יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

הערות על "שנאה בהעברה נגדית" לוויניקוט (1949)

במאמרו "שנאה בהעברה נגדית"  (1949), וויניקוט מספר שאשתו הראשונה אספה ילד "ברחן" לביתם. הוא מתאר שהילד היה מתפרע והורס דברים, שובר ומקלל. אותה הרוח הרחמנית שהובילה את אשתו לאסוף את הילד לביתם הייתה מובילה אותה לסלוח לילד, שהרי עבר ילדות קשה, התייתם או שברח מבית מתעלל, ולנסות לחזק את הטוב שבו. אלא שוויניקוט מצא לנכון דווקא להביע שנאתו כלפי הילד. הוא לא מסביר לגמרי מדוע. אני אסביר: מי שעבר התעללות, שנפגע בעבר על ידי מי שסמך עליו, יחפש קודם כל את העוקץ. וככל שתנסה למרוח אותו בדבש, הוא רק יתנער ממך, ינסה להוציא את הרעל ממך. ורק אחרי שהרעל וכל הגועל יצא ממך, יהיה מקום לברר מה הכוונות הטובות שלך שוות. וויניקוט מתאר כיצד היה מוציא את הילד החוצה מהבית ואומר לו "מה שעשית כעת גרם לי לשנוא אותך!!! תישאר כאן בחוץ עד שתירגע ורק אז תצלצל ואכניס אותך". הילד היה בועט בדלת במחאה, אבל כשהיה מצלצל בפעמון עשה זאת רק כשבאמת היה מוכן להיכנס שוב פנימה. אחרי זמן לא רב התגרש מאשתו. עמנואל ברמן מפרשן שהקשר ביניהם היה טיפולי, ושבשלב מסויים נמאס לו ועבר לקשר בשל יותר, שוויוני יותר, עם מי שהפכה בעתיד לאשתו השנייה. וויניקוט מדגיש את החשיבות של הבעת השנאה האובייקטיבית דווקא. כלומר אתה יכול לאהוב או לשנוא את הילד מסיבות אגוצנטריות ביותר - כי הוא משרת איזה צורך שלך להרגיש רחום או לכפר על הקשיים בזוגיות כושלת. אבל וויניקוט מדגיש בפני הילד שהשנאה כלפיו התעוררה בגלל מה שהוא חולל, באשמתו. אשמה בריאה דווקא, מהסוג שיש לה מחילה, אם ילמד הילד להתחשב ברגשות האחר.

כשאני חושב על המאמר הזה אני חושב באופן ברור על העבודה שלי עם "נערות במצוקה". שני דברים הפוכים לאינטואיציה למדתי שם:

1) הכלה היא מרחב מאפשר (including), אבל חשוב מכך היא גם גבול מוציא (excluding). רדפתי אחרי אחת מהן שעמדה לברוח מההוסטל, ראיתי אותה מתלבטת אם להמשיך או לחזור, ניסיתי לשכנע אותה. בשלב מסויים הבנתי שאם אלך עוד צעד אחד לקראתה לא יהיה לה לאן לחזור. אם למיכל הזה שאני מנסה לייצר לא יהיו גבולות, דפנות, הוא לא יכול להיות שם בשבילה ולהחזיק אותה כשהיא תסיים להתפרק ותרצה לחזור "הביתה".

2) הורים (בימנו?) מעדיפים לעבוד עם גזרים ולא עם מקלות. יותר נעים להם לבוא בטוב לילדים ולהרגיש שהילדים אוהבים אותם. השנאה של הילד לעונש, או החרדה שמא לא יעמוד בעונש, או שיפנים צד רע שההורה משית עליו, גורמת להורה להסס בהענשה. כך קורה שהורים ודמויות סמכות בכלל, מעדיפים לבוא בטוב. הרתיעה של דמות הסמכות מהצבת גבול אינה מותאמת לצורך של הילד לדעת מה יקרה אם יעשה משהו אסור, או האם הגבולות יציבים בכלל, האם הגבולות מותאמים לצרכים של הילד או לצרכים של בעל הסמכות. קריסה של כוונות טובות אלו יכולה להיות אכזרית מצד ההורה. להוביל לעונשים טוטאליים. כשעבדתי עם אותן נערות זה היה ברור שככל שהעונש שאני מאיים בו יותר גדול, כך הן יגרמו לי להפעיל אותו יותר ויותר פעמים, עד שאיחשף במלוא אכזריותי או בחוסר האמינות שלי כשאוותר על ההענשה המוגזמת. יצא לי לשוחח עם מפקדים בצבא שמאיימים על חייליהם בעונשים גדולים שהם יודעים שלא יוכלו באמת לאכוף כי ברור להם שהחייל שמולם חלש ולא יעמוד בהם. כשהעונש גדול מדי, הסמכות נכשלת. עונש הוא סמל לכך שיש גבול, ושיש אכיפה שלו, ולכן ככל שהעונש קטן יותר, סמלי יותר, כך יש יותר אפשרות לאכוף אותו ולהדגיש את הפונקציה הרטורית שלו. להתנהגויות אסורות צריך להיות מחיר. ילדים צריכים להיות מסוגלים לבחור לעשות את מה שאסור להם לעיתים (אלא אם כן זה מסכן אותם באופן ברור), ולשלם את המחיר על כך. המחיר צריך להיות כזה שניתן באמת לגבות, ולא מחיר הרתעתי שקל לחשוף כבלוף. פוסט נוסף בנושא.

ז'יז'ק אמר משהו כזה:
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה