יום שישי, 15 בפברואר 2013

סמלים ויחסי אובייקט בחלום

אתמול השתתפתי במפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. המפגש התרחש ביום ה', לראשונה עם מנחה: רחל קלע ממכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, לראשונה משודר אל העולם דרך סקייפ לטל שהיה חולה והשתתף אונליין. קראנו את הספר הרביעי בספרו של בולאס "צילו של האובייקט" העוסק באופן בו יחסי אובייקט מתבטאים בחלומות. להלן תמליל ארוך, עם כמה תמונות לא קשורות בדרך כדי להרטיב את החך, ואז בסוף כמה הערות שלי:

- מה זה חלום?

- חוויה, משהו שבנאדם מרגיש וחושב, התרחשות נפשית שעוברת על בנאדם בשינה

- חלום מתרחש בשינה, חווה נפשית

- עיבוד של דברים שעוברים במהלך היום, עיבוד כלשהו

- חלום הוא תהליך של עיבוד של חוויות, החלום משקף את העיבוד, או מאפשר, הוא כלי שדרכו מעובדות חוויות

- בספר מדובר על תיאטרון, המחזה, אקט יצירתי של הדברים שהאדם מתעסק בהם, זו דרך המלך אל הלא מודע, כי זה התעסקות בדברים לא מודעים

- כמו ללכת בלילה בשביל חשוך עם פנס, ויש ברק שמאיר בבת אחת הרבה תכנים מפחידים שארבו בחושך

- זו דרך מהירה יותר טהורה יותר שהלא מודע מקבל בה ביטוי, זה ביטוי בתמונות של הלא מודע, זה עיקרו

- על אף שזה ביטוי של הלא מודע, עדיין יש הצפנה בחלום

- אחת משאלות היסוד שנוגעות לחלום אפשר לדבר על הפנומנולוגיה שלו, התרחשות בתמונות שקורית בשינה, שלא בהכרח קורית רק בשינה, אבל אחת השאלות הראשוניות היא האם אנחנו מביטים בחלום כפשוטו, מה המשקל של התוכן הגלוי של החלום, לעומת האפשרות שלחלום יש תוכן סמוי, ושלתוכן הסמוי יש חשיבות גדולה משל הגלוי. תיאוריות שונות מתייחסות לזה אחרת. פרויד בפשר החלומות ב1900 מציג גישה לפיה החלום מגיע באופן מוסווה. ההסוואה מתרחשת על ידי מספר כללים מאוד ברורים.


- עיבוי התקה הסמלה.

- שרידי היום

- דחפים




- אם יש שאלה לגבי מקור החלום ותוכנו, העמדה הפרוידיאנית אומרת שמקור החלום בדחפים, בקונפליקטים שנוצרים סביבם. מאחר והפרט לא יכול לחיות את המשאלות הדחפיות באופן הגולמי שלהן משום שהן במהותן לא מודעים. האינסטינקטים המתגלגלים להיות משאלות.

- טל אתה שומע אותנו?

- אולי נשים אוזניות ואז הוא ישמע אותנו ואנחנו לא נשמע אותו

- ככה נפרוץ לגלובאלי יום אחד, דרך סקייפ

- ברגע שהאמצעים הללו לא עובדים זה מתסכל שזה לא עובד



- נחזור לשאלות היסוד על החלום. לא משנה מה זה מוחית, זה לא התחום שלנו. מה זה כתופעה. הגישה הפרוידיאנית ממקמת את מקורו בדחפים – תנועה אנרגטית פעילה המומרת למשאלות המעוררות חרדה בגלל חוסר יכולת לממשן וקונפליקטים סביבם. הדרך להתמודד איתן היא הדחקה ולכן דברים לא מודעים. החלום הוא המקום דרכו הדברים יכולים לפרוץ. מכיוון שהם פורצים לחלום, הם לא יכולים לפרוץ באופן גולמי. כי אז אנשים יתעוררו חרדים מדי. לכן יש עבודה שלמה שבונה מבנה שמשנה את הסיפור. העבודה הזו נעשית על ידי איסוף של חומרים מהיום, תחושות פיזיולוגיות מזמן השינה, כי אלו גם גורמים מעוררים המכניסים אי שקט למערכת הנפשית. ואז באמצעים של התקות. במקרה של פרויד עם איש הזאבים, יש תרגום חמוד קטן לעברית אפשר לקרוא ממש כמו קריאת רומן. 

- אני פרשתי

- אבל סידרת לנו סקייפ

- איש הזאבים הוא דוגמא מצויינת להתקה. המטופל קיבל את שמו על שם חלום על פי חלום מםפתח שהביא לטיפול. בחלום המפתח הזה המטופל רואה זאבים יושבים על עץ. לכן הוא נקרא איש הזאבים. במהלך אנליזה מורכבת מסתבר שהזאבים מייצגים את אבא שלו וזו דוגמא טובה מאוד להתקה. זה לא דבר פשוט. זה לא שאני מחליפה את מי שכלפיו מתועררת המשאלה במישהו קרוב לו ודומה לו, אלא בצורה אסוציאטיבית. ז"א שאם האבא בשביל אותו הילד הוא דמות מאיימת או מפחידה, ולמשל הוא שמע סיפור ילדות שיש בו דמות מאיימת ומפחידה של חייה, החיה יכולה לייצר את האבא, אבל הקשר אינו קרוב דווקא, המנגנונים שמסווים את החלום יכולים לעבוד בצורה מורכבת. יש התקה. יש עיבוי. המצב בו אובייקט או דמות בחלום מהווים קובץ מקובץ של מספר דמויות או אירועים. הדרך לפתוח את הכיווץ הקונדנסטיבי הוא בדרך של אסוציאציות חופשיות שמובילות אותנו לאט לאט במסלול של החלום. החלום מעבד את זה ברגע ובשניות.

- גם רעש פתאומי מקבל מיידית משמעות בחלום

- כמו חלום שקשור למחלה שמתפתחת במהלך הלילה, והחלום מאפשר להמשיך לישון עוד קצת, והדברים מתורגמים לחלום לפני שהם הפריעו לשינה. החלום מעבד גירויים לתמונות. החלום מקורו בדחפים. הוא מסווה את הסיפור האמיתי, ושהסיפור שאנחנו רואים הוא סיפור כיסוי. אנחנו תמיד צריכים להתייחס לחלום לא כסיפור שיש להקשיב לו כפשוטו אלא כמערכת הרמזים שמתחילה להוביל אותנו אל ההמשך. שאלה נוספת הנוגעת לחלום קשורה בחוויה. איזו מין חוויה זו חלום. האם יש משמעות לחוויה של החלום.

- לעוף בחלום זה חוויה נהדרת

- האם יש הבדל בין חלום שאנחנו חולמים סתם בלילה לבין חלום שנאחנו חולמים כשאנחנו נמצאים בטיפול? מה מקומה של החוויה בחלום? האם יש התפתחות בחלום? האם יש סוגים שונים של חלום? פרויד התייחס לחלומות בלהה. אם החלום נועד לתת פתרון למילוי משאלה, אז המטרה שלו היא מילוי משאלה. הסיפור של החלום ירגיע את המתח הדחפי שהתעורר.

- (מקנח את האף בסקייפ). 

- אז מה קורה בחלומות בלהה וסיוטים? לדוגמא כמו אצל אנשים פוסטראומטיים שאצלם זה לא נראה כמו מילוי משאלה וזה לא מרגיע וזה לא נעשה מעובד יותר. האם יש חלומות שאין להם מטרה תרפויטית או מגדלת או מרפאה. מה שביון דיבר עליו הוא חלומות של אווקואציה – להעיף ת'חומר החוצה ללא עיבוד. פרויד עצמו הניח בצד ואמר שהבעיה של חלומות בלהה, שמה אותם בקטגוריה טראומטיים שמה אותם בקטגוריה אחרת של חלימה. השאלה של התפתחות היא מאוד מעניינת. היא אומרת שאם חלומות מתפתחים אז צריכות להתקיים פונקציות מסויימות שבלעדיהם חלום לא יהיה חלום כמו שאנחנו רואים אותו. האם בשביל לתת לחלום משמעות צריכות להתקיים פונקציות נפשיות של אדם מפותח, או שאפשר לשים גם ילד באותו מצב.

- האם יש שפה בחלום?

- החשיבה בחלומות היא חשיבה בתהליכים ראשוניים, שאין בה המשגה. חנה סגל תגיד לנו אחרת. אם לחלומות אין המשגה הם יכולים לכלול הכל כגירויים תחושתיים. במובן הזה יכול להיות שזכור צליל או דיבור, רעש. בתיאוריות מאוחרות יותר זה לא נראה ככה. אבל לפי פרויד, חלום הוא קיבוץ של אסוציאציות. לא נעשתה מחשבה מילולית כמקדים של חלום. כשאנחנו יושבים ומדברים פה המחשבות שלנו מקבלות מילים גם אם אנחנו לא מדברים אותן. יש לנו מערכת שלמה שמארגנת לנו את החשיבה והתהליכים המשניים הללו לוגיים יותר. אני מדגישה את פרויד כי הוא לא הכל היום, והמשכנו מאז. החשיבה בתהליכים ראשוניים היא חשיבה שלא מקבל המללה. מחשבה ללא מילים. פיאז'ה מדבר על סכמות שהופכות לאט לאט למצב שהוא קרא לו פרה אופרציונלי. עוד אין מושגים אבל יש מילים. הסכמות הראשונות הם קיבוצים של תמונה קול צליל ובסוף נוספת לכך מילה. המילים מתחברות למושג של צבע וכו'. החשיבה הראשונה שלהם היא לא מילולית, אלא אוסף של תמונה ומילה. הילד קולט אורות, ואומר אור, הוא לא קולט את המושג אור. הוא לא יודע מה זו מנורה. יש לו תמונה ויזואלית כשמשהו מבריק מול העיניים. הוא מקשר את הגירוי הויזואלי והמילה הנאמרת על ידי ההורים. החשיבה הראשונית היא טרום מילולית. על המקום הטרום מילולי הזה בולאס מדבר הרבה מאוד בצילו של האובייקט. הוא נותן משקל מרתק באופן שבו הוא מתאר אותו לאופן שבו חוויות או הווית היסוד בתוך היחסים בין התינוק והאם סביבה שלו.

- (אוכל מעבר לסקייפ) 

- הוא מדבר על האידיומז. התבניות הראשונות שלו שמהוות את התסריטים הראשונים של מבנה הנפש שלנו. כשהוא מדבר על הידוע שאינו נחשב, הרעיון אינו שהוא לא חשוב, אלא שעוד לא הייתה אפשרות לחשוב אותו, כל מה שמתרחש בטרום שפה נחווה באופנים אחרים, עדיין הוא בונה את התבנית הבסיסית, את ההטבעות של המבנים של הנפש. חלומות באים מהמקום הזה, שלא קיבל מילים, נוגעים בחוויות מאוד קדומות. חזרה לפרויד – הוא דיבר על שני תהליכי חשיבה ראשוניים ומשניים. אחר כך הפסיכולוגים של האגו, הרטמן ואריקסון, פיתחו את התהליכים המשניים לפונקציות של האגו. התהליכים הראשוניים נשארו יותר כאלו הקשורים בתחושות, הרגשות, גירויים ויזואליים ואסוציאציות וכו'. בשפה יש תמיד סדר וארגון. אין שפה אנושית שהיא לא מסודרת, שאין לה דקדוק עם אילושהם כללים. הדיבור מחלק את המילים על רצף הזמן. התהליכים הראשוניים אינם כאלו. באותו חלום, אותו דימוי יכול להכיל משהו מחווית ילדות מוקדמת ומחוויה של אתמול. הזמן מאבד משמעות. אני הולכת היום, מי שאני היום, ברחוב שגדלתי בו בגיל 3, אבל זה הרחוב שלי היום. מימד הזמן מתבטל לחלוטין. לפני ואחרי – בחלום אמא שלי מופיעה כצעירה ברגע אחד וכזקנה ברגע שני. עבר והווה מיטשטשים לגמרי. התהליכים הראשוניים הם של הלא מודע והם בונים את החלום.

- הוא הוסיף התבוננות על חלומות טראומטיים שאינם ממלאי משאלה. הוא הרחיב למקום של זכרונות וחוויות שאינם רק משאלות ילדות. הדבר האחרון שפרויד כתב על החלום הוא ראיית החלום כסוג של פסיכוזה זמנית שמלמדת אותנו על החומרים הכי גולמיים של הנפש.

- מי שלקחה את הרעיונות הפרוידיאניים והזיזה אותם למקום אחר ומעניין הייתה קליין. אם אני מנסה לחשוב מה תהיה התיאוריה הקלייניאנית על החלום, היכן היא תשים את הדגש? מה היא תגיד?

- הסיוטים

- דחפים המביעים עצמם דרך חלום

- הפנמה והשלכה, הפנמות והשלכות המתרחשות בחלום

- הכיוון שהיא לקחה, מכיוון שהיא המציאה או פיתחה מפרויד את מקומם המרכזי של יחסי האובייקט. ההתרחשות הנפשית מתפתחת בתוך היחסים של התינוק עם האובייקטים כפי שהוא תופס אותם, כפי שהוא מפנים אותם, והדיאלוג שמתנהל בתוכו עם האובייקטים המופנמים שלו. התשתית של הנפש היא היחסים עם האובייקטים, מה שמופנה אל האובייקט הוא כלמיני אופנויות של דחף ואם נתבונן בחלום נמצא זאת שם. אם החלום מייצג את חיי הנפש הלא מודעים הוא ייצג את הפנטזיות הלא מודעות לגבי אובייקטים, ולכן מה שכדאי לחפש בו זה את יחסי האובייקט הבלתי מודעים של מתקפת קנאה, פרנויה, פיצולים, עמדה רפרטטיבית מתקנת, דיפרסיבית וכו'. את כל ה...

- (סקייפ מתנתק) 


- החלומות מאוד מתחברים אצלה... היא מתחילה לתפור אותם בצורה מאוד קשורה לטרנספרנס. היא אומרת שהטרנספרנס בטיפול מחייה את יחסי האובייקט הראשוניים, והטיפול צריך להבין לגעת ולפרש וכך לעשות איזשהו שינוי ביחסי האובייקט הראשוניים שלנו, והחלום הוא חומר מצויין. היא מציעה להסתכל על החלום בשתי פריזמות – יחסי האובייקט המוקדמים ומה שניתן ללמוד עליהם מהחלום, ומה שילמד אותנו החלום על הטרנספרנס כי זה המקום המחייה את יחסי האובייקט הראשונים. לכן חלומות במהלך הטיפול מזמינים שתי התבוננויות. הדומיננטיות משתנה. השאלה מדוע נחלם החלום הזה בהקשר הנוכחי. איך גם הטרנספרנס וגם החלום מגלים משהו לגבי יחסי האובייקט המוקדמים.

- לא במהלך השעה הטיפולית

- לא, במהלך התקיימותו של טיפול. כשאנשים מתחילים טיפול הם מתחילים להביא חלומות. ההגעה לטיפול והפתיחה של הערוץ הטרנספרנסיאלי היא המשמעות של ההגעה לטיפול. אנחנו הולכים לבנאדם אחר עם המצוקה שלנו ומזמינים אותו להשתתף בחיים הנפשים שלנו. זה מתניע את האפשרות להתחיל להביא אליו כל מיני דברים מהעולם הפנימי שלנו. מאחר וחלומות הם זירה כה טהורה של עולם פנימי, אז מביאים חלומות. קליין מקשיבה לחלום כמספר על הטרנספרנס. לפעמים בנאדם מביא חלום ישן גם. ברגע שהחלום מסופר למישהו אחר הוא מקבל משמעות בתוך הטרנספרנס. הוא מספר משהו בתוך יחסי האובייקט. בולאס הולך עם הרעיון הזה ואומר שיש פה עניין יותר מורכב. העניין של יחסי אובייקט מוקדמים אינו מספיק. לדבר על עמדה סכיזופרנואידית וקנאה אינו מספיק. יש דברים שמתרחשים באופן תשתיתי הרבה יותר .האם הטרנספורמטיבית, האובייקט המתמיר, והאופן שבו אנחנו לא מדברים על חסר או ישנו אלא צריכים לצאת מהמשגות המתארות יחסים כחסר או ישנו, כטובה או לא טובה דיה, אלא באופנות של הדבר כפי שהוא מתקיים. החלום יכול להיות עוד מקום שנותן לנו אפשרות ללמוד את האופנות הזו שבה מה שנוצר בין ילד ואמא ונוצר על ידו נצרב בתבנית האישיותית שלו. עוד מה מלים על ענין המיקום. אנחנו רואים שסביב השאלה אם החלום הוא רק מילוי משאלה או לא, יש גם תשובה שכן, וגם תשובה שהוא מספר את היחסים המוקדמים מאחר ובחיים בזמן נתון יש עיסוק בעניין מסוים. לדוגמא, בחורה רווקה שחברתה מתחתנת וזה מעורר בה צרות עין ילדית, החלום לא יפתור את זה, אלא ייצג את זה, ויביא סיטואציה שבה הדבר הזה חי. החלום יכול לספר על המשאלות, אבל בגישה אחרת הוא יכול לספר על יחסי אובייקט. זה גם נוגע לשאלת התוכן הגלוי והסמוי. אם זה מביא יחסי אובייקט, אז זה גם בסיפור מאחורי סיפור, אבל גם כשיש סיפור אבל צריך לחלץ את השלד שלו. התפתחות נוספת בתחום של חשיבה על חלומות הייתה באגו סייקולוג'י – מתוך התפיסה שבה לאגו, הפונקציה הזו, יש תפקיד מאוד חשוב בהתפתחות ובבנייה של האישיות, והאגו אינו רק סוכנות מתווכת ואינו רק מפשר בין דחפים מצפון ואפשרויות סביבתיות, אלא הוא גם המקום בו מתפתחים כוחות לפעול על המציאות ולהשיג כלמיני מטרות והישגים ומנגנוני ההגנה הם חלק של האגו שמיועד לשמור עליו כדי שיוכל לעבוד באופן תקין. במובן הזה חלמות התחילו להיתפס שם כפונקציה של האגו. כאפשרות לעבד כלמיני דברים מתוך החיים על מנת לפתור אותם ולשכלל אותם ולהבין אותם. כמו מחשבים שעובדים בלילה בבנק. חלוקת המשכורות בראשון לחודש.

- זה כמו בק-אופיס בהודו, זה איש לא מחשב, שמעבדים את כל הביורוקרטיה של האמריקאים בלילה

- אנחנו שולחים להודי בראש חומר שמחזיר לנו אותו מעובד ליום העבודה הבא.

- אז תפקיד החלומות היא תפקודית כדי לתפקד יותר טוב? 

- אריקסון קוהוט בולאס וכו' לא שוללים את הרעיון הבסיסי שחלומות עשויים להיות מקום של ביטוי מסווה של משאלות ושל מילוי משאלות, אבל התיאוריות מתחילות להגיד שזה לא הדבר היחדי, יש כל מיני סוגים, כל מיני הוויות חלומיות, זה לא דבר אחד... הויכוח הוא מה מרכזי.. בגישה הפרוידיאנית, מילוי המשאלה הדחפית הוא ה-דבר. בגישת האגו סייקולוג'י, האימון והשכלול של פונקציות האגו הוא ה-דבר. בגישה הקלייניאנית, החיים של יחסי האובייקט באיזשהו הקשר של משהו שמעסיק אותנו בטרנספרנס או בחיים זה הדבר המרכזי. חנה סגל מוסיפה. אם אריקסון אומר שהחלמות מתפתחים כפי שפונקציות האגו מתפתחות, אז חנה סגל מנקודת המבט הקלייניאנית, אומרת פחות או יותר באותה תקופה היסטורית של אריקסון אולי קצת אחרי, שעל מנת שלחלום יהיה ערך והוא לא יהיה סתם אווקואציה של חומרים או איזושהי מערכת פסיכוטית של אסוציאציות, יש פונקציה מאוד מרכזית שצריכה להתפתח, זו פוקציית ההסמלה, היא לא מתכוונת לסימבולים פשוטים. פרויד דיבר על סימבולזיציה. תמונה אחת יכולה להחליף תמונה שנייה באופן קונקרטי. אבל הסימבוליזציה יש בה רעיון שאפשר ליצג דבר אחד באמצעות דבר אחר. הרעיון של סימבוליזציה כמרכיב של התפתחות נפשית הוא רב השלכות. אם הולכים לוויניקוט ולמרחב המעבר, התינוק ממתחיל איזשהו תהליך שבו הוא בעתיד מתוכו ייצג לעצמו את האם את האם סביבה, את האם המכילה, ותהיה לו אפשרות להיות עם אם טובה דיה גם כשאמא שלו לא נמצאת. הפונקציה של סימבוליזציה יש בה פרידה, עיבוד אבל, הכרה באבדן. האובייקט המקורי איננו שלנו עוד, ואנחנו יכולים לחיות עם כל מיני מייצגים שלו. הרעיון של סובלימציה של פרויד, הוא בהכרח כולל סימבוליזציה, שמתוכה אפשר להתשמש בדבר אחד במקום אחר. חנה סגל אמרה שצריך לראות אם בחלומות יש עיבוד במידה של סימבוליציה. לא לכל אחד יש. יש אנשים שבהתפתחות הנפשית שלהם, לדוגמא בפסיכוזה, אין סימבוליזציה. אני לא מדמיין שאני מלך, אני מלך. הדבר הוא הדבר לעצמו. זו לא משאלה. מאחר שכך, בחלומות ניתן לאבחן האם התפתחה סימבוליזציה.

- האם זה רק בשלב התפתחותי מוקדם או ברמת ארגון נמוכה או שיש איכות שונה של הסמלה אצל OCD או סכיזואיד או אישייויות שעובדות אחרת עם הסמלה?

- אלו לא יהיו סמלים. הזאבים לא ייצגו את האבא. אם בנאדם מסוגל לראות סמליות הוא ברמת ארגון גבוהה

- האם אפשר שרק המטפל מזהה את הסמליות?

- יכול להיות שהחומר לא מודע, אבל יכול להיות שמספרים סיפור ואין עם מה לעבוד

- נגיד מישהו שכל הזמן חולם על מה שקרה לו לאורך אותו יום, בנאדם עם יכולת התבוננות פנימית מאוד גבוהה

- כאילו חלומות פולסיים

- עצם זה שהוא מביא אותו לטיפול אומר משהו, אבל החלום עצמו לא כל כך

- מסעוד חאן תיאר בהתייחסות שלו לחלימה בדומה לוויניקוט, את החשיבות של קיום מרחב חלום. במרחב חלום זה לא רק מקום של חלום בלילה, אלא מצב הוויה, שרווח בעיקר בחלום לילה. במרחב חלום ניתן לשחק.



- ניתן גם להסמיל

- למה את מתכוונת? מרחב המעבר הוא החולייה הראשונה בדרך ליכולת להחזיק את אמא כסמל. בולאס בהקדמה בספר מדבר על כך. וויניקוט מדבר על החלום כמשחק של הנפש. חלום הוא לא מקום פרוידיאני עם מטרות ומבנה. החלימה היא פעולה משחקית, של מרחב. מסעוד חאן מדבר על כך שחלימה היא מרחב חלום.

- כך טיפול מאפשר מרחב

- כן, וטיפול טוב פותח את המרחב הזה. הוא מתאר מטופל שבא עם חלום עשיר פרטים, ואין לו אסוציאציות. וחאן מרגיש שהמטופל מביא את סיפור החלום כדי לחסום משהו שלא מתקיים ביניהם. משהו שלא קורה למטופל בחדר. הוא הבחין בין היכולת המולדת לחלום שיש לכל האדם, לבין היכולת למרחב החלום, לעיבוד תוך נפשי השלכתי. זהו הישג התפתחותי המתאפשר כשיש סביבה מחזיקה. הוא משמש את החלום כפי שהילד משתמש במשחקו. המטופל מספר חלום עשיר, והמטפל אומר, נראה לי שלא הצלחת לחלום כאן בתוך האנליזה ולכן אתה מביא את קובץ הסיפורים הזה. כלומר, אם החלום הוא אירועי היום שלי, ואין יכולת לפרוץ לשום כיוון, השאלה היא מה החלום הזה

- אז זה סוג של התנגדות?

- אם אני חושבת אותו פרוידיאנית, אני אחפש התנגדות, היכן המטופל מתנגד להעלות אסוציאציות וזה יהיה כיוון החיפוש ואני אנסה להבין את ההתנגדות, וזה יהיה הכיוון. אם אני אחשוב על החלום כמשהו שמתהווה בתוך מערך יחסים שמספר לי משהו על מערך היחסים של המטופל,

- חוויה של תסכול חוזר על עצמו,

- חוויה של תסכול של האם, וילד שלא חושף את עצמו למטפלת

- האמא לא חושבת את התינוק, היא צמודה לפונקציונליות של האכלה החלפה וכו'

- כמו השיטה של ספוק, שהתינוק אוכל ומוחלף בשעות קבועות ולא לפי צורך

- אתם מרמזים על כיוון של מכאניות ביחסים

- כן זה נורא מתחבר לי

- הוא רגיל שאין מקום לעולם הנפשי שמלווה את האירועים. אם בולאס היה מקבל אותו לטיפול והיה מחבר אותו לאופן הזה של החלימה, הוא היה מנסה להמחיז איתו את החיים סוג האובייקט שהיה לאובייקט הזה. אבל אם אנחנו חוזרים לשאלת ההסמלה, אז בחלומות יומיומיים אין סימבוליזציה, ויש לו קושי ביכולת הזו. הוא יכול להיות אינטיליגנטי, לדבר היטב, לדעת איך להיות פציינט טוב, לעשות זאת מכאנית, לספר חלומות ולספר על עולם פנימי, הרבה דברים שהם חלק מהנורמוטיות. באיזשהו ניסיון לנרמל את הלא נורמלי. להידבק למה ששומר מפני המצבים הפנימיים הרגרסיביים יותר והסוערים יותר על ידי היצמדות לנורמטיביות מסויימת. זה בדיוק המטופל שאם יש פער בין המופע החיצוני שלו ובין החלומות שלו כהצצה פתאומית לאיזור הלא מודע, אז נאמר שיש לבחור הזה שכבה שעובדת ללא הסמלה. יכול להיות שזה לא מוחלט, תנודתי וכו', אבל במצבים מסויימים הוא חוזר להיות קונקרטית התינוק של פעם. מה שלא קיים כסמל... היחסים הטיפוליים הם סימליים. אני לא אמא של המטופל אבל בסימבוליקה הפנימית שלי אני יכולה להיות אמא שלו או אבא שלו. הוא לא הילד שלי, אבל במבנה הסמלי שלנו אני חווה אותו גם כילד שלי, לפעמים כתינוק קטן. הכל מתרחש באיזור מסויים של החיים, באיזורים אחרים הוא בנאדם מתפקד ומבוגר וכו'. בתוך טרנספרנס חזק טיפולי אנחנו תופסים את עצמנו ואחרים במצבים טרום סימבוליים. במצב רגרסיבי בנאדם מאורגן היטב יכול לחוש עצמו כמו תינוק שאמו נסוגה מלהניק אותו כשהוא רעב ומתרעם ככה על הזזת זמן הפגישה. ככל שיש לנו יותר שפה ומילים לחשוב על החלום, אנחנו יכולים לשאול שאלות. 



- דברים אינם שלביים פשוטים. יש מצבי הוויה שונים, מפותחים יותר ופחות. יש תנודה בין זה לבין זה. מה שולט במרכז החוויה? האם עיקר החוויה היא של להיות במצבי חוויה פחות מאורגנים ומפותחים? או שיש גם וגם? כולנו עוברים בין הסכיזופרנואידית והדפרסיבית, אבל בשלב הזה של חיינו אנחנו אמורים להיות יותר דפריסיבים מפרנואידים.

- מה זה חלום מפותח יותר? למבוגרים יש יכולת הסמלה טובה יותר ,אבל ילד משחק בצורה שהמבוגרים כבר איבדו את היכולת לה. אני לא מכירה את עבודת החלומות אצל ילדים. מהו חלום מפותח? זה דווקא מתקשר אצל למשהו רגרסיבי ולא למשהו עמוס

- חלום מפותח זה חלום פתוח, זו הוויה של חלימה. וויניקוט עוסק ביכולת לשחק עם רעיונות ותחושות.

- לשחק בפירוש של החלום או בתוך החלום?

- לשחק בחיים, לשחק עם החלום

- יש שני רבדים – הוא לא משחק עם מה שקרה ביום, וגם לא מפרש, איזה רובד חסר?

- שניהם חסרים. אוגדן שמדבר על הרברי מדבר על זה שהחלום ופעולת החלימה היא פעולה נפשית שיכולה להתרחש בשינה או בעירות – זוהי הרברי. זהו אותו מצב דמדומים שבו הנפש פתוחה לקלוט כל דבר וללכת עם כל דבר שמתוכה אוגדן קולט את ההבנה שלו למתרחש בסיטואציה הטיפולית. הוא מתייחס לחלום הלילה והרברי כביטויים של אותו הדבר. זה שונה לגמרי מהזייה בהקיץ. וויניקוט מבחין בין חלום לילה לבין פינטוז. הפינטוז הוא מעגל סגור, מנותק מהחיים שלא מוביל ליצירה או לפתיחה בשונה ממצב חלימה. הילד שיושב בבית ומפנטז איך הוא מלך הכיתה ,אבל זה לא עוזר לו להרים טלפון ולקבוע משחק של אחר הצהריים, ונמנע מהצעה של אמא שלו לעזרה – זה ילד מפנטז ולא ילד שחולם. פינטוז זה מקום סגור.

- איפה הוא אומר את זה?

- במשחק ומציאות. 


- האם יש עניין פה של תמונה ומילה, כי כשיש לי רברי זה כשבטיפול יש דיבור קונספטואלי מופשט ואז אני מדמיין מקומות קונקרטיים. גם העיבוי וההתקה הם מאפיינים של חוויה ויזואלית יותר מהשפה שיש לה מערכת הבדלים, גם היעדר מימד הזמן הוא עניין ויזואלי יותר, כי השפה לינארית...

- הסמלה היא היכולת לוותר על האם הקונקרטית ולהחליף אותה באפשרויות אחרות בעולם, כמו השיעור הזה, שהוא תחליף להזנה אימהית. הסמלה זה יותר מקשר בין מילה ותמונה. הוא דורש להיפרד מהקונקרטיות של האם.

- התרומה המעניינת שלו הוא של החלום כתיאטרון של הנפש. הוא מציב את העצמי והאני.

- האני זה יותר אותם יחסי אובייקט מופנמים מוקדמים שיצרו את האני הזה, האידיום של האני הזה הוטבע בנו הוא דפוס היחסם הזה שאנחנו חוזרים עליו, בעוד שהאני היא חוויה שיותר קשורות לסובייקט, לאיך שאננחנו מסתכלים, המישהו שמסתכל בחלום, שיש לו אייג'נסי והוא חווה, זה העצמי

- ואז יש אני שבונה סצינה תיאטרלית, עם כל מיני חלקים של עצמי, בתוך סביבה, כי האם היא קודם כל סביבה שחיים בתוכה ובאיזורה. המקום הזה שבו בולאס לקח את הכפל בין האני האגו והסלף. העצמי מתייחס לחוויה. להיבט של החוויה של מי אני. אבל השאלה היא האם העצמי זה כל מה שאני או שיש בי חלקי נפש שהם לא העצמי שלי והם כל חחלקי הנפש שלי אבל אני לא חווה אותם כחלקים של עצמי. האני כולל את כל התבניות שהאישיות מורכבת מהן, וזה לא רק התבניות של יחסי האובייקט, לא גם מנגנוני ההגנה והפונקציות של האגו. אלו דברים שאינם חוויה, אלא המבנה בתוכו מתרחשת חוויה. ישנו ציור של ילד שקליין טיפלה בו שמצייר את הנפש... הציור נראה כמו מצולע מחולק לתתי מצולעים שמחוברים ביחד, ואחד מהם צבוע בשחור, והאחד הוא העצמי. העצמי הוא רק חלק אחד בתרכיב של הנפש. קוהוט יתאר את העצמי כחוויה החובקת הכל של הנפש .בתוכה נמצאים עוד דברים. החוויה הגרעינית היא העצמיות. כאן אנחנו מדברים על זה שהדבר החובק הכל זה לא החוויה, החוויה היא משהו בתוך הכוליות חובקת הכל בתוך האגו. בחוברת החלומות של אגי משעול יש פתיח מקסים בו היא מתארת את ההוויה החלומית בה יש נווט שבא בלילה לוקח אותה בלילה ומשגר אותה למקומות אחרים ומחזיר אותה למיטה. על זה בולאס מדבר. יש מישהו שמביים לנו את החלום של עצמנו. המטופל מספר את החלום כחוויה כמו שהוא זוכר אותו. אבל אנחנו כמקשיבים צריכים לחשוב מי מדבר אל מי, מתי, באיזו סיטואציה, מה התפאורה, ולמה. עם ההבנה שזה באמת איזשהו סוג של פריסה של הנפש. כמקשיבים אנחנו יכולים לשאול את השאלות על המרכיבים השונים הללו. הוא מסית לנו את תשומת הלב לכך שנאחנו קשובים לעלילה. יש משקל לסיפור הגלוי, למה שרואים. אבל גם התפאורה מספרת לנו היבט של הנפש. בואו נשים לב לא רק לסיפור העלילה. למה דווקא השחקנים ממלאים את התפקידים הללו. ללמוד על היחסים בין השחקנים זה ללמוד על חלקים פנימים נפשיים של הנפש, וזהו הסיפור של יחסי האובייקט המוקדמים. זו פריזמה שדרכה מסתכלים בחלום.

הערות שלי:
- השילוב של ההנחיה היה נעים, והמפגש היה פחות מתוח ומעורר חרדות כמו מפגשים קודמים, כשהתווכחנו על משמעותם של דברים והתחרינו ביננו על הבנה והסברה. הנה תיעוד של מפגש מעיק יותר. בעיניי זו התחלה של משהו עם המנחה, רחל, ואני מרוצה מההתחלה.
- המפגש היה גם יותר חד קולי, ובאיזשהו מקום עוד לא נוצר דיאלוג עם המנחה. הנה תיעוד של מפגש רב קולי יותר. חלק מהכוח של הקבוצה הוא בשיח הנבנה בה, ואני מקווה שהוא ייבנה מחדש גם מול מנחה.
- חשבתי בעבר לשלב סקייפ במפגשים. פחות לטובת חברים חולים ויותר למען global domination. יש תוכנות יותר מעניינות ליצירת וובינרים. אני חייב להודות שהניסיון היה מוזר מאוד. טל הופיע על המסך, במרכז השולחן עם הבפלות. אני תוהה איך הוא נראה למנחה האורחת. כמה פסיכים נראינו. בעצם זו הייתה הפעם הראשונה שחשפנו את עצמנו לבחוץ, מעבר לבלוג הזה ולאופן בו כל אחד סיפר על איך שהוא חווה את הדברים. זה היה מוזר והיה חשש בעיניי לגבי איך ניתפס. בדברי הימים ייכתב "הם היו שמים מסך באמצע החדר, עם דברי תקרובת, ומדי פעם מתייחסים לסקייפ שלו, שעולה ויורד, כמו כוח כישוף".
- אני מחבב מאוד את המרכז לפסיכואנליזה בת זמננו. 
- אני עצמי עסוק בקשר בין ייצוג מילולי של חשיבה לבין ייצוג ויזואלי. אני מרגיש שלאופנויות התפיסה יש אופי רציף רב מימדי, בעוד שלשפה יש לוגיקה של הבדלים סמנטיים ורצף זמן חד כיווני. (נ.ב. 21.6.13: מה שמזכיר לי את הפונקציה הפואטית לפי יאקובסון, המעבירה את שוויון הערך מציר הברירה לציר הצירוף, וכך פורסת מניפת חלופות לכל מילה, ויוצרת פלונטר תל מימדי בשפה הלינארית באמצעות חריזה וקומפוזיציה). לפעמים כשאני חושב על נושאים קונספטואליים שאין להם אימאג' ברור, אני מדמיין תוך כדי נופים ומרחבים שונים. יש קשר בין המקום שאני מדמיין לבין הנושא שאני חושב עליו. החשיבה על המקום אינה מודעת. לאחרונה שמתי לב לזה, ואני מנסה להעלות יותר ויותר מהרהורי המקום הללו למודעות, לצד החשיבה הקונספטואלית. זה מעניין, וזה גם שימושי כשזה קורה במהלך טיפול. לפעמים אני מקשיב לסיפור של מטופל ומדמיין סצינות שמתארים לי, אבל הסצינות מתרחשות בנופי ילדותי, או במקומות שאני מכיר. לפעמים מתארים לי סיטואציה שלא קשורה לנוף שאני מדמיין. אני יכול להמחיז בראש סיפור שמספרים לי לדוגמא על מישהו שכותב בלוג, אבל הנוף שבו זה יכול להתרחש הוא במגרש משחקים של ילדותי, והמחשבה על הנוף יכולה להעלות אסוציאציות אחרות, של ביטחון או של ניכור וכו'. כשאני עצמי בטיפול, לפעמים אני שם לב שתוך כדי הסבר פסיכולוגיסטי על עצמי, יש רקע של נוף, לדוגמא אני יכול לתאר את יחסי האובייקט שלי כפי שאני מבין אותם, ותוך כדי כך לדמיין שאני חוצה את הכביש בין הבית לסופר מרקט. כשאני מנסה להבין מה האסוציאציות לסופר מרקט, הן מזכירות לי סיטואציות שלמות, טעונות רגשית, וזה שופך הרבה אור רגשי על התיאורים האינטלקטואליים יותר. ואיך זה קשור לחלום? אני חושב שאולי משהו בחלום קשור להצמדת גירויים ויזואליים למחשבות שלנו כחלק מהקידוד בזיכרון. באופן זה, ההסמלה בחלום אינה מנגנון הסתרה של תכנים מעוררי חרדה, אלא מנגנון הגבלה של מחשבות סמנטיות לאימאג'ים ויזואליים קונקרטיים, כדי שלא ניסחף עם הרובד המסומן.
- אתם מוזמנים להיכנס לאחד הטאמבלרים החביבים עלי


אין תגובות:

פרסום תגובה