מדור לדור עוברת הבחירה

לכבוד סדר פסח אלטרנטיבי באופיו, התבקשתי לשתף במחשבות על נושאים חברתיים ונפשיים הקשורים ביציאה מעבדות לחירות וכד'. כתבתי קטע קצר המבוסס על מאמרו של הפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון על הקשר בין חרדה וחופש. תגידו לי אם כדאי להקריא או להגיד משהו יותר מצחיק. הנה:

מאז תחילת ההיסטוריה הכתובה, האדם התקדם בידע שלו, ביכולתו לשלוט בחומר, ולהסביר את סביבתו. מאז המהפכה החקלאית שבסוף עידן הקרח האחרון, בקפיצות התפתחותיות אדירות מדי כמה מאות שנים, הגענו כעת למה שנקרא עידן המידע, בו כל אדם מסוגל לשתף את הידע שלו עם כל אדם ברחבי העולם. המדע והטכנולוגיה גירשו את רוחות הרפאים הישנות והגבירו את החופש שלנו לעשות כרצוננו, ולשפר את חיינו. הסרנו מעלינו את הכבלים ההישרדותיים שהגבילו את החופש שלנו. איננו פוחדים עוד מברקים ורעמים או מחיות טרף, איננו עסוקים כל היום במציאת האוכל שיספיק לנו כדי להתקיים, והפגיעות שלנו למחלות ולפציעות פחתה לאין שיעור.

אך ישנו חופש שטרם השגנו, משום שיש ידע שטרם רכשנו. האנושות עשתה צעדים מועטים מאוד לקראתו, ואולי אף התרחקה ממנו בכמה מובנים. אנחנו עדיין פועלים מתוך הישרדות, מגיבים לפחדים, ואיננו חופשיים לבחור כיצד נחייה את חיינו. החרדה עדיין מושלת בחיינו, עוברת מאדם לאדם, מקהילה לקהילה, ומדור לדור. הפחד מאנשים אחרים מאיתנו מוביל אותנו לגזענות, הקושי לנהל דיאלוג מוביל אותנו למלחמות כאילו שאין ברירה, הפחד לאבד את תנאי החיים המקיימים אותנו מוביל אותנו לאדישות כלפי הרס הסביבה ורצח המוני שמתרחשים ברחבי העולם, הפחד משינויים חברתיים מוביל אותנו לבחור ברודנים, חוסר האמון בטבעו של האדם כופה עלינו שיטות כלכליות שמעודדות מחסור, הפחד שלא יהיה לנו מספיק גורם לנו לצרוך יותר מדי, הפחד מנידוי והוקעה גורם לנו להתנהג בחוסר נאמנות לרגשותנו, הפחד מניצול גורם לנו לנצל אחרים, כל חיינו אנחנו מגיבים לפחד הישרדותי זה או אחר, ואין לנו חופש ואין לנו בחירה.

כדי להיות חופשיים לבחור, עלינו לרכוש ידע מסוג אחר. לא ידע אינטלקטואלי הידע הוא שחסר לנו. עלינו לרכוש ידע רגשי, אתי, רוחני. השאלות שאנחנו עוד לא יודעים לענות עליהן הן קיומיות. מה עושים עם זה שאנחנו כאן, עם זה שאיננו שולטים בגורלנו. עם זה שאנחנו תלויים לגמרי בטכנולוגיה ובמדע כדי לשרוד. עם זה שאיננו יודעים כיצד לשתף פעולה. עם זה שככל שאנחנו לומדים לשלוט בעולם, אנחנו עדיין נשארים חסרי אונים לגבי עצמנו, והיחסים זה עם זה. הדבר המפחיד אותנו ביותר הוא חוסר האונים שאנחנו חשים מעצם קיומנו. החיים מבהילים, גורמים לנו להתגונן, להרגיש לא מתאימים, לא בסדר, פגומים. כל חיינו אנחנו מגיבים לתחושה קיומית בסיסית זו, שמשהו לא מתאים, ושאין לנו איך לתקן את זה.

כדי להיות חופשיים עלינו להפסיק לפעול מתוך כורח הישרדותי ולהתחיל לבחור מתוך היכרות עם עצמנו, ועם המציאות המורכבת בה אנחנו חיים. איננו יכולים רק להיפטר מבעיות, לשלוט במי שלצידנו, להעביר את הבעיות שלנו למי שסביבנו, למי שמתחתנו, למי שבא אחרינו. החרדה ההישרדותית עוברת ביננו בכל אינטראקציה אנושית הכי קטנה. מישהו חותך אותי בכביוש ואני מגיב אליו אוטומטית: איזה נבלה. ואני לא עוצר לחשוב שאולי הוא החמיץ את הפניה שלו ונבהל בעצמו. אני רואה אפשרות לעקוף בתור לפנייה, ואני לוקח אותה, כי אני מפחד לאחר לפגישה, ולא חושב על איך ירגישו אלו שהרגע חתכתי אותם. הר געש או רעידת אדמה מתפרצים בארץ רחוקה, ואני קודם כל חושב מזל שזה לא קרה פה, ולא חושב אחר כך על איך אני יכול לעזור, או איף אני משפיע על הסביבה. מהגר משפיל את מבטו כשהוא חולף על פניי ברחוב ואני שמח שהוא לא רוצה לפגוע בי, ולא חושב על הפחד שבו הוא חי, על היעדר היציבות בחייו. בכל הסיטואציות הללו אני לא חושב, אני רק מגיב. אני שמח על ההישרדות שלי, ולא שואל מה הייתי רוצה שיהיה, מה טוב בעיניי, במה אני בוחר.

אני יכול לרכוש ידע רב על מכוניות ועל הפיזיקה של תנועה אך זה לא יעזור לי להבין איך להתחשב במי שנוהג איתי בדרך. אני יכול ללמוד הרבה על רפואה, אך זה לא יעזור לי לדעת מה להגיד למי שכואב לו או מפחד להיות חסר אונים. אני יכול ללמוד איך הכלכלה פועלת, אך אני לא אוכל לדעת מה מניע אנשים לצמוח. גיאוגרפיה לא תלמד אותי איך מרגיש בית. פסיכולוגיה לא תלמד אותי מי אני. מוסר לא ילמד אותי מי הוא האדם שמולי. אנטומיית האוזן לא תלמד אותי להקשיב היטב.

הידע הרגשי הוא היכולת ללמוד בעצמה, היכולת לא לדעת, להיות חסר אונים, לנסות להבין איך זה להיות מישהו אחר, להבין איך דבר משפיע עליי לפני שאני יודע מה לעשות איתו, לשאול מי אני ולא מה אני עושה עם זה. כדי ללמוד להרגיש צריך להיות מסוגל לשאת בחרדה, לשאת בכאב האנושי הבסיסי, בתחושה שאיננו מתאימים, שאנחנו לבד, שהקשר שלנו עם אנשים אחרים תמיד חלקי, שההבנה שלנו את העולם תמיד רגעית, שכל מה שהשגנו משתנה וחולף.

היום אנחנו חוגגים את חג החירות, וזוכרים את עבדותנו במצרים, שמחים על כך שמלאך המוות פסח על אבות אבותינו, שרודן אכזר לא רצח את בני עמנו. כל דור ודור צריך לזכור שיצא מעבדות לחירות. לזכור את הדורות הרבים, שכל אחד מהם בחר מעט בטוב, הוסיף מעט בחירה לדור הבא. כל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, ועדיין שרדנו, ועדיין חשבנו מעט, הבנו מעט, והוספנו מעט חופש לדור הבא. עבדים היינו, ועתה בני חורין?

חברי,  חנן סבח טייכר פרסם משהו יפהפה בפייסבוק שמכוון לסוג הידע שנצטרך ללמוד ברגע שנפסיד לפחד להישרדותנו:

"בשבתנו בבור"

בְּכָל דּוֹר וְדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם.

וְהָיִיתִי מוֹסִיף כִּי

חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא מִצְרַיִם,

וּכְאִלּוּ הוּא הַיּוֹשֵׁב עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאַרְצוֹ הוּא,

וּכְאִלּוּ הוּא פַּרְעֹה, ואֶת לִבּוֹ הִקְשִׁיחַ אֱלֹהִים,

וּכְאִלּוּ הוּא הַמַּקְשִׁיחַ לְבָבוֹת אֲחֵרִים,

וּכְאִלּוּ הוּא מֹשֶׁה הַטּוֹמֵן גּוּפַת מִצְרִי מַכָּה עִבְרִי,

וּכְאִלּוּ הוּא הַמֻּכֶּה וְהַנִּסְתָּר,

וּכְאִלּוּ הוּא רְאוּבֵן הַמַּשְׁלִיךְ יוֹסֵף לַבּוֹר, מַצִּלֵהוּ מִיָּד אֶחָיו,

וּכְאִלּוּ הוּא יְהוּדָה, הַמּוֹכֵר אָחִיו,

וּכְאִלּוּ הוּא שִׁמְעוֹן,

וְלֵוִי,

וְדָן,

וְנַפְתָּלִי,

וְגַד,

וְאַשֵּׁר,

וְיִשָּׂשכָר,

וּזְבוּלוּן,

וּבִנְיָמִין,

הַטּוֹבֵל כֻּתֹּנֶת פַּסִים בְּדָּם לֹא לָהּ,

וּכְאִלּוּ הוּא יַעֲקֹב – הוּא יִשְׂרָאֵל – הַקּוֹרֵעַ שִׂמְלָתוֹ וַיֵּבְךְּ,

וַיֵּבְךְּ.

אאחל לנו שלא נחסר דבר, ושנוכל לשאוף ליותר, ולבחור.

הפניות:
Symington, N. (1983). The Analyst's Act of Freedom as Agent of Therapeutic Change. Int. R. Psycho-Anal., 10:283-291.

חנן סבח טייכר (2016), "בשבתנו בבור", מגזין העוקץ -  בלינק הזה.

ד"ר מיכאל שושני וד"ר בתיה שושני, (2005), "הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון", מגזין שיחות, גליון י"ט מס' 2. זמין גם באתר פסיכולוגיה עברית.