יום שבת, 21 בנובמבר 2015

"הלא מודע" (1915) - סיכום דיון על מאמרו של פרויד



הפוסט הזה הוא סיכום של מפגש של החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. השנה אנחנו נקרא פרויד. אבי ריבניצקי, הנחה אותנו בבחירת המאמרים הראשונים לסילבוס. המאמר הראשון שנקרא הוא מאמרו של פרויד "הלא מודע" משנת 1915. במפגש שסיכמתי, דיברנו על חציו הראשון של המאמר.



אפתח במרמור: המאמר תורגם לעברית במסגרת הספר "מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות", בשנת 1968, של הוצאת דביר. התרגום לעברית הוא נורא. ל"התעוררות הדחף" המתרגם קורא "רחש-יצר". ל"מחשבה" המתרגם בחר את התרגום "מוצג". ל"אפקט" הוא תקע "היפעלות". ומשום מה "טופוגראפי" זה "טופי" בעיניו. ככה יוצא משפט סתום כמו "במודל הטופי, רחש היצר מוביל להיפעלות, וכאשר זו אינה מקושרת למוצג הרי שהיא מובילה לחרדה". מזל שחרדה זה חרדה.

התרגום לאנגלית הרבה יותר טוב וכולל הערות תרגום של ג'יימס סטרייצ'י. סטרייצ'יק חביבנו אומר שבסביבתו של פרויד היה כר פורה לרעיון הלא מודע. רעיונותיו של הרברט היו הבולטים, ונלמדו באקדמיה בה למד פרויד, ורעיון הלא מודע מופיע ברעיונותיו של הרברט (Herbart). סטרייצ'י מתאר שפרויד ניסה לבסס פסיכולוגיה פיזיולוגית, שנסמכת על הגוף, אך הוא מתייאש מכך ופונה לנפשי. במאמר קודם פרויד מסביר שמהות ההדחקה אינה להרוס את הרעיון הלא מודע אלא למנוע מודעות. אין חפיפה בין הלא מודע לבין המודחק, יש דברים מודחקים בלא מודע, אך הם אינם כולו.

פרויד מתחיל בהצדקת קיומו של הלא מודע. סטרייצ'י אומר שפרויד מעולם לא ויתר על מלאכת השכנוע הזו. יש נחיצות לדבר עליו כי אם נסתכל על כלל ההתנהגות ומגוון מחשבותיו של האדם, יש דברים שלא נמצא להם רציפות לוגית אלא אם נניח את קיומו של הלא מודע. אם נניח את קיומו של הלא מודע נמצא פשר של הרבה דברים שלא ניתן להבין בלעדיו. חלקם הם פליטות פה, חלקם חלומות, חלקם התנהגויות נוירוטיות.

אם אתם רוצים להגיד שכל הנפשי הוא מודע זה לא מחזיק מים. יש דברים שלא כל הזמן מודעים. המודעות לא מחזיקה כל הזמן את הכל. ישנם דברים שהם במצב חבוי, ואינם נמצאים במודעות. זהו הסמוך למודע, גם כשאין צורך בהדחקה, הרי שהקשב שלנו אינו קולט את כל מה שאנחנו יודעים בבת אחת. לכן לא כל הנפשי הוא המודע. ההנחה שרק מה שאני קולט זה מה שקיים היא מוטעית. ישנו מצב חביון. פרויד מתדיין עם הנחה רווחת שמניחה שהנפשי כולו בתוך המודעות. פרויד מראה שדווקא יש דברים שנכנסים ויוצאים מהמודעות בלי קשר להדחקה.

פרויד מאתגר את עצמו שוב בטענה אפשרית שישנם שיירי אירועים גופניים כלשהם שעולים למודעות. אבל פרויד טוען שזה הנפשי הלא מודע שמפעיל את הגוף. ניסינו להבין את זה: אולי זה כמו שאומרים שטראומה נחרתת בגוף, ואולי הכוונה שהיא נשארת גולמית ברשמי החושים, ולא עוברת הסמלה ואינה מקבלת משמעויות שניתן להתייחס אליהן. אולי הכליות והכבד מתקשרים זה עם זה ומתבטאים במחשבות לא צפויות ולא מוסברים. ואולי הוא מתפלמס עם תפיסה נוירולוגית, שהביוכימיה של המוח מבעבעת בצורה לא צפויה ומהמכאניקה הביולוגית הזו צצים רעיונות לא צפויים. כך ניתן לכאורה לדלג מעבר להצדקה של קיומו של מבנה עומק לא מודע, המקשר בין מחשבות לא קשורות לכאורה.

פרויד מתאר כי מאחורי ההתנגדויות הללו ישנה הנחה שהנפשי הוא המודע.

פרויד עוסק בהשתייכות למערכת המודע והלא מודע, ולא למודעות. מה שמבחין בין מעשה נפשי מודע ומעשה נפשי לא מודע שהם שקולים בינהם, שמה שמפריד בינהם זה המודעות בלבד. הרהור שלנו: מחשבות מתחילות בלא מודע. משהו נקלט ברמה נמוכה של תפיסה. זה עובר רמה מסויימת של קשב, צנזור, לפני המעבר למודעות. אבל כשאנחנו מדברים זה עם זה האם הקלט עובר קודם בלא מודע או שמגיע ישירות למודע?

פרויד אומר: אני יודע שלי יש מודעות, אבל כיצד אני יודע שלאחרים יש גם מודעות? אני משליך על האחר שהוא כמוני. ככל שהאחר יותר דומה לנו נניח שיש לו מודעות. התחלנו בהשלכת נפש על כל העולם, אך עם התפתחות הביקורת המדעית, אנחנו פחות חושבים כך היום על עצמים דוממים, לא בטוחים לגבי חיות, וחושבים די בבטחה שיש לבני אדם מודעות. לא ניתן לדעת שלאדם אחר יש תודעה, אבל מסיקים לפי ההתנהגות. אם בטוחים כל כך שיש לאנשים אחרים יש תודעה, ושאנחנו מסוגלים לפרש התנהגויות שהוא אינו מודע להם. אני מתבונן בהתנהגויות האחר ומזהים דפוס תוקפני וניתן להסיק ממנו איזשהו הקשר סובייקטיבי כמו טינה כלפי אנשים בסביבה. האדם עצמו אינו מודע להקשר הסובייקטיבי הזה. אם אתייחס ללא מודע שלי כתודעה של אדם אחר שאינו אני, אני גם אוכל לעשות את החיבורים הללו ולהסיק איך המיינד שלי פועל.

אבל בלא מודע יש כל מיני יצרים, חלקם סותרים זה את זה ופועלים בלי תיאום ואז אפשר כבר להניח מספר תודעות רבות באדם. אבל פרויד טוען שזה לא תודעות רבות בתוכנו אל מעשי נפש שונים בלא מודע. לא באמת מדובר על תודעות זרות מרובות או תודעה כפולה, אלא מציאותם של מעשים נפשיים נעדרי תודעה. אלו רחשי יצר שונים שיש להם מטרות שונות וניסיונות שונים לשנע קתקסיס ולהגיע למטרה אחרת.

פרויד מסביר שלפי קאנט אנחנו לא חווים את המציאות כפי שהיא באמת, אלא רק דרך איברי החושים שלנו. ובאותה מידה אנחנו יכולים לחוות את העולם הנפשי שלנו רק דרך התודעה שלנו. ומזלנו שעם הפסיכואנליזה אנחנו יכולים להגיע יותר עמוק לחווית העולם הפנימי יותר משנוכל אי פעם לדעת את העולם החיצון. אנחנו מסמילים את העולם ובחיפצון של העולם שלנו אנחנו גוזרים הרבה מאוד מהמציאות. זה כמו שבראיית דו מימד רואים חלק מאוד מצומצם מהמציאות שניתן לראות בתלת מימד. אולי יש יצורים שרואים ארבעה מימדים, או שרואים רחוק יותר. והעולם נראה אחרת, והרבה מציאות נוספת נגלית לנו. באותו אופן אנחנו רואים את העולם הנפשי דרך הפריזמה של המודעות. אם לא היינו מוגבלים דרך הפריזמה של המודעות, היינו יכולים לחוות את הדחפים והרגשות בצורה אחרת. או לחלופין, אנחנו מצרים מאוד את המציאות של הדחפים והרגשות כשאנחנו מתרגמים אותם לתפיסה המודעת שלהם. קונספט ה"אהבה" מצמצם מאוד את כל הרעיונות והרגשות והדחפים הכרוכים במושג זה. אנחנו מבינים את המערכת הלא מודעת דרך המערכת המודעת, והיא מתעוותת דרך הלוגיקה והכלים של המערכת המודעת. קצת מזכיר את ביון.

ישנן המערכות המודע (Cs), הלא מודע (Ucs), והסמוך למודע (Pcs). בסמוך למודע ובמודע יש יותר דמיון במאפיינים האקטים הנפשיים. בלא מודע יש מאפיינים שונים מהמוכרים לנו בחשיבה המודעת. הפסיכואנליזה מתייחסת למערכות נפשיות אלו, וכך התרחקה מהפסיכולוגיה התיאורית. הפסיכואנליזה נבדלת מהפסיכולוגיה בכך שהיא מתארת את הדינאמיות של הנפש, ומסווגת באופן טופוגראפי אקטים מנטליים לפי מערכת מודעת ולא מודעת. הפסיכואנליזה מתייחסת לתנועה של החומר הנפשי בין רבדים שונים.

פרויד תוהה האם המעבר מהלא מודע למודע הוא העתק-הדבק, או גזור-הדבק. האם נותר עותק של הרעיון שנעשה מודע בלא מודע? אם זה גזור-הדבק, אז העותק הלא מודע לא ממשיך לפעול פעולתו ולהשפיע על ההתנהגות. כמה הרד דיסק יש לנו? פרויד טוען שהלא מודע לא נמחק. כשאתה מפרש למטופל משהו שהוא אינו מודע לו, דבר זה לא הופך למודע, כי יש הבדל בין לשמוע משהו לבין לחוות אותו. אגב, לפי פרויד הפרשנות היא ניחוש. הרעיון המודחק שפורש רק חוזר ונשלל על ידי התנגדות המטופל. כדי לוותר את ההדחקה יש לקשר בין הרושם המודע לזכר הלא מודע.

דחף הוא תמיד לא מודע, אבל יש לו רעיון מקושר אליו שדרכו הוא להיהפך למודע. אין רגש לא מודע. רגש הוא בהכרח נחווה. אבל אנחנו מכירים כעס לא מודע, אהבה לא מודעת, אשמה לא מודעת. הרגש יכול להיחוות ישירות. אבל הוא יכול גם להיחוות באופן שמקושר לרעיון אחר, ולעיתים הפוך – אהבה למושא אהבה אסור יכולה להתחלף בשנאה – ואז עוצמת הרגש נשמרת אך הרעיון המקורי מודחק ורעיון חלופי מקושר לחוויה. או שהרגש נחווה והרעיון המקושר אליו מודחק (ואז ישנו רגש ללא רעיון – ואז הוא נחווה כחרדה).

מטרת ההדחקה לגדוע התפתחות האפקט, והאפקט נשאר פוטנציאל בלתי ממומש. בעברית של שנת הוצאת דביר 1968: אתחלתא-בכוח. בניגוד לאפקט מודחק שנמצא בלא מודע כפוטנציאל התחלתי, רעיון מודחק כמבנה שלם. כשאנחנו מפרשים ומעלים את האפקט אל המודע, הוא מתפתח. לאפקט הלא מפותח שנגדע באיבו, אנחנו קוראים אפקט לא מודע, בעגה מרושלת.

מחשבות הן היקשרות אנרגטית או היטענות אנרגטית (קטקסיס) לשאריות זכרונות. רגשות ואפקט הם פורקן אנרגטי (קתרזיס) שמתבטאים בתחושות החושיות. רעיונות יכולים להיות מודעים או לא מודעים, בעוד שרגשות ואפקט הם לא אחיזות אנרגיה אלא פירקון של אנרגיה. הרגש קורה כשהאנרגיה מתפרקת. לכן חווים את הרגש בהכרח. רגשות הם חולפים יותר מרעיונות. רגשות זה התפרקות של אנרגיה ולא אחיזה של אנרגיה ולכן הם לא יכולים להיות לא מודעים.

התעוררות הדחף גורמת לאפקט. אפקט מחולק לשני מופעים שונים – האחד הוא כפירקון מוטורי, כדי לשנות את מה שקורה בפנים (בתוך הגוף). אולי כמו אקטינג אאוט אלים או מין. הסוג השני של ההתפעלות הוא ניעות לשם שינוי בעולם החיצוני. אולי הראשון הוא כמו לאכול שוקולד כדי להפיג חרדה, והשני הוא לרצוח את השכן המרעיש כדי להפיג את המועקה שהוא גורם. ההדחקה עוזרת להתמודד עם זה שהגוף עושה דברים לא רצויים. כשמערכת המודע שמורת על ההתפעלות והניעות האדם בריא. כושר האפקט מתבטא בפירקון מוטורי, כמו בהפרשה פנימית של הורמונים כיפיים בתוך הגוף, לשם שינוי של גוף עצמו ללא קשר לעולם החיצוני. הניעות מתבטאת בפעולות חיצוניות לשם שינוי בעולם החיצוני. כלומר, יש התעוררות דחף שגורם להצטברות אנרגיה ואז יש שתי דרכים לפרוק אותה – אחת היא בפרקון מוטורי, או דרך פעולה על העולם החיצוני. הדחקה מתערבת בין הדחף לבין האפקט.

בנוירוזה אז מערכת המודע שולטת על הפריקה. במצבים פסיכוטיים אין שליטה איתנה על התנועה. שליטתה של מערכת המודע בהתפתחות האפקט היא פחות מווסתת – כלומר, אנחנו לא שולטים על הפרשות האינסולין בכבד, אבל כן יכולים שלא לתת אגרוף למי שמעצבן אותנו. ההתפתחות של האפקט בתוך הגוף אינה נשלטת. אצל הנוירוטים יש שליטה גבוהה יותר על היכולת לנוע (מאשר אצל פסיכוטים).

בנוירוזה התפתחות האפקט בלא מודע עוברת לייצוג במודע. ההתעוררות הזו יכולה להישאר לא מודעת וללא רעיון מודע, וכך יש רק חרדה שנחוות בלי רעיון מודע. בשעת ההדחקה ניתק האפקט לבין הרעיון. לעיתים ישנו רעיון חלופי במקום הרעיון המקורי.

מהי הדחקה בעיקרה? סילוק אנרגיה ממערכת המודע והיוותרות או החלפה של מערכת לא מודע. האחיזה נשארת בתוך הלא מודע. הרעיון המודחק ממשיך להיות בעל השפעה במערכת הלא מודע. לכן האנרגיה שלא לא מסולקת. מהרעיון שעבר הדחקה נשללת האחיזה של האנרגיה הסמוכה למודעת השייכת למערכת הסמוך למודע. מערכת הלא מודע החזיקה אפקט, הוא קיבל רעיון והתחיל ללכת למודע. ההדחקה היא תקיפת המשיכה למודע, והישאבות חזרה ללא מודע.

במקרה שיש רעיון שהתחיל במערכת הלא מודע ומעולם לא היה במערכת המודע, זו הדחקה ראשונית. זה משהו שאף פעם לא הגיע למודעות.
יש גם אנטיקטקסס. זה שהדחקת משהו לא אומר שהוא לא יצא שוב פעם. צריך משהו שידחוק ואז גם ישמר את ההדחקה. יש לנו צורך בתהליך שבהדחקה הראשונית הוא מקיים את ההדחקה, ובמקרה של הדחקה שניונית הוא שוקד על המשכה. באמצעות האנטיקטקסס מערכת הסמוך למודע מונעת את עליית המודחק. זה השקעת המאמץ המתמיד הכרוכה בהדחקה הראשונית, ובתהליך ההדחקה המשני, יש גם סילוק של הסמוך למודע. האנרגיה שניסתה לאחוז ברעיון בסמוך למודע, היא גם האנרגיה שהופכת לאנטיקטקסס.

לכאן הגענו. בשבוע הבא נמשיך. ונקרא גם את הנספחים של סטרייצ'יק.

אין תגובות:

פרסום תגובה