הקלדתי סיכום מפורט של הכנס בו פרופ' לו ארון הציג את עבודתו הקלינית של הארולד סירלס, אך כשחלקתי זאת עימו במטרה לפרגן הוא ביקש שלא לפרסם זאת כי מדובר בעבודה שטרם פורסמה, ולכן התנצלתי ומחקתי את הפוסט, ובמקומו אכתוב מעט על חווייתי בכנס.
ארון הציג את סירלס כהוגה מבריק בתחום הפסיכונליזה, שנחשף למעט מאוד מהכתבים הפסיכואנליטיים ובכל זאת הגיע לתובנות מאוד עמוקות לגבי העברה נגדית והזדהות השלכתית, במיוחד בעבודה עם פסיכוטיים. סירלס מוצג כמי שהקדים את זמנו, פיתח באופן עצמאי הרבה רעיונות מקבילים לאלו של פרנצי, קליין שקדמו לו ולאלו של ההתייחסותיים שבאו שנים רבות אחריו. הוא היה אמיץ ופורץ דרך באופן זה.
לאחר מכן ארון הקרין סרטון של ראיון ראווה שסירלס ניהל עם מטופלת במכון בו סירלס ביקר, ובמהלך הראיון ניתן לראות סגנון קונפרונטטיבי מאוד, בו סירלס עוצר את המטופלת על כל דבר ומחפש בו את הכחשת האלימות והמיניות, ולא מאפשר לה את ההבניות הזוטות ביותר שמגנות עליה מפניו.
ארון הסביר שסירלס נחווה כמאנייק מתעלל או כמישהו שסופסוף מבין את העולם התלוש בו המטופל חי. יש בו נטייה לשלוט במטופל, להיות חודרני, אך יש בו גם מודעות אדירה לעצמו ולמטופל שהוא רותם לטובת חשיפת הלא מודע. לדעת ארון מדובר בספליט הסכיזואידי שסירלס מתכוונן אליו, ולכן הוא מפעיל כאלו תגובות במרואייניו ובקהל.
ארון מסביר שלדעת סירלס הקונפליקט הבסיסי של האדם הוא בין האובייקטיביות שלו לסובייקטיביות שלו. שאדם מתפקד ברמות רבות כאובייקט ככל האובייקטים בעולם, וגם כסובייקט ייחודי. הצד האובייקטיבי הוא קר ומפורק, והצד האנושי הוא חם ומחפש משמעות. המתח הוא בין התפזרות לבין קפיאה במקום. על האדם להיות מסוגל לקבל ולאהוב את העולם כדי להיות יותר אנושי, ולמצוא לצד החם והייחודי שבו מקום בקרב הדברים הדוממים וחסרי המשמעות של הטבע.
בחווייתי סירלס היה סוג של ביון על ספיד, ד"ר סטריינג'לאב על כורסת מטפל, או קומיקאי שצוחק על הקהל שלו בלי שהביא חומר מהבית. נזכרתי בסרטון מההופעה של טוד בארי שהפנו אותי אליו בתור דוגמא למישהו שעושה עבודה חדה כזו, כאן ועכשיו, אלתור טהור:
חשבתי שהאפקט הטיפולי של החדות והמהירות של סירלס היא בזה שהוא מאפשר למטופל להאט את הזמן בעצם. כלומר, בזה שהוא כל כך מהיר ותופס את המטופל בכל ניסיון מילוט שלו, הוא עוזר למטופל לראות איך בכל נשימה ופעימת לב המובנת על ידי המטופל כחרדה המטופל מנסה לברוח מהיותו חי. כלומר, במקום לתת למטופל לעבד את הטראומה וההגנה שלו במשך אינסוף פעמים עד שיגיע לרזולוציה גבוהה, סירלס מאפשר למטופל לראות את ההגנות שלו בכל דבר ודבר.
אבל היה הרבה ניחוח של אביוס באופן בו עבד, הוא הלך על קו דק בין להתכוונן לבין להריח את המטופל כמו פסיכופת. מה שמזכיר לי את החוקר שצריך לגעת בחלק הפסיכופתי בטרו דטקטיב:
זהו. וחוצמזה הקשבתי לקאנטרי טוב:
נ.ב. - אסוציאציות קולנועיות:
לאחר מכן בעקבות שיחה על צ'סטנאט לודג', אחוזת האשפוז הפסיכיאטרי שבה עבד סירלס עם פסיכוטיים יחד עם פרידה פרום רייכמן, קיבלתי את הלינק לסרט על בסיס ספרה של ג'ואן גרינברג, מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים:
זה היה אחרי שהתבלבלנו וניסינו להיזכר איך קוראים לסרט של היצ'קוק בו אינגריד ברגמן היא פסיכואנליטיקאית שמטפלת בגרגורי פק, סרט נהדר:
אבל אחרי צפייה במעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים, אני יכול להגיד שהוא אמנם מזכיר את האכסניה האלפינית בסרטו היצ'קוק, אך באותה מידה הוא מתכתב עם תמונת התשליל שלו, בקן הקוקיה של קובריק:
ארון הציג את סירלס כהוגה מבריק בתחום הפסיכונליזה, שנחשף למעט מאוד מהכתבים הפסיכואנליטיים ובכל זאת הגיע לתובנות מאוד עמוקות לגבי העברה נגדית והזדהות השלכתית, במיוחד בעבודה עם פסיכוטיים. סירלס מוצג כמי שהקדים את זמנו, פיתח באופן עצמאי הרבה רעיונות מקבילים לאלו של פרנצי, קליין שקדמו לו ולאלו של ההתייחסותיים שבאו שנים רבות אחריו. הוא היה אמיץ ופורץ דרך באופן זה.
לאחר מכן ארון הקרין סרטון של ראיון ראווה שסירלס ניהל עם מטופלת במכון בו סירלס ביקר, ובמהלך הראיון ניתן לראות סגנון קונפרונטטיבי מאוד, בו סירלס עוצר את המטופלת על כל דבר ומחפש בו את הכחשת האלימות והמיניות, ולא מאפשר לה את ההבניות הזוטות ביותר שמגנות עליה מפניו.
ארון הסביר שסירלס נחווה כמאנייק מתעלל או כמישהו שסופסוף מבין את העולם התלוש בו המטופל חי. יש בו נטייה לשלוט במטופל, להיות חודרני, אך יש בו גם מודעות אדירה לעצמו ולמטופל שהוא רותם לטובת חשיפת הלא מודע. לדעת ארון מדובר בספליט הסכיזואידי שסירלס מתכוונן אליו, ולכן הוא מפעיל כאלו תגובות במרואייניו ובקהל.
ארון מסביר שלדעת סירלס הקונפליקט הבסיסי של האדם הוא בין האובייקטיביות שלו לסובייקטיביות שלו. שאדם מתפקד ברמות רבות כאובייקט ככל האובייקטים בעולם, וגם כסובייקט ייחודי. הצד האובייקטיבי הוא קר ומפורק, והצד האנושי הוא חם ומחפש משמעות. המתח הוא בין התפזרות לבין קפיאה במקום. על האדם להיות מסוגל לקבל ולאהוב את העולם כדי להיות יותר אנושי, ולמצוא לצד החם והייחודי שבו מקום בקרב הדברים הדוממים וחסרי המשמעות של הטבע.
בחווייתי סירלס היה סוג של ביון על ספיד, ד"ר סטריינג'לאב על כורסת מטפל, או קומיקאי שצוחק על הקהל שלו בלי שהביא חומר מהבית. נזכרתי בסרטון מההופעה של טוד בארי שהפנו אותי אליו בתור דוגמא למישהו שעושה עבודה חדה כזו, כאן ועכשיו, אלתור טהור:
אבל היה הרבה ניחוח של אביוס באופן בו עבד, הוא הלך על קו דק בין להתכוונן לבין להריח את המטופל כמו פסיכופת. מה שמזכיר לי את החוקר שצריך לגעת בחלק הפסיכופתי בטרו דטקטיב:
זהו. וחוצמזה הקשבתי לקאנטרי טוב:
נ.ב. - אסוציאציות קולנועיות:
לאחר מכן בעקבות שיחה על צ'סטנאט לודג', אחוזת האשפוז הפסיכיאטרי שבה עבד סירלס עם פסיכוטיים יחד עם פרידה פרום רייכמן, קיבלתי את הלינק לסרט על בסיס ספרה של ג'ואן גרינברג, מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים:
זה היה אחרי שהתבלבלנו וניסינו להיזכר איך קוראים לסרט של היצ'קוק בו אינגריד ברגמן היא פסיכואנליטיקאית שמטפלת בגרגורי פק, סרט נהדר:
אבל אחרי צפייה במעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים, אני יכול להגיד שהוא אמנם מזכיר את האכסניה האלפינית בסרטו היצ'קוק, אך באותה מידה הוא מתכתב עם תמונת התשליל שלו, בקן הקוקיה של קובריק:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה