יום שבת, 6 בדצמבר 2014

על הצדקנות

פוסט זה מבוסס על קריאה בספר "כתבים נבחרים" המרכז את כתבי מלאני קליין, בעריכת שוקי דורבן. עד כה קראתי את המבוא של דורבן, ואת מאמריה של קליין על העמדה הסכיזופרנואידית והעמדה הדיכאונית.

  • בעמוד 26 במבוא (2002) דורבן מבקר את האידיאולוגיה הפאשיסטית כמנגנון אינפנטילי הרסני של טיהור עצמי, אבקואציה, ספליט, והרס השד הרע. לכאורה ניתן להסיק מכך שההומניזם הליברלי והדמוקרטי השמאלני ושוחר השלום והטבעונות הוא הפוך: בוגר, מציאותי וקונסטרוקטיבי. או במילים אחרות הימין סכיזופרנואידי, השמאל דפרסיבי. הימין ילדותי הרסני, השמאל בוגר בונה.
  • עם זאת קליין בעמ' 101 (במאמר "אבל ביחס למצבים מאניים דפרסייביים" משנת 1940) מתייחסת לעמדה הדיכאונית כעמדה בה הכרה באחרות אינה מתקבלת בהרמוניה וקבלה, אלא בקונפליקט קשה של חרדה, אשמה וצער מול אחרות בלתי נסבלת זו. מול התעוררות המודעות לנפרדות האובייקט מהאני, מתעורר צער על אובדן האובייקט הטוב האידיאלי, אשמה על האופן בו הופנתה תוקפנות כלפי אותו אובייקט, וחרדה מפני אובדן אהבתו של האובייקט והאפשרות להרוס אותו.


  • במובן זה השמאל אינו הצד הבוגר במשוואה, אלא הילד ההורי, העושה שימוש בהגנות הדפרסיביות - מאניה ואובססיה, המובילות לתחושה שניתן לתקן ולניסיונות תיקון הצבועים בשליטה סאדיסטית באובייקט ולכן גם נכשלים באופן מובנה בניסיונן להכיר באחר. ההגנה המאנית היא הכחשת הצער ותפיסת עצמי ככל יכול, המסוגל לתקן את הפגיעה באובייקט, לשרוד ללא האובייקט. ההגנה האובססיבית מופיעה עם כשלון העמדה המאנית, והיא ניסיון לתקן באמצעות שליטה באובייקט, לחזור שוב ושוב באופן מנותק מרגש על ניסיונות אינסטרומנטליים לתקן, דרך מילים, טקסים, וכל מה שלא באמת נוגע ברגשות הקשים שמנסים למחוק. ההגנות המאניות והאובססיביות שתיהן אינן נוגעות ברגשות הקשים ולכן אינן מאפשרות אבל, הזדהות עם צער, הכרה באשמה, קבלה של החרדה. 
  • קליין לא מנסחת את הביטוי "ילד הורי" אבל חשבתי שהוא נכון כדי לתאר בגרות מזוייפת מסוג זה (עמ' 99 ועמ' 102, במאמר "אבל ביחס למצבים מאניים דפרסבייים"). היא דוקא כתבה עוד על חילופי תפקידים ילד-הורה, ואומרת שההנעה לכך היא ניצחון סדיסטי על האובייקט המאכזב. ולכן אימוץ העמדה הפסבדו בוגרת היא רק כדי להפוך יחסי דיכוי ולא להפיג אותם.
  • אם כך השמאל צריך לפתח את הכרתו באחר מבלי לפתור אותה בצדקנות מאנית וניסיונות תיקון אובססיביים טכניים (פתרונות נדיבים כמו ברק בקמפ דיויד או התנתקות חד צדדית כמו שרון) שניסו להכיר באחר אך לשלוט בתנאי הכרה זו. במקום זאת יש להכיר באחר שאינו נשלט.
  • העיסוק של השמאל, במקום זאת, בהטפה לימין, על הרסניותו, או של הטבעונים בהטפה לקרניבורים על אכזריותם, הינה, כפי שקליין מתארת בעמוד 190 (במאמר "הערות לכמה מנגנונים סכיזואידים" משנת 1946) אחריות לא מודעת כלפי האשמה שהושלכה מהעצמי אל האחר, וניסיון לשלוט בה דרך האחר.
  • אז נשאלת השאלה מה לעשות: למזג את האהבה והשנאה. לא ניתן לבטל את הצד ההרסני כלפי האחר. לא ניתן לתקן את הפגיעה באחר. אין הרמוניה. צריך להתאבל, לתת לאהבה לגעת בשנאה, לא לנסות להפריד בין ההרס והצמיחה, כי אז ההרס נותר טהור. אם לא מנסים להרוס את הצד ההרסני, ממתנים אותו, ואת הקוטביות שלו מול הצד הקונסטרוקטיבי. בעצם אין כוח צמיחה וכוח הרס נפרדים, אלא ניסיון לשלוט במפגש התודעה עם המציאות, שרק מקשה אותו, לעומת קבלה של המפגש הקשה, המרככת אותו. 
  • "המסקנה לכאורה" בנקודה הראשונה, לפיה השמאל הוא ההיפך הבוגר והקונסטרוקטיבי, הייתה ספליט בפני עצמה, והכלילה קבוצות גדולות תחת תווית אחת. בעצם הפונדמנטליזם שייך לכל האידיאולוגיות. צ'אפלין הסביר זאת היטב כבר ב1940, כשההומאניזם היה מעט לפני התנופה הגדולה של אחרי השואה, והוא מזהה היטב את האופן בו האכפתיות מושחתת ברגע שהיא הופכת להגמוניה. בנאום האחרון של "הדיקטטור הגדול", היהודי מוצא עצמו בנעליו של הכפיל שלו שבמקרה עומד בראש המדינה הפאשיסטית, ומשתמש בכוח שניתן לו כדי לומר מסר של אהבה, אבל כפילים יש רק בקומדיות וכמובן שהמסר משתבש:

  • ונכון להיום כדאי לצפות בלואי סי.קיי. שהוא ethically minded asshole. אם כולם היו פחות צדקנים, ויותר מכירים בשליטה האלימה שהם מפעילים על סביבתם, אז המגע עם הצער-אשמה-חרדה והצורך בשליטה הזו היה פוחת.



אין תגובות:

פרסום תגובה