המצוקה הנפשית. דרדור במעמד החברתי והעמקת התלות הכלכלית בבנקים ומעסיקים גורמת לאנשים לשאת את מצוקותיהם הנפשיות תחת לחץ נוסף. לדוגמא, מי שהתקשה לגדל ילד עם הפרעה פסיכולוגית ברווחה כלכלית, יתקשה יותר לעשות זאת כשהוא נמצא במצוקה כלכלית, עם פחות זמן לבלות עם ילדו, פחות כסף לטיפולים, פחות כסף להתאמת תנאי התפתחות להפרעה התפתחותית. רווחה נפשית הופכת כך לנחלתו של בעל הרווחה הכלכלית. לא מדובר בטיפול נפשי כחיפוש עצמי אקזיסטנציאליסטי, כלוקסוס בורגני. מדובר בתמיכה במי שסובל מדיכאון, מתן כלים להתמודדות עם הפרעות קשב וריכוז, שיכוך חרדות משתקות, מניעת התאבדויות, שיקום אנשים שעברו שבר פסיכולוגי עמוק חזרה לחיים, ריכוך תגובה לטראומה, וכו'.
לכן פסיכולוגיה נחשבת גם למקצוע מתגמל, כי יש לו משמעות בריפוי עולם. מי שעובד בשביל כסף בלבד מסתכל על הפסיכולוג, כמו על כלל המקצועות הטיפוליים והחינוכיים, ואומר שהמקצועות אלו מתגמלים את תחושת השליחות של המבצעים אותם, ולתחושת משמעות זו יש ערך כמו פיצוי כספי. במקום שיעסקו בהתנדבות אחרי שעות העבודה כדי למצוא משמעות לחיים, הרי שהעוסקים בטיפול כמקצוע יכולים לתרום לקהילה במשך שעות עבודתפ, ובעצם כך הם נשכרים. לכן כשמעריכים את שכרם של פסיכולוגים, יש להוסיף למשוואה שחלק מהעידוד של החברה לעסוק במקצוע טיפולי נעשה באמצעות ערכים אתיים ותחושת משמעות, שחסרים למי שעובד ב... מקצוע-אחר-שנוטים-להתייחס-אליו-כמקצוע-משתלם. אולם זוהי דיכוטומיה בעייתית. האם באמת יש משמעות חברתית חיובית לעבודתו של פסיכולוג שמטפל רק בטראומות של העשירים ומדיר את העניים מהקליניקה שלו? האם באמת לא יכול עורך דין או רואה חשבון או מהנדס תוכנה לעשות עבודתו בארגון ללא מטרות רווח ולתרום יותר לחברה בכישוריו? בכל דבר שאדם עושה צריך שיהיה טוב לו, צריך להיות טוב בזה, ואז יוכל גם לעשות טוב. מי שרוצה לעשות טוב ומקריב לשם כך את הכישורים שקיבל מלמעלה, או את רווחתו האישית, עשוי למצוא עצמו עושה רע לעצמו ולאחרים. ויש עוד התפלספויות שניתן להרבות בהן, העיקר הוא שהדברים אינם או\או אלא גם+וגם.
אולם מודל הניצול-פיצוי שם רק את התועלת האישית של איש המקצוע כשיקול. בכך ישנו אישוש של מודל מנצל בו האחד מרוויח על חשבון השני. האם לא יתכן מצב WIN-WIN בו השניים מרווחים זה מזה בהדדיות? האין יכולה ההעצמה של צד אחד להיות גם ההעצמה של הצד השני?
לא יודע אם הקשיבו לי, או שהיו חכמים ממני שכבר הגו בכך, או שההערות של העוברים ושבים חיזקו מגמות מסויימות שעלו באופן סטיכי. אבל המחאה של הפסיכולוגים התגבשה אז לשתי תנועות - מחאת המתמחים שנלחמים על זכויותיהם לאורך שלב ההתמחות במסלול ההכשרה, והתנועה למען פסיכולוגיה ציבורית. אני לא מעורב בתנועות אלו. אך מעריך אותן מאוד. העצמת המתמחים והפסקת הניצול שלהם, תאפשר למתמחים שלא לבקש פיצוי מופרז בדמות 400 ש"ח לפגישה כדי להשלים שנים ארוכות ללא חיסכון לפנסיה וללא יכולת להרשות משכנתא וכו'. הפסיכולוג אז מתרכז בטיפול כפי יכולתו ולא בקבלת פיצוי לפי ניצולו עד הסמכתו. התנועה למען פסיכולוגיה ציבורית מרחיבה את הנגישות של העם לטיפול פסיכולוגי, ומנמיכה את הסף הכלכלי הקשוח בין אלו שמסוגלים להרשות לעצמם טיפול ואלו שלא. פסיכולוגיה כשירות ציבורי, טיפול במצוקה נפשית כ"מוצר יסוד", ולא כלוקסוס.
זה היה אז כשתליתי פרצוף בוכה ליד מאהל הפסיכולוגים:
במסלול ההכשרה של הפסיכולוג הקליני יש הרבה מסננות וחסמים: פסיכומטרי גבוה, תואר ראשון עם ממוצע גבוה, השגת המלצה אקדמית ממנחה בעבודה סמינריונית מורחבת, עבודה כמדריך או חונך והשגת המלצה טיפולית מפסיכולוג מדריך, בחינת המתא"ם הנערכת רק פעם בשנה ובוחנת ידע בסטטיסטיקה וניתוח מאמרים, קבלה לתואר שני, שנתיים של עבודה מעשית כמטפל תוך כדי תואר שני וקבלת המלצות ממדריכים, השגת תואר שני הכולל עבודה מחקרית בציון גבוה, התקבלות להתמחות במרפאה, התקבלות להתמחות במחלקה פסיכיאטרית, הגשת מקרה לבחינת התמחות ועוד כל מיני שלבים בדרך שאולי שכחתי לגביהם. המינימום שזה לוקח הוא תשע שנים. תוסיפו עיכוב אפשרי של שנה בין כל שלב לשלב, כמו מבחן מתא"ם חוזר, או גרירה של התיזה לעוד שנה, וקיבלתם בקלות 11 שנים המושקעות במסלול טרם שניתן לעבוד כמטפל עצמאי (תחת מועצת הפסיכולוגים).
אקח כדוגמא את העבודה המעשית לאורך התואר הראשון. כדי להתקבל לתואר שני צריך המלצות מעבודת שדה כלשהי. כלומר, בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה צריך למצוא לעצמו מקום שעוסק בטיפול, ולעבוד שם ככח אדם לא מקצועי, לקבל הדרכה טיפולית על עבודתו, ולהציג המלצות לאוניברסיטה במסגרת תהליך הקבלה לתואר שני. נניח שיש כ1000 עד 2000 מועמדים כל שנה ופחות ממאה מתקבלים. כשיש עוד עשרה במקומך, ההמלצות של מי שעושה עבודת שדה צריכות להיות טובות באופן יוצא דופן כדי להתבלט מעליהם. הרצון הרב של המועמדים להוכיח את עצמם מול ה"חסמים של השוק", והיותם ניתנים להחלפה, עשוי לגרום לפער כוחות בלתי פרופורציונלי בין המועמד והממליץ הפוטנציאלי. ישנם סטודנטים לתואר ראשון שעובדים בהתנדבות מספר שעות בשבוע אצל פסיכולוג בכיר כדי לקבל מכתב חיובי במיוחד. ישנם כאלו שעובדים בשכר מינימום במשרה חלקית או מלאה ומשלימים שעות נוספות רבות על חשבונם.
הסטודנטים הללו מהווים כוח עבודה זול ומסור, שמציית לכל דרישה ומוכן לכל משימה, העיקר שיקבל בסוף השנה או השנתיים הללו איזה מכתב טוב. זוהי תחילתו של מסלול הכשרה מקצועי שנסמך על חניכה בעיקר, ולמידה כשולייה במשך שנים רבות. יש לכך היגיון מקצועי מסויים במציאת מטפלים ראויים, ושמירה על הסף, כדי למנוע שימוש לרעה בכוח הטמון בתפקיד. אולם מי שמסתכל על המבנה הקיים, לא יכול להתעלם מההרגשה שההקשר החברתי-כלכלי הוא שעיצב את מסלול המכשולים ככזה - רצון של בעלי המקצוע לצמצם חדירה של בעלי מקצוע חדשים, ורצון של מוסדות ההכשרה להרוויח כמה שיותר מאלו שמנסים להשיג את ההכשרה.
והנה שיר:
כאשר מסתכלים על ההיגיון המקצועי, מעבר לסינון של אנשים ראויים, ניתן לראות אנשי טיפול ותיקים החונכים פסיכולוגים צעירים, מלמדים אותם בדרך אישית את האומנות האנושית הזו של טיפול. תוצר העבודה הזו כשולייה, מאפשר הגדלה של כוח אדם טיפולי, כוח אדם חסר מאוד, נוכח מהלכי ההפרטה האיטיים של שירותי בריאות הנפש בישראל. אולם אותם אנשי טיפול ותיקים נדרשים למוסריות יתרה כדי שלא להנות מהכוח הרב שהופקד בידם למטרות אחרות מאשר חניכה של בעלי המקצוע של הדור הבא, והרחבה של מתן הטיפול באמצעות שוליותיהם המודרכים. ישנם הרבה דרכים בהן אנשי טיפול ותיקים עשויים לנצל את השוליות באופן שפוגע בשוליה, המסכים לפגיעה על סמך התקווה לקבל בתמורה המלצה, ולמעשה לא מכשיר את השולייה למקצועו.
דוגמאות לניצול בעבודה מעשית לקראת תואר שני:עבודת הטיפול היא מסוכנת, המטפל תמיד נחשף לתכנים רגשיים קשים ועשוי להיות מושפע מהם לרעה. אולם כאשר הדבר נעשה באופן לימודי, והמטפל עובר הדרכה המאפשרת לו להתמודד עם התכנים הללו, הרי שהוא גדל מהם יותר משהוא נפגע מהם. לכן העסקת שולייה ללא הדרכה מהווה ניצול ופגיעה בו. אולי אי אפשר להתלונן על תנאי העסקה התנדבותיים אם השולייה הסכים להם מראש, אך תמיד הממליץ הפוטנציאלי יכול לשנות את המשימות המוגדרות למועמד שלא יוכל להתנגד לכך. באותו אופן ניתן לשנות את תנאי ההעסקה ולהוריד שכר או לא לשלם שכר כשהשולייה הועסק ללא כל חוזה מחייב, בעיקר כשמדובר בפסיכולוגים באקדמיה שמחכים למענק ומעסיקים עוזרי מחקר על הבטחה לשכר מתוך כסף שאינו בידיהם. היעדר גיבוי וביטוח למקרים של פגיעה פיזית, תלונה, או תביעה משפטית על ידי מטופלים, באופן שמשאיר את השולייה להתמודד לבד עם מתקפות ותלונות כנגדו שקרו במסגרת העבודה. כמובן שאי אפשר להבטיח המלצה חיובית, אך תמיד יכול הממליץ להנות מעבודת השולייה, להסתיר חוות דעת שלילית על השולייה עד לסיום תקופת העבודה הנחוצה לו, ורק אז לשחרר משוב שלילי שיחסום את המשך התקדמותו המקצועית של השולייה.
כמו בתור למגדל אייפל, ככל שאתה מתקדם לקראת הכניסה המיוחלת, כך העלות השקועה שלך עולה ועליך להתאמץ יותר, גם אם אתה רואה שזה לא עומד לקרות היום (שלוש שנים תואר ראשון, קורס הכנה למבחן ממיין לתואר השני, מבחן ממיין, שנת התנדבות או שנתיים וכו' - אם קיבלת המלצה שלילית בעבודה המעשית הרי שהכל ירד לטימיון). העבודה המעשית לקראת התואר השני היא רק דוגמא. המילה ניצול היא קשה, לרוב משתמשים בה לתאר ניצול של כוח על ידי ההורים או מטפלים להתעללות בילד או בחסר ישע, אך גם לניצול לרעה של יחסי תלות במקום העבודה ויחסי הכשרה ניתן לקרוא כך. אחד הלקחים העיקריים שלמדתי בקורס בתואר הראשון לגבי "המעשה הטיפולי" הוא לא לנצל ולא להיות מנוצל, וזו הייתה צידה חשובה לדרך.
אולם האם ניתן באמת לצפות מהמטפלים הוותיקים למוסריות יתרה? הרי יחסי הכוחות שהמסננות הללו מייצרות הן כר פורה לניצול, עד כדי שניתן אף לומר שהניצול מובנה בהן, ויש להתנגד לו אקטיבית כדי למנוע אותו. אם הוותיקים מסוגלים לשנות את התהליך ואינם עושים זאת, הרי שהם מסכימים לאופיו. אבל האם באמת כל פסיכולוג קליני מומחה בעל השפעה כזו על מבנה ההכשרה? המחשבה הקשה יותר היא דווקא לגבי האפשרות שהם אינם מסוגלים לשנותו, והרי שהם עוצבו על ידו, וכך מי שעבר זובור אתמול, עושה זובור למי שהגיע היום.
יש לי כל מיני מחשבות על מסלול הכשרה שאינו מזמבר במהותו. כזה המכשיר למקצוע, המתמקד בללמד את המועמדים להיות מטפלים טובים. יש לי גם מחשבות על הגילדה המקצועית העסוקה בלשמר את כוחה. לעומת אפשרות שתתמקד במתן טיפול. יום אחד.
בפודקסט הזה יש כל מיני הגיגים על האפשרות לייצר נורמות חדשות במקום לשמר פירמידת אביוס:
התנדבתי לאסוף חומרים באינטרנט על טכניקות טיפוליות לנפגעי דחק במהלך מצב חירום. כלומר מדובר בהתמודדות הראשונה עם הפגיעה, שניתנת על ידי איש בריאות הנפש הקרוב למקום/זמן הפגיעה. לדוגמא, לאחר נפילת טיל, חלק מהמפונים לתחנות עזרה ראשונה אינם סובלים ממצוקה גופנית, אבל סובלים ממצוקה נפשית. להלן רשימה של חומרים שעלו בחיפושיי באינטרנט. אין פה העדפה לשיטות לפי אפקטיביות, אלא בעיקר חיפוש של גישות הרלבנטיות להגשה מיידית תוך כדי מצב חירום. אז הנה:
עמוד על תגובות טיפוסיות לטראומה ממליץ על הטיפים הבאים כדי להפיג דחק בסגנון של טיפול עצמי: גייס תמיכה מאחרים בעיקר כאלו שחוו את האירוע, דבר על האירוע הטראומטי עם אנשים שיודעים להקשיב באמפתיה, שחרר את הבכי, תוציא את המרץ בריצה באופניים באירובי ובהליכה, הירגע ביוגה במדיטציה בעיסוי, תצחק על זה, התפלל, עשה מדיטציה, נסה דימיון מודרך זה משחרר ויש את הקלטות של הדרכה בנושא, נסה הרפיית שרירים עמוקה אפשר בשילוב ביופידבק, אמבטיות ארוכות, אמנות ומוסיקה, שמור על מחזור השינה, שמור על תזונה מאוזנת, הימנע מהסטימולנטים של העולם החדש - קפאין ניקוטין וסוכר, התחייב לעשות משהו בעל משמעות אישית מדי יום, אכול מזונות טריפטופנוגניים כגון בשר הודו חם או בצל מבושל או תפודים אפויים או מרקים מוקרמים, כי טריפטופן גורם לעייפות טובה כזו, נסה ליזום פעילות בטיחותית כמו להתנדב במשמרות זה"ב בקהילה זה יגרום לך לחוש בשליטה על האיומים שבחיים, כתוב על החוויה שלך בפרטי פרטים וחלוק אותה עם אחרים.
ברושור לבני נוער שסובלים מטראומה שהוציאה מועצת הבריאות הציבורית מונה מספר מאפיינים של טראומה כגון: חוסר שינה וסיוטים, ירידה בתיאבון, מיקוד במחשבות של בושה ואשמה, עצבנות ורגזנות, דכדוך, חיפוש אחר אקשן והתנהגויות מסוכנות, כעס וחיפוש נקמה, דריכות וחשדנות, חוסר רצון להקשיב להורים ומורים, רצון להתבודד, פלאשבקים בהם מחזות של הטראומה עוברים לך פתאום בראש, קשיי ריכוז בכיתה וירידה בציונים, איבוד חשק לעשות דברים שנהנת מהם בעבר. הברושור מציע לפנות לייעוץ מקצועי אצל רופא או יועץ בית ספר במקרה והתחושות הללו ממשיכות יותר משבוע, במקרה ומתפתחת אדישות רגשית, במקרה ומתפתחת הימנעות מהמקום בו ארעה הטראומה או מדברים שמזכירים את הטראומה, במקרה ואתה מתחיל לשאת נשק כדי להרגיש יותר בטוח, אם אתה מתחיל להשתמש בסמים ואלכוהול כדי להרגיש יותר טוב ולשכוח ממה שקרה, אם אתה מאבד תקווה. ההמלצות לטיפול עצמי הן: קח את זה ברצינות ואל תעמיד שלא קרה כלום, דאג לעצמך ברמה הפיזית עם תזונה וכושר ושינה, בלה זמן איכות עם משפחה וחברים ותן להם לתמוך בך, דבר על זה ככל שאתה יכול, שמור על צלילות והתרחק מאלכוהול וסמים כי הם רק ידרדרו אותך למשבר, שמור על שגרה - שיעורי בית חברים ומשפחה, קח כמה רגעים להירגע כשצריך עם נשימות עמוקות או שיר שאתה אוהב, תן לזה זמן וסבלנות.
מטה-אנליזה על השפעות אתניות על נטייה לטראומטיזציה מראות שבני מוצא לטיני נוטים לפתח תגובות טראומטיות לאחר אירועים טראומטיים.
מחקר על פונים לעזרה נפשית לאחר רעידת אדמה בסן סלבדור שהשתמש בשאלון סטנפורד מצא שרק 6% עמדו בקריטריונים לתגובת דחק חריפה לפי הDSM. אולם 39% דיווחו על תגובה חלקית שכוללת רק סימפטום אחד בכל אשכול סימפטומים לדוגמא, רק קשיי שינה ולא סיוטים, רק עצבנות ולא חשדנות וכו'. המשתנה המנבא המסביר את תגובת הדחק החריפה ב20% מהמקרים היה הילכדות ברעידת האדמה, אחריו בעוצמה נמוכה יותר היה איבוד הבית והפרטיות כתוצאה מרעידת האדמה. אסטרטגיית ההתמודדות שנקטו בה הפונים גם ניבאה תגובת דחק. פונים שנטו לאסטרטגיית "ויתור ונסיגה" או לאסטרטגיית "חיפוש עזרה מאחרים" פיתחו גם תגובת דחק חריפה. לעומת זאת, מי שנקט באסטרטגיית "קבלה" של האירוע היה פחות סביר לפתח תגובת דחק חריפה. כמובן שאין פה סיבתיות - ייתכן וקבלה היא מאפיין של היעדר טראומה, בעוד שהתכנסות ובקשת עזרה הם מאפיין של טראומה - ואינם הגורמים לטראומה.
סקירה על הפן הנוירולוגי של תגובות דחק מתאר את האיברים המוחיים הרלבנטיים בתגובה ללחץ והנוירוטרנזמיטורים וההורמונים הרלבנטיים. בעיקר, המאמר מציע על חיסון מלחצים באמצעות שינויים מתונים בסביבת החיים, וכן ריבוי אינטראקציות בין אישיות. בחיות מעבדה שעברו לחצים מתונים כתוצאה משינויים בסביבת החיים וכתוצאה מריבוי אינטראקציות בינאישיות (בינקופיות) נראתה תגובת לחץ מתונה יותר לאירוע קשה.
בדיקת מהימנות שאלון דיווח עצמי לחוויה של קשיי ריכוז ורגשות שליליים, לאבחון תגובת דחק חריפה.
אתמול הצגתי את הפרק "שימושים אקספרסיביים בהעברה נגדית: הערות למטופל מן העצמי של המטפל" מתוך "צילו של האובייקט" שכתב כריסטופר בולס (1987), במסגרת הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד', שנפגשה הפעם ביום ה' שוב. הנה מה שהצגתי:
העברה והעברה-נגדית:
בולס כותב כי מטופלים משחזרים את חיי הינקות שלהם בהעברה. ניתן לומר באופן פשטני שהעברה הינה היחס של המטופל למטפל שאינו תלוי בזהות האישית של המטפל אלא בתפקידו. השחזור נעשה באופן לא מודע, אך שיטתי, עד כדי שהמטפל מוכרח לחיות מחדש את ההיסטוריה של המטופל בהעברה הנגדית. ההעברה הנגדית, שוב באופן פשטני, היא היחס של המטפל למטופל שאינו תלוי בזהות האישית של המטפל וכנראה שהיה מתעורר אצל רוב האנשים שהיו ניצבים מול המטופל בסיטואציה דומה.
חשבתי על הסצינה בסרט דוני דרקו, בו המטפלת שלו מתחילה להגיד דברים שמכירים לראשונה שהוא לא לבד והוא צודק שהוא חשדן, אבל אז היא ממשיכה טיפה יותר מדי ואומרת שהתיאוריות הפרנואידיות שלו הן נכונות, ומעלה פרטים שהיא לא אמורה להכיר, והוא מבין שהכל הזייה.
המטפל יוצר בתוכו מרחב שמאפשר למטופל להתקיים בתוכו, למטופל להשתמש בו כבאובייקט, להפוך אותו לחולה כמו המטופל. המטופל הרי הפך להיות חולה כמו ההורה שלו שעשה בו שימוש דומה. המטפל והמטופל מחליפים תפקידים ביניהם לעיתים, מי ההורה ומי הילד, בעמדות של אובייקט ויחס לאובייקט. לדוגמא, מטופל שאמו התעלמה ממנו בילדות. המטופל יכול באופן פשוט לצפות שגם המטפל יתעלם ממנו. אבל הוא יכול גם לגרום למטפל לחוש כיצד זה קשה כשמתעלמים ממך כדי לתקשר את התחושה הבודדה (שגם ממנה התעלמו). והוא יכול לגרום למטפל להתעלם ממנו, ולייצר את הסביבה שהוא רגיל אליה, לדוגמא על ידי זה שהוא לא יבטא את הדברים האטרקטיביים והמעניינים בו אלא רק את המשעממים והטרחניים. האובייקט הוא זה שמתעלמים ממנו, היחס לאובייקט הוא התעלמות. המטופל יכול להיות אובייקט המייצר יחס של התעלמות. המטופל יכול להפוך את המטפל לאובייקט ולהתעלם ממנו כנקמה, או כדי לחקור את התחושה הזו כשהיא מופקדת בידיו של אדם אחר ואינה מאיימת לכלות את המטופל באינטנסיביות שלה כשהיא בתוכו, או כדי לגרום למטפל להבין כיצד הוא מרגיש באופן חווייתי משום שהמטופל לא מצליח לנסח את החוויה הזו במילים.
בולס מעודד את טיפוח הרגישות הפנימית של המטפל לאסוציאציות שלו, לדימויים החולפים בו, הרגשות, הפנטזיות, וההתערבויות הפרשניות שהוא מבשל תוך כדי פגישה. הרי אלו הם החלקים שהמטופל מפקיד אצל המטפל, כדי להודיע לו על תפקידו בדרמה המתחוללת בחייו מאז ינקותו. לפיו, "כדי למצוא את המטופל עלינו לחפש אותו בתוכנו", "בפגישה הטיפולית מצויים 'שני מטופלים', וכן שני מקורות משלימים של אסוציאציות חופשיות".
המטפל כמטופל של עצמו:
המטופל יוצר סביבה, שהיא סצינה עם דינאמיקה מסויימת, שהיא נוסחא חוזרת לוקטורים של אינטראקציות בין עצמי והמרחב סביבי. הנוסחא הזו משתחזרת בתוך המטופל כלפי עצמו, הוא מתייחס לאחרים כמו שהוא מתייחס לעצמו, הוא גורם לאחרים להתייחס אליו כמו שהוא מתייחס לעצמו, והוא גורם לאחרים להתייחס לעצמם כמו שהוא מתייחס לעצמו, וכו'. כך לדוגמא, מטופל שעבר התעללות אלימה על ידי הוריו בילדותו, ואיבד אמון בדמויות סמכות וסדר החברתי כצודקים ומגנים, עשוי לפתח נטיות סוציופתיות. לנצל אחרים ללא מוסר, לבגוד, לגנוב, לרצוח, לשקר, ללא כל חרטה. במפגש שלו עם המטפל הוא עשוי להיות עסוק ביחסי תן קח. שילמתי ועכשיו תן לי דברים, או תן לי יותר ממה שמגיע לי. ההתנגדות של המטופל לחשוף את הפגיעות העמוקה שלו עשויה להתבטא בתוקפנות קשה. המטופל עשוי לחפש את הזיוף של האתיקה המקצועית של המטפל ולחתור תחתיה, לגרור את המטפל לעיסוק שמעמיד את האתיקה שלו במבחן, לדוגמא, כשהוא מעלה פנטזיות רצח, עליהן המטפל תוהה אם עליו לדווח. במקרה כזה המטופל יכול לאיים על המטפל שיתבע אותו אם ישבור את הסודיות הטיפולית ויפנה למשטרה בגין חומר פנטסטי שנאמר במסגרת שמבטיחה חשאיות. המטופל בעל יחסי האובייקט הסוציופתיים נוטע באופן זה את הספק בסדר החברתי בליבו של המטפל, וגורם גם למטפל לחוש כיצד זה מרגיש כשהסדר הטוב אינו מגן עליך אלא רק ממלכד אותך בפני אימת רצח. כל עוד שהמטפל עסוק באימה ובתמרון מול חוקים ותקנות אתיות כדי להיחלץ מאחיזת המטופל, הרי שהוא מקיים את הסביבה המאיימת שהמטופל מחולל. לפי בולס "במשך תקופה ארוכה שאולי אינה מסתיימת לעולם, אנו נבלעים בתוך השפה הסביבתית של המטופל, איננו יודעים כלל מי אנו, איזה תפקיד אנחנו אמורים למלא, ומה יהיה גורלנו כאובייקט שלו. אנו גם לא יודעים אם מה שאנחנו מכנים בשם 'הקיום שלנו' נובע ממה שמושלך לתוכנו, או שמא מדובר בתגובות שלנו לחיים בשפה הייחודית שלנו בתוך הסביבה של המטופל". אולם אם המטפל עבר אנליזה מספיקה, יוכל לאפשר יותר מרחב לדרמה זו להתחולל בתוכו מבלי לחוש אובדן של זהותו. בדוגמא זו, המטפל עשוי להשתחרר מאחיזת המטופל בכך שיבין כי הוא משחק תפקיד בהמחזה של החיים הפנימיים של המטופל. המטפל אז יכול לחזור לשפיות ולהבין שהמטופל מעוות את החוקים כנגדו, באופן שההורה המתעלל פעל, בניצול לרעה של כוחו על המטופל בינקותו. המטפל אז יכול לצאת מהעמדה של הילד שעובר התעללות, ולחזור לשמור על הסדר המיטיב - "אני כאן כדי לעזור לך", "אם אתה תגיד שאתה עומד לרצוח מישהו אני אהיה חייב לדווח למשטרה", "אם תתבע אותי אסביר בבית משפט שהייתי חייב להפר את סודיות הטיפול", "אם אבין שאין לך כוונה לפגוע באף אחד, נמשיך בטיפול". באופן זה המטפל מחזיר את הסמכות אליו, בלתי נקמנית, אלא שומרת, לא שרירותית אלא מנהלת דיאלוג. הוא גם מחזיר את הסוכנות למטופל, לא רדוף ונבגד אלא זה שמסוגל לפעול כדי לקבוע את גורלו, וגם להביע את תלונתו אם חש שלא נעשה איתו צדק. אימת הרצח עשויה לקבל אז מימדים סמליים, ולא קונקרטיים, המטופל יכול להבין שהמטפל לא מפלצתי כמוהו, כמו הוריו, ולהסיר את האיום כדי לאפשר המשך אינטראקציה עם יחס האובייקט החדש הזה שגילה. בסופרנוס, בסוף הסידרה, המטפלת מגיעה למסקנה, שטוני ממשיך את הטיפול רק מתוך המשך תועלתנות, ולא באמת מתוך קשר איתה או רצון לשנות את התנהלותו העבריינית. כשהסוציופת מגלה יחס מיטיב אל המפלצתיות שלו, הוא נמצא במבחן המושחתות - האם ייראה בכך הזדמנות להפיק תועלת יתרה ממי שאינו מתנגד ומאיים עליו בנקמה, או שמא יוכל להפנים את היחס הזה ולהפנותו כלפי עצמו וכלפי אחרים באופן ששובר את מעגל הניצול וההתעללות. בסופרנוס, המטפלת הפסיקה את הקשר כשהבינה שטוני חסר תקנה. וחזרה למטפל המביט לתוך עצמו: רק מתוך מבט פנימה על עצמה, על פנטזיית ההצלה שלה, שרצתה להציל אותו מהאמא המגעילה שלו, שהוא יציל אותה, הבינה עד כמה הטיפול בלתי אפשרי.
השימוש של המטפל בגורם הסובייקטיבי: כדי לחשוף את יחסי האובייקט כיחס דיאלקטי מורכב, המטפל חושף את עצמו כסובייקט. הוא לא פוסק "אמא שלך התעלמה ממך". הוא חושף את תהליך החשיבה שלו כתהליך המתגבש ומתעדכן לאורך הזמן ומול התגובות של המטופל. הוא מציע "עולה בי המחשבה שאולי אתה אומר שאמא שלך התעלמה ממשהו מאוד חשוב שניסית לבטא מולה באותו רגע". הדיבור הסובייקטיבי התהליכי מאפשר למטופל להגיב, ולחשוף את המורכבות שלו "כן, היא התעלמה ממני, אבל בעצם גם אני ידעתי שהיא עסוקה בעצמה באותו רגע ואולי אפילו הלכתי לשם כדי להיעלב שוב".
המטפל מתייחס לתהליך החשיבה שלו כדי להזמין דיאלוג:
בולס מדגיש בפני המטופל את האופן בו הוא מתייחס לעצמו כאובייקט. יחסי האובייקט המדובבים בפני המטופל מאפשרים להעלות את הווקטורים הבלתי מדוברים הללו לפני השטח באמצעות מילים. הוא כותב "באמצע הפרשנות למטופל אני מגלה פתאום שאני לא לגמרי מאופס, ומפסיק ואומר משהו כמו 'לא זה לא זה, אני לא יכול למצוא בדיוק את מה שאני רוצה לומר'. אם אני מגלה שטעיתי, אגיד זאת ואומר משהו כמו 'לא, אני חושב שאני טועה, אפילו שזה מתקבל על הדעת, זה לא נכון'". התוכן של הפרשנות הוא משני, כמו שהסיפורים השונים שהמטופל מעלה בפגישה הוא משני. מה שמעניין הוא היחס שמקבל הסיפור, או היחס שמקבלת הפרשנות, כמשהו שאפשר לשחק בו, ולהפוך בו באופן מורכב. בולס מזמין כך את המטופל להשתמש במילים באופן גמיש יותר, כדי שיוכלו לבטא חוויה פנימית עמומה או כאוטית, שלא הצליח לדובב במילים עד אז. הרעיון הוא שיחסי אובייקט נקבעים בשלב מאוד מוקדם בחיים, הרבה לפני שאנחנו לומדים לדבר על הדברים, וליישב קונפליקטים פנימיים ובינאישיים במילים. האופן בו האם מחליפה לתינוק את החיתול - פעם ביום כי היא מדוכאת, או כל שעה כי היא כפייתית, או ללא כל סדר כי יש מספר מטפלים שאינם מתואמים ביניהם - משפיע על האופן בו האדם הבוגר נושא את השיט שלו. זה ששרה בחיתול המלוכלך יום שלם ינוע בין שקיעה מלנכולית בשיט לבין עצירות רגשית. זה שהחליפו לו חיתול כל רגע בחרדה יחוש חוסר נחת כל פעם שהוא מרגיש בשיט, לא יוכל לנוח מבלי לטפל בכל טיפת שיט שנחווית כמציפה. וכו'.
(הערה שלי באמצע: חשוב לפסיכולוגים להבין, וגם למבקרים של הפסיכולוגיה, שההסבר הזה אינו מדעי, ושאי-המדעיות שלו אינה משנה. לא מדובר פה באירוע שגורם לאירוע אחר באופן בלעדי. זה לא שיש זמן נכון להחליף לילד חיתול, ושאחרת הוא יצא דפוק. יותר נכון, כשבנאדם מרגיש "דפוק", הדרך הכי עמוקה לתת משמעות לתחושה זו, וכך לצאת ממנה, היא במבט על התהליכים בהם הוא למד לתת לעצמו משמעות. כלומר, ייתכן שיש משמעויות אחרות, שיאפשרו לבנאדם לקבל את עצמו ולהיחלץ מהלופ שהוא חי בו. אבל העניין הוא במתן משמעות בדיעבד. משמעות נוצרת תמיד ממרחק, מתוך התייחסות של החוויה להוויה. המבט דווקא אל ההסטוריה הטרום מילולית, נועד לעגן את המשמעות המילולית בגבולות בריאתה. כלומר, העבודה האנליטית היא במבט על היווצרות השיח הפנימי של המטופל כמפנים יחס מסויים של הורות כלפי עצמו. רק כניסוי מחשבה, אציע דרך אחרת לצאת מהלופ בו נמצא המטופל. במדיטציית מיינדפולנס, מנסה המתרגל להתחבר להוויה שלו ולזהות את יחסי האובייקט שלו (את האובייקט שהוא, ואת האופן בו הוא מתייחס לאובייקט שהוא,ואובייקטים אחרים), אך לא מנסה לתת להם משמעות היסטורית מהילדות, אלא רק לתייג אותם כקיימים כאן ועכשיו. כאן ועכשיו הדברים הווים, ואין להם ערך או משמעות. זאת מתוך ניסיון שלא לחזק את העצמי כמסגרת התייחסות יציבה, אלא להדגיש דווקא את ההוויה המשתנה של העצמי כאובייקט המשתנה כחלק מהסביבה, ולפתח יחסי אובייקט של קבלה עצמית, או חוויה נייטרלית)
להיות אביך, פחד להיות כמו אביך מוביל אותך (יודה).
השימוש באינטואיציות:
בגלל שהפירושים של בולס נועדו להיות אובייקטים למשחק, הם עולים באופן טנטטיבי, והוא מחפש את התגובה של המטופל אליהם. הוא מחפש לראות האם ההתערבויות שלו ממשיכות את הלופ בו המטופל לכוד כל חייו, או שמא הם מצליחים להפיל את הווילון ולחשוף את המנגנון של הקוסם מארצעוץ. לדוגמא, מטופל של בולס שחש ריחוק מצד אביו. על פני השטח המטופל היה תוקפני ומבטל כלפי החמימות של בולס, אך בבת אחת גם תחזק תמיד את המשך העניין של בולס בו, ואת הקשר ביניהם, באמצעות ההיענות שלו לטיפול. בתחילת הטיפול בולס היה עסוק בלהגיב לתוקפנות של המטופל באופן אינטואיטיבי "שטויות, אתה כל הזמן אומר שתרצח אותי, תפסיק לקשקש". באופן זה ביטא את תחושתו האותנטית כי מדובר בניסיון הפחדה או הרחקה. בבת אחת הוא גם שחזר את הדרמה של המטופל, בכך שדחה את מאמציו להשיג את תשומת הלב של האב וקיבל אותה רק כשהיה ילד רע. בשלב מסויים, אחרי 3 שנות טיפול, בולס מבין שהמטופל מנסה לשחזר את הדחייה על ידי האב. הוא מבין גם שפירוש של הבנה זו כאילו הייתה אמת "אתה נבזי כי אתה מנסה לייצר דחייה כלפיך", תהיה שחזור של היחסים הדוחים שהמטופל מייצר. הוא מבין גם שהשימוש בביטוי האותנטי יותר "שטויות" לא שחזר דחייה אלא קינטור תוך כדי חיבה, ולכן התקבל כמיטיב אצל המטופל. האינטואיציה של בולס אפשרה לו לעמוד מול האיומים באלימות. אבל יותר מכך האינטואיציה אפשרה לו להתעקש לשים בצד את הביטוי התוקפני של המטופל ולבטל אותו מבלי לבטל את הצורך של המטופל. רק מתוך רגישות לרגש האותנטי בתוכו שאינו חש באיום, ורק מתוך רגישות למטופל שאינו חש דחייה, יכול היה בולס לאט לאט למוסס את ההתנהגות המעוררת דחייה. בולס מפתח את ההתערבות שלו ומחבר את הדברים באופן שלא ייגרום להם להידחות על ידי המטופל. משהו בסגנון "לאחרונה חשבתי על כך שאנחנו הולכים במעגלים מייאשים, אתה כל הזמן תוקף אותי, ומבטל כל דבר שאני אומר", המטופל חווה לראשונה הכרה בתוקפנות שלו, ומוסיף שעד שבולס לא התעמת איתו, חשב שכמו כולם, גם בולס מרגיש דחייה כלפיו, וגם בולס ויתר על כל סיכוי שישתנה, ורק עשה את עבודתו בשביל הכסף. בולס יכול אז להמשיך ולחשוף את הקשר לילדות "לא המשכתי בגלל הכסף, אלא בגלל שבבת אחת אתה גם תוקף אותי וגם שומר על הקשר איתי, ולכן אני לא מאמין שאתה באמת לא חש קירבה אלי, אולי במקום זאת אתה בודק האם כמו אביך גם אני אדחה אותך כשאתה זקוק לי".
המקרה של המטופלת הוויניקוטיאנית:
בולס נותן מספר מקרים לדוגמא. אחד מאלו שהכי שעשעו אותי מתוך הזדהות, הוא זה של אישה אינטלקטואלית שבאה אליו לטיפול, כשהיא יודעת הרבה על התיאוריות הפסיכואנליטיות. היא דיברה בשפה מסויימת על חיפוש "העצמי האמיתי" שלה שגרמה לו להבין שהיא מעוניינת בטיפול וויניקוטיאני. אולם בעוד שתוכן דבריה היה תיאור של ניכור לעצמה, דיכדוך, והיעדר יכולת לשחק, מה שראה מולו בולס היה אישה קורנת, יצירתית שמביעה חוסר שביעות רצון ועצב כאוב, אך לא דכדוך כבד או אדישות. הרצון שלה בטיפול וויניקוטיאני, כלומר שהוא יהיה המטפל המיטיב והנחמד שמאפשר לה לגלות את העצמי האמיתי שלה באופן יצירתי שלא הכירה עד כה, היה מזוייף בעצמו. בולס בכל זאת הבחין במצוקה, כל פעם שדיברה על אחרים דיברה בלהט, וכשדיברה על עצמה דיברה בקול חלש והפחיתה מחשיבותם של הדברים. בשלב מסויים הגיע להיכרות עם סיפור ילדותה, שהייתה בת הטיפוחים של אביה, שהיה גאה בה ועודד את כישוריה, אך יום אחד חלה ונפטר והשאיר אותה לבד, זקוקה לתפקיד שמילא עבורה ובודדה בלעדיו. בלעדיו הייתה חסר לה שיקוף הורי למה שטוב ויפה בה. היא חשה שהכשרונות וההצלחה שלה חסרי ערך, וגם האבל שלה לא זכה להכרה, והמשיכה את חייה בניסיון להחזיר לעצמה את התהילה שהייתה לה בעיניי אביה. כשבולס זיהה את הפגיעה הנרקיסיסטית, התעמת איתה, שאינו חש שתוכן דבריה משקף את מצוקתה, אלא הצורה בה היא מעבירה אותה. כלומר, הרצון שלה להיות מקרה מסוג מסויים, ולהפוך אותו למטפל מוכשר ואידיאלי, ולזייף תחתיו פריחה והחלמה, ממשהו שמעולם לא חלתה בו, הם היו החולי האמיתי. בהמשך הטיפול התעמת איתה לגבי הניכור שלה ממנו, אי יצירת הקשר הפרטיקולרי, אלא השימוש בו כממלא מקום האב בלבד, מישהו שיעריך אותה אך שאסור להיקשר אליו. הדיבור עבר מהתוכן לצורה. מהתלונה שהעלתה, לאופן בו העלתה אותה מולו.
זה מזכיר לי את זליג. איש הזיקית שמחקה כל הפרעה סביבו. כך הוא מחקה את המטפל. כשהדיוטות אומרים נרקיסיזם חושבים בדרך כלל על ערך עצמי מנופח, כשפסיכיאטרים אומרים את זה הם מוסיפים לרוב גם חוסר ראייה של האחר. כדאי לזכור שסיפור המטמורפוזה של נרקיס ואקו הוא יותר מורכב, וכולל את חוסר יכולתו של נרקיס לראות את עצמו אלא דרך האחר, ואת חוסר יכולתה של אקו לבטא את עצמה אלא דרך האחר. כלומר הנרקיסיסט זקוק למראה כי הוא לא רואה את עצמו, והוא משמש כמראה כי אחרים השתמשו בו כדי לראות את עצמם. בכל מקרה התמונה תהיה עדיין של זליג, המטופל הזיקית:
הערה שלי:
לאורך הקריאה חשבתי על הקטע בו בולס מציין שהוא חש שיש משמעות לX, כתהליך של בניית תקשורת. זה לא בהכרח העיקר בכל הטקסט אבל הנה מה שזה הזכיר לי: Significance Parsing:
בולס מציין שלעיתים אין לו מושג מה המשמעות של הדברים שמתחוללים בו, אך יש בו תחושה של משמעות. הוא אומר למטופל "נראה לי שקרה משהו חשוב שם" מבלי להגיד מה זה שקרה, ומשאיר את זה פתוח להתייחסות המטופל. מבחינת בולס מדובר בניסיון לאלפבטיזציה - להביא שיט לא מדובר שהמטופל שרוי בו לדיבור במילים. אלפבטיזציה זה ביטוי שמתייחס לתיאוריה של וילפרד ביון, לפיה התינוק שורה בשיט כאוטי חסר צורה, לו ביון קורא בטא, והאם עוזרת לתינוק לתת סדר ומשמעות לשיט, ולתכנים ממושמעים אלו קורא ביון אלפא. לדוגמא, ילד שמתפרע בטנטרום, והאם אומרת לו "אתה עייף" מתחיל להבין את הטנטרום שלו כעייפות ולקבל את השינה כפתרון למצוקתו. אולם ילד שמתפרע כי האם מתעלמת ממנו, והאם מבטלת את המחאה שלו בכך שהיא אומרת "אתה עייף" עשוי לחבר בין צורך באהבה והכרה על ידי ההורה עם עייפות וכיבוי. ההשכבה לישון במקום התייחסות לצורך של הילד בקרבה, היא דכאנית במקרה זה. אולם האם אינה קולעת ב100% לצרכים של הילד. לעיתים הילד עצבני כי הוא עייף, והאם צודקת כשהיא משכיבה אותו לישון. אבל השינה אינה פותרת באמת את המצוקה. כי הילד בכה במשך חצי שעה, והעוררות והתחושה הקשה של העצבנות הכאוטית אינם נמחקים לגמרי. עצבנות זו עשויה להישאר ללא הכרה בהצהרה "אתה עייף", אולי טיפה יותר ב"אתה עצבני כי אתה עייף". השארית של מצבי השיט שלא זכו להכרה, הם מצבי רוח התוקפים את האדם בבגרות, ומנתקים אותו מתקשורת עם הסביבה, כי מעולם לא למד לתקשר עצבנות זו. הוא יודע רק לומר אני עייף או צריך להפסיק לחשוב ככה, ולא יודע לומר אני אבוד או זקוק לליטוף וחום. בקיצור, התינוק מבטא את הבלגאן שלו והאם מבנה אותו באופן תקשורתי ובעל משמעות. התינוק מקשקש "בבבדדגההגבבהההההדדהה" והאמא אומרת "באבא, נכון, תגיד אבא, תגיד אבא", והילד מבין שלמה שאמר יש משמעות כלשהי, ולאט לאט חותך את גיבוב ההברות והנהמות לפונמות (צלילים המהווים אבני בניין לשוניים) בשפה של האם. החלוקה של ההברות לפונמות נקראת parsing. פרסינג זה מה שעושה מודם שמקבל רצף ביטים והופך אותם לשמיניות, כשכל שמינייה מייצגת תו. ואם הביטים מוצפנים נגיד שכל ביט תשיעי הוא מיותר, ורק מודם שיודע לזרוק אותו ולחתוך כל שמונה, לדלג על ביט, ולהמשיך לביט הבא, יודע לקרוא את הקוד. כלומר, מודל התקשורת כולל קודם כל חלוקה של הרצף ליחידות בעלות משמעות. לאחר שהמודם יוצר שמיניות של ביטים הוא מתרגם אותן לתווים, את התווים למילים או תמונות וכו'. הרמה הראשונה של ניתוח התעבורה במדיום הדיגיטלי הוא חלוקה למסגרות התייחסות בעלות משמעות. תינוקות שלומדים שפה ניחנים ביכולת יוצאת דופן לחלק רצף קולות להברות שיש להן משמעות בשפתם, ולהתעלם מרצפים שאין להם משמעות בשפת האם שלהם. כלומר, תינוק עברי בן חצי שנה לא יישמע את ההבדל בין יו"ד רכה רוסית לבין יוד קשה, כי לרכות של היו"ד הרוסית אין משמעות בשפת אמו. תינוק רוסי ישמע את היו"ד הרכה והקשה בנפרד, וכשישמיעו לו הקלטה של רצף יו"דים, ישתעמם יותר מהר כשמדובר באותה יו"ד, ויישמור על יותר קשב שיש מדי פעם יו"ד רכה. אין לי מושג אם זה נכון, לא בדקתי. כשאנחנו שומעים מדרידאי מדבר ספרדית, אנחנו מבקשים שיאט, לא בגלל שאנחנו לא שומעים את רצף הקולות שהוא משמיע, ולא רק בגלל שלוקח לנו זמן לחפש כל מילה ומילה במשפט ארוך במילון המנטלי. יכול להיות שהוא יגיד "המפתח בדלת", ואנחנו נבקש חמש פעמים שיחזור על דבריו, עד שיגיד בשפת יונים (pigeon talk, הכוונה לשפה ללא תחביר), "מפתח [פאוזה] דלת". כי אנחנו שומעים "המפ תחב ד לת" ולא מצליחים לחתוך את השפה לפי ההגייה של הפונמות בפי דובר שפת האם. באופן דומה האנליטיקאי השומע את חלומו של המטופל מחלק אותו לתימות, מחליט שתימה אחת היא נסיעה, או לרדת לרמת הרזולוציה של רכיבה על אופנוע, או יותר מכך לצבע הורוד של האופנוע, ומנתח את המשמעות של החלום לפי רמת המשמעות שלפיה בחר לחתוך את הסיפור.
אם כן המטפל עוזר למטופל לערוך את השיט הכאוטי או העמום שלו לכדי יחידות שעשויות לשאת משמעות בשפה סמלית, בעצם זה שהמטפל אומר "יש לי הרגשה קשה עכשיו, אני לא יודע של מה בדיוק", הוא אומר שישנה הרגשה שעשויה לשאת משמעות, ומשאיר למטופל לתת משמעות להרגשה לפי החוויה הפרטיקולרית שלו, אם זו מועקה, עצב, או נוסטלגיה. (אגב, אני חושב שאבחנות פסיכיאטריות כמו PTSD או דיכאון, עוזרות לבנאדם להבין באופן דומה, שלשיט שהוא עובר יש שם וטיפול. אבל בניגוד להבנה הפרטיקולרית של בולס את המשמעות של ההרגשה ההווה של האדם מולו, האבחנות הפסיכיאטריות מנסות לשייך את האדם לקבוצת אנשים באופן שיפוטי. הוא מכיר באינדיבידואליות של המטופל, בעוד שהאבחנות מחפצנות את המטופל כחלק מקטגוריה. לא שזה רק רע להיות מחופצן....)
אפשר לראות את הטיפול בבורדרליין בגישת המנטליזציה כטיפול שמטרתו להגדיל את רזולוציית הפרסינג שהמטופל מסוגל לעבוד איתו. טיפול באמצעות מנטליזציה הוא גם גלגול של גישתו של ביון, ונועד לעזור למטופל להבנות את השיט שהוא חש במושגים מורכבים יותר מאשר טוב ורע. לדוגמא ראיתי בסרטון של אילן דיאמנט מדגים את האופן בו הוא עובד עם מנטליזציה: המטופלת מספרת שחבר שלה עבר לרקוד עם חברה שלה, ואז היא "התהפכה" וישר הלכה החוצה ופעלה באופן הרסני, ולקחה סמים קשים עם גבר אחר שניסה לנצל אותה. מול הסיפור הזה, אילן מנסה לברר מה זה אומר להתהפך. רגש של קרבה וביטחון מול החבר, התחלף ברגש של מצוקה קשה. אולם בגלל שמדובר במטופלת עם רמת ארגון גבולית, הרזולוציה בה היא חותכת את חווייתה היא גסה, דיכוטומית - או טוב לגמרי או רע לגמרי. הוא מנסה לעזור לה לחדד את הרזולוציה:
- אז מה הרגשת כשהיית איתו?
- שהוא אוהב אותי, טוב, בטוחה.
- ואז כשהוא הלך לחברה שלך.
- רע.
- למה?
- שהוא לא אוהב אותי
- מה הכוונה? (אני לא בטוח שככה הוא מדובב, אני רק מניח שהוא לא נותן אפשרויות, אלא מאפשר חידוד של התחושה הפנימית של המטופל)
- שהוא אוהב אותה בעצם
- מה זה אומר?
- שהם כל הזמן רצו להיות ביחד וחיכו לזה
- למה?
- כי היא יותר מעניינת אותו, הם כל הזמן צוחקים ביחד
- תסבירי מה הרגשת
- שהיא מעניינת ואני לא שווה בעיניו
- ולפני שנייה הרגשת שהוא אוהב אותך... ושאת אוהבת אותו?
- כן, אני רוצה שהוא יאהב אותי
- אז קינאת
- כן, פשוט קינאתי
- אז קינאת ובגלל זה "התהפכת"?
- כן ברגע שהבנתי שהוא מתעניין בה יותר, חשבתי שאני לא שווה בעיניו, וקינאתי כי רציתי שהוא יאהב אותי, והרגשתי לא בטוחה בעצמי, אז הלכתי לעשות את מה שאני עושה כשאני ככה
וכו' וכו'... אני לא בטוח שככה הטכניקה של מנטליזציה פועלת, אבל המעבר מ"רע" להבנה מורכבת של רגש הקנאה, מאפשרת למטופלת לא רק להתהפך אלא גם לתקשר עם החבר והחברה בפעם הבאה שהתנהגותם פוגעת בה, באופן מסויים, ולראות גם שהחבר עדיין אוהב אותה והחברה שומרת על נאמנותה אליה גם. משיט מציף, יש חיתוך יותר עדין למשמעויות שניתנות לתקשורת ולבעיות שניתנות לפתרון. למרות שקינאה קשה לפתור...
מה שמזכיר לי את זה:
נ.ב. 02.08.2016
קראתי את הפוסט הזה כעבור שלוש שנים מזמן כתיבתו. אהבתי את האסוציאטיביות שלו. בכל זאת הרגשתי שיש בו משהו לא שלם. ההפרדה בין המטפל והמטופל גסה מדי. אני רואה זאת בבחירה להתייחס לדוגמאות של מטופל סוציופת או בורדרליין שמשתמשים במטפל באופן בוטה. אולי אלו דוגמאות קלות. היום אני חושב יותר על הכאב העמוק שנמצא ברקע של ה"שימוש" הזה. שליטה נובעת מחרדה, וחרדה נובעת מכאב. חשוב להזדהות עם הכאב הזה, ואז גם השימוש הכי בוטה הופך לבקשת עזרה. מיקוד הקשב למקום העמוק הזה בו ניתן לחוות כאב עוזר למטפל גם להציב גבול מול מטופלים שמנסים לטשטש את הכאב שלהם באמצעות טשטוש הגגבול מול המטפל.
שתיים אולי שלוש כפות שמן זית בסיר קטן, לחמם על אש בינונית, לא עד רתיחה, להוסיף כוס אורז בסמטי, מספל עם ידית, לטגן קצת, 2 דקות, שלא ישחים אפילו, במהלך שתי הדקות הללו: להוסיף קורט מלח, אפשר גס, לגרד שורש כורכום, אולי בגודל פרק אצבע, לכתוש 2 קורט זרעי כמון ולזרוק פנימה, לזרוק פנימה 4 קוביות ג'ינג'ר מיובש חתוכות לרצועות דקות דקות, לרסק לימון פרסי או שניים ולזרוק אותם פנימה. כל זה בשתי דקות יעני הכנתם את הכל מראש ורק ספגתם את זה בשמן, ערבבתם בכף עץ, ולא לזרוק אותה לכיור. ואז לשפוך שליכטה קטנטנה של מים רותחים מהקומקום שכל השמן יתיז טיפה, ואז למזוג בעדינות שתי כוסות מים רותחים, מאותו ספל עם ידית. לוודא ששמתם לפחות מלח מכל מה שכתוב למעלה. לחכות שהמים שנמזגו יבעבעו ברתיחה גם בתוך הסיר אחרי שפגשו את האורז, ואז להוריד לאש קטנה ולשים טיימר ל10 דקות, לכסות חלקית עם מכסה. אם יש לכם כיריים חשמליים והאש לא יורדת מייד אז תשתמשו בשתי להבות כדי לא לשרוף ת'אורז. לחזור כשהטיימר מצפצף. חשוב טיימר כי אם שוכחים באסה ואם מסתכלים על זה לא בטוח שזה יקרה. לשים אוכמניות מיובשות, וטיפה שמבלילה (שזה עלי חילבה, אפשר להשיג בשוק לווינסקי). לערבב בעדינות עם כף העץ ממקודם. מאוחר מדי לשים את המלח עכשיו. לכבות את האש או להשאיר לעוד 3 דקות על אש קטנה וואלה לא יודע, תלוי באורז ובהרגשה ובסבלנות. לחכות בכל מקרה עוד עשר דקות אחרי מה שהחלטתם בנקודה זו עד ההגשה, עם הסיר סגור לגמרי על הכיריים הכבויים, שיירגע.
במקום או בנוסף לג'ינג'ר אפשר לשים גזר. במקום או בנוסף לאוכמניות- חמוציות חתוכות דק או צימוקים. במקום השמבלילה, כלום, או עלעלי זעתר קצוצים דק.
טוב להגשה עם משהו אחר. לדוגמא אני מגיש את זה לאחרונה בקערית, מעל זה תבשיל עדשים אדומות עם טונה שום ומלאן פפריקה מעושנת, ומעל זה המוןןןןןן עשבים ירוקים קצוצים, ומעל זה שליכטה של טחינה, מעל זה קוועץ' של חצי לימון. חשוב המלח הגס גם בשלב הזה טיפה.
כורכום, טוב לשמור בפריזר כי העונה שלו קצרה (חברי היקר רז אומר ינואר-מאי).
