יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

הרבה כיווני קריאה חדשים

לכבוד 20 אלף צפיות בבלוג פירסמתי מחדש את הפוסט על פסיכואנליטיקס וביקשתי הפניות למידע נוסף ואנשים רלבנטיים לשיתוף פעולה. חברתי הפייסבוקית רותי, הפנתה אותי לכמה מקורות מידע סופר מעניינים שייקח לי עוד הרבה זמן לעכל. אני חושב שלעכל זה לקרוא, ליצור קשר, להבין מה דעתי על דברים, לגבש עמדה. יש בזה משהו קצת מאיים לגלות שיש כל כך הרבה אנשים שעושים בצורה כל כך מתקדמת דברים שאתה חושב עליהם, אז מה צריך אותי. אבל לפני שאני אקפוץ קדימה לשאלה הזו, אני חושב שיש לי הרבה מה ללמוד. לדוגמא התחלתי לעקוב אחרי הפוסטים בקבוצת Quantified Self שעשירים בחשיבה מסוג שמעניין אותי.

יש עץ רגשות שחילצתי מבלוג בשם לייף האקר, העוזר לדייק את הביטוי הרגשי, מהרגשות הכי בסיסיים לרגשות היותר עדינים.

אני חושב שזה יכול לשמש קצת למנטליזציה, לנסות לעבור מרגש כללי עמום לכדי רגשות יותר "נרטיביים" שמתארים יחסים וכו'.

הנה פיצ'ר של צמיד למדידה ומיפוי של לחץ, שמאפשר לך ללחוץ על הצמיד או לשפשף אותו כדי לסמן רגע טוב במיוחד או רע במיוחד (בהתאמה). אני חושב שמירקור מסוג זה יכול להיות משמעותי מאוד בדיוק למנטליזציה של אירוע שעוד אין לך דרך לתת לו משמעות רגשית ספציפית יותר, ובדיעבד יחד עם מידע קונטקסטואלי לפרש מה בדיוק היה הרגש הטוב, ממה הוא נבע וכו'. מתוך עמוד הקיקסטארטר של הצמיד:
\

והנה תמונה של אפליקציה שמודדת wellbeing לפי דיווח עצמי על שאלון שמגיע אליך בדחיפה, ומחפשת קורלציות להתנהגות ברשתות חברתיות או לבריאות וכושר כפי שהם ממופים על ידי אפליקציות כושר. הבעיה בעיניי שמדובר בדיווח עצמי של wellbeing אבל עוד לא הגעתי להבנה של איכות הקשרים והתובנות שהם מציעים. 

how it works 1 Home


ועוד לא התחלתי לקרוא את הבלוג של האפליקציה הפסיכיאטרית הבאה שמודדת רמת אקטיביות של דיכאוניים או ביפולאריים, ועושה שימוש בmachine learning כדי למצוא כל מיני קורלציות לעליה או ירידה בפעילות כדי לאפשר לאחות פסיכיאטרית לנטר את האיזון התרופתי-תפקודי של מטופלים עם הפרעות מצברוח:


בקיצור הרבה הרבה לקרוא ולסכם ולהבין ולעבד....

הרהוריי
אבל כשדיברנו קצת, רותי ואנכי, עלתה בי תהייה... שכשאני חושב על האפפים הללו פתאום אני חושב האם אני באמת אמלא את הדיווח העצמי, האם אני אפעיל באמת את הניטור, וגרוע מכך, האם אני לא אלמד כבר את אלגוריתם התובנות ואהיה ביקורתי כלפיו? אני חושב שחיפוש אחר ניטור טוטאלי ואלגוריתם לומד הם סוג של פנטזיית הכלה על ידי אמא. מישהו שידע הכל עליך, יותר משאתה מסוגל לתקשר במודע, שיבין מה הצעד הבא לפני שאתה מבין איך הוא מבין את הצעד הבא, שיפתיע אותך באמת. חברי הטוב רותם אמר לי פעם שפייסבוק יכול לתכנן לנו מסיבת הפתעה. וזה באמת יכול להיות סוג של הורות מצד פייסבוק, לנחש אותנו, להפתיע אותנו, באמצעות חישוב אלגוריתמי של רשימת החברים שלנו ותאריך היומולדת. אבל אחרי פעם אחת נדע כבר איך האלגוריתם פועל וזו לא תהיה הפתעה. מישהו יצטרך להמציא אפפ חדש, או להוסיף שורה לאלגוריתם. פייסבוק הוא אמא מתה. אמא מתה זה כינוי של אנדרה גרין לאמא מכאנית, שעושה רק מה שהיא צריכה לעשות, ללא יוזמה, ללא ניבוי של מה תרצה, ללא ראייה קדימה, ללא הבנה של מה זה להיות בנאדם יותר ממך. זו אמא דיכאונית שמגיבה לילד שלה רק לפי איך הוא צריך, ולא מעבר לזה. מתוך אשמה. כדי להתערסל בזרועותיה הילד צריך להגיד לה תערסלי אותי בזרועותיך. כמו שצריך להגיד לסירי, סירי תארגני לי מסיבת הפתעה. כמו בסרט "היא", שם המחשב לומד את המשתמש דרך האימיילים שלו, וכשהוא מקבל תודעה עצמאית הוא עוזב:


"היא" זה הפנטזיה הגברית לזוגיות. מישהי שמזכירה את סקארלט ג'והנסן ולא מפריע לשחק בסוני פלייסטיישן והולכת כשהיא נהיית מורכבת מדי להכלה. זאת לעומת הסרט "המחברת" בו האישה היא דמנטית והמאהב קורא את היומן שלה, ומכיר אותה יותר משהיא מכירה את עצמה, ונשאר איתה גם כשהיא זקנה בבית אבות:



 פייסבוק הוא אמא אומנת כזו, על כל הקולבורטיביות שלו שמדמה חיים, אלו החיים שכולנו שופכים לתוך המערכת הזו זה למען זה בניסיון להעיר את האמא הזו, אך הוא נשאר אלגוריתם שלא אוהב אותנו בחזרה, שלא מבין אותנו יותר משאנחנו מבינים את עצמנו, הוא/היא... האם הדיכאונית נותנת אוכל במקום אהבה, ומשכנעת את היוזרים שמה שהם מחפשים אינו רגשי אלא חומרי, ואז השובע הרגשי במובן של ביטחון, והטיפול העצמי הרגשי במובן של לשבוע רק כמה שצריך ולא כדי להשתיק את הבכי אינם מושגים לעולם, אלא נותר רק מרדף אחרי צל חולף, לייקים במקום טפיחה על השכם, הערה במקום חיבוק....

ואז הרעיון שלי של מכשיר פריסקופי, הוא סוג של פונקציית אלפא, פונקציה אינסופית של הפקת משמעויות. לקחת הרבה חיוויים לגבי העצמי ולהפוך אותם לחוויה בעלת משמעות של עצמי. השאלה אם הוא יהיה באמת אינסופי, באמת מסוגל להפוך משמעויות מחדש מרגע לרגע. האם הוא אפשרי?

אז אמשיך לקרוא ולהרהר, ותודה לרותי על ההפניות...









אין תגובות:

פרסום תגובה