יום חמישי, 19 ביוני 2014

סיכום מאמרו של ביון "על היהירות" (1957)

להלן סיכום מאמרו של ביון "על היהירות" (1957). הערותיי בסוגריים ובסוף.

  • ביון רואה בתופעות הסקרנות, היהירות והטיפשות בחומר הטיפולי, עדות להתרחשותו של אסון פסיכולוגי אצל המטופל. 
  • (לדוגמא הוא מתאר את היווצרותה של היהירות). במקום בו שולטים יצרי החיים, הגאווה (המולדת) הופכת לכבוד עצמי, בעוד שבמקום בו שולטים יצרי המוות הגאווה הופכת ליהירות. 
  • (זוהי תפיסה מעניינת של יצרי החיים והמוות כמתמירים של אותן תכונות נפשיות למקדמות צמיחה או התקבעות. כלומר, יצר החיים אינו זה שגורם לך לרצות לאכול ירקות ויצר המוות אינו זה שגורם לך לרצות לאכול בייקון. עוד לא ברור מה הם כן לפי ביון).
  • היעדר הקשר הנתפס (בקומון סנס) בין תופעות אלו, מעיד על האסון הפסיכולוגי שהתרחש (בהתפצלות הגאווה לשני כיוונים כל כך שונים זה מזה). 
  • (מיתוס אדיפוס משמש את פרויד לתאר את המתח במיני בין הילד לאמו ומאבק הכוחות בינו לבין אביו). ביון רואה בדגש הקודם (של פרויד) על החטא המיני כהיבט צדדי של המיתוס. החטא העיקרי אותו מסמן ביון הוא היהירות של אדיפוס בנדר שלו לחשוף את האמת בכל מחיר (ההיבריס). 
  • ביון מסמן את מוטיב הסקרנות, היהירות והטיפשות במיתוס אדיפוס: 
    • מפלצת הספינקס חדה חידה ומשמידה את עצמה כשהחידה נפתרת
    • הנביא תרזיאס העיוור, המצר על החלטת אדיפוס לחפש את הידע
    • האורקל, שהניע את החיפוש שעליו מצר הנביא
    • ואדיפוס המלך, שעם תום חקירת האמת מגלה את החטא המיני ונענש בעיוורון ובגלות
  • מוטיבים אלו מסמנים מטופלים עם מנגנונים פסיכוטיים פעילים. במהלך הטיפול יש לחשוף את המנגנונים הפסיכוטיים באופן אנליטי (ומהו אופן אנליטי?? לדעתי זו פונקציית אלפא, או היכולת להתבונן בהם, או הבאת הסובייקטיביות לחלקים אלו) טרם תושג הסתגלות יציבה (כלומר התפקוד לכאורה שלהם אינו יציב ומסתיר מוקשים פסיכוטיים). מדובר במטופלים שעשויים לתפקד כמו נוירוטיים בטיפול. אך יש הבדלים באופן בו הם מגיבים לטיפול לעומת מטופלים נוירוטיים:
    • שיפור במצב המטופל אינו נראה שקול לעבודה האנליטית שנעשתה
    • התגובה לטיפול שלילית 
    • ישנן עדויות פזורות (ולכאורה לא קשורות) לסקרנות, יהירות וטיפשות
  • מטופל זה מציג עדויות לקטסטרופה פסיכולוגית שיש לטפל בה. הגישה לאסון הפסיכולוגי היא דרך ההתייחסויות לסקרנות, יהירות וטיפשות. התייחסות לאיכויות אלו הינה אירוע משמעותי בטיפול, הדורשת חקירה יתרה על ידי המטפל. החקירה שלהן מעוררת התנגדות יתרה על ידי המטופל.
  • יש כאן סיבוך, משום שהתהליך האנליטי כולל בתוכו סקרנות, היא רכיב מובנה בקטסטרופה (ביון נמנע מלתאר אסון שהתרחש בעבר כמו טראומה והשלכותיה, ונראה כי הכוונה היא להר געש שמוסיף להתפרץ, לרכיב פעיל שעדיין גלום באישיות, לגוף הקרחון שעדיין מכביד ומנווט את תנועת קצה הקרחון שמעל למים). ביון אינו מכיר דרך להימנע מהסקרנות, כפי שהיה נדרש באנליזה אידיאלית. הוא מאמין כי ניתן לקבל את האקטינג אאוט והרגרסיה בסקרנות זו כבלתי נמנעים ואף להפכם למועילים. כדי להפוך את האקטינג אאוט והרגרסיה שבסקרנות למועילה, יש לפרש באופן מפורט את האירועים בשעה הטיפולית (מה הכוונה לפרש בדיוק, איזה סוג של פירוש? ומה הכוונה אירועים, איך מסמנים אירוע?). האירועים הם ביטויים של תופעת הפיצול (ספליט), הזדהות השלכתית, ומספר תופעות משניות שנקשרות אליהן כגון: מצבים "בלבוליים" (הגדרה?), דה פרסונליזציה, והזיות. אלו תוארו על ידי קלייין, סגל ורוזנפלד בעבודתם עם מטופלים פסיכוטיים. (אך האם הפירושים הם עדיין הפירושים של הקלייניאנים? או יותר של התקפות על החיבורים?).
  • בשלב הזה (של חקירת האסון הפסיכולוגי, של חקירת החלקים הפסיכוטיים) להעברה יש מאפיינים של התייחסות לאנליטיקאי בתור עצמו (כלומר, ההעברה היא לא רק התייחסות לאנליטיקאי כדמות הורית, אלא גם התייחסות לפונקציה האנליטית שהאנליטיקאי ממלא). האנליטיקאי (או החלק של המטופל שמזוהה עם האנליטיקאי) מופיע לחלופין כעיוור, טיפש, אובדני, סקרן, ויהיר. המטופל מצטייר אז כמי שאין לו שום בעיה מלבד עצם קיומו של האנליטיקאי. 
הנה שיר של ג'וני קאש שבן דודי נועם הכיר לי אך לאחרונה:


  • פרויד מתייחס לחקירה האנליטית כחפירה ארכיאולוגית (אם אני מבין נכון את הרעיון של ההרמנויטיקה הארכיאולוגית, הרעיון הוא של לחפור לעומק, ולהתייחס לכל נקודת עומק כמייצגת מישור של משמעויות, וכי יש לפרש כל עדות לפי עומקה, ולפי רשת המשמעויות הנכונה לתקופתה. לדוגמא אם מוצאים אבן צור משוננת בעומק 5 מטרים של אדמה, זה מקבל פרשנות שונה מאוד מאשר למצוא אותה בעומק 2 מטרים של אדמה. בעומק הראשון היא פורצת דרך ובעומק השני היא רגרסיבית, וזאת לפי פירוש של ממצאים אחרים מאותה תקופה, ולא לפי פירוש יחסית לתקופת החוקר בה שתי האבנים מקבלות אותה משמעות של עתיקות). אולם ביון מתייחס למטאפורה הארכיאולוגית בדרך אחרת. לדידו הממצאים אינם מעידים על ציביליזציה קדומה, אלא על אסון קדום (כמו החפירות של פומפיי, שניתן אמנם לפרש אותן כהקפאה של רגע בחיי השגרה של התרבות שנקברה, אך ניתן גם לפרש אותן כתגובת חירום של תרבות שהתהפכה. זה כמו שחוקרים עתידיים יבואו לאתר של רעידת אדמה או התפוצצות גרעינית, ויראו גופות מפוחמות מתחת לשולחן. האם הם יוכלו להסיק שבני האדם של תקופתנו בנו מזבחים קטנים וסגדו תחתיהם לאליהם, תוך כדי שלבשו מסיכות והחזיקו פנסים, או שמא יש לפרש את המצב הזה כהפרעה לארגון השגרתי של התרבות, על ידי אסון. אולם יש להיזהר בחשיבה על האסון כמאובן ומקובע בעבר, משום שאצל ביון החלקים הוולקניים, הגרעיניים, עדיין קורנים).
מה שמזכיר לי את סטאלקר של טרקובסקי, לא שאני זוכר את הסרט, חוץ מזה שהוא מתרחש באיזור גיאוגרפי פסיכוטי שבו אירע בעבר איזשהו אסון גרעיני, אך גם בהווה הפיזיקה פועלת בו אחרת, והגיבור משוטט בו כמו בתוך מציאות פנימית הזויה, והדמויות שהוא מביא לסייר שם אובדות שם:




  • החקירה האנליטית הסקרנית פועלת כאקטינג אאוט של התקפות על האגו. האגו (פונקציית אלפא, המחברת משמעויות, היכולת למנטליזציה, היכולת לחוות את המציאות כסובייקטיבית). האגו מותקף כשהוא מופיע אצל המטפל או המטופל. (כאן זה נשמע שוב נורא דומה לחיבורו של ביון על התקפות על החיבורים, הפעם הפניתי לפוסט אחר בנושא). (ואיך הסקרנות תוקפת את האגו? בכך שהיא מגלה רגשות קשים שהאגו אינו מסוגל לשאת בהם).
  • המטופל מתקיף את האגו כי האגו מביא אותו למגע עם המציאות. המגע עם המציאות שנוא על המטופל ולכן הוא תוקף את האגו. המציאות שנואה על המטופל בגלל המתחים המיניים האדיפליים. (כלומר, המטופל אינו מסוגל לשאת בכך שהוא בתחרות עם האב על אהבת האם, ולכן הוא הורס לעצמו את היכולת להבין את המציאות הזו). במהלך הטיפול ישנה בנייה מחדש של האגו (על ידי התבוננות משותפת על העצמי ועל המציאות ותיווך ביניהם). אולם כאשר האגו המשוקם מביט שוב על המצב האדיפאלי, הוא הופך שוב לבלתי נסבל, וההתקפות עליו חוזרות. (כלומר, שיקום האגו מאפשר להביט במציאות בלתי נסבלת שגרמה להרס האגו מלכתחילה. המציאות הבלתי נסבלת שנחשפת שוב היא של יחסים מיניים וכוחניים שבמצב האדיפלי. לכן עם התקדמות ראשונית בטיפול, האגו הופך בלתי נסבל, וההתקפות עליו מתגברות, וכך לאחר התקדמות ראשונית נצפית נסיגה גדולה בטיפול).
  • היהירות הינה גורם נוסף להתקפות ההרס על האגו ופירוקו. 
אסוציאציה: הצעד אחד לפנים ושני צעדים לאחור מזכיר לי טנגו, היהירות שהורסת את ראיית המציאות מזכירה לי את הסרט ניחוח אישה, ובסצינת הריקוד יש גם תחרות אדיפלית גם. אבל הכי מעניין שהסצינה הזו היא שבריר של חיוניות, מצד אחד מאוד חיוני, מצד שני רק שבריר בקונטרסט לחיים המנוונים של הגיבור. אז הנה:


  • הפסיכואנליזה חותרת לגלות את האמת בכל מחיר (כמו אדיפוס). כדי להביא לגילוי האמת, על המטפל לשאת את המצוקה שהמטופל מפקיד אצלו. המטפל סובל מהרגשות הקשים שמועברים אליו בהזדהות השלכתית עם המטופל. החתירה לגילוי האמת נתפסת על ידי המטפל והמטופל כזהה ליכולת להכיל את ההיבטים המפוצלים והמושלכים של אישיות אחרת ועדיין לשמור על נקודת מבט מאוזנת. יכולת המטפל לשאת ברגשות הקשים שמופקדים אצלו מעוררת רגשות קשים של צרות עין ושנאה אצל המטופל. (שימו לב שביון לא אומר שהחתירה לגילוי האמת היא באמת מטרת הפסיכואנליזה, ושהיא באמת שווה להכלת הפיצולים של המטפל. זוהי רק הדרך בה נתפסים הדברים על ידי המטפל והמטופל. למעשה זהו אקטינג אאוט של סקרנות משותפת). 
הרווחתם עלי עוד קליפ. הפעם זה הקאובוי ג'אנקיז מגנים את סוויט ג'יין של לו ריד. ככל שהלב נפתח, ככל שהתפקיד שאתה ממלא עבור מישהו אחר גדול יותר, זה מפחיד יותר, שיזדקק לך אינסופית, שייקח ממך משהו שאין לך מספיק ממנו, שתזדקק לו באותו מידה, שלא יתן לך את זה בסוף, ובא לך להגיד שזה הכל בכאילו, ולנסוע הלאה, לזכור את זה כמו סרט, צרות עין ואכזריות, הופכים לאדישות וטשטוש של גבול דקיק שנחצה:



והנה המילים כמו שריד כתב:

Some people they like to go out dancin
and other people they have to work. Just watch me now
and there's even some evil mothers
Well there gonna tell you that everthing is just dirt
you know that women never really faint
and that villians always blink their eyes
that children are the only ones who blush
and that life is just to die
But anyone who ever had a heart
they wouldn't turn around and break it
and anyone who ever played a part
They wouldn't turn around and hate it

  • ביון מתאר דוגמא קלינית. מטופל שלא הפגין סימפטומים המצדיקים אבחנה של פסיכוזה (כגון הזיות ואבדן בוחן מציאות). אולם הוא התייחס בחומר שהביא לסקרנות, יהירות וטיפשות. כמו כן תגובתו לטיפול הייתה לא מספיקה בעיני ביון. (כלומר מדובר בנוירוטי לכאורה, אך עם מוטיבים שמזכירים אסון פסיכולוגי וקצב התקדמותו לא היה פרופורציונלי לטיפול שקיבל. בעיניי מדובר בהבחנה בין אפיזודה פסיכוטית המאובחן על ידי פסיכיאטר לפי אובדן בוחן מציאות והזיות, לבין אישיות פסיכוטית המתאפיינת בחלקים שבהם יש אובדן של מרחב חשיבה/סובייקטיביות תובנה/גבולות/שיפוט, כגון תלות אינסופית או חרדת התפרקות, שאינן באות לידי ביטוי בפני השטח של האישיות, יעני בורדרליין או אישיות לכאורה (as if personality, שזה כינוי לבורדרליין)). 
  • בתקופה מסויימת בטיפול, ביון מתאר כי שם לב להתייחסויות לסקרנות יהירות וטיפשות (שעדיין לא הבנתי מה הכוונה בהם), וחיבר זאת עבור המטופל, ונתן לו תובנה בנושא, בעיקר לגבי התדירות הגוברת של הופעת מוטיבים אלו בחומר שהמטופל הביא.
  • המטופל תיאר את התנהגותו במפגשים כמשוגעת, לא שפויה, והביע חרדה לגבי חוסר יכולתו להתנהג באופן שיסייע לו לקדם את האנליזה. (כלומר, וויניקוט היה אומר, לפי מאמרו שימוש באובייקט, שהמטופל הגבולי שימר איזושהי שפיות לכאורה לאורך הטיפול, כדי לרצות את המטפל, וכעת החשיפה של החלקים הפסיכוטיים של האישיות, עומדת בסתירה לכך, והוא נסוג בתפקודו. גם כדאי לשים לב שהטירוף מוגבל למפגשים, ולא כוללני, כי מדובר בחלקים פסיכוטיים של האישיות שמקבלים התייחסות ולא בשבר פסיכוטי כוללני). 
  • במקביל באותה תקופה ביון התרשם שלמרות שבעבר היו למטופל יכולות לתובנה ולשיפוט, הרי שבמספר שעות טיפוליות הן היו חסרות לו. החומר שהעלה הזכיר לביון מטופלים פסיכוטים. היה בהן שימוש רב בהזדהות השלכתית, מצבי בלבול ודה-פרסונליזציה. במשך כמה חודשים, מנגנונים פסיכוטיים מסוג זה שלטו בטיפול והטיפול היה כמו בפסיכוטי. עם זאת ביון מתאר כי לתמיהתו נראה שהמטופל המשיך את חייו מחוץ לטיפול ללא כל שינוי לרעה (בתפקוד). 
  • האסוציאציות של המטופל היו חסרות לכידות (כמו שלי), והמשפטים שלו היו חלקיים, לעיתים רק פועל בלי נושא, לעיתים שם עצם בלי הקשר של פועל או נשוא. הייתה לביון תחושה שיחסים אנליטיים המתבססים על דיבור, לא יכלו להתקיים. במשך תקופה זו הם היו זוג טיפולי מתוסכל. בפגישה צלולה יותר, המטופל ביטא תסכול מכך שהתקשורת בינהים הושחתה ושהעבודה היצירתית ביניהם אינה אפשרית, וכי לא ימצא כל מרפא לבעייתו. המטופל הכיר (והיה מודע לנושא של) חרדות מיניות, ולכן (לו היה זה טיפול פרוידיאני בתסביך אדיפלי מודחק) הרי שביון ציפה להתקדמות בטיפול. ביון חיפש האם הייתה התקדמות בהיבטים אחרים של הטיפול.
  • ביון נותר באפלה, עד שברגע של בהירות, המטופל אמר שהוא תוהה אם ביון מסוגל לשאת בזאת (בתסכול).  ביון הסיק מכך שיש משהו שעליו להיות מסוגל לשאת, ושהמטופל לא מסוגל לשאת. 
  • מטרתו של המטופל הייתה ליצור מגע יצירתי עם המטפל, אך הוא חווה עצמו חסום בדרך לכך. הכוח החוסם נחווה לעיתים בתוך עצמו, לעיתים בביון, ולעיתים במקום לא ידוע. 
  • החסימה הופעלה באמצעים אחרים, שאינם תקשורת מילולית או השחתה. הכוחות החוסמים היו מחוץ לשליטתו של המטופל. 
  • ההתקדמות התרחשה כשהמטופל אמר שביון הוא הכוח החוסם, ושביון "לא היה מסוגל לשאת את זה". 
  • ביון שיער כי האובייקט הרודפני איתו לא התאפשרו יחסים יצירתיים, היה כזה שלא היה מסוגל לשאת משהו. 
  • התייחסויות לטיפשות וסקרנות היו עולות ויורדות ביחד ביחס לאיזשהו אובייקט חוסם. היהירות לא כונתה כך, אלא לעיתים האשמה, לעיתים פיתוי, ולעיתים חטא. (אין לי מושג למה הכוונה). 
  • ביון קלט מה לא היה נסבל עבור האובייקט החוסם. היו פגישות בהן הוא התעקש על תקשורת מילולית שהמטופל לא היה מסוגל לה. בכך ביון לא היה מסוגל לשאת את התקשורת הבלתי מילולית של המטופל. השימוש של ביון בתקשורת מילולית כדי להנהיר את הבעיות של המטופל, היה מתקפה על דרכי התקשורת הלא מילוליות של המטופל. המטופל תקשר עם ביון בהזדהות השלכתית, וכך היה מחובר אליו. כל תקשורת פירקה את ההזדהות ההשלכתית, שהיא בכרח אינה מדוברת. הקשר ביניהן והתועלת של המטופל מביון התבססו על יכולתו של המטופל לפצל חלקים בלתי רצויים אל ביון. (כמו היכולת לתובנה מילולית, ואז החלק המפוצל רודף את המטופל מבחוץ).
  • המטופל שאב תגמול מכך שיכול היה להפקיד רגשות רעים אצל המטפל, למשך זמן מספיק שהמטפל ילעס אותם עבורו ויחזיר לו אותם לאחר שהשתנו. כמו כן הוא שאב תגמול מכך שיכול היה להפקיד רגשות טובים אצל המטפל ולחוש שהמטפל הוא אידיאלי, ושהוא נמצא בקשר עם מישהו אוהב ואהוב, וחכם ורואה. 
  • המטופל ביסס דרך ההזדהות השלכתית תחושה של להיות במגע עם המטפל. על בסיס תחושה בסיסית זו נסמכת מאוחר יותר התקשורת המילולית. (לקרוא שוב. התחושה של להיות במגע עם מישהו, היא לא מילולית, ועליה נבנית התקשורת המילולית, ואולי התקשורת המילולית הורסת אותה אם אינה מאפשרת לה להיווצר קודם).
  • ביון שם לב כי המטופל חווה את המטפל החוסם כסקרן לגבי המטופל. אולם הוא נחווה כאילו עקב חוסר יכולתו של המטפל החוסם לשאת את הרגשות הקשים שפוצלו לתוכו, המטפל החוסם תקף והשחית והרס את היכולת להזדהות השלכתית. המטפל עשה שימוש בסוגים שונים של טיפשות כדי להרוס את ההזדהות ההשלכתית. 
  • ביון סיכם כי הקטסטרופה נבעה מהתקפות שבוצעו כנגד החיבור של המטפל למטופל דרך הזדהות השלכתית.
  • המאמר הבא הוא התקפות על החיבורים אליו כבר הפניתי.
אסיים לבינתיים בשיר על קטסטרופה:




הערותיי
אני רץ למפגש בעיקר קשה לי להבין למה קוראים לחיבור על היהירות....

נ.ב.
לאחר דיון בקבוצה חשבתי על כמה דברים:

  • החתירה הפסיכואנליטית לגלות את האמת בכל מחיר היא אקטינג אאוט בלתי נמנע בטיפול. אלו ההיבטים הקומיים בטיפול לדידו של רוי שייפר (קומיים במובן שהם חותרים לסוף טוב). החתירה לאמת היא הרסנית לאגו של המטופל. חייבים לפעול בדרך זו כדי לאפשר את התהליך שהוא העיקר הטיפולי. בתהליך, מתרחשות מתקפות על האגו, והמטפל מפרש אותן, ובכך מסייע לבניית האגו. למטופל הייתה כבר אמא שלא הכילה אותו, במקום להכניס פנימה את החרדות שלו היא שאלה תמיד מה לא בסדר עם הילד הזה, למה הוא לא ככה ולמה הוא כל הזמן ככה, ובהגעתו לטיפול, כשהוא מתחבר לחלקים האלה שבו, בהם אין לו תובנה ואין לו יכולת להכיל את עצמו ולחשוב על עצמו, המפגש עם הפסיכואנליזה הוא שחזור של יחסי האובייקט עם האם, של השאלה מה לא בסדר עם הילד הזה, אבל אם תתאפשר תוך כדי כך גם הזדהות השלכתית, הרי שיתאפשר גם לראות את הילד שלא זכה להכלה. 
  • היהירות היא היהירות של המטפל, שמנפק פסיכולוגיה בגרוש (הטור השני של הגריד, פסי), והמטופל מסכים איתו מהר מדי. היהירות היא המטפל שקובע שמדובר בבורדרליין, בלי להתערות בחוויה של המטופל. היהירות היא היכולת של המטפל לפרש את מה שקורה למטופל שאינו מסוגל לתובנה.
  • הטיפשות היא חוסר ההבנה של המטפל את ההעברה ההשלכתית. הטיפשות היא השימוש של המטפל במילים במקום בו עליו להכניס פנימה רגשות ולרברר. 
  • הסקרנות היא השאלה של המטופל מה האבחנה שלי, או אתה נשוי, וחתירה לידע הרסני. 
  • אני חושב על תורת הידע לפיה יש לחתור לאמת, (נראה לי זה כמו סוקרטס), גם במחיר הקרבה עצמית, לעומת תורת הידע לפיה צריך לדעת רק מה שיטיב עימי לדעת, ויש דברים שאהרס מלדעת, (נראה לי זה כמו ניטשה). ביון מפריד בין ידע בשירות דחף החיים וידע בשירות דחף המוות. ידע בשירות דחף המוות הוא קיטלוג, החפצה, אבחנה, להגיד "אני בדיכאון". ידע בשירות דחף החיים הוא חוויה, השתנות, צמיחה תהליכית, חיבור ומגע עם אדם אחר וחלוקת חווייתו, להרגיש "כשאמרת בתחילת הפגישה שאתה בדיכאון זה היה כמו הצהרה משחררת שסופסוף יש לך רישיון לסגת קצת, כשאתה אומר עכשיו שאתה בדיכאון זה נשמע שאתה מסמן בעייה שנמאס לך לנסות לפתור אותה".

אין תגובות:

פרסום תגובה