בפוסט זה אנסה לתאר את מחשבותיי בנושא קואוצ'ינג ולהסביר מה זה בעיניי:
קואוצ'ינג הוא תהליך קצר שמטרתו אופטימיזציה של התנהלות לצורך שינוי חיצוני במיקום שלנו בעולם. לדוגמא, קואוצ'ינג יכול להוביל אדם להגדיר לעצמו מטרה מסויימת בקריירה ולעבוד על להשיג אותה באופן אפקטיבי. הרבה מילים מופשטות... מה זה אופטימיזציה מה זה התנהלות, מה זה שינוי חיצוני ומה זה אפקטיבי. אולי נתחיל בהגדרה כניגוד לטיפול, ששואף להגיע לגרעין הסובייקטיביות של האדם ולסייע לו לשפר את היחס שלו להיבטים האובייקטיביים שלו. יש גם טיפול קוגניטיבי או התנהגותי שמנסה לשפר משהו בדפוסי מחשבה או התנהגות. לעומת זאת, קואוצ'ינג אינו משנה דפוסים רגשיים, מחשבתיים או התנהגותיים, אלא עובד ברמה גבוהה יותר, של התנהלות. לדוגמא, בהינתן אותו חוסר ביטחון, עם אותה נטייה להימנע מהתמודדות, לא נשנה אותה, אך נשאל כיצד ניתן להשיג תפקיד אחר בעבודה שיתאים לי יותר, ובו אולי להמשיך להיות חסר ביטחון או לבדוק אם אחרי שהשגתי משהו שרציתי, האם האופן בו אני חווה את עצמי משתנה.
למדתי קואוצ'ינג לפני כמה שנים אצל ד"ר ראובן כ"ץ, שמדגיש שקואוצ'ינג מתמקד בתוצאות ולא בתהליכים. הדוגמא שלו היא תליית תמונה על הקיר. מי שחושב תהליכית, יתחיל בלחפש פטיש ומסמר בבית, וינסה לשחזר את התהליך המוכר של תליית תמונה שמוכר לו מהעבר, וישקיע את רוב המשאבים שלו בחיפוש כלי עבודה מוכרים בלי להתעסק יותר מדי בתמונה ובקיר. מי שחושב תוצאתית ייגש לקיר, יקיש עליו לרגע, ישים את התמונה על הקיר לבדוק אם היא בכלל מתאימה שם. בעולם מסורתי, התהליך הוא אותו תהליך, וכדאי באמת לחפש פטיש, ואין הרבה בחירות לגבי איפה ואיך לשים את התמונה על הקיר. אבל בעולם שבו הנחות היסוד שלנו מופרכות שוב ושוב ושוב הרבה פעמים נגלה שהתהליך המוכר לנו אינו מתאים. מי שחושב תוצאתית עלול לגלות שהתמונה בכלל לא מתאימה שם, שזה קיר גבס או בטון ולכן מסמר לא מתאים, שכבר יש שם דיבל שאפשר להכניס לו בורג, ושכל החיפוש אחרי הפטיש והמסמר יכולים להסיח את דעתנו ולהרחיק אותנו מהתוצאה הרצויה של מסמר על הקיר. יש תורה שלמה של ניהול ממוקד תוצאות שמקושרת לשמו של אחד פיטר דרוקר. הדגש של כ"ץ הוא הגברת משך הזמן שאתה עסוק בתוצאה לעומת משך הזמן שאתה עסוק בתהליך. לדוגמא כשחשבתי ללמוד פסיכולוגיה, מהר מאוד הורדתי את העיניים מהמטרה הרחוקה, והתחלתי ללכת בתלם, עבודה מעשית בשדה, המלצות, ראיונות, מבחנים מסננים וכו'. כשעשיתי בכל זאת תהליך של אימון התחלתי לשאול לא רק איך לעבור את התהליך שהוגדר לי בהצטיינות, אלא גם מה התוצאה שאני רוצה להגיע אליה. התחלתי לעצב לעצמי חזון לגבי איך שאני רוצה שהעיסוק שלי בפסיכולוגיה ייראה, החשיבות של עבודה קהילתית, החשיבות של הכישורים האנליטיים שאני רוצה לשלב בעבודתי, וכו'. לאחר מכן יכולתי בקלות רבה יותר לדמיין הרבה יותר תהליכים שיכולים להוביל אותי לתוצאה הרצוייה, אם זה דרך קואוצ'ינג, דרך סוג אחר של טיפול, או דרך פסיכולוגיה בתהליך שכבר התחלתי אז. מה שהסתבר לי הוא שכשהגשתי מועמדות למסלול המוכר הזה, כשיש לי עמדה משלי, וחזון משלי, לגבי היעד שלי, היה לי משהו שהבאתי איתי, צבע משלי, שהיה שונה מזה של המועמדים האחרים. לא התחריתי על ציון או על יוקרה, הבאתי איתי דרך עצמאית, בשלות, ומכוונות למקום מסויים. זה גם הוריד ממני את הלחץ הרבה פעמים כשהייתי צריך להתאים את עצמי לראיון קבוצתי כלשהו, לא רק כי מיתגתי את עצמי באופן מיוחד, אלא כי גם יכולתי להציג את ההתאמה בין היכולות שלי לשאיפות שלי, לקבל כל מיני קשיים כקיימים, ולהראות איך אני מתייחס אליהם באופן מציאותי, וזה מעורר אמון. השילוב החיובי בין חזון עצמאי לבין הליכה בתלם הוא מפתיע מאוד. כשאתה עומד בזכות עצמך הרבה יותר רוצים שתהיה חלק ממשהו.
קואוצ'ינג מתמקד בהיבטים אובייקטיביים של החיים ופחות בהיבטים סובייקטיביים. ניתן לעשות אופטימיזציה להתנהגויות, לשנות מקום בחיים, לפגוש בן/בת זוג, להשיג תפקיד. אבל קואוצ'ינג לא עוסק באופן הסובייקטיבי בו אנחנו חווים דברים אלו. לדוגמא, התנהגות צינית היא מאפיין אובייקטיבי, והכעס שיש מאחוריה או ההנאה ממנה הם היבטים סובייקטיביים. שני ההיבטים הללו, האובייקטיבי והסובייקטיבי, חשובים מאוד בצמיחה האישית. היבטים אובייקטיביים שיכולים לשלוט בחייו של אדם הם המראה החיצוני שלו, ההכנסה, העיסוק המקצועי שלו, האנשים שהוא פוגש לאורך היום והאופן שהוא מתנהג איתם. כל אחד מהם יכול לעורר שביעות רצון או חוסר שביעות רצון באדם. אולם לא ניתן לשלוט בהיבטים סובייקטיביים באמצעות היבטים אובייקטיביים. לא ניתן לקנות אהבה, לא ניתן לגרום לי לאהוב את איך שאני נראה, לא ניתן להיות מרוצה מהעבודה כל הזמן, וגם כסף לא פותר את כל הבעיות. בספרו Technologies of the Self, מישל פוקו (1988) מתאר את האופן בו הצו האפולוני "דע את עצמך" שינה את משמעותו לאורך המאות, כאשר במאות הראשונות לספירה הכוונה הייתה להכיר את ההרגלים והתזונה והאופן בו הם משפיעים על הגוף בעוד שאחרי ימי הביניים הודגש המובן של להכיר איזה גרעין סובייקטיבי חמקמק, עד כדי עליית הפסיכואנליזה. כלומר, התרבות המערבית המודרנית מדגישה היבטים סובייקטיביים של הכרה עצמית, ולעיתים מזניחה את ההכרה העצמית האובייקטיבית.
קואוצ'ינג הוא מודל של אופטימיזציה. הרעיון באופטימיזציה היא לעשות יותר ממה שפועל ופחות ממה שלא פועל. אין פה ניסיון לשנות באופן מהותי את המאפיינים שלך. אופטימיזציה נסמכת מאוד על תוצאות בפועל, ופחות על כוונות ותהליכים. לדוגמא, אם אני רוצה להיות מאושר, זה פחות מעניין שאני מגדיר אושר בפנטזיה שלי כמה שיקרה כשאני אהיה עשיר-מרפא-סרטן-עם-שרירים. כי אם אני מסתכל על רגעי הכמעט אושר שלי בעבר, אני מגלה שהייתי מאושר כשהרגשתי חופשי, כשהרגשתי שאני צומח ומאתגר את עצמי, או כשהרגשתי בטוח, שמקבלים אותי ומעריכים אותי, או כשהרגשתי שיש משמעות ערכית חיובית למעשיי, ושהמאמצים והעבודה הקשה שלי קשורים למשהו גדול ממני. הפנטזיה ההיא של עשיר מרפא סרטן עם שרירים באמת מסמנת משהו מכל הצרכים הללו, אבל היא ממש לא הדרך היחידה לספק אותם. יכול להיות שאם אני אכיר בשלושה צרכים שצריכים להיענות כדי שאהיה מאושר, ואענה עליהם כמיטב יכולתי כרגע, הרי שאהיה יותר מאושר מאשר אם אחתור באופן לעבר פנטזיה מרוחקת בה באופן תיאורטי אני אמור להיות מאושר. מה גם שאם אני לא באמת מאושר כשאני מרפא סרטן, אני אדע את זה די מהר אם אני אנסה את זה היום כחוקר או כמטפל ולא אחכה 20 שנה כדי להגיע למקום בו אוכל לבדוק את זה. אחד מהעקרונות הכי חזקים של אופטימיזציה היא תוצאות. לא עושים אופטימיזציה לרעיונות היפותטיים, אלא אופן בו הפעולות שלי משפיעות על המציאות. אם כשאני עומד מול קהל אני מזיע מאוד, אז אפשר לפתור את מקור החרדה שלי מקהל, אפשר לעשות חשיפה הדרגתית לעמידה מול קהל עד שאתרגל לכך ואפסיק להזיע, כמו שעושים בטיפול התנהגותי. אבל בקואוצ'ינג אפשר להגיע לפתרון ברמת ההתנהלות: לא ללבוש חולצה אפורה שמראה כתמי זיעה ביום של הרצאה. ואולי זה שלא אלבש חולצה אפורה ישפיע לאחור, ויאפשר יותר התנסות לא טראומטית בעמידה מול קהל, ויאפשר פחות חרדה. אופטימיזציה היא חיפוש אחר נקודות מינוף, פלסטרים אסטרטגיים, זיהוי הזדמנויות, זיהוי יחס בין השקעה ותפוקה. זה נשמע קצת כלכלי, אבל האופן שבו חולצה כהה יכולה לפתור חרדת קהל היא דוגמא מאוד פרקטית.
אחד הדברים שהקשה עלי לעסוק בקואוצ'ינג בתחילה, הוא בדיוק זה. אני לא בנאדם של פלסטרים. אני אוהב לחפור פנימה, להבין, להגיע לעומקי החוויה האנושית. יש משהו קדוש בעיניי בעיסוק בגרעין הנפש. אז מול קדושה זו קואוצ'ינג הוא סוג של עיסוק בקמעות עבורי. אז יש בדיחה על ריצ'רד דוקינס, האתאיסט המושבע, שכשחבר בא לבקר אותו, הוא רואה שיש לדוקינס פרסה תלויה על הקיר כמו שעושים למזל טוב, וכשהחבר אומר לו איך זה שאתאיסט כמוך עוסק באמונות תפלות כמו פרסה על הקיר, דוקינס אומר שמי שמכר לו את זה אמר לו שזה פועל גם אם לא מאמינים בזה. ובמובן מסויים קואוצ'ינג פועל גם אם לא מאמינים בו. קל מאוד לזלזל בהרבה מהתובנות הגדולות שקואוצ'ינג מביא לעולם. למעשה הוא לא מביא הרבה תובנות חדשות, ובעיקר שואל מתחומים אחרים כל מיני "דברים שפועלים". אפילו הגניבה של "דברים שפועלים" או אופטימיזציה או מיקוד בתוצאות, היא גניבה מעולם הניהול התוצאתי. אבל החוכמה היא באמת לעשות את הדברים הללו. שיעורי בית, מטלות, אשכרה להתאמן על דברים שצריך להתאמן עליהם. המכשול העיקרי להצלחת חלק מהדברים הללו הוא הימנעות שנסמכת על זה ש"אני לא מאמין בזה". לא צריך להאמין בזה, אבל צריך לעשות את זה. זה מזכיר לי שבבה"ד 1 למדתי לחנוך חיילים במטווח. מפקד הצוות שלי הסביר שיש חיילים שלא יורים טוב כי הם לא יודעים איפה הם צריכים לפגוע, יש כאלה שלא מחזיקים נכון את הנשק, ויש את אלה שמפחדים. האמת שעשור מאוחר יותר, התיזה שלי התבססה על המודל הזה שמכונה איפשהו ASK – Attitude, Skills, Knowledge – ומטרתו לאבחן היכן הפער שמונע ביצוע של פעולה מסויימת. הקטע הוא שהרבה פעמים אנשים מתרצים פער אחד בפער אחר. לדוגמא אדם מבוגר שלא יודע להפעיל סמארטפון ואומר שהוא לא רוצה כי הוא לא אוהב טכנולוגיה, או להיפך טכנופוב שאומר שאומר שיש לו איזו תקלה במכשיר שקנה ולכן הוא לא משתמש בסמארטפון. בקואוצ'ינג העניין הוא בדרך כלל להקנות attitude אקספרימנטלי. הרעיון הוא לבצע, לעשות, לנסות, ואחר כך להסיק מזה מסקנות עמוקות יותר אם רוצים, או שלא. אדם שלא מתקדם בעבודה יכול לנתח לעומק את האופן בו הוא חווה תחרות אדיפאלית עמוקה עם אביו, או שהוא יכול לעצום עיניים ולכתוב מייל לבוס ואז לשבת לשיחה ולבקש את מה שהוא רוצה, ולהגיע לקידום שמתאים לו. ואז השאלה מה קורה אחר כך. האם כמו אדיפוס אותו אדם ינקר את עיניו כי לא יוכל לשאת בחרדה? או שמא, הצמיחה שהתאפשרה לו, לצד אי התרחשותה של קטסטרופה או אובדן שליטה מטורף, וההתרגשות החיובית של השפעה על העולם, יפחיתו מעט מהחרדה וההימנעות ששלטו בו קודם? זו באמת שאלה, אני לא יודע. אבל נראה לי ששווה לנסות.
אולי זו שאלה של פעולה לעומת הוויה, doing VS being. יש פה בלבול לא קטן בין שתי אופנויות של חוויה. פעולה זה לדוגמא כשאני מחטיף מבט במראה ומחליט מהר שיש לי עודף משקל ועושה צעדים מכוונים כדי לרדת במשקל, הוויה זה כשאני מסתכל על עצמי במראה עד שהמבט שלי מתרכך ואני מוצא איזשהו חן בעיני עצמי. לפעמים העשייה נועדה לעשות אדוות במים ולא לאפשר להתבונן בעצמי ולקבל את עצמי. מצד שני, לפעמים ההתבוננות בעצמי היא בריחה נרקיסיסטית מאחריות, התחמקות מהשתתפות בעולם ועיצובו כפי יכולתי. כדי לטפס על הר לא מספיק להתבונן בו, כדי להנות מהפיסגה אין פעולה מכוונת שניתן לבצע. אמנם, יש אקטים שמייצרים הוויה. אם נושכים עיפרון עשר דקות לרוחב הפה, נעשים שמחים יותר, מוכח מחקרית. כך גם להדליק סיגריה זה ניסיון להחליף איזשהו רגע של הוויה בעשייה שמייצרת אותה. זהו אקט מוגבל. ניתן לעצב את החוויה שלנו על ידי הפעולות שלנו, אך לא ניתן לשלוט בה. אחרי שאגיע לתפקיד בו חשקתי לא אוכל לגרום לעצמי להרגיש מסופק ממנו. כאן נכנסת קודם כל הצניעות של הקואוצ'ינג ככלי שלא נושא משמעות עצמאית. משתמשים בקואוצ'ינג כדי לנוע, כדי לצמוח, כדי לעשות משהו, ואז צריך לראות מה קורה, האם נוצרות אדוות חיוביות או רעש, האם הצעד היה חיוני או שזו הייתה בריחה ממשהו עמוק יותר.
אם קואוצ'ינג הוא כלי, מתי הוא מתאים ומתי לא. לא הייתי הולך לקואוצ'ינג כדי לברוח מטיפול. יש טיפולים פסיכולוגיים שמטפלים היטב בסימפטומים כמו התקפי פאניקה או הימנעות, ויש מצבים מסוכנים כמו דיכאון שעדיף שיטופלו על ידי איש בריאות הנפש שמודע לסיכון הכרוך בהם. אבל יש גם הבדל איכותי בסוג הגישה לקשיים בחיים. לדוגמא קושי במציאת זוגיות: בפסיכותרפיה פסיכודינאמית יתכן שהמוקד יהיה מגע רגשי קרוב והחרדות שהוא מעורר, בעוד שבאימון ממוקד תוצאות המוקד יהיה בהבנת הזוגיות שהאדם מחפש, הטיפוס שניתן למצוא כזו זוגיות איתו, הדרך בה ניתן לעשות זאת, והחסמים שיש להתגבר אליהם בדרך זו. כמו כן, בעוד שבפסיכותרפיה פסיכודינאמית העשייה יכולה להיות בריחה מפני התמודדות רגשית, הרי שבאימון, שרייה במצב רפלקסיבי יכול להיות לא מקדם. מבחינת החוויה האישית, לא הייתי הולך לאימון במצב רגשי מעורער, אלא במקום של פתיחות ובשלות לשינוי.
קואוצ'ינג הוא תהליך קצר שמטרתו אופטימיזציה של התנהלות לצורך שינוי חיצוני במיקום שלנו בעולם. לדוגמא, קואוצ'ינג יכול להוביל אדם להגדיר לעצמו מטרה מסויימת בקריירה ולעבוד על להשיג אותה באופן אפקטיבי. הרבה מילים מופשטות... מה זה אופטימיזציה מה זה התנהלות, מה זה שינוי חיצוני ומה זה אפקטיבי. אולי נתחיל בהגדרה כניגוד לטיפול, ששואף להגיע לגרעין הסובייקטיביות של האדם ולסייע לו לשפר את היחס שלו להיבטים האובייקטיביים שלו. יש גם טיפול קוגניטיבי או התנהגותי שמנסה לשפר משהו בדפוסי מחשבה או התנהגות. לעומת זאת, קואוצ'ינג אינו משנה דפוסים רגשיים, מחשבתיים או התנהגותיים, אלא עובד ברמה גבוהה יותר, של התנהלות. לדוגמא, בהינתן אותו חוסר ביטחון, עם אותה נטייה להימנע מהתמודדות, לא נשנה אותה, אך נשאל כיצד ניתן להשיג תפקיד אחר בעבודה שיתאים לי יותר, ובו אולי להמשיך להיות חסר ביטחון או לבדוק אם אחרי שהשגתי משהו שרציתי, האם האופן בו אני חווה את עצמי משתנה.
למדתי קואוצ'ינג לפני כמה שנים אצל ד"ר ראובן כ"ץ, שמדגיש שקואוצ'ינג מתמקד בתוצאות ולא בתהליכים. הדוגמא שלו היא תליית תמונה על הקיר. מי שחושב תהליכית, יתחיל בלחפש פטיש ומסמר בבית, וינסה לשחזר את התהליך המוכר של תליית תמונה שמוכר לו מהעבר, וישקיע את רוב המשאבים שלו בחיפוש כלי עבודה מוכרים בלי להתעסק יותר מדי בתמונה ובקיר. מי שחושב תוצאתית ייגש לקיר, יקיש עליו לרגע, ישים את התמונה על הקיר לבדוק אם היא בכלל מתאימה שם. בעולם מסורתי, התהליך הוא אותו תהליך, וכדאי באמת לחפש פטיש, ואין הרבה בחירות לגבי איפה ואיך לשים את התמונה על הקיר. אבל בעולם שבו הנחות היסוד שלנו מופרכות שוב ושוב ושוב הרבה פעמים נגלה שהתהליך המוכר לנו אינו מתאים. מי שחושב תוצאתית עלול לגלות שהתמונה בכלל לא מתאימה שם, שזה קיר גבס או בטון ולכן מסמר לא מתאים, שכבר יש שם דיבל שאפשר להכניס לו בורג, ושכל החיפוש אחרי הפטיש והמסמר יכולים להסיח את דעתנו ולהרחיק אותנו מהתוצאה הרצויה של מסמר על הקיר. יש תורה שלמה של ניהול ממוקד תוצאות שמקושרת לשמו של אחד פיטר דרוקר. הדגש של כ"ץ הוא הגברת משך הזמן שאתה עסוק בתוצאה לעומת משך הזמן שאתה עסוק בתהליך. לדוגמא כשחשבתי ללמוד פסיכולוגיה, מהר מאוד הורדתי את העיניים מהמטרה הרחוקה, והתחלתי ללכת בתלם, עבודה מעשית בשדה, המלצות, ראיונות, מבחנים מסננים וכו'. כשעשיתי בכל זאת תהליך של אימון התחלתי לשאול לא רק איך לעבור את התהליך שהוגדר לי בהצטיינות, אלא גם מה התוצאה שאני רוצה להגיע אליה. התחלתי לעצב לעצמי חזון לגבי איך שאני רוצה שהעיסוק שלי בפסיכולוגיה ייראה, החשיבות של עבודה קהילתית, החשיבות של הכישורים האנליטיים שאני רוצה לשלב בעבודתי, וכו'. לאחר מכן יכולתי בקלות רבה יותר לדמיין הרבה יותר תהליכים שיכולים להוביל אותי לתוצאה הרצוייה, אם זה דרך קואוצ'ינג, דרך סוג אחר של טיפול, או דרך פסיכולוגיה בתהליך שכבר התחלתי אז. מה שהסתבר לי הוא שכשהגשתי מועמדות למסלול המוכר הזה, כשיש לי עמדה משלי, וחזון משלי, לגבי היעד שלי, היה לי משהו שהבאתי איתי, צבע משלי, שהיה שונה מזה של המועמדים האחרים. לא התחריתי על ציון או על יוקרה, הבאתי איתי דרך עצמאית, בשלות, ומכוונות למקום מסויים. זה גם הוריד ממני את הלחץ הרבה פעמים כשהייתי צריך להתאים את עצמי לראיון קבוצתי כלשהו, לא רק כי מיתגתי את עצמי באופן מיוחד, אלא כי גם יכולתי להציג את ההתאמה בין היכולות שלי לשאיפות שלי, לקבל כל מיני קשיים כקיימים, ולהראות איך אני מתייחס אליהם באופן מציאותי, וזה מעורר אמון. השילוב החיובי בין חזון עצמאי לבין הליכה בתלם הוא מפתיע מאוד. כשאתה עומד בזכות עצמך הרבה יותר רוצים שתהיה חלק ממשהו.
קואוצ'ינג מתמקד בהיבטים אובייקטיביים של החיים ופחות בהיבטים סובייקטיביים. ניתן לעשות אופטימיזציה להתנהגויות, לשנות מקום בחיים, לפגוש בן/בת זוג, להשיג תפקיד. אבל קואוצ'ינג לא עוסק באופן הסובייקטיבי בו אנחנו חווים דברים אלו. לדוגמא, התנהגות צינית היא מאפיין אובייקטיבי, והכעס שיש מאחוריה או ההנאה ממנה הם היבטים סובייקטיביים. שני ההיבטים הללו, האובייקטיבי והסובייקטיבי, חשובים מאוד בצמיחה האישית. היבטים אובייקטיביים שיכולים לשלוט בחייו של אדם הם המראה החיצוני שלו, ההכנסה, העיסוק המקצועי שלו, האנשים שהוא פוגש לאורך היום והאופן שהוא מתנהג איתם. כל אחד מהם יכול לעורר שביעות רצון או חוסר שביעות רצון באדם. אולם לא ניתן לשלוט בהיבטים סובייקטיביים באמצעות היבטים אובייקטיביים. לא ניתן לקנות אהבה, לא ניתן לגרום לי לאהוב את איך שאני נראה, לא ניתן להיות מרוצה מהעבודה כל הזמן, וגם כסף לא פותר את כל הבעיות. בספרו Technologies of the Self, מישל פוקו (1988) מתאר את האופן בו הצו האפולוני "דע את עצמך" שינה את משמעותו לאורך המאות, כאשר במאות הראשונות לספירה הכוונה הייתה להכיר את ההרגלים והתזונה והאופן בו הם משפיעים על הגוף בעוד שאחרי ימי הביניים הודגש המובן של להכיר איזה גרעין סובייקטיבי חמקמק, עד כדי עליית הפסיכואנליזה. כלומר, התרבות המערבית המודרנית מדגישה היבטים סובייקטיביים של הכרה עצמית, ולעיתים מזניחה את ההכרה העצמית האובייקטיבית.
קואוצ'ינג הוא מודל של אופטימיזציה. הרעיון באופטימיזציה היא לעשות יותר ממה שפועל ופחות ממה שלא פועל. אין פה ניסיון לשנות באופן מהותי את המאפיינים שלך. אופטימיזציה נסמכת מאוד על תוצאות בפועל, ופחות על כוונות ותהליכים. לדוגמא, אם אני רוצה להיות מאושר, זה פחות מעניין שאני מגדיר אושר בפנטזיה שלי כמה שיקרה כשאני אהיה עשיר-מרפא-סרטן-עם-שרירים. כי אם אני מסתכל על רגעי הכמעט אושר שלי בעבר, אני מגלה שהייתי מאושר כשהרגשתי חופשי, כשהרגשתי שאני צומח ומאתגר את עצמי, או כשהרגשתי בטוח, שמקבלים אותי ומעריכים אותי, או כשהרגשתי שיש משמעות ערכית חיובית למעשיי, ושהמאמצים והעבודה הקשה שלי קשורים למשהו גדול ממני. הפנטזיה ההיא של עשיר מרפא סרטן עם שרירים באמת מסמנת משהו מכל הצרכים הללו, אבל היא ממש לא הדרך היחידה לספק אותם. יכול להיות שאם אני אכיר בשלושה צרכים שצריכים להיענות כדי שאהיה מאושר, ואענה עליהם כמיטב יכולתי כרגע, הרי שאהיה יותר מאושר מאשר אם אחתור באופן לעבר פנטזיה מרוחקת בה באופן תיאורטי אני אמור להיות מאושר. מה גם שאם אני לא באמת מאושר כשאני מרפא סרטן, אני אדע את זה די מהר אם אני אנסה את זה היום כחוקר או כמטפל ולא אחכה 20 שנה כדי להגיע למקום בו אוכל לבדוק את זה. אחד מהעקרונות הכי חזקים של אופטימיזציה היא תוצאות. לא עושים אופטימיזציה לרעיונות היפותטיים, אלא אופן בו הפעולות שלי משפיעות על המציאות. אם כשאני עומד מול קהל אני מזיע מאוד, אז אפשר לפתור את מקור החרדה שלי מקהל, אפשר לעשות חשיפה הדרגתית לעמידה מול קהל עד שאתרגל לכך ואפסיק להזיע, כמו שעושים בטיפול התנהגותי. אבל בקואוצ'ינג אפשר להגיע לפתרון ברמת ההתנהלות: לא ללבוש חולצה אפורה שמראה כתמי זיעה ביום של הרצאה. ואולי זה שלא אלבש חולצה אפורה ישפיע לאחור, ויאפשר יותר התנסות לא טראומטית בעמידה מול קהל, ויאפשר פחות חרדה. אופטימיזציה היא חיפוש אחר נקודות מינוף, פלסטרים אסטרטגיים, זיהוי הזדמנויות, זיהוי יחס בין השקעה ותפוקה. זה נשמע קצת כלכלי, אבל האופן שבו חולצה כהה יכולה לפתור חרדת קהל היא דוגמא מאוד פרקטית.
אחד הדברים שהקשה עלי לעסוק בקואוצ'ינג בתחילה, הוא בדיוק זה. אני לא בנאדם של פלסטרים. אני אוהב לחפור פנימה, להבין, להגיע לעומקי החוויה האנושית. יש משהו קדוש בעיניי בעיסוק בגרעין הנפש. אז מול קדושה זו קואוצ'ינג הוא סוג של עיסוק בקמעות עבורי. אז יש בדיחה על ריצ'רד דוקינס, האתאיסט המושבע, שכשחבר בא לבקר אותו, הוא רואה שיש לדוקינס פרסה תלויה על הקיר כמו שעושים למזל טוב, וכשהחבר אומר לו איך זה שאתאיסט כמוך עוסק באמונות תפלות כמו פרסה על הקיר, דוקינס אומר שמי שמכר לו את זה אמר לו שזה פועל גם אם לא מאמינים בזה. ובמובן מסויים קואוצ'ינג פועל גם אם לא מאמינים בו. קל מאוד לזלזל בהרבה מהתובנות הגדולות שקואוצ'ינג מביא לעולם. למעשה הוא לא מביא הרבה תובנות חדשות, ובעיקר שואל מתחומים אחרים כל מיני "דברים שפועלים". אפילו הגניבה של "דברים שפועלים" או אופטימיזציה או מיקוד בתוצאות, היא גניבה מעולם הניהול התוצאתי. אבל החוכמה היא באמת לעשות את הדברים הללו. שיעורי בית, מטלות, אשכרה להתאמן על דברים שצריך להתאמן עליהם. המכשול העיקרי להצלחת חלק מהדברים הללו הוא הימנעות שנסמכת על זה ש"אני לא מאמין בזה". לא צריך להאמין בזה, אבל צריך לעשות את זה. זה מזכיר לי שבבה"ד 1 למדתי לחנוך חיילים במטווח. מפקד הצוות שלי הסביר שיש חיילים שלא יורים טוב כי הם לא יודעים איפה הם צריכים לפגוע, יש כאלה שלא מחזיקים נכון את הנשק, ויש את אלה שמפחדים. האמת שעשור מאוחר יותר, התיזה שלי התבססה על המודל הזה שמכונה איפשהו ASK – Attitude, Skills, Knowledge – ומטרתו לאבחן היכן הפער שמונע ביצוע של פעולה מסויימת. הקטע הוא שהרבה פעמים אנשים מתרצים פער אחד בפער אחר. לדוגמא אדם מבוגר שלא יודע להפעיל סמארטפון ואומר שהוא לא רוצה כי הוא לא אוהב טכנולוגיה, או להיפך טכנופוב שאומר שאומר שיש לו איזו תקלה במכשיר שקנה ולכן הוא לא משתמש בסמארטפון. בקואוצ'ינג העניין הוא בדרך כלל להקנות attitude אקספרימנטלי. הרעיון הוא לבצע, לעשות, לנסות, ואחר כך להסיק מזה מסקנות עמוקות יותר אם רוצים, או שלא. אדם שלא מתקדם בעבודה יכול לנתח לעומק את האופן בו הוא חווה תחרות אדיפאלית עמוקה עם אביו, או שהוא יכול לעצום עיניים ולכתוב מייל לבוס ואז לשבת לשיחה ולבקש את מה שהוא רוצה, ולהגיע לקידום שמתאים לו. ואז השאלה מה קורה אחר כך. האם כמו אדיפוס אותו אדם ינקר את עיניו כי לא יוכל לשאת בחרדה? או שמא, הצמיחה שהתאפשרה לו, לצד אי התרחשותה של קטסטרופה או אובדן שליטה מטורף, וההתרגשות החיובית של השפעה על העולם, יפחיתו מעט מהחרדה וההימנעות ששלטו בו קודם? זו באמת שאלה, אני לא יודע. אבל נראה לי ששווה לנסות.
אולי זו שאלה של פעולה לעומת הוויה, doing VS being. יש פה בלבול לא קטן בין שתי אופנויות של חוויה. פעולה זה לדוגמא כשאני מחטיף מבט במראה ומחליט מהר שיש לי עודף משקל ועושה צעדים מכוונים כדי לרדת במשקל, הוויה זה כשאני מסתכל על עצמי במראה עד שהמבט שלי מתרכך ואני מוצא איזשהו חן בעיני עצמי. לפעמים העשייה נועדה לעשות אדוות במים ולא לאפשר להתבונן בעצמי ולקבל את עצמי. מצד שני, לפעמים ההתבוננות בעצמי היא בריחה נרקיסיסטית מאחריות, התחמקות מהשתתפות בעולם ועיצובו כפי יכולתי. כדי לטפס על הר לא מספיק להתבונן בו, כדי להנות מהפיסגה אין פעולה מכוונת שניתן לבצע. אמנם, יש אקטים שמייצרים הוויה. אם נושכים עיפרון עשר דקות לרוחב הפה, נעשים שמחים יותר, מוכח מחקרית. כך גם להדליק סיגריה זה ניסיון להחליף איזשהו רגע של הוויה בעשייה שמייצרת אותה. זהו אקט מוגבל. ניתן לעצב את החוויה שלנו על ידי הפעולות שלנו, אך לא ניתן לשלוט בה. אחרי שאגיע לתפקיד בו חשקתי לא אוכל לגרום לעצמי להרגיש מסופק ממנו. כאן נכנסת קודם כל הצניעות של הקואוצ'ינג ככלי שלא נושא משמעות עצמאית. משתמשים בקואוצ'ינג כדי לנוע, כדי לצמוח, כדי לעשות משהו, ואז צריך לראות מה קורה, האם נוצרות אדוות חיוביות או רעש, האם הצעד היה חיוני או שזו הייתה בריחה ממשהו עמוק יותר.
אם קואוצ'ינג הוא כלי, מתי הוא מתאים ומתי לא. לא הייתי הולך לקואוצ'ינג כדי לברוח מטיפול. יש טיפולים פסיכולוגיים שמטפלים היטב בסימפטומים כמו התקפי פאניקה או הימנעות, ויש מצבים מסוכנים כמו דיכאון שעדיף שיטופלו על ידי איש בריאות הנפש שמודע לסיכון הכרוך בהם. אבל יש גם הבדל איכותי בסוג הגישה לקשיים בחיים. לדוגמא קושי במציאת זוגיות: בפסיכותרפיה פסיכודינאמית יתכן שהמוקד יהיה מגע רגשי קרוב והחרדות שהוא מעורר, בעוד שבאימון ממוקד תוצאות המוקד יהיה בהבנת הזוגיות שהאדם מחפש, הטיפוס שניתן למצוא כזו זוגיות איתו, הדרך בה ניתן לעשות זאת, והחסמים שיש להתגבר אליהם בדרך זו. כמו כן, בעוד שבפסיכותרפיה פסיכודינאמית העשייה יכולה להיות בריחה מפני התמודדות רגשית, הרי שבאימון, שרייה במצב רפלקסיבי יכול להיות לא מקדם. מבחינת החוויה האישית, לא הייתי הולך לאימון במצב רגשי מעורער, אלא במקום של פתיחות ובשלות לשינוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה