על חירות בחשיבה הביוניאנית לפי סימינגטון (1990)

בפוסט זה אסכם מאמר של הפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון על חירות המחשבה של המטפל כגורם טיפולי.

• ישנן שלוש גישות לחירות האנושית, הדטרמיניסטים ששוללים חירות אנושית, הליברטריאנים שטוענים כי יש חירות לעצב את חיינו לפי ערכינו, והפשרנים הטוענים שיש מידה של בחירה מול אפשרויות נתונות.
• הדטרמיניסטים טוענים שאין חופש והכל נקבע מראש לפי נטיות מולדות, חוויות ילדות מוקדמות, סביבה וכוחות שמנחים את החלטותינו. בהתאם לתפיסה זו הבחירה היא אשלייה, ומה שנתפס כבחירה הוא לרוב תוצאה של נסיבות בלתי אישיות ובלתי אנושיות. תפיסה זו רווחה החל מיוון העתיקה, אצל האפיקוראים והציניקנים. היא הגיעה לשיאה בגישה הראציונאלית של המאה ה18, אז קיוו הוגים להסביר כיצד אותם כוחות משפיעים על עצמים דוממים כמו גם על אנשים חיים, ולהסביר את ההתנהגות האנושית לפי חוקי טבע כלשהם.
• הליברטריאנים גורסים כי אנחנו מסוגלים להתעלות מעל לגורמים המיידיים בסביבתנו, ולגלות אחריות כלפי בחירותינו ההתנהגותיות. זוהי גישה אתית, לפי האדם הוא הקובע את גורלו (man is an author of his own actions). לאדם יש בחירה, והיא אינה מוגדרת מראש.
• הפשרנים טוענים כי אמנם יש לאדם בחירות, אך האפשרויות שלו מובנות מראש. ניתן לכנות גרסא זו כדטרמניזם רך.
• סימינגטון מנסה לחקור את החירות או היעדרה באמצעות העמקה למקום באישיות שחווה אותם, לפני קבלת החלטות. 
• לפי סימנגטון חירות היא העיקרון המארגן בחשיבתו של ביון. אף על פי שביון אינו מנסח זאת כך, בעיני סימינגטו ןניכר כי זה מה שעולה מבין השורות של כל כתביו ועבודתו הקלינית של ביון. 
• ביון מתאר שקיבל משימה לטפל בקבוצה קשה במכון טביסטוק, עם ציפיות בלתי אפשריות שירפא את המטופלים. הקבוצה נעה בין התפרצויות ושתיקות. הוא חש חרדה, הוא חש שכל העיניים נשואות אליו לספק איזושהי סחורה. לבסוף הוא בוחר לשתף את הקבוצה בתחושתו שהם מצפים ממנו להגיד משהו. אמירתו מתקבלת בכעס, כאילו הוא שולל את זכותם לקבל ממנו משהו. ניתן לפרש התערבותו כפרובוקטיבית. אולם סימנגטון רואה בה עיסוק בחירות אישית. 
• ביון תופס את החופש כעיסוקו של האדם בחשיבת מחשבותיו. אדם המסוגל לחשוב את מחשבותיו הוא חופשי. בהיעדר היכולת לחשוב מחשבותיך אינך חופשי. הרובד באישיות ממנו נובעת היכולת לחשוב, הוא עמוק יותר מהרובד בו נעשית בחירה. מהי אם כן האחריות המוסרית שלנו על הרובד העמוק יותר באישיותנו? הניסיון האנליטי מגלה כי האופן בו אדם אחד פועל, משפיע על היכולת לבחור אצל האחר. אם כן האחריות המוסרית מוטלת על צמד אנשים, קבוצה קטנה, או גדולה. ולכן, אכן שומר אחי אנוכי. הנידון למוות בסקילה הוא תמיד השעיר לעזאזל. ולא משנה מה היו מחשבותיו בנוגע לבחירותיו המוסריות. במקרה של הטיפול הקבוצתי, ביון אינו מציב לעצמו יעד לרפא את חברי הקבוצה, וגם אינו פועל מתוך "דווקא" פרובוקטיבי. הוא מציב לעצמו יעד פסיכולוגי אישי, גם אם הוא מודע לכך שזהו יעד שקשה לחברי הקבוצה לקבל. (היעד של ביון הוא לחשוב את מחשבותיו למרות הלחץ והציפיות של הקבוצה שהוא יהיה כלי המשרת את צרכיהם ואת אי רצונם לחשוב את מחשבותיהם).
• בסמינר שהעביר בלוס אנג'לס ביון נשאל לגבי מטופלת נשואה שיש לה רצון עז לקיים קשרים מיניים עם גברים שאינם בעלה והיא רואה בעצמה זונה עקב כך, וכך היא חוששת שמא תתגרש היא תפעל לפי רצונות אלו ותהיה משוחררת להיות זונה באמת. תגובתו של ביון עוסקת דווקא בתחושה שהמטופלת מצפה מהמטפל להחליט בין היותה זונה או לא זונה, וכי יש פירוש נכון מסויים אליו עליו להגיע. ביון תופס זאת כצמצום החופש של המטפל לגבי יחסו אל המטופל, אולי יגיע עצמאית למחשבה שהיא זונה ולא על סמך ההיגיון שלה, אולי יגיע למסקנה שהיא משהו אחר לגמרי. מדוע יש תחושה של "הפירוש הנכון" שעליו להגיע אליו? המודרך שואל השאלה מחדד כי המטופלת חוששת שהמסקנה העצמאית של המטפל תהיה שהיא אכן זונה. ביון מתעקש, מדוע אסור לי להגיע למסקנה שכזו? שואל השאלה מקשה, אבל אז אם החלטת שהיא זונה איזה טוב יצא מזה? ביון מתעקש שוב, לא אמרתי שהחלטתי שהיא זונה, הדגשתי כי יש כאן ניסיון להגביל את החופש שלי לתפוס אותה בדרכי. בדוגמא זו ניתן לראות את הדגש של ביון על חירותו לחשוב את מחשבותיו, ולהגיע למסקנותיו בעצמו. 
• גוסלינג (1980) מציין התנסחות של ביון כלפי מטופל: "אני לא מבין למה אתה כועס עלי כל כך, זה לא שניסיתי לעזור לך". נראה שוב כי חיפושו של ביון אחר מחשבתו החופשית מעורר כעס בסובבים. נראה כי ברצונם למנוע מחשבה חופשית. סימניגטון מתאר כי תכופות מטופלים ואנשים בכלל משתדלים בחרדה למנוע ממנו לחשוב דבר מה. אם פעולתו של אדם מסויים גורמת לי לחשוב דבר מה, הרי שאז הוא צריך להכיר באחריותו (own himself), בעוד שהעדפתו היא לחשוב שלהתנהגותו אין השפעות על העולם, וליהנות מחוסר אחריות הנובעת מכך. 
• ביון הודף את הציפיות של מכון טביסטוק שירפא את הקבוצה, הוא מתנגד לצמצום החשיבה שלו על ידי המטופלת המצפה להיקרא זונה, ואת המטופל שמצפה כי הסברו של ביון נובע מרצון לטפל בו. ציפיות אלו מצמצמות חשיבתו, ואינן נאמנות לאופן בו הוא חש עצמו בסיטואציה. לכן, לדידו של סימינגטון, כשמטפל אומר שהוא ביוניאני, הרי שהוא לא הבין את ביון באופן עמוק. (להיות ביוניאני זה להגיד מראש שאינך חושב עבור עצמך אלא ממלא מערכת ציפיות שלך ושל הסביבה לגבי תפקידך, בניגוד לציווי של ביון). 
• סמינגטון רואה בחירות אישית כלייט מוטיב, המארגן את ביון האדם, ההוגה, והמטפל. 
• סימינגטון טוען כי היכולת לרצות (the faculty of will) מותנית מטבעה. ליברטראנים טוענים שהרצון החופשי אינו מותנה כלל ביכולת לרצות, בעוד שהדטרמיניסטים טוענים שהוא מותנה לגמרי באינסטינקטים וגירויים מבפנים ומבחוץ. סימינגטון גורס כי היכולת לרצות מותנית בתנאים מסויימים. הרצון הוא מבנה על, המתבסס על יסודות מסויימים. אם האדם נמצא במצב נפשי של חירות, הוא מסוגל לרצות לפי מאוויו, ואם הוא נמצא במצב של קומפולסיה הוא אינו מסוגל לרצון חופשי או שרצונו כבול. 
• מצב יסוד זה של הנפש הוא בריא או חולה. במצבו הבריא הרצון מסוגל להביא למימוש המאוויים. במצב החולה הוא אימפוטנט ואינו מסוגל לממש את המאוויים. הרצון תלוי ברובד זה, ושואב אונו ממנו.
• במצב הבריא האדם במצב המגיב באופן מושכל לסביבתו (responsive), בעוד שבמצב החולה האדם מגיב באופן אוטומטי לסביבתו (reactive). בחיי היומיום, הרובד העמוק הזה נע בין רספונסיביות לראקטיביות. וכך אנחנו נעים בין היותנו בני חורין להיותנו כבולים.
• הערת תרגום: היות וכל המאמר נסמך על ההבדל בין response לבין reaction, ובעברית נראה לי ששתיהן תגובות, וההבדל ביניהן הוא מידת הקשב והמודעות המתווכים בין הגירוי לתגובה, הרי שהבדלתי בין תגובה מושכלת ואוטומטית. או לעיתים רספונסיביות וראקטיביות. אולם היות והמונחים הם חלק מהותי מהטקסט, הם עלולים להתפתח לאורך הסיכום שלי באופן שונה עם הבנתי אותם. 
• מהם אם כן הכוחות הפועלים כדי להגביל את החירות האנושית? לפי ביון הציפיות החברתיות מייצרות תפקידים חברתיים וחלוקת עבודה מסויימת. אולם ביון עסוק יותר בחופש לחשוב. זה מה שנמנע מהפרט באמצעות לחץ חברתי. לחץ זה מכונה על ידי קליין "הזדהות השלכתית", וכוחו עז.
• כדוגמא להזדהות השלכתית סימינגטון מעלה דוגמא של מקרה. ד"ר הובסון מתאר מטופל שאומץ בילדותו. חוויה קשה של תלישה בד"כ מלווה למצבים אלו בינקות. המטופל התקשר למזכירה וביקש לבטל תור עם "ד"ר... ד"ר... שכחתי שמו לרגע... אולי הובס". כשהמטופל הגיע לפגישה והתנצל המטפל חש צורך לתקנו ולומר "שמי הובסון". לאחר מכן חש שעשה משהו מבלי להבינו, הוא ניתח חווייתו וחש שנושל משמו ומעמדו וייחודו, שהוא חש לשבריר שנייה את מה שחש ילד שנעזב. ההשמטה של סיומת השם הוב-סון כאילו מדגישה את מחיקת היותו בן של מישהו. 
• חופש הוא מפני משהו, או לעשות משהו (וראה: ישעיהו ברלין, חירות שלילית וחיובית). סימינגטון מתמקד בחופש לחשוב. לדידו, תיאורטיקנים חברתיים ופסיכולוגים המעיטו הכוחה של הזדהות השלכתית ככוח מעצב חברתית. במצב אסון חברה כולה מאבדת את היכולת לחשוב. אדם מעביר לרעהו את הרגש הבלתי נסבל שהומט על החברה. במקרה של ד"ר הובסון השיט נעצר אצלו כשהתאפס על מחשבתו. ד"ר הובסון הופעל על ידי המטופל, אך הצליח להתעשת ולחשוב על כך, ולא פעל מתוך התחושה העזובה מעבר לניסיון הראשוני לתקן את המטופל על טעותו. 
• מקרה דומה היה אצל מטופלת שבאה אל סימינגטון ואמרה לו שסבתה הייתה אובססיבית ואמה גם כן, והיא כעת אובססיבית, אך אינה רוצה להמשיך להעביר זאת הלאה ולכן באה לטיפול (the buck stops with me, ביטוי של הארי טרומן להעברת צרות המדינה שלך למדינה אחרת שתילחם עבורך באויביך, והקריאה לקחת אחריות ולהתמודד עם בעיותך בעצמך). 
• סימינגטון מתאר את החשש שלו לפני שהוא מדבר בפומבי, שיחשבו שדבריו מטופשים, שהוא ראוי ללעג והוקעה, ערכו העצמי מתאפס לרגע. הוא חושש שמא כל המורכבויות העדינות שהופכות אותו לאדם יתפרקו לרגע. זהו פחד פחד להיעזב, חיסול ערך עצמי, חרדת התפרקות וכיליון. חרדה שאולי עצומה יותר ממול אסון חיצוני. (התיאור הרך הזה של סימינגטון את עצמו הוא אולי מה שאני הכי אוהב בו ומזדהה איתו).
• תיאורטיקנים דנים שמא יש אדם (personhood/personality) בתחילת החיים. ניתן רק לשער שישנה אישיות גולמית, החווה חרדות קיומיות במכפלה פי 10. "לאורך חיי חשתי מאויים, ואני מניח שכך גם בינקות. תוך כדי החוויה היא שהאיום הוא מאנשים אחרים, אך בדיעבד אני יודע שאין זה כך, אלא תחושה פנימית. אני חושש לדבר משום שיחשבו שאני טיפש או פתטי או מישהו שיש לנזוף בו. העצמיות שלי בסכנה. אז קורה דבר מה ואני מתגבר. על מה??? לא על משהו חיצוני, אלא על איום על עצמיותי שמגיע מבפנים. לא ברור מהו איום זה אך הוא קיים בכל אנוש. לא אאמין למי שיכחיש חרדה ואף קלה, זהו המצב האנושי". 
• אבל זה לא כך כך פשוט. בעוד אני מיייחס את החרדה שלי לסובבים אותי אני גם מעורר בהם חרדה. כשאני מתגבר על איום פנימי, אני גם מפסיק לגרות את החרדה בסובבים אותי. 
• אדם שחש לא מרוצה בחייו, חש נלחץ על ידי אשתו לעבוד בעבודה שלא אוהב. חש מנוצל על ידי הסובבים. הוא לא שם לב שהוא מנצל גם את הסובבים אותו ושולט בהם. הוא נשאר קורבן כי הוא לא מצליח "להחזיק" את הכוחות שפעלו עליו והם ניתזים (ricochet) ממנו הלאה לאחרים. 
• באופן זה, הטעות החרדתית כאילו רגשות החרדה שלי מקורם בחוץ הופכת לאמת, ובשלב מסויים האיום אכן נובע מאנשים סביבי. כי הריקושטים שלי פוגעים בהם, והגירוי הרגשי של האחר אכן עלול לשאת תגובה, ולכן החשש מעוינותם הוא טבעי/מוצדק מבחינה מציאותית. אך זה פרדוקסלי, כי כשאני מתגבר על עצמי, אני מסיג את הכוחות שאני מפעיל האחר ומפסיק לגרותו. מודוס הפעולה בהתרחשות מסוג זה הוא ריאקטיבי, תגובת גומלין. מקורה באיום חסר שם לעצמיותי (personhood). 
• זוהי תכונה אינסטינקטואלית של האנושות הקדומה. אך מאות של ציביליזציה לא אילפו אותה. כי ידע מופשט לא מסוגל לכך. ידע עובדתי ריסן חרדה מפני הסביבה ככל שלמדנו כיצד הטבע פועל. למדנו לרפא מחלות ולהבין ברקים ורעמים. אך הידע האינטלקטואלי לא ריסן חרדה פנימית. הידע הדרוש לכך הוא ידע הנובע מעיבוד רגשי, ידע רגשי. ניתן ללמוד ידע אינטלקטואלי, את תורת היחסות, ועדיין ההתנהגות שלי תהיה ריאקטיבית. ידע אינטלקטואלי אינו משחרר אותנו מחרדה, רק מבערות. 
• ידע אינטלקטואלי הוא לדעת על תופעה. ידע רגשי הוא לדעת/להכיר את התופעה ישירות. ידע רגשי משנה את היודע ברובד העמוק של האישיות, מעצב את מרחב החשיבה שלו. ידע אינטלקטואלי מותירו ללא שינוי. ידע רגשי משנה ולכן כואב, ולכן לפי ביון ידע רגשי שנוא. 
• כשהרובד העמוק של האישיות משתנה בתהליך על ידי הפעולה של ידע רגשי, הרי שהוא בריא. כשרובד זה סטאטי, הרי שהוא חולה. 
• היכולת לרצון חופשי גוברת עם היחס של הקיבולת של הידע הרגשי לעומת הקיבולת של הידע האינטלקטואלי, ופוחתת ככל שהיחס מתהפך. היכולת של הרצון החופשי היא משתנה התלוי בידע הרגשי. היא אינה תלויה בידע אינטלקטואלי.
• מנין מגיעה חרדה קיומית? האם מופגזת בחרדה אטומית, פרוטונוים וחלקיקים בלתי נראים נורים לעברה מהנפש החרדה של התינוק, והיא אינה מודעת לכך. היא חשה רק לבד ועייפה מרוב עיבוד חוסר האונים והחרדות והתלות הקיצונית של התינוק שמושלכים עליה. התינוק נולד כשהוא קורן חרדה עצומה לתוך רקמותיה הרגשיות של האם. האם מודעת רק להצפת הרגשות. זוהי הזדהות השלכתית. כרגשות מציפים אלו ניכרים, ניתן לסווגה פסיכיאטרית כסובלת מדיכאון אחרי לידה. זה נחווה כתשישות עמוקה לאחר הלידה. ללא מודעות לשדר הרגשי העוצמתי מהתינוק. התינוק מופגז מבפנים על ידי "אימה חסרת שם", במבלי מבנה רגשי שיכיל זאת. אז הוא מתיז ריקושטים של אימה החוצה ממנו. האם חשה נורא בבדידות, מעדיפה לשוב לעבוד, נוטרת טינה לבעלה שמבלה בעבודה, ומתיזה אליו את מה שהתינוק הפקיד אצלה. הבעל חש בהפתעה כשאשתו לא מבינה אותו. הוא נזכר שכבר לפני הנישואין הוריו הניאו אותו מ"טיפוס שכמותה", "היא לא ברמתך, היא לא תבין את האופן בו גדלת", המחשבות גדלות בו, והוא שם לב למזכירה שלו, מתחיל ברומן עימה, הרעייה מגלה, מרה וזועמת על חוסר התמיכה בה, ומעגל המרירות והטינה גובר. השרשרת מתחילה בלידת תינוק, הטעון באימה קמאית אדירה, שאינה מוכלת במבנה נפשו. לכן את המטען הקורן שבו יש לפגוש בסביבה שמסוגלת לתמוך בו. בתסריט אחר, רספונסיבי ולא ריאקטיבי, האם סופגת חלק מהמטען שהופגזה בו, ובעלה סופג חלק, כי הם בקשר רספונסיבי ביניהם, וקשר זה הוא גורם שלישי המתמודד עם כוחות האימה. 
• התינוק הוא רק סמל לחרדה גולמית בלתי מעובדת שמונחת ברב קהילה אנושית, משפחה וכד'. הוא יוצר שרשרת ריאקטיבית בקהילה. במהותה החרדה נעה במסלול בינאישי, ממסגרת הליבה המשפחתית לשבט, למעמד, לאומה, וקבוצה האידיאולוגית, והלאה גלובלית. יש קהילות שמעודדות שרשרת ריאקטיבית כזו, ויש כאלו שמעודדות רספונסיביות. 
• סימינגטון מתאר מטופלת שהייתה תוקפנית ומעליבה כלפיו, היא האשימה שהוא מעורר בה תלות ושכעת מצאה מישהו אחר להתייעץ עימו, היא עוררה בו תחושת עלבון ואיום שמא תתפרץ עליו ותנפץ חפצים בחדר. היה בו מאבק פנימי, בין להאיר התקפותיה כלפיו ולבין להתאפק, "hold it". הוא הכריע להתאפק ונעשה שליו. הוא פירש לה לפתע שהיא מודיעה לו שהיא מסוגלת כעת לתקשר גם עם אחרים חוץ ממנו. רק בזכות פרק זמן של איפוק, החזקה עצמית, היה מסוגל לחשוב מחשבה פשוטה וברורה מסוג זה. המסר שלה היה כפול - האחד פרובוקטיבי שסימינגטון גרוע, והאדם השני דווקא מועיל לה. הטון שלה נשא את הפרובוקציה. בעוד שהמסר השני היה, מעבר לטון הפרובוקטיבי, היה כי חייה התקדמו מאז הפגישה הקודמת. לו היה מגיב קודם כפי שרצה, היה ריאקטיבי בלבד (ואולי גם פוגע בהתקדמותה בעלבונו). אם כן מה גרם לשינוי בו? ראשית היה מצב עוררות שלא הכיל מחשבה. וכן, הקול שאמר לו להתאפק התייחס לאפשרות שהמתנה של זמן מועט תאפשר למחשבה להתעורר בו. המחשבה שביטא הגיעה ממנו. לו היה מציין את ההרסנות שלה זו לא הייתה מחשבה שלו, אלא תגובה אינסטינקטיבית אליה, גם לו הייתה מוסווית בשפה אנליטית פרשנית.
• זמן ואמונה מתמירים את הנשמה האנושית למצב בו היא מסוגלת להזמין מחשבה. ביון לא מסביר בדיוק כיצד התמרה זו נערכת. אולם הוא מציין כי תנאי לביצועה הוא יכולתה של האם להרהר, reverie.  רברי הוא מצב של פעילות סובייקטיבית אינטנסיבית. כשהיא בפעולה, היא מאפשרת לאדם לסנן התרחשויות, רגשיות בעיקר, ולהטמיען בעצמו. התוצר הפנימי האקטיבי של תהליך זה הוא מחשבה. העצמיות (personhood) מתחזקת ומתרחבת בתפיסתה כתוצאה מכך. ביון מציין כי היכולת של האם לרברי מתמירה את החרדה של התינוק, וכך מציבה את התשתית אצל התינוק לרצון חופשי לפעול כלפי פנים וכלפי חוץ. מה מאפשר לאם מסויימת, או להורים מסויימים, לפעול כך, בעוד שאחרים אינם מסוגלים לזאת? ניתן לומר כי בילדותם הורים בעלי יכולת להרהור מתמיר (נשמע כמו מנטליזציה) קיבלו כבר בילדותם סוג כזה של הרהור מתמיר שאפשר להם להעבירו הלאה. 
• יש לקחת בחשבון כי ההתפתחות הרגשית אינה ייחודית לשלב כלשהו. בניגוד להטבעת דמות האם אצל ברווזונים, שקורית רק ביום הראשון לגוזלותם, הניסיון הפסיכואליטי מלמד כי אצל בני אדם ניתן לספק חוסרים מסוג זה, אך מדובר בתהליך כואב. כך שיכולתם של הורים לספק הרהור מתמיר לילדיהם בדרך כלל נרכש בילדותם הם, אך לא בהכרח.
• לאחר שסימינגטון פירש למטופלת ברוגע כי התקדמה בטיפול, היא נעשתה רגועה גם היא, והוא חש שהיא האמיתית מתקשרת עימו האמיתי - לראשונה. באופן זה היה להם קשר רספונסיבי לראשונה, אדם מתקשר עם אדם, שני אנשים זה מול זה. כל אחד מהם מביע את עצמו מעומק ליבו, ובבת אחת נמצא בקשר עמוק ביותר עם האדם השני. נראה אף כי קשר (intercourse) בין ליבת אדם אחר לרעהו, מתאפשר על ידי היכולת לחופש באחר. כלומר, האדם המחפש חירות, זקוק לאתר את מערכת העצמיות (personal center) של האחר כדי לבטא עצמו באופן חופשי.
• חופש צומח מתוך המפגש הרגשי של אדם עם רעהו. לא ייתכן חופש לולא הוטמעה חוויה שכזו באישיותו של האדם.

המאמר ממשיך ואני מפסיק... על בסיס המאמר הזה כתבתי בעבר פוסט על חירות לסדר פסח.