יום שבת, 9 בנובמבר 2013

התכונות המתגלות של הנפש

השבוע התחילה השנה השלישית של קבוצת הקריאה שאני משתתף בה. בשנה הראשונה קראנו טקסטים התייחסותיים, שכללו הרבה מיטשל, קצת בנג'מין, ועוד כמה חברים. בשנה השנייה קראנו את אוגדן מסכם את וויניקוט ואת "צילו של האובייקט" של בולאס. השנה ערכנו ישיבה בה הצענו שני סיליבוסים מתחרים - אני הצעתי לחזור לטקסטים בסיסיים של מלאני קליין, חברי ומזכיר הקבוצה בפועל, טל, הציע את ביון. בסוף חצי הצביעו ביון, חצי הצביעו אוגדן (הצעה שנדחפה בערמומיות מרשימה), ורק אני הצבעתי קליין.

אז התחלנו לקרוא מקראה של נוויל וג'ואן סימינגנטון על תורתו של ביון. ובואנה הם חמים על ביון. נתפסתי למבוא: "הפסיכואנליזה, כפי שהיא משתקפת דרך עיניו של ביון, רחוקה באופן מהפכני מכל צורות ההמשגה שקדמו לו. איננו מהססים לומר שהוא ההוגה המעמיק ביותר בתחום הפסיכואנליזה - ובכלל זה פרויד עצמו. אם הקורא אינו מזועזע, אם אינו המום לגלות שכל מה שהבין עד כה מוטל על כף-המאזניים, אם נשימתו אינה נעצרת מאימת ההכרה שעליו להתחיל שוב מאפס, הרי שנכשלנו קשות במשימתנו, והספר יהיה בגדר כישלון." כלומר, אם אני מבין נכון, הם טוענים שהקורא אינו יכול לצרוך את הטקסט הזה כאובייקט, כשהוא נשאר שלם, כפי שהיה, אלא שהקורא הוא המושא של הטקסט העומד לפעול עליו ולשנותו בתהליך הקריאה. אני אוהב את התנופה המתפרצת בהצהרה כזו, של טקסט המבקש לחרוג ממסגרת האותיות והדפים. היכולת להתפרץ מעל לאמצעים הטכניים, היא הסוכנות הסובייקטיבית. כלומר, בעיניי, יש פה תפיסה שהסובייקטיביות האנושית אינה שונות טעותית כלשהי במנגנון מכאני שמציית לחוקים קטגוריים לא ממש מדוייקים, אלא שמתוך הגוף הביולוגי צצה הרוח האנושית שאינה מצייתת לחוקיו. כמו שמחאות אנטי צרכניות יכולות להשתמש בפייסבוק כדי לחתור תחת המנגנון הקפיטליסטי שיצר אותו.

דאטה ממסע בין כוכבים הוא דוגמא לemergent qualities of sentient beings, משום שהוא רובוט שמנסה להיות אנושי, ובכך הוא אנושי.


בכל מקרה, במהלך הפרק הראשון מבקשים הכותבים להזהיר שכל מיני תפיסות פסיכואנליטיות קודמות מתייחסות לתיאוריות קטגוריות ולמבני נפש קבועים ולמניפולציות טיפוליות מהימנות, בעוד שהחשיבה של ביון נוגעת לפנומנולוגיה חד פעמית שבקליניקה ולתהליך מתמשך של חיפוש אחר האמת. את הפרק הציגה בחינניות (ובארגון רב) מעיין, שגם הביאה פשטידת תרד עם גבינות בבצק עלים, ואף הכינה את הטבלא הבאה:


פרויד
ביון
סימפטום
הסימפטום נוצר מדחף מיני שנחסם ומוצא סיפוק חלופי בסימפטום.


קיימת סיבתיות; כלומר הסימפטום נובע מחסימה ידועה של דחף ועל החקירה האנליטית לחשוף את הקשרים הסיבתיים הללו.

אימפרסונליות של הסימפטום – חסימת הדחפים אינה אישית אלא סביבתית.
הסימפטום הוא סיפור הכיסוי לאנליזה.
הוא הסוואה של האמת אליה ניתן להגיע באנליזה.

אין סיבתיות; הניסיון למצוא סיבה לסימפטום נובע מתחושה פנימית של נרדפות שמוכחשת מחשש לדיכאון, והוא חלק ממערכת פנימית פרנואידית.

הגורמים הרגשיים הפועלים בחייו הפנימיים של האדם הם בעיקר אישיים (ביון מתייחס לחקירה האנליטית כאל 'אקט אישי של הבנה').
מחולל התנועה / עקרון ההנעה
עיקרון העונג

פרויד יטען כי הניסיון להגיע לתובנה על אף הסבל שעשוי להיגרם ממנה מתאפשר בעקבות עקרון דחיית הסיפוקים;
כלומר, אדם מוכן לשאת את הסבל שבתובנה כיוון שבצדו טמונה הנאה גבוהה יותר בעתיד.
לכן אין סתירה בין החקירה האנליטית בטיפול לבין עיקרון ההנעה המרכזי – השאיפה לעונג וההימנעות מכאב.
החיפוש אחר האמת

ביון יטען כי ההחלטה לשאת תסכול במקום לחמוק ממנו היא הגורם המכריע בצמיחה מנטאלית.
הצמיחה המנטאלית מתאפשרת בעקבות המעבר מעיקרון העונג לעיקרון החיפוש אחר האמת.
האנרגיה
הנפשית
ליבידו מיני
צמיחה רגשית
החלום


תפקידו להסתיר (ואז באמצעות אנליזה לחשוף) את המשאלה.

תפקידו ליצור את המשאלה "לסנתז רסיסים לשלם".
החשיבה
תפקידה להפחית מתח ועל ידי כך להוות אמצעי להשגת סיפוק.
תפקידה להתמודד עם המתח ולווסתו ועל ידי כך לשרת את האדם בחקר האמת.

המודעות
 מודע – לא מודע

הלא מודע הוא 'מקום מסוים בנפש אליו דברים מסולקים'.


תהליכי חשיבה ראשוניים ומשניים
סופי – אינסופי

המודעות אינה מקום אלא הכרה, היא פרספקטיבה שונה של התבוננות על אירועים. ביון מכנה זאת 'נקודת מבט' (vertex).

מרכיבי ביתא, אלפא ושאר ירקות (יהיה ודאי מובן יותר בהמשך...)
מבנה הנפש
המודל הסטרוקטורלי
האני העליון מוחלף ב"תפיסה של (מיכל) ♂ (מוכל) אינטראקטיבי, טפילי או מוחץ הדדית המרוקן את עולם הרגש ממשמעות" (כנ"ל).
אין אני כי הוא סופי ולכן מוכר ומגביל והסתמי הופך מיותר.


















































כאמור זכויות היוצרים שמורים לה. למעיין. ייתכן שאוכל לברר גם מה המתכון של הפשטידה ולהעלות. הילה עודדה אותי לתעד את המפגש, אני תוהה אם לזה היא התכוונה.

אני הכנתי לערב הזה מנה של עדשים כתומים, שהוגשה עם פיתות וטחינה. יעני העדשים היו סוג של מטבל שלוקחים עם כפית ושמים על פיתה ויוצקים עליהן טחינה. אני חותך שני בצלים גדולים וחצי ראש שום. מטגן בסיר בכ-5 כפות שמן עד שהם מתרככים. מוסיף כמון כתוש, עלי דפנה, לימון פרסי יבש, 3-4 כפות של פפריקה מעושנת. עד כה עברו פחות מחמש דקות מתחילת הטיגון, והבצל קצת רך, שומדבר לא השחים, יש הרבה שמן חופשי בסיר. מוסיף כוס עדשים כתומים שהשריתי שעה (בעצם שטפתי וסיננתי שוב ושוב במשך 10 דקות). מערבב קצת, נותן לעדשים להיטגן. מוסיף מים רותחים עד קצת לפני גובה העדשים. מרתיח את המים, מוריד את האש ל15 דקות עם מכסה או עד שהמים נספגים, מערבב לקראת הסוף. האמת שלא אכפת לי שיוצא mushy. ניתן להגשה גם כמנה אישית בקערית עם טחינה. ואז כדאי לשים הר קטן של פטרוזיליה וסלרי ונענע קצוצים ולסחוט לימון ואולי גם קצת שמן זית. אני חייב לציין שאני לא מומחה לעדשים, וזה זוכה למקום וסיקור בעיקר כי זו המנה שאני מרבה להכין השנה, אז אם יש טיפים לשיפור, קדימה.

מעבר לכך, מחר אני עושה טופס טיולים ומשתחרר מחיל האוויר לאחר שנת התמחות.

אין תגובות:

פרסום תגובה