אתמול אירחתי את החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. הזמנו אלינו את שוקי דורבן להנחות מפגש, אחרי שקראנו מבוא וכמה מאמרים בספר "כתבים נבחרים א'" בעריכתו, המאגד את מאמרי מלאני קליין. אתאר את המפגש מהזיכרון.
אחרי התמהמהות שלנו, והמתנה סבלנית שלו, דורבן התחיל להציג את הרקע לתיאוריה הקלייניאנית. ברקע הוא ציין שקליין כותבת קשה, ואנגלית אינה חימר בידה. לדוגמא הוא תיאר כיצד פרויד ניסה לכתוב בשפה נגישה, האיד היה "זה" והאגו היה פשוט "אני", אבל סטרייצ'י ניסה לעשות סיינטיפיקציה נוקשה של המושגים היותר יומיומיים שפרויד ניסח. בכל זאת גם אני אנסה להציג את הדברים הבהירים והמדוייקים של דורבן באיזושהי נאמנות מינימלית. המיינד שוכן בגוף. תחושות גופניות מיוצגות בפנטסיות לא מודעות בנפש, ופנטסיות לא מודעות נחוות דרך הגוף. באמצעות הדיבור אנחנו מביאים למודע את הפנטסיות הלא מודעות, הקשורות בגוף, בחרדות, וברגש.
ישנן מספר דיאלקטיקות בלא מודע. דיאלקטיקה מוסברת על ידי דורבן כשני גלגלי שיניים המפעילים זה את זה כשהם נעים במהופך זה מזה. ישנה ערבובייה שנוצרת כשבאיזור שבו גלגלי השיניים נוגעים. יש אינטראקציה או איזור שבו שני הדברים קיימים, ולא רק מפעילים זה את זה. דורבן מנה מספר דיאלקטיקות הקיימות בלא מודע: בין פנים לחוץ, בין אני ואחר, בין גוף ונפש, בין פנטסיה וחרדה, ועוד. אנחנו חווים רגשות כמשוייכים לאובייקט. כאב נחווה כ"מישהו הכאיב לי". רעב נחווה ככמיהה לשד מיניק.דגש חשוב הוא שאנחנו נולדים עם זה, ייחוס הרגשות החוצה מולד, בניגוד לפרויד שדיבר על הנרקסיזם הראשוני. בהקשר הזה, דברים חיוביים נחווים על ידי התינוק כפנימיים "הטוב הוא שלי", בעוד כאב ורגשות שליליים הם אלו שנחווים כנגרמים מבחוץ. ישנן שתי עמדות מול אובייקט זה - פרנואידית סכיזואידית שבה האובייקט נחווה בחלקיותו, ודפרסיבית שבה האובייקט נתפס כאדם שלם. בכל עמדה יש חרדות ופנטסיות המזינות זו את זו.
הפנטסיה עוזרת לעגן את החרדה בנרטיב מסויים. לדוגמא במקום חרדה חסרת צורה של התפרקות, ישנה פנטסיה של נטישה על ידי אובייקט אהוב. היכולת להתאבל על אובדן היא מהותית בהתגברות על חרדה זו, והיא דורשת את היכולת להרפות מהאובייקט האבוד, בעוד שדיכאון הוא צורה של אי-התאבלות, ובמקום אבל ישנה היאחזות באובייקט האבוד תוך כדי כעס. ישנם אנשים שחוסר יכולתם להתאבל מוביל אותם לוותר על חייהם בדרך זו או אחרת, רק כדי שלא להרפות מהאובייקט האבוד ולחוות את החרדה הכרוכה בכך.
הפנטסיה טעונה בחרדה ומעוררת את החרדה. "חרדה היא כמו הסרטן של הנפש", היא מפריעה לחשוב ולהרגיש, ולכן צריך לטפל בה. במהלך הטיפול, ישנו ניסיון לגעת בחרדות הבסיסיות ביותר שנמצאות בעמדה בה נמצא המטופל באותו רגע אך באופן מתון. המטופל עובר בין עמדות שוב ושוב לאורך פגישה, והמטפל צריך להתכוונן אל העמדה בה מצוי המטופל. דרך הפירוש המטפל פוגש את החרדה של המטופל. מבחינת דורבן, הפירוש נועד להראות למטופל שהמטפל איתו. "מפרשים, לא משאירים את המטופל לבד עם החרדה". הפירוש נועד להניע את החרדות, וברגע שחרדה בסיסית דיה מפורשת, הרי שעולה חרדה אחרת, השינוי והתנועה של החרדות הוא למעשה המנוע לצמיחה (לא רק סרטן).
ניתן להתייחס לאנמנזה (ההיסטוריה ההתפתחותית) כדי לנסות לשער מה מקור החרדה והפנטסיה, אולם הראיות העיקריות שעומדות לרשות האנליטיקאי הן יחסי ההעברה. הוא שומע את ההיסטוריה במטרה להבין את ההתפתחות של האדם, אולם פחות משנה האם הממשית שהייתה משום שישנה האם המופנמת שמשנה יותר לגבי העולם המשמעותי. גם כשני הורים מספרים על הילד למעשה הם מספרים על שני ילדים שונים, ולכן זה פחות משנה לו. המטופל מגיע עם סט הורים אחד, שבמהלך הטיפול הופך לאחר, ויוצא עם סט אחר שימשיך עוד להשתנות. מה שמשנה זה הייצוג המופנם שבא לידי ביטוי בעיקר בהעברה. כך ניתן לומר לדוגמא שמטופל שמתלונן על האופן בו מנצלים אותו אך בעצמו מעכב תשלום למטפל בעצם משליך את החמדנות שלו על אחרים. ניתן לחשוב על הטראומות ההתפתחותיות ואף התוך-רחמיות שעברו המטופלים, אך מה שרלבנטי ובא לידי ביטוי ומשמש כבסיס להתערבות הוא ההעברה. ההעברה נעשית באמצעות פירוש. הפירוש נעשה גם כשהוא לא לגמרי מובן על ידי המטופל ואף נדחה על ידיו. טכניקת הפירוש התפתחה מאז ימי קליין ובימנו הפירוש פחות עסוק בדימויים גופניים ויותר בהיבטים של חשיבה.
הטיפול בילדים יכול להתחיל גם בגילאים כגון חצי שנה (לצד האם), מתוך הנחה שישנן "יכולות ורבליות לטנטיות" וההבנה שלהם חבויה אך תבשיל ותתייחס לפירושים שניתנו טרם התפתחות היכולת לדבר בעצמם.הכניסה לטיפול בגיל חצי שנה היא לצד האם, אבל מהר מאד התינוק נשאר עם המטפל לבד.
הפירוש בנוי מכמה רכיבים: החרדה הבסיסית, הפנטסיה הלא מודעת, החוויה דרך הגוף, והאופן בו הדברים באים לידי ביטוי ביחסי ההעברה. הפירוש כולל תמיד גם את החרדה אבל גם את פנטסיית התיקון. לדוגמא, אני אנסה לרקום משהו כמו שהוא ניסח אתמול: "נראה לי שאתה מנסה להגיד לי שאתה מאוד זקוק לאהבה, ולמישהו שיעזור לך לחבר דברים, ולהרגיש שלם, ועם זאת כשאכפת לך ממישהו, ואכפת לו ממך, אתה מגלה שהאהבה הזו חושפת אותך לפגיעה, אתה חשוף בלי עור ובלי הגנה, וכשאמרתי לך כיצד אני מבין אותך בפגישה הקודמת שלנו הרגשת פגיע מאוד ולא יכולת לשלוט במידה בה הדברים מחלחלים פנימה, ולכן חשבת שאם לא תגיע תוכל איכשהו להראות לי שמה שאני עושה לך לא טוב, להחזיר לי בזה שתתרחק ממני, ואולי בתחילת הפגישה כעסת על מה שעשיתי לך, וגם פחדת שאני עלול להחזיר לך על הכעס הזה". אני לא חושב שזה איך שהוא ניסח את הדברים, הוא היה יותר בהיר, קצר וקולע ממה שכתבתי כאן.
דורבן מסביר שבעבודת אנליזה של 5 פעמים בשבוע, ניתן לתת כאלה פירושים, ויחסי ההעברה נחווים כדבר שהמטופל מתייחס אליו בחייו, בעוד שבפסיכותרפיה פירושי העברה נחווים פעמים רבות כהידחפות של המטפל לעולם הפנימי של המטופל. למי שמתחיל בדרך הוא ממליץ לשתוק עד שמבינים. למי שמעוניין לעשות טיפול קלייניאני הוא ממליץ לפגוש את המטופל לפחות פעמיים בשבוע כדי לא להשאיר את המטופל לבד עם החרדות שמעורר הטיפול. לדבריו זה כמו שטיפול אנטיביוטי ניתן במינון שמתאים למטופל, כך גם כאן זה צריך להיות מותאם לפי מה שאנחנו חושבים שנכון.
דורבן מתאר עבודתו עם ילדים אוטיסטים, כיצד הטיפול עוזר להם להתחיל לדבר, כיצד הם מתחילים לדבר ואומרים את שם האנליטיקאי. הטיפול נעשה 5 פעמים בשבוע, והיומיים החסרים אינם כדי לנוח, אלא כדי לתרגל אובדן אובייקט והשבתו. הוא מתאר שילדים אוטיסטים נסוגים מהאובייקט, מתייחסים לאובייקטים חיים כדוממים. ולכן הוא צריך לעשות להם "השתלת אובייקט". כלומר, הוא מתאר כיצד רוב הפירושים הם של האנשה, כי ההגנה האוטיסטית היא החפצה של אנשים ויחסים, ולכן הוא אף מאניש חפצים דוממים כדי לתת להם הקשר ריגשי. עם אוטיסטים הוא אומר שהפירושים והמגע הרגשי מתקשה להיכנס כי יש הגנות כל כך חזקות, ולכן פחות נורא לתת פירוש לא מדוייק. הטכניקה מולם היא לפרש הרבה, כדי לתת חיבור בין כוונה, לפעולה לתגובה רגשית, כי זה החיבור שהם הכי תוקפים. לעיתים הוא עושה מולם ריקליימינג, שזה לגשת לילד שמסתגר ונסוג לתוך המרחב האוטיסטי שלו, ולבקש ממנו שלא ייסוג, ולהגיד לו שהמטפל כאן, ולהתעקש איתו, ולהמשיך לדבר גם בזמן התסגרות בחדר אחר, או במהלך טנטרום מחוץ לחדר הטיפולים. שוקי מתאר ילד שנמצא מחוץ לקליניקה, והוא ממשיך לפרש אותו גם כשהילד לא שומע, אבל הילד סקרן ומגיע כל פגישה קרוב יותר לחדר הטיפול כדי לשמוע את הפירושים. הוא מסביר שאם נותנים פירוש על החרדה הבסיסית והפנטסיה הלא מודעת הדבר גורם למטופל לחוש ששום דבר לא יזעזע את המטפל, גם הדברים הכי לא מקובלים חברתית כמו מין וצרכים ואלימות.
ניתחנו ביחד הצגת מקרה, של מטופלת "בועטת" שבמבט ראשון או שמתגייסים לטובתה מתוך רחמים או שמתנכרים אליה מתוך הזדהות מערכתית עם הדמות הרודפנית אותה היא מייחסת למטפל. אחרי קריאה משותפת של תיאורי הפגישות, שוקי הציע שננסה לנסח יחד פירוש: מה החרדה, מה הפנטסיה, איזה דימוי גופני מחזיק את זה, איך זה בא לידי ביטוי בהעברה, ואיך לנסח את זה כך שזה יהיה בשפה שתעבור. התחושה הייתה מדהימה. פתאום יכולנו לומר מה מפחיד את המטופלת ומה היא רוצה, מבלי שזה יהיה פשטני והומניסטי בגרוש (כמו שילד מפריע הוא ילד מופרע אבל כולם יודעים שמופרע זה כינוי למעצבן), אלא באמת משהו שמחזיק את שני הקצוות של הפנטסיה לתיקון והחרדה, ומסביר את הפגיעות והתוקפנות במסגרת הקשר. התחושה הייתה שיש לו נוסחא מאוד מדוייקת בראש, שהוא צלול לגמרי, עובד באופן שיטתי ומדוייק, ברור לו לגמרי לאן הוא הולך עם מחשבותיו, הוא מסוגל לנסח פירוש ולסמך אותו גם בראיות שעלו מתוך יחסי ההעברה לאורך הפגישה ולפני כן. תהינו יחד אם אנחנו מסוגלים לכך, והוא ענה שמדובר ב"well disciplined mind", כלומר מתורגל, ממושמע, ומלומד בדיסציפלינה.
הערותיי:
- עניינה אותי מאוד ההתכווננות לעמדה של המטופל. יש לי לאחרונה רברי שאני מנסה לשכלל. כשמטופלים מספרים לי על חייהם, אני מדמיין את הדברים בראשי. ופעמים רבות אני מדמיין את הדברים מתרחשים באחד משני מקומות - חטיבת הביניים בה למדתי, וכיכר הבימה. ביון מכנה זאת מחשבה אוטיסטית, כי היא לא משוייכת לאנשים ורגשות ויחסים, אבל הצלחתי בכל זאת להיזכר באסוציאציות ריגשיות של המקומות הללו.בחטיבת הביניים הרגשתי נתון במערכת חברתית סגורה שלא הבנתי עדיין שהיא בת חלוף, ואת ההשפעה שלי עליה. בכיכר הבימה אני חושב על המחאה החברתית ועל הנפרדות מהמערכת שהפגינה דפני ליף. ככל שאני מעבד את האסוציאציות הללו המקומות הופכים למפה מנטלית תלת מימדית בה אני מאחסן תובנות רגשית ותיאורטיות ביחד. אחרי כל מיני פירושים אישיים הבנתי שחטיבת הביניים היא מקום חסר פרספקטיבה שאולי דומה יותר לעמדה הסכיזופרנואידית, בעוד שכיכר הבימה מתקשרת אצלי למבט רפלקסיבי נפרד על על עצמי ועל האובייקט, שדומה יותר לעמדה דיכאונית. זה לא כל כך פשטני, אבל ככה בערך. לעיתים במהלך סיפור של מטופל הסצינה נעה בין שני המיקומים הללו, כפי שאני חש אותו מסוגל יותר או פחות לתפוס את המורכבת של הסיטואציה והיחסים שהוא מתאר. כשהוא רואה רק שתי אפשרויות כמו להרוס או להתאפק ולא להרוס, הדמויות שהוא מתאר מתהלכות בסצינה של חטיבת הביניים שבה למדתי. כשהמטופל מתאר משהו יותר רפלקסיבי כמו תהיה לגבי היכולת שלו לשלוט ברגשותיו לאורך זמן ומה יכול לקרות בקשר עם מישהו יקר לו אם ירשה לרגשות תוקפניים לבוא לידי ביטוי, אני מדמיין אותו בכיכר הבימה. אני תוהה כיצד לעשות שימוש בתמונות אוטומטיות אלו שעולות בדעתי במהלך טיפול. במהלך הדיבור של שוקי חשבתי שאולי כשאני במקום הסכיזופרנואידי, ולרוב אני מתקשה כי כמו המטופל גם אני חסר פרספקטיבה שלישית, אני יכול לעשות פירוש טכני. כלומר במקום לבוא עם פרספקטיבה לבוא עם הטכניקה, שעוזרת לייצר קרבה וקשר במקום שבו אין כאלה. הטכניקה קושרת את הדו מימדיות של העמדה הסכיזופרנואידית - החרדה והפנטסיה, ומחברת את המטופל אל המטפל, כך שיהיה מימד נוסף: של החוויה המשותפת בקשר. גם אם למטפל אין פרספקטיבה רחבה יותר, או דרך לצאת מהספליט לאפשרות שלישית, הרי שיש לו דרך לנסח את הבנת הספליט, ובכך לחברו למימד נוסף. כשניסחנו את הפירושים למקרה הדוגמה, דמיינתי את זה קורה במקום בו אני מדמיין את החשיבה המפוצלת חסרת הפרספקטיבה, אולם חשתי גם חיבור רגשי של שני אנשים שם. אני אנסה להשתמש בטכניקה הזו בהמשך כדי לברר מה קורה בעמדה הזו כשאני מפרש.
- שוב זכינו לפרגון אדיר מצד מומחה ותיק. אין לנו הרבה כסף לשלם. אין לנו יכולת לארח חוץ מבסלון דירת שותפים תל אביבית. אנחנו לא מישהו או משהו. ובכל זאת עוד אחד מהגדולים החליט לבלות איתנו ערב, ולתת לנו ללמוד ממנו. הייתי נבוך מאוד לגבי האירוח והארגון הרפויים מצידנו, לעומת הפרגון הגדול מצידו שלא הרווחנו בשום צורה שהיא. אנחנו מציעים רק את הלהט שלנו ללמוד ואת המסירות שלנו לחומר הלמידה. המפגש עם דורבן היה משמעותי גם כי הוא בא בעקבות הרבה למידה עצמית, שהוא נתן לה תוקף ועזר לנו לראות את התיאוריה בתנועה. הייתי מאוד רוצה ללמוד עם המומחים הגדולים, אבל לא הייתי רוצה לוותר גם על העבודה העצמאית שאנחנו עושים בניסיונותינו העצמאיים לתת משמעות משלנו לטקסטים. אני חושב שהפוסט הבא שלי צריך להיות על איך מקימים קבוצות קריאה מסוג זה, באופן שתומך בהתארגנויות קטנות כמו שלנו. בכל מקרה אם תרצו להקים קבוצה דומה, אשמח לחלוק ידע ולתמוך בתהליכים עם הניסיון שצברנו.
נ.ב.
תודה לטל על הדיוקים וההערות שסייעו לי. הנה אחת מהן:
לא יודע אם אתה רוצה להיכנס לזה, אבל הוא דיבר גם על הזדהות השלכתית כמנגנון שאצל קליין כולו מתוך המטופל, ההזדהות אינה הזדהות האם/ האב/ המטפל, אלא הזיהוי וההזדהות של התינוק, מציאתו/ מציאת החלק שלו באובייקט המושלך והזיהוי של אותו אובייקט מעכשיו כאותו חלק. בנוסף, זה יכול להיות חיובי או שלילי, ובכך אני חושב שהתכוון להתייחסות בפירוש לדבר החיובי - לא רק כתיקון, אלא כפעולה חיובית של ההשלכה והפנטסיה (שזה תיקון, נכון, אבל זה אולי מדייק את זה יותר עבורי, אבל יש מצב שזה באמת אותו דבר.
אחרי התמהמהות שלנו, והמתנה סבלנית שלו, דורבן התחיל להציג את הרקע לתיאוריה הקלייניאנית. ברקע הוא ציין שקליין כותבת קשה, ואנגלית אינה חימר בידה. לדוגמא הוא תיאר כיצד פרויד ניסה לכתוב בשפה נגישה, האיד היה "זה" והאגו היה פשוט "אני", אבל סטרייצ'י ניסה לעשות סיינטיפיקציה נוקשה של המושגים היותר יומיומיים שפרויד ניסח. בכל זאת גם אני אנסה להציג את הדברים הבהירים והמדוייקים של דורבן באיזושהי נאמנות מינימלית. המיינד שוכן בגוף. תחושות גופניות מיוצגות בפנטסיות לא מודעות בנפש, ופנטסיות לא מודעות נחוות דרך הגוף. באמצעות הדיבור אנחנו מביאים למודע את הפנטסיות הלא מודעות, הקשורות בגוף, בחרדות, וברגש.
ישנן מספר דיאלקטיקות בלא מודע. דיאלקטיקה מוסברת על ידי דורבן כשני גלגלי שיניים המפעילים זה את זה כשהם נעים במהופך זה מזה. ישנה ערבובייה שנוצרת כשבאיזור שבו גלגלי השיניים נוגעים. יש אינטראקציה או איזור שבו שני הדברים קיימים, ולא רק מפעילים זה את זה. דורבן מנה מספר דיאלקטיקות הקיימות בלא מודע: בין פנים לחוץ, בין אני ואחר, בין גוף ונפש, בין פנטסיה וחרדה, ועוד. אנחנו חווים רגשות כמשוייכים לאובייקט. כאב נחווה כ"מישהו הכאיב לי". רעב נחווה ככמיהה לשד מיניק.דגש חשוב הוא שאנחנו נולדים עם זה, ייחוס הרגשות החוצה מולד, בניגוד לפרויד שדיבר על הנרקסיזם הראשוני. בהקשר הזה, דברים חיוביים נחווים על ידי התינוק כפנימיים "הטוב הוא שלי", בעוד כאב ורגשות שליליים הם אלו שנחווים כנגרמים מבחוץ. ישנן שתי עמדות מול אובייקט זה - פרנואידית סכיזואידית שבה האובייקט נחווה בחלקיותו, ודפרסיבית שבה האובייקט נתפס כאדם שלם. בכל עמדה יש חרדות ופנטסיות המזינות זו את זו.
הפנטסיה עוזרת לעגן את החרדה בנרטיב מסויים. לדוגמא במקום חרדה חסרת צורה של התפרקות, ישנה פנטסיה של נטישה על ידי אובייקט אהוב. היכולת להתאבל על אובדן היא מהותית בהתגברות על חרדה זו, והיא דורשת את היכולת להרפות מהאובייקט האבוד, בעוד שדיכאון הוא צורה של אי-התאבלות, ובמקום אבל ישנה היאחזות באובייקט האבוד תוך כדי כעס. ישנם אנשים שחוסר יכולתם להתאבל מוביל אותם לוותר על חייהם בדרך זו או אחרת, רק כדי שלא להרפות מהאובייקט האבוד ולחוות את החרדה הכרוכה בכך.
הפנטסיה טעונה בחרדה ומעוררת את החרדה. "חרדה היא כמו הסרטן של הנפש", היא מפריעה לחשוב ולהרגיש, ולכן צריך לטפל בה. במהלך הטיפול, ישנו ניסיון לגעת בחרדות הבסיסיות ביותר שנמצאות בעמדה בה נמצא המטופל באותו רגע אך באופן מתון. המטופל עובר בין עמדות שוב ושוב לאורך פגישה, והמטפל צריך להתכוונן אל העמדה בה מצוי המטופל. דרך הפירוש המטפל פוגש את החרדה של המטופל. מבחינת דורבן, הפירוש נועד להראות למטופל שהמטפל איתו. "מפרשים, לא משאירים את המטופל לבד עם החרדה". הפירוש נועד להניע את החרדות, וברגע שחרדה בסיסית דיה מפורשת, הרי שעולה חרדה אחרת, השינוי והתנועה של החרדות הוא למעשה המנוע לצמיחה (לא רק סרטן).
ניתן להתייחס לאנמנזה (ההיסטוריה ההתפתחותית) כדי לנסות לשער מה מקור החרדה והפנטסיה, אולם הראיות העיקריות שעומדות לרשות האנליטיקאי הן יחסי ההעברה. הוא שומע את ההיסטוריה במטרה להבין את ההתפתחות של האדם, אולם פחות משנה האם הממשית שהייתה משום שישנה האם המופנמת שמשנה יותר לגבי העולם המשמעותי. גם כשני הורים מספרים על הילד למעשה הם מספרים על שני ילדים שונים, ולכן זה פחות משנה לו. המטופל מגיע עם סט הורים אחד, שבמהלך הטיפול הופך לאחר, ויוצא עם סט אחר שימשיך עוד להשתנות. מה שמשנה זה הייצוג המופנם שבא לידי ביטוי בעיקר בהעברה. כך ניתן לומר לדוגמא שמטופל שמתלונן על האופן בו מנצלים אותו אך בעצמו מעכב תשלום למטפל בעצם משליך את החמדנות שלו על אחרים. ניתן לחשוב על הטראומות ההתפתחותיות ואף התוך-רחמיות שעברו המטופלים, אך מה שרלבנטי ובא לידי ביטוי ומשמש כבסיס להתערבות הוא ההעברה. ההעברה נעשית באמצעות פירוש. הפירוש נעשה גם כשהוא לא לגמרי מובן על ידי המטופל ואף נדחה על ידיו. טכניקת הפירוש התפתחה מאז ימי קליין ובימנו הפירוש פחות עסוק בדימויים גופניים ויותר בהיבטים של חשיבה.
הטיפול בילדים יכול להתחיל גם בגילאים כגון חצי שנה (לצד האם), מתוך הנחה שישנן "יכולות ורבליות לטנטיות" וההבנה שלהם חבויה אך תבשיל ותתייחס לפירושים שניתנו טרם התפתחות היכולת לדבר בעצמם.הכניסה לטיפול בגיל חצי שנה היא לצד האם, אבל מהר מאד התינוק נשאר עם המטפל לבד.
הפירוש בנוי מכמה רכיבים: החרדה הבסיסית, הפנטסיה הלא מודעת, החוויה דרך הגוף, והאופן בו הדברים באים לידי ביטוי ביחסי ההעברה. הפירוש כולל תמיד גם את החרדה אבל גם את פנטסיית התיקון. לדוגמא, אני אנסה לרקום משהו כמו שהוא ניסח אתמול: "נראה לי שאתה מנסה להגיד לי שאתה מאוד זקוק לאהבה, ולמישהו שיעזור לך לחבר דברים, ולהרגיש שלם, ועם זאת כשאכפת לך ממישהו, ואכפת לו ממך, אתה מגלה שהאהבה הזו חושפת אותך לפגיעה, אתה חשוף בלי עור ובלי הגנה, וכשאמרתי לך כיצד אני מבין אותך בפגישה הקודמת שלנו הרגשת פגיע מאוד ולא יכולת לשלוט במידה בה הדברים מחלחלים פנימה, ולכן חשבת שאם לא תגיע תוכל איכשהו להראות לי שמה שאני עושה לך לא טוב, להחזיר לי בזה שתתרחק ממני, ואולי בתחילת הפגישה כעסת על מה שעשיתי לך, וגם פחדת שאני עלול להחזיר לך על הכעס הזה". אני לא חושב שזה איך שהוא ניסח את הדברים, הוא היה יותר בהיר, קצר וקולע ממה שכתבתי כאן.
דורבן מסביר שבעבודת אנליזה של 5 פעמים בשבוע, ניתן לתת כאלה פירושים, ויחסי ההעברה נחווים כדבר שהמטופל מתייחס אליו בחייו, בעוד שבפסיכותרפיה פירושי העברה נחווים פעמים רבות כהידחפות של המטפל לעולם הפנימי של המטופל. למי שמתחיל בדרך הוא ממליץ לשתוק עד שמבינים. למי שמעוניין לעשות טיפול קלייניאני הוא ממליץ לפגוש את המטופל לפחות פעמיים בשבוע כדי לא להשאיר את המטופל לבד עם החרדות שמעורר הטיפול. לדבריו זה כמו שטיפול אנטיביוטי ניתן במינון שמתאים למטופל, כך גם כאן זה צריך להיות מותאם לפי מה שאנחנו חושבים שנכון.
דורבן מתאר עבודתו עם ילדים אוטיסטים, כיצד הטיפול עוזר להם להתחיל לדבר, כיצד הם מתחילים לדבר ואומרים את שם האנליטיקאי. הטיפול נעשה 5 פעמים בשבוע, והיומיים החסרים אינם כדי לנוח, אלא כדי לתרגל אובדן אובייקט והשבתו. הוא מתאר שילדים אוטיסטים נסוגים מהאובייקט, מתייחסים לאובייקטים חיים כדוממים. ולכן הוא צריך לעשות להם "השתלת אובייקט". כלומר, הוא מתאר כיצד רוב הפירושים הם של האנשה, כי ההגנה האוטיסטית היא החפצה של אנשים ויחסים, ולכן הוא אף מאניש חפצים דוממים כדי לתת להם הקשר ריגשי. עם אוטיסטים הוא אומר שהפירושים והמגע הרגשי מתקשה להיכנס כי יש הגנות כל כך חזקות, ולכן פחות נורא לתת פירוש לא מדוייק. הטכניקה מולם היא לפרש הרבה, כדי לתת חיבור בין כוונה, לפעולה לתגובה רגשית, כי זה החיבור שהם הכי תוקפים. לעיתים הוא עושה מולם ריקליימינג, שזה לגשת לילד שמסתגר ונסוג לתוך המרחב האוטיסטי שלו, ולבקש ממנו שלא ייסוג, ולהגיד לו שהמטפל כאן, ולהתעקש איתו, ולהמשיך לדבר גם בזמן התסגרות בחדר אחר, או במהלך טנטרום מחוץ לחדר הטיפולים. שוקי מתאר ילד שנמצא מחוץ לקליניקה, והוא ממשיך לפרש אותו גם כשהילד לא שומע, אבל הילד סקרן ומגיע כל פגישה קרוב יותר לחדר הטיפול כדי לשמוע את הפירושים. הוא מסביר שאם נותנים פירוש על החרדה הבסיסית והפנטסיה הלא מודעת הדבר גורם למטופל לחוש ששום דבר לא יזעזע את המטפל, גם הדברים הכי לא מקובלים חברתית כמו מין וצרכים ואלימות.
ניתחנו ביחד הצגת מקרה, של מטופלת "בועטת" שבמבט ראשון או שמתגייסים לטובתה מתוך רחמים או שמתנכרים אליה מתוך הזדהות מערכתית עם הדמות הרודפנית אותה היא מייחסת למטפל. אחרי קריאה משותפת של תיאורי הפגישות, שוקי הציע שננסה לנסח יחד פירוש: מה החרדה, מה הפנטסיה, איזה דימוי גופני מחזיק את זה, איך זה בא לידי ביטוי בהעברה, ואיך לנסח את זה כך שזה יהיה בשפה שתעבור. התחושה הייתה מדהימה. פתאום יכולנו לומר מה מפחיד את המטופלת ומה היא רוצה, מבלי שזה יהיה פשטני והומניסטי בגרוש (כמו שילד מפריע הוא ילד מופרע אבל כולם יודעים שמופרע זה כינוי למעצבן), אלא באמת משהו שמחזיק את שני הקצוות של הפנטסיה לתיקון והחרדה, ומסביר את הפגיעות והתוקפנות במסגרת הקשר. התחושה הייתה שיש לו נוסחא מאוד מדוייקת בראש, שהוא צלול לגמרי, עובד באופן שיטתי ומדוייק, ברור לו לגמרי לאן הוא הולך עם מחשבותיו, הוא מסוגל לנסח פירוש ולסמך אותו גם בראיות שעלו מתוך יחסי ההעברה לאורך הפגישה ולפני כן. תהינו יחד אם אנחנו מסוגלים לכך, והוא ענה שמדובר ב"well disciplined mind", כלומר מתורגל, ממושמע, ומלומד בדיסציפלינה.
הערותיי:
- עניינה אותי מאוד ההתכווננות לעמדה של המטופל. יש לי לאחרונה רברי שאני מנסה לשכלל. כשמטופלים מספרים לי על חייהם, אני מדמיין את הדברים בראשי. ופעמים רבות אני מדמיין את הדברים מתרחשים באחד משני מקומות - חטיבת הביניים בה למדתי, וכיכר הבימה. ביון מכנה זאת מחשבה אוטיסטית, כי היא לא משוייכת לאנשים ורגשות ויחסים, אבל הצלחתי בכל זאת להיזכר באסוציאציות ריגשיות של המקומות הללו.בחטיבת הביניים הרגשתי נתון במערכת חברתית סגורה שלא הבנתי עדיין שהיא בת חלוף, ואת ההשפעה שלי עליה. בכיכר הבימה אני חושב על המחאה החברתית ועל הנפרדות מהמערכת שהפגינה דפני ליף. ככל שאני מעבד את האסוציאציות הללו המקומות הופכים למפה מנטלית תלת מימדית בה אני מאחסן תובנות רגשית ותיאורטיות ביחד. אחרי כל מיני פירושים אישיים הבנתי שחטיבת הביניים היא מקום חסר פרספקטיבה שאולי דומה יותר לעמדה הסכיזופרנואידית, בעוד שכיכר הבימה מתקשרת אצלי למבט רפלקסיבי נפרד על על עצמי ועל האובייקט, שדומה יותר לעמדה דיכאונית. זה לא כל כך פשטני, אבל ככה בערך. לעיתים במהלך סיפור של מטופל הסצינה נעה בין שני המיקומים הללו, כפי שאני חש אותו מסוגל יותר או פחות לתפוס את המורכבת של הסיטואציה והיחסים שהוא מתאר. כשהוא רואה רק שתי אפשרויות כמו להרוס או להתאפק ולא להרוס, הדמויות שהוא מתאר מתהלכות בסצינה של חטיבת הביניים שבה למדתי. כשהמטופל מתאר משהו יותר רפלקסיבי כמו תהיה לגבי היכולת שלו לשלוט ברגשותיו לאורך זמן ומה יכול לקרות בקשר עם מישהו יקר לו אם ירשה לרגשות תוקפניים לבוא לידי ביטוי, אני מדמיין אותו בכיכר הבימה. אני תוהה כיצד לעשות שימוש בתמונות אוטומטיות אלו שעולות בדעתי במהלך טיפול. במהלך הדיבור של שוקי חשבתי שאולי כשאני במקום הסכיזופרנואידי, ולרוב אני מתקשה כי כמו המטופל גם אני חסר פרספקטיבה שלישית, אני יכול לעשות פירוש טכני. כלומר במקום לבוא עם פרספקטיבה לבוא עם הטכניקה, שעוזרת לייצר קרבה וקשר במקום שבו אין כאלה. הטכניקה קושרת את הדו מימדיות של העמדה הסכיזופרנואידית - החרדה והפנטסיה, ומחברת את המטופל אל המטפל, כך שיהיה מימד נוסף: של החוויה המשותפת בקשר. גם אם למטפל אין פרספקטיבה רחבה יותר, או דרך לצאת מהספליט לאפשרות שלישית, הרי שיש לו דרך לנסח את הבנת הספליט, ובכך לחברו למימד נוסף. כשניסחנו את הפירושים למקרה הדוגמה, דמיינתי את זה קורה במקום בו אני מדמיין את החשיבה המפוצלת חסרת הפרספקטיבה, אולם חשתי גם חיבור רגשי של שני אנשים שם. אני אנסה להשתמש בטכניקה הזו בהמשך כדי לברר מה קורה בעמדה הזו כשאני מפרש.
כאן אני עומד כשאני בעמדה הדפרסיבית:
נ.ב.
תודה לטל על הדיוקים וההערות שסייעו לי. הנה אחת מהן:
לא יודע אם אתה רוצה להיכנס לזה, אבל הוא דיבר גם על הזדהות השלכתית כמנגנון שאצל קליין כולו מתוך המטופל, ההזדהות אינה הזדהות האם/ האב/ המטפל, אלא הזיהוי וההזדהות של התינוק, מציאתו/ מציאת החלק שלו באובייקט המושלך והזיהוי של אותו אובייקט מעכשיו כאותו חלק. בנוסף, זה יכול להיות חיובי או שלילי, ובכך אני חושב שהתכוון להתייחסות בפירוש לדבר החיובי - לא רק כתיקון, אלא כפעולה חיובית של ההשלכה והפנטסיה (שזה תיקון, נכון, אבל זה אולי מדייק את זה יותר עבורי, אבל יש מצב שזה באמת אותו דבר.
