להלן סיכום למאמרה של מלאני קליין "אבל ביחס למצבים מאניים דפרסיביים" (1946), המתייחס לחשיבות תהליך האבל והחוויה של רגשות צער, אשמה וחרדה בעת אובדן. האבל מתחיל בגמילה מהשד בינקות, חוזר ומשתקף בכל חוויה כואבת, וכמובן באבל על מותו של אדם יקר. למעשה האבל מתרחש בכל פעם שאנחנו מבינים שהאובייקט המופנם נפרד מהאובייקט במציאות, הכרה זו בנפרדות היא המעוררת את הצער והאשמה. מי שלא יכול להתאבל בורח מהצער, מהאשמה ומהחרדה, לעבר הגנות מאניות ואובססיביות המנסות להכחיש ולתקן את שאבד. להלן סיכום המאמר, הערותיי בסוגריים ובסוף.
מול אובדן, אדם נדרש להכיר במציאות, ולהבין שההשקעה הרגשית שלו באדם שאבד לו אינה מציאותית יותר, ושבמציאות קיימים סיפוקים אחרים שניתן למצוא. המידה שבה המציאות החיצונית מסוגלת להפריך חרדות וצער ביחס למציאות הפנימית משתנה מאדם לאדם, וניתן לראות בה אחת מאמות המידה לנורמליות. כלומר, חיזוק עיקרון המציאות אינו מתאים לטיפול במי שהפנטזיה שלו משחיתה את תפיסת המציאות שלו.
(סיפוקים של צרכי התינוק על ידי האם מלווים בתחושת ביטחון פנימי, והפנמה של אובייקט דואג ומיטיב.)
חוויות לא נעימות וחסרונן של חוויות מהנות ושל קשר מאושר וקרוב עם אנשים אהובים בגיל צעיר מגבירים דו-ערכיות כלפי אנשים קרובים. במקרה כזה האנשים הקרובים נחווים כמתסכלים, לא ניתן לסמוך עליהם, מתעוררת תוקפנות כלפיהם, ופחד שהתוקפנות תיענה בנקמנות.
בתהליך רכישת הידע והפנמת העולם, כל חלקיק של חוויה חדשה מותאם לדפוסים שמספקת המציאות הנפשית השלטת באותה שעה. (כך לדוגמא, גם סיפוק צורך של התינוק שמתרחש בעת של מצב רוח תוקפני והרסני שלו יחווה כחודרני, תוקפני ונקמני).
(העמדה הדיכאונית הינה הכרה בקיומם של אובייקטים נפרדים מהאני. לפני הכרה בנפרדות יש רק יחסי אובייקט, שהתינוק מפעיל כלפי אובייקטים מזינים ומתסכלים שנתפסים כפנימיים שלו. בעמדה הדיכאונית יש פחד לאבד אובייקטים אהובים) העמדה הדיכאונית דורשת מהתינוק להיאבק בכאוס פנימי של אובייקטים טובים ורעים הנאבקים זה בזה בתוכו.
תהליכי הפנמה והשלכה נשלטים על ידי תוקפנות וחרדות המחזקים אלו את אלו, (התסכול מהשד שאינו מזין מופנם כתוקפנות פנימית על ידי אובייקט רע, התוקפנות מופנית בחזרה כנגד השד המתסכל, יש ציפייה לנקמה מהשד המתסכל). וכך מתפתחים פחדי רדיפה מפני אובייקטים מבעיתים, ופחדי אובדן של אובייקטים אהובים.
(הדיבור פה הוא על תינוקות, אבל בכולנו פלונטרים פסיכוטיים, נזקקים ורדופים, שנשארו בלתי מעובדים מהינקות, ולכן דינאמיקות אלו רלבנטיות גם למקומות העמוקים ביותר של תלות ואובדן גבולות וחרדת התפרקות אצל אנשים בוגרים.) לפי פרויד "נוירוזה של ילדים איננה היוצא מן הכלל אלא הכלל, כך שלא ניתן כמעט להימנע ממנה במעבר מהתכונות המולדות בינקות לעבר החברה המתורבתת".
ישנה תנודה בין העמדה הדיכאונית לעמדה המאנית. החרדות הדיכאוניות פן האובייקט האהוב והאני יהרסו על ידי התוקפנות הפנימית והאובייקטים הרעים המופנים מובילה לייצור של פנטסיות כל יכולות ואלימות, במטרה להילחם באובייקטים הפנימיים הרעים והמסוכנים וכדי להחיות את האובייקטים האהובים. (ילד שמודע מוקדם מדי לנפרדות ההורה ממנו מתקשה לעמוד בחרדות אלו ומנסה להתגונן מפניהן באמצעות העמדה המאנית הכל יכולה המוכרת כ"ילד הורי").
התינוק אינו מסוגל לשאת במורכבות של האובייקטים שלו, שמספקים את צרכיו מצד אחד ומתסכלים אותו מאידך. הוא לא מסוגל לשרוד את ההיבטים המתסכלים והתחושות הקשות שתוקפות אותו ואת האובייקט הטוב המופנם, ולכן הוא מכחיש את ההיבטים המתסכלים בעת שהוא חווה את ההיבטים המספקים. התינוק עושה לשד הטוב אידאליזציה מכיוון שהוא עדיין אינו מסוגל להתמודד בדרך אחרת עם פחדי הרדיפה שלו והשנאה שלו שמושלכת על האחר. רק לאחר שהאם מגשימה לאורך זמן את האידאליזציה שמושלכת עליה, ומזינה את התינוק, ומחזקת את האמון שלו בה, הוא יכול להפחית את ההכחשה של התסכול, ולחוות את האם כמספקת ומתסכלת בבת אחת. (יש בכך כדי להסביר מדוע ילדים שעברו התעללות נוטים לעשות אידאליזציה להורה מתעלל תוך כדי הכחשה גסה של המציאות). חוויה של האהבה והשנאה כלפי האובייקט בבת אחת מרככת את הניגוד הקיצוני ביחס לאובייקט ואת הצורך בהכחשה של אחד ההיבטים בכל רגע.
(בעיניי, ניתן לתאר ביוולנטיות כמצב של דו ערכיות קיצונית בו ניתן לחוות קוטב אחד בכל רגע נתון - רק שנאה או רק אהבה, וכל מצב של מורכבות נחווה כהרסני. מנגד ניתן לתאר מצב של אמביוולנטיות הינה דו ערכיות בה ניתן לחוות ריבוי היבטים של אותו אובייקט מבלי שאחד יסתור או ישחית את השני).
במצב של ביוולנטיות ישנה הפרדה בין ההיבטים המנוגדים הללו (שנאה ואהבה) הנחווים בלא מודע כאובייקטים מנוגדים (אובייקט אהוב ואובייקט שנוא). במצב זה רגשות של שנאה ואהבה מורחקים כל כך זה מזה עד שהאהבה אינה יכולה להמתיק את השנאה. (ולהיפך, אם עושים אינטגרציה של אובייקטים שונים להיבטים שונים של אותו אובייקט פנימי אז האהבה יכולה להמתיק את השנאה).
כל יכולות, הכחשה ואידיאליזציה קשורות מאוד בראייה דיכוטומית, ביוולנטית, המאפשרת לאגו המוקדם להתמודד עם חוויות רדיפה על ידי היבטים מתסכלים של הטיפול ההורי, וחוויות תלות קשות בהיבטים המספקים של התסכול ההורי.
עם ההתבגרות נערך איחוד של האובייקטים הפנימיים והחיצוניים, האהובים והשנואים, הממשיים והדימיוניים. כל צעד לקראת האיחוד מוביל לפיצול מחודש של הדימויים, אולם ככל שתפיסת המציאות משתפרת, הפיצולים נעשים במישורים שמתקרבים יותר למציאות (והאדם יוצא מהסרט שהוא חי בו).
כל-יכולות (אומניפוטנציה) מפריעה לעידון. היא קשורה לסאדיזם לא מודע. הניסיון הכל-יכול לתקן את האשמה הנובעת מהנפרדות מהאובייקט קשור בדחפים סאדיסטיים של שליטה באובייקט. (הפתרון האומניפוטנטי הוא ניצחון על האובייקט ועל הנפרדות עצמה והתלות הנובעת ממנה). ולכן התיקון הכל-יכול נכשל.
מאניה מחליפה התמודדות עם אשמה וחרדה. ללא מאניה ישנה התפוררות והתפרקות. כשההגנות המאניות אינן פועלות התינוק פונה לתיקון אובססיבי. כלומר כשהוא לא מסוגל להכחיש את רגשות החרדה והצער והאשמה שלו, הוא מנסה לתקן אותן באופן של חזרה מכאנית. (כמו אדם שמגיע לטיפול, ומתחיל בהכחשה של מורכבות ביחס כלפי ההורים שלו, וברגע שהוא חושף מידה מסויימת של תסכול, הוא חש אשמה גדולה וחרדה מפני נטישה, ומבקש מהמטפל מהר מהר להגדיר את הבעיה והפתרון כדי שלא יצטרך להתמודד עם רגשות אלו). המנגנונים האובססיביים משמשים לפתור את ה"בעיה" במקום להרגיש את הצער והאשמה. המנגנונים האובססיביים משמשים כהגנה מפני חרדות פרנואידיות וכאמצעי למיתונן.
(ההגנות המאניות והאובססיביות שתיהן קורסות ומחליפות זו את זו, לרגע המאמץ הוא לפתור באופן מכאני-שכלתני, וזה קורס כי האיכות הרגשית נותרת ואף מגורה עוד יותר, ואז מגיע המאמץ להתעלות מעל לבעיה ולתנשא מעל לכאב והתלות באובייקט, אך גם זה מאמץ שמועד לקרוס בהכרח).
הערותיי:
כשמדברים על קליין מדברים בדרך כלל על מאמרה משנת 1940, "על מנגנונים סכיזואידיים", לפיהם המהלך הרצוי הוא מעבר מפיצול לאינטגרציה. העמדה הדפרסיבית, בה האינטגרציה מתרחשת, נתפסת כעמדה בוגרת ורצויה - יעד רצוי. המאמר הנוכחי מציג גם את המעגליות של התהליך - שמתחיל בחוויה כאוטית של טוב ורע בלתי מופרדים, עובר בהפרדה הגנתית של טוב מרע, ומגיע לחוויה משולבת של טוב ורע, מצב בו האהבה ממתיקה את השנאה. הקרבה בין המצב האינטגרטיבי הנסבל והמצב הכאוטי הבלתי נסבל חשובה, ובעצם אומרת שאנחנו תופסים את המורכבות לכל אורך הדרך, גם כאשר בשלב אמצע מסויים אנחנו מנסים לצמצם אותה באצעות ארגון דיכוטומי. הרבה מטפלים יתייחסו להגנות המאניות כחלק מהפיצול הסכיזופרנואידי, ולא יראו אותן כחלק מהעמדה הדפרסיבית. נראה לי שההבדל הוא בין תפיסת האובייקט החלקי החיובי שאופיינית לעמדה המפוצלת, לעומת תפיסת האובייקט המורכבת וההתנשאות על כאב הנפרדות שאופייני להגנה המאנית של העמדה הדפרסיבית.
סיכמתי את המאמר הזה לפני שלוש שנים ולא סיימתי את העבודה, ולכן לא פרסמתי את הפוסט הזה. אני חושב שבכל זאת הנקודות האחרונות שסיכמתי היו משמעותיות ביותר עבורי בשנים הללו. המחשבה על אתגרי העמדה הדיכאונית כנוכחים גם בשלב כאוטי ראשוני, המחשבה על העמדה הדיכאונית כאתגר ולא כיעד.
אולי כשקראתי לפני כמה שנים את המאמר יכולתי לזהות היטב את ההגנות המאנית והדפרסיבית, אך התקשיתי לזהות את תהליכי האבל שהם מכסים. אולם בשנה האחרונה אני עסוק יותר בחוויה של חיות ומוות שאדם נושא איתו. המילה הכחשה פתאום נשמעת לי מאוד אינטלקטואלית, כאילו היא מנוסחת מצד המשאלה ההגנתית להיפטר מתכנים, תחושות וחוויות. שני מושגים שאני משתמש בהם לצורך הנכחה רגשית יותר של התחושות הכרוכות בהכחשה הן "לקבור" ו"לשים חוסם עורקים". הרעיון הוא שאדם יכול לעשות פיצולים כואבים כדי לשרוד, לשים משהו בצד, אבל זה יהיה במחיר של מוות נפשי, והאינטגרציה אינה תרגיל אינטלקטואלי של הסרת לוט מעל רהיט שהוסתר בחדר שלא היה בשימוש, אלא של הסרת חוסם עורקים מאיבר שאולי כבר נמק. האינטגרציה עלולה לעלות בהרעלת כל מה ששרד ונבנה בזכות הפיצול. כך הסרת ההכחשה היא מאבק על החיים ועל המוות. ואף יותר גרוע מכך, במובן מסויים, דווקא לחלק המת יש תפקיד מרכזי בהגדרת זהותו של האדם והאופן בו הוא מסוגל להתהוות, כמו שצורת הלוע של הר געש מעצבת את נביעת הלבה מתוכו.
**
תכופות המטפל עלול להפעיל הגנות אובססיביות ומאניות משלו. בהגנות האובססיביות הכוונה היא למקד לעבר איזור השבר מבלי לספק רוך וביטחון. בהגנות המאניות הכוונה היא בהתנשאות על הכאב של המטופל, ולא לחוש את הכאב והעצב הכרוך בחוויה של חלקים מתים. כשהמטפל לא חש את הכאב והעצב בעצמו, הם נותרים בלתי נסבלים. המטופל לומד רק להתנשא מעליהם בעצמו, ולא אוהב אותם. הכוונה אינה להזדהות של המטפל עם החרדה שחלקים מתים אלו יוצרים במטופל, באופן שעלול רק לערער את המטפל באותו אופן שערער את המטופל, אלא למוכנות של המטפל לחוות את הרגשות הללו באופן חי, ועדיין לשאת את תפקידו ולכוון הלאה, לגלות עוד, להבין עוד, להתפתח ולצמוח רגשית. מדובר באקט של אמונה ואומץ, ולא רק במצב פסיבי או תגובתי.
**
אני לא בטוח אם זה משהו שלמדתי בסדנא בודהיסטית או שקצת עיוותתי את זה בהבנה שלי. אני זוכר שהמורה עשה רדוקציה של הדרך להארה לפי הבודהיזם הטיבטי, וסימן שלוש רגליים שעליהן המתרגל נשען: חכמה, ריכוז, וחמלה. החכמה הבודהיסטית היא ההבנה של ההתהוות התלויה - שדבר תלוי בדבר ושאין אובייקט או בעיה שעומדים בפני עצמם. חכמה זו יכולה לעזור לנו להבין שהבעיות שאנחנו מנסים לפתור קשורות בנו באופן מורכב מאוד ולמנוע מאיתנו לנסות להתערב באופן שיחזיק רק קצה אחד של הבעיה ולא ישנה את הדינאמיקה המורכבת שמאחוריה. הבעיה היא שחוכמה בלבד עלולה להוביל לריחוק אירוני, כי בעצם הבעיה תמיד מורכבת יותר ואין דבר אחד שניתן לעשות כדי לפתור אותה. ריכוז, או מיקוד, הוא היכולת להחזיק מורכבות ביציבות לאורך זמן. החכמה אולי מובילה לתובנה לגבי מורכבותם של הדברים, אך אם אין את היכולת להחזיק לאורך זמן את המורכבות בראש, לא ניתן למצוא גישה לפעולה. המיקוד מאפשר גם למצוא את שורש הדברים ולהתמודד איתו כבסיס להתמודד עם המורכבות הגדולה יותר, גם אם לא ניתן לפעול לגבי הכל. הבעיה עם מיקוד בלבד היא שהוא עלול להוביל לסטגנציה, להתעלמות מהעולם ומהסבל, לניתוק ולהתמקדות בעצמי. חכמה ומיקוד ביחד יכולים להוביל להארה אינטלקטואלית ולתחושת שליטה, אבל יש בהם התנשאות שברירית מעל הסבל של העולם - הסבל של מי שהייתי לפני ההארה, ושל מי שלא הגיע להארה כמוני. התנשאות על הסבל שלי ושל האחר עלולה להוביל לצדקנות שאינה משנה את העולם. ולבסוף ישנה חמלה, המאפשרת לנו לחוש את הסבל של העולם, ולהתייחס ברוך לכאב שלי ושל האחר, אפילו אם הוא אוייב שלי. הבעיה בחמלה לבדה היא שהיא מציפה אותנו בכאב של העולם, לא מאפשרת לנו להגן על עצמנו, ולא מאפשרת לנו למצוא דרך פעולה אפקטיבית להתמודד עם המצב המייאש הזה. חמלה כזו יכולה להוביל אותנו להזדהות עם הכאב של האחר מבלי שיהיה לנו מזור להציע לו, ואולי מרוב אשמה נשנא את עצמנו ונגזור על עצמנו סבל דומה. רק בשילוב של חכמה - המציגה את המורכבות, ריכוז - המאפשר להחזיק את המורכבות ולפעול על שורש הדברים, וחמלה - המאפשרת לחוש את הסבל כרלבנטי, ניתן להגיע להארה מלאה. הארה כזו כוללת גם תפיסת עולם מורכבת, גם יכולת לפעול באפקטיביות, וגם חיבור של העוצמה הזו למקומות רגשיים רכים שלא ניתן לשלוט בהם. כל זה כדי לומר, שלפעמים אני נמשך לקוטב כזה או אחר, ואז צריך להשלים את הפיגור - בדרך כלל נמשך להבנה ולמיקוד, ואז צריך להשלים את הרוך.
לפעמים הרגש בא במפלים. אני עושה את העבודה שלי, ממקד, מוסיף מורכבות, אפילו מתרגש מהגילויים הרגשיים אצל המטופל, במיומנות אני מעביר את החוויה דרך 'מוח הפסיכולוג' שלי כדי לתת מילים ולסמן הבדלים בין חוויות, מקשיב ומתרכז, מפעיל את הכלים שלמדתי מניסיוני, ושומר על נאמנות לרגש. ואז משהו קורה, ואני יוצא מהסרט שלי ומתחושת השליטה שהתאפשרה לי. זה לא משנה אם לפני כן הרגשתי סופר מוכשר לעזור או חסר תועלת. כך או כך, היה משהו שלא נגעתי בו. הצער על האהבה שידה אינה מגיעה למקום הכאב. והרגש הזה בא במפלים.
מול אובדן, אדם נדרש להכיר במציאות, ולהבין שההשקעה הרגשית שלו באדם שאבד לו אינה מציאותית יותר, ושבמציאות קיימים סיפוקים אחרים שניתן למצוא. המידה שבה המציאות החיצונית מסוגלת להפריך חרדות וצער ביחס למציאות הפנימית משתנה מאדם לאדם, וניתן לראות בה אחת מאמות המידה לנורמליות. כלומר, חיזוק עיקרון המציאות אינו מתאים לטיפול במי שהפנטזיה שלו משחיתה את תפיסת המציאות שלו.
(סיפוקים של צרכי התינוק על ידי האם מלווים בתחושת ביטחון פנימי, והפנמה של אובייקט דואג ומיטיב.)
חוויות לא נעימות וחסרונן של חוויות מהנות ושל קשר מאושר וקרוב עם אנשים אהובים בגיל צעיר מגבירים דו-ערכיות כלפי אנשים קרובים. במקרה כזה האנשים הקרובים נחווים כמתסכלים, לא ניתן לסמוך עליהם, מתעוררת תוקפנות כלפיהם, ופחד שהתוקפנות תיענה בנקמנות.
בתהליך רכישת הידע והפנמת העולם, כל חלקיק של חוויה חדשה מותאם לדפוסים שמספקת המציאות הנפשית השלטת באותה שעה. (כך לדוגמא, גם סיפוק צורך של התינוק שמתרחש בעת של מצב רוח תוקפני והרסני שלו יחווה כחודרני, תוקפני ונקמני).
(העמדה הדיכאונית הינה הכרה בקיומם של אובייקטים נפרדים מהאני. לפני הכרה בנפרדות יש רק יחסי אובייקט, שהתינוק מפעיל כלפי אובייקטים מזינים ומתסכלים שנתפסים כפנימיים שלו. בעמדה הדיכאונית יש פחד לאבד אובייקטים אהובים) העמדה הדיכאונית דורשת מהתינוק להיאבק בכאוס פנימי של אובייקטים טובים ורעים הנאבקים זה בזה בתוכו.
תהליכי הפנמה והשלכה נשלטים על ידי תוקפנות וחרדות המחזקים אלו את אלו, (התסכול מהשד שאינו מזין מופנם כתוקפנות פנימית על ידי אובייקט רע, התוקפנות מופנית בחזרה כנגד השד המתסכל, יש ציפייה לנקמה מהשד המתסכל). וכך מתפתחים פחדי רדיפה מפני אובייקטים מבעיתים, ופחדי אובדן של אובייקטים אהובים.
(הדיבור פה הוא על תינוקות, אבל בכולנו פלונטרים פסיכוטיים, נזקקים ורדופים, שנשארו בלתי מעובדים מהינקות, ולכן דינאמיקות אלו רלבנטיות גם למקומות העמוקים ביותר של תלות ואובדן גבולות וחרדת התפרקות אצל אנשים בוגרים.) לפי פרויד "נוירוזה של ילדים איננה היוצא מן הכלל אלא הכלל, כך שלא ניתן כמעט להימנע ממנה במעבר מהתכונות המולדות בינקות לעבר החברה המתורבתת".
ישנה תנודה בין העמדה הדיכאונית לעמדה המאנית. החרדות הדיכאוניות פן האובייקט האהוב והאני יהרסו על ידי התוקפנות הפנימית והאובייקטים הרעים המופנים מובילה לייצור של פנטסיות כל יכולות ואלימות, במטרה להילחם באובייקטים הפנימיים הרעים והמסוכנים וכדי להחיות את האובייקטים האהובים. (ילד שמודע מוקדם מדי לנפרדות ההורה ממנו מתקשה לעמוד בחרדות אלו ומנסה להתגונן מפניהן באמצעות העמדה המאנית הכל יכולה המוכרת כ"ילד הורי").
התינוק אינו מסוגל לשאת במורכבות של האובייקטים שלו, שמספקים את צרכיו מצד אחד ומתסכלים אותו מאידך. הוא לא מסוגל לשרוד את ההיבטים המתסכלים והתחושות הקשות שתוקפות אותו ואת האובייקט הטוב המופנם, ולכן הוא מכחיש את ההיבטים המתסכלים בעת שהוא חווה את ההיבטים המספקים. התינוק עושה לשד הטוב אידאליזציה מכיוון שהוא עדיין אינו מסוגל להתמודד בדרך אחרת עם פחדי הרדיפה שלו והשנאה שלו שמושלכת על האחר. רק לאחר שהאם מגשימה לאורך זמן את האידאליזציה שמושלכת עליה, ומזינה את התינוק, ומחזקת את האמון שלו בה, הוא יכול להפחית את ההכחשה של התסכול, ולחוות את האם כמספקת ומתסכלת בבת אחת. (יש בכך כדי להסביר מדוע ילדים שעברו התעללות נוטים לעשות אידאליזציה להורה מתעלל תוך כדי הכחשה גסה של המציאות). חוויה של האהבה והשנאה כלפי האובייקט בבת אחת מרככת את הניגוד הקיצוני ביחס לאובייקט ואת הצורך בהכחשה של אחד ההיבטים בכל רגע.
(בעיניי, ניתן לתאר ביוולנטיות כמצב של דו ערכיות קיצונית בו ניתן לחוות קוטב אחד בכל רגע נתון - רק שנאה או רק אהבה, וכל מצב של מורכבות נחווה כהרסני. מנגד ניתן לתאר מצב של אמביוולנטיות הינה דו ערכיות בה ניתן לחוות ריבוי היבטים של אותו אובייקט מבלי שאחד יסתור או ישחית את השני).
במצב של ביוולנטיות ישנה הפרדה בין ההיבטים המנוגדים הללו (שנאה ואהבה) הנחווים בלא מודע כאובייקטים מנוגדים (אובייקט אהוב ואובייקט שנוא). במצב זה רגשות של שנאה ואהבה מורחקים כל כך זה מזה עד שהאהבה אינה יכולה להמתיק את השנאה. (ולהיפך, אם עושים אינטגרציה של אובייקטים שונים להיבטים שונים של אותו אובייקט פנימי אז האהבה יכולה להמתיק את השנאה).
כל יכולות, הכחשה ואידיאליזציה קשורות מאוד בראייה דיכוטומית, ביוולנטית, המאפשרת לאגו המוקדם להתמודד עם חוויות רדיפה על ידי היבטים מתסכלים של הטיפול ההורי, וחוויות תלות קשות בהיבטים המספקים של התסכול ההורי.
עם ההתבגרות נערך איחוד של האובייקטים הפנימיים והחיצוניים, האהובים והשנואים, הממשיים והדימיוניים. כל צעד לקראת האיחוד מוביל לפיצול מחודש של הדימויים, אולם ככל שתפיסת המציאות משתפרת, הפיצולים נעשים במישורים שמתקרבים יותר למציאות (והאדם יוצא מהסרט שהוא חי בו).
כל-יכולות (אומניפוטנציה) מפריעה לעידון. היא קשורה לסאדיזם לא מודע. הניסיון הכל-יכול לתקן את האשמה הנובעת מהנפרדות מהאובייקט קשור בדחפים סאדיסטיים של שליטה באובייקט. (הפתרון האומניפוטנטי הוא ניצחון על האובייקט ועל הנפרדות עצמה והתלות הנובעת ממנה). ולכן התיקון הכל-יכול נכשל.
מאניה מחליפה התמודדות עם אשמה וחרדה. ללא מאניה ישנה התפוררות והתפרקות. כשההגנות המאניות אינן פועלות התינוק פונה לתיקון אובססיבי. כלומר כשהוא לא מסוגל להכחיש את רגשות החרדה והצער והאשמה שלו, הוא מנסה לתקן אותן באופן של חזרה מכאנית. (כמו אדם שמגיע לטיפול, ומתחיל בהכחשה של מורכבות ביחס כלפי ההורים שלו, וברגע שהוא חושף מידה מסויימת של תסכול, הוא חש אשמה גדולה וחרדה מפני נטישה, ומבקש מהמטפל מהר מהר להגדיר את הבעיה והפתרון כדי שלא יצטרך להתמודד עם רגשות אלו). המנגנונים האובססיביים משמשים לפתור את ה"בעיה" במקום להרגיש את הצער והאשמה. המנגנונים האובססיביים משמשים כהגנה מפני חרדות פרנואידיות וכאמצעי למיתונן.
(ההגנות המאניות והאובססיביות שתיהן קורסות ומחליפות זו את זו, לרגע המאמץ הוא לפתור באופן מכאני-שכלתני, וזה קורס כי האיכות הרגשית נותרת ואף מגורה עוד יותר, ואז מגיע המאמץ להתעלות מעל לבעיה ולתנשא מעל לכאב והתלות באובייקט, אך גם זה מאמץ שמועד לקרוס בהכרח).
הערותיי:
כשמדברים על קליין מדברים בדרך כלל על מאמרה משנת 1940, "על מנגנונים סכיזואידיים", לפיהם המהלך הרצוי הוא מעבר מפיצול לאינטגרציה. העמדה הדפרסיבית, בה האינטגרציה מתרחשת, נתפסת כעמדה בוגרת ורצויה - יעד רצוי. המאמר הנוכחי מציג גם את המעגליות של התהליך - שמתחיל בחוויה כאוטית של טוב ורע בלתי מופרדים, עובר בהפרדה הגנתית של טוב מרע, ומגיע לחוויה משולבת של טוב ורע, מצב בו האהבה ממתיקה את השנאה. הקרבה בין המצב האינטגרטיבי הנסבל והמצב הכאוטי הבלתי נסבל חשובה, ובעצם אומרת שאנחנו תופסים את המורכבות לכל אורך הדרך, גם כאשר בשלב אמצע מסויים אנחנו מנסים לצמצם אותה באצעות ארגון דיכוטומי. הרבה מטפלים יתייחסו להגנות המאניות כחלק מהפיצול הסכיזופרנואידי, ולא יראו אותן כחלק מהעמדה הדפרסיבית. נראה לי שההבדל הוא בין תפיסת האובייקט החלקי החיובי שאופיינית לעמדה המפוצלת, לעומת תפיסת האובייקט המורכבת וההתנשאות על כאב הנפרדות שאופייני להגנה המאנית של העמדה הדפרסיבית.
סיכמתי את המאמר הזה לפני שלוש שנים ולא סיימתי את העבודה, ולכן לא פרסמתי את הפוסט הזה. אני חושב שבכל זאת הנקודות האחרונות שסיכמתי היו משמעותיות ביותר עבורי בשנים הללו. המחשבה על אתגרי העמדה הדיכאונית כנוכחים גם בשלב כאוטי ראשוני, המחשבה על העמדה הדיכאונית כאתגר ולא כיעד.
אולי כשקראתי לפני כמה שנים את המאמר יכולתי לזהות היטב את ההגנות המאנית והדפרסיבית, אך התקשיתי לזהות את תהליכי האבל שהם מכסים. אולם בשנה האחרונה אני עסוק יותר בחוויה של חיות ומוות שאדם נושא איתו. המילה הכחשה פתאום נשמעת לי מאוד אינטלקטואלית, כאילו היא מנוסחת מצד המשאלה ההגנתית להיפטר מתכנים, תחושות וחוויות. שני מושגים שאני משתמש בהם לצורך הנכחה רגשית יותר של התחושות הכרוכות בהכחשה הן "לקבור" ו"לשים חוסם עורקים". הרעיון הוא שאדם יכול לעשות פיצולים כואבים כדי לשרוד, לשים משהו בצד, אבל זה יהיה במחיר של מוות נפשי, והאינטגרציה אינה תרגיל אינטלקטואלי של הסרת לוט מעל רהיט שהוסתר בחדר שלא היה בשימוש, אלא של הסרת חוסם עורקים מאיבר שאולי כבר נמק. האינטגרציה עלולה לעלות בהרעלת כל מה ששרד ונבנה בזכות הפיצול. כך הסרת ההכחשה היא מאבק על החיים ועל המוות. ואף יותר גרוע מכך, במובן מסויים, דווקא לחלק המת יש תפקיד מרכזי בהגדרת זהותו של האדם והאופן בו הוא מסוגל להתהוות, כמו שצורת הלוע של הר געש מעצבת את נביעת הלבה מתוכו.
**
תכופות המטפל עלול להפעיל הגנות אובססיביות ומאניות משלו. בהגנות האובססיביות הכוונה היא למקד לעבר איזור השבר מבלי לספק רוך וביטחון. בהגנות המאניות הכוונה היא בהתנשאות על הכאב של המטופל, ולא לחוש את הכאב והעצב הכרוך בחוויה של חלקים מתים. כשהמטפל לא חש את הכאב והעצב בעצמו, הם נותרים בלתי נסבלים. המטופל לומד רק להתנשא מעליהם בעצמו, ולא אוהב אותם. הכוונה אינה להזדהות של המטפל עם החרדה שחלקים מתים אלו יוצרים במטופל, באופן שעלול רק לערער את המטפל באותו אופן שערער את המטופל, אלא למוכנות של המטפל לחוות את הרגשות הללו באופן חי, ועדיין לשאת את תפקידו ולכוון הלאה, לגלות עוד, להבין עוד, להתפתח ולצמוח רגשית. מדובר באקט של אמונה ואומץ, ולא רק במצב פסיבי או תגובתי.
**
אני לא בטוח אם זה משהו שלמדתי בסדנא בודהיסטית או שקצת עיוותתי את זה בהבנה שלי. אני זוכר שהמורה עשה רדוקציה של הדרך להארה לפי הבודהיזם הטיבטי, וסימן שלוש רגליים שעליהן המתרגל נשען: חכמה, ריכוז, וחמלה. החכמה הבודהיסטית היא ההבנה של ההתהוות התלויה - שדבר תלוי בדבר ושאין אובייקט או בעיה שעומדים בפני עצמם. חכמה זו יכולה לעזור לנו להבין שהבעיות שאנחנו מנסים לפתור קשורות בנו באופן מורכב מאוד ולמנוע מאיתנו לנסות להתערב באופן שיחזיק רק קצה אחד של הבעיה ולא ישנה את הדינאמיקה המורכבת שמאחוריה. הבעיה היא שחוכמה בלבד עלולה להוביל לריחוק אירוני, כי בעצם הבעיה תמיד מורכבת יותר ואין דבר אחד שניתן לעשות כדי לפתור אותה. ריכוז, או מיקוד, הוא היכולת להחזיק מורכבות ביציבות לאורך זמן. החכמה אולי מובילה לתובנה לגבי מורכבותם של הדברים, אך אם אין את היכולת להחזיק לאורך זמן את המורכבות בראש, לא ניתן למצוא גישה לפעולה. המיקוד מאפשר גם למצוא את שורש הדברים ולהתמודד איתו כבסיס להתמודד עם המורכבות הגדולה יותר, גם אם לא ניתן לפעול לגבי הכל. הבעיה עם מיקוד בלבד היא שהוא עלול להוביל לסטגנציה, להתעלמות מהעולם ומהסבל, לניתוק ולהתמקדות בעצמי. חכמה ומיקוד ביחד יכולים להוביל להארה אינטלקטואלית ולתחושת שליטה, אבל יש בהם התנשאות שברירית מעל הסבל של העולם - הסבל של מי שהייתי לפני ההארה, ושל מי שלא הגיע להארה כמוני. התנשאות על הסבל שלי ושל האחר עלולה להוביל לצדקנות שאינה משנה את העולם. ולבסוף ישנה חמלה, המאפשרת לנו לחוש את הסבל של העולם, ולהתייחס ברוך לכאב שלי ושל האחר, אפילו אם הוא אוייב שלי. הבעיה בחמלה לבדה היא שהיא מציפה אותנו בכאב של העולם, לא מאפשרת לנו להגן על עצמנו, ולא מאפשרת לנו למצוא דרך פעולה אפקטיבית להתמודד עם המצב המייאש הזה. חמלה כזו יכולה להוביל אותנו להזדהות עם הכאב של האחר מבלי שיהיה לנו מזור להציע לו, ואולי מרוב אשמה נשנא את עצמנו ונגזור על עצמנו סבל דומה. רק בשילוב של חכמה - המציגה את המורכבות, ריכוז - המאפשר להחזיק את המורכבות ולפעול על שורש הדברים, וחמלה - המאפשרת לחוש את הסבל כרלבנטי, ניתן להגיע להארה מלאה. הארה כזו כוללת גם תפיסת עולם מורכבת, גם יכולת לפעול באפקטיביות, וגם חיבור של העוצמה הזו למקומות רגשיים רכים שלא ניתן לשלוט בהם. כל זה כדי לומר, שלפעמים אני נמשך לקוטב כזה או אחר, ואז צריך להשלים את הפיגור - בדרך כלל נמשך להבנה ולמיקוד, ואז צריך להשלים את הרוך.
לפעמים הרגש בא במפלים. אני עושה את העבודה שלי, ממקד, מוסיף מורכבות, אפילו מתרגש מהגילויים הרגשיים אצל המטופל, במיומנות אני מעביר את החוויה דרך 'מוח הפסיכולוג' שלי כדי לתת מילים ולסמן הבדלים בין חוויות, מקשיב ומתרכז, מפעיל את הכלים שלמדתי מניסיוני, ושומר על נאמנות לרגש. ואז משהו קורה, ואני יוצא מהסרט שלי ומתחושת השליטה שהתאפשרה לי. זה לא משנה אם לפני כן הרגשתי סופר מוכשר לעזור או חסר תועלת. כך או כך, היה משהו שלא נגעתי בו. הצער על האהבה שידה אינה מגיעה למקום הכאב. והרגש הזה בא במפלים.
