לא כתבתי כבר הרבה זמן, כי הצבתי לעצמי רף גבוה מדי, חשבתי לכתוב רק דברים משלי, ובשביל זה צריך לפתח ולזקק רעיונות ושום דבר לא נכתב. אז הנה איזה פוסט "יומני היקר" בו אכתוב גם על כלמיני דברים חצי אפויים בלי בושה. הו מי אתם קוראים שממשיכים לקרוא אחרי כזו הורדת ציפיות?
אז אתמול הייתי בכנס של תולעת ספרים לכבוד השקת תרגום חדש לספר של פוקו "לפקח ולהעניש". פרופ' אילנה ארבל הסבירה את הספר ודחסה הרבה רעיונות תוך כדי סדר ובהירות. פוקו טוען שהפעלת כוח פיזי מהשלטון על הנתינים היא נחלת המשטר המונרכי, ושבדמוקרטיה הכוח מבוזר ומופעל על ידי האזרחים כלפי עצמם. רעיון הפאנאופטיקון מתאר כלא בו האסירים לא רואים זה את זה, והשומר תמיד יכול להציץ עליהם מבלי שהם ידעו זאת, וכך האסירים מניחים שהסוהר תמיד מסתכל עליהם ומתחילים להתנהל כאילו הם תמיד תחת מבט בוחן וממשטר. במקום כוח פיזי המוקיע וכולא את הבעיות של החברה, עם הקידמה האנושית ועליית הדמוקרטיה, התפתחו כוחות נרמול עצמיים, שמשמשים כאזיקים שכל סובייקט מפעיל כלפי עצמו. הסובייקט כך הופך למקור של הכרת העולם וגם למכפיף את עצמו. ד"ר יואל רגב דיבר אחר כך בלהט על כך שפוקו נמנה על גישות חברתיות הרואות ריבוי מאבקים, ולא מניחות מראש שכל חוליי החברה נובעים מדיכוי מעמדי או מדיכוי מגדרי וכו'. רגב הסביר שיש משהו מדכא בעצם המחשבה על ריבוי מאבקים, שאין אוייב אחד, ושכל התקדמות במאבק אחד משרתת דיכוי אחר. אך הוא הציע שפוקו אינו מציע רק להניח שיש הרבה כוחות מדכאים ולהיכנס לדיכאון, אלא גם לבדוק כל מקרה לגופו ולהיווכח מהם אותם כוחות מדכאים, ואז, אמנם פוקו לא אומר איך, אבל אפשר לפעול כנגד אותם כוחות שגילינו במציאות.
תמיד מפליא אותי כשאני מבין משהו לגבי פוקו, או לגבי צרפתים בכלל, ואני תמיד תוהה אם זה אומר שבאמת הבנתי. כלומר, האם באמת כל ההרצאה הייתה על איך שפייסבוק ממשטר יחסים בין אנשים ואף אחד לא רצה להגיד את זה כי זה נשמע ברור מדי? ולמה לא מדברים על מטריקס ומשחקי הכס בהרצאות פילוסופיות? אני כמעט בטוח שכולם חושבים את זה ואף אחד לא אומר....
לפני ההרצאה בדקתי את מזא"ה 9, דלת ליד, כדי לראות אם המיקום יכול להתאים למטריצת חלימה חברתית שאנחנו מתכננים לחודש הבא. ואחרי ההרצאה קניתי את התרגום החדש של תולעת ספרים לספר של ג'ון סטיינר "לראות ולהיראות", וגם החלטתי לשחרר מלא כסף מהכיס ולהירשם לכנס ההשקה של התרגום בעוד שבועיים בהשתתפות פרופ' רחל בלס ושוקי דורבן.
אז התחלתי לקרוא ובמבוא של רוי שייפר לספר, הוא מסביר שסטיינר, הריהו קלייניאני לונדוני מהגדולים, משלב במאמרים שבספר הזה בין גישה קלייניאנית לבין גישה קוהוטיאנית בנושא נרקיסיזם, שתי גישות שלרוב הן מנוגדות. בהפשטה גסה (ולא מאוד מושכלת) אגיד שהגישה הקלייניאנית לנרקיסיזם מדברת על ריבוי מקומות כמו-גיאוגרפיים בנפש, על כך שהמטופל משאיר את עצמו מחוץ להישג ידו של המטפל, ועל האופן בו המטופל נמנע מלהיות במגע רגשי חי עם המטפל; בעוד שהגישה הקוהוטיאנית מדברת על חוויה בלתי נראית של המטופל, על כך שהוא צריך להיראות ולתפוס מקום ביחסים עם אחרים. אם כן יש בגישה הקלייניאנית מעין ביקורת על המטופל הנרקיסיסטי, והטלת אחריות עליו, שמשום מה הוא בוחר שלא להיות במגע רגשי עם המטפל שמולו. בגישה הקוהוטיאנית יש הבנה גדולה של חוסר הרצון של המטופל להיחשף בפני עולם שאינו מקבל אותו כפי שהוא, והמטפל שוב ושוב מתנצל בפני המטופל על כך שלא הבין אותו כראוי. הגישה הקלייניאנית מבקרת את הגישה הקוהוטיאנית ובין השורות הביקורת נשמעת כמו "boo-hoo, אז לא רואים אותך, grow up, לא מתנצלים!". מצד שני הגישה הקלייניאנית המייחסת לתינוקות סדיזם (במובן מסויים) נשמעת די קשוחה ומפחידה (למי שלא רואה אותה מבפנים), וכל הרעיון של לבחור להיות לא מובן ולא ממומש נשמע לא הגיוני לגישות הומניסטיות שאינן מניחות את קיומו של קונפליקט פנימי. בכל מקרה, סטיינר עושה אינטגרציה של שתי הפרספקטיבות היריבות כשהוא אומר שנרקיסיזם זה סוג של התחבאות במקום נפשי פנימי, שלא מאפשרת למטופל לראות את האנשים סביבו כשלמים (ולא להכחיש היבטים לא נוחים שלהם), וגם לא מאפשרת לסביבה לראות את המטופל (ולהבין כמה הוא מאויים על ידיה).
סטיינר מדבר על הבושה המתעוררת מול מבט המטפל ככל שהמטופל מגיח ממחבואו הנפשי. הוא אומר שקלייניאנים מזניחים את העיסוק בבושה. תהיתי למה. חשבתי אולי בגלל שבושה היא רגש חברתי, והקלייניאנים רואים את מקור הרגשות הקשים בקונפליקט פנימי, אז הבושה קצת מסבכת אותם. לחלופין, חשבתי שהם אומרים כל כך הרבה גסויות למטופלים במסגרת פירושים, שאולי הם יוצרים אווירה שאין במה להתבייש. אני זוכר שפעם כשהייתי קטן בא חשמלאי הביתה ובדיוק יצאתי מהמקלחת, וניסיתי להתחבא כי התביישתי שהוא יראה אותי ערום, ואבא שלי אמר לי בנונשלנטיות שאין מה להתבייש, והמשפט הזה הוא חלק מחוויית הבושה, ככה שאני לא יודע אם זה שהמטפל לא מתבייש אומר שהמטופל לא מתבייש.
בכל מקרה, רציתי לכתוב רק מחשבה על בושה ומשולשות. משולשות זה מה שקורה כשהאב מפריד את הדיאדה אם-תינוק באמצעות הפרספקטיבה שלו מהצד. חוסר יכולת למשולשות היא חוסר יכולת נפרדות. סטיינר מדגיש שבושה מלווה את חוויית הנפרדות. כלומר, יכול להיות שאני אהיה בקשר עם אדם אחר, ואני לא אתבייש כי אני לא אחווה נפרדות ביננו, או שאני כן אתבייש כי אני כן אחווה נפרדות. בחווייה חסרת נפרדות יש רק שניים - סובייקט ואובייקט. בחוויה עם נפרדות יש חוויה של שלושה - סובייקט ושני אובייקטים. כלומר, כשאני חווה נפרדות, אני חווה את האובייקט שהוא אני בנוסף לאובייקט שהוא האחר. בכך שאני חווה את עצמי כאובייקט אני מבין שגם האובייקט האחר הוא בעצם סובייקט כמוני (שחווה אותי ואת עצמו כאובייקטים במצב שהוא חווה נפרדות, או שחווה את עצמו כסובייקט ואותי כאובייקט במצב של חוסר נפרדות). בושה היא המבט שלי על עצמי בעיניו של אחר, ולכן היא כוללת מבט שלי על עצמי כאובייקט, והכרה בסובייקטיביות של האחר. זה רגש יותר מתקדם מפחד לדוגמא, שיכול לכלול רק סובייקט מאויים ואובייקט מאיים, מבלי להכיר בסובייקטיביות של חוויית האיום. כך ניתן להבין חוסר בושה, לדוגמא באקסהיביציוניזם, כמתקפה על נפרדות, כשהאקסהיביציוניסט מנסה מצד אחד להפוך לאובייקט ולבטל את הסובייקטיביות של עצמו, ומצד שני האקסהיביציוניסט מנסה לזעזע את הסובייקטיביות של המביט בו וכך לשלוט בה ולהפוך את המביט מסובייקט לאובייקט. בתחילת הספר לפחות, סטיינר מחבר בין בושה והשפלה כשתי דרגות חומרה שונות של אותה חוויה, ואומר שלבושה יש מימד פרנואידי. אני לא בטוח בכך. נראה לי שהשפלה היא חוויה פרנואידית של בושה, כלומר בושה בלי משולשות, ואין בה תפיסה של סובייקטיביות, אלא תפיסה קונקרטית יותר של תוקפן וקרבן, כשמישהו כופה עליי חשיפה קונקרטית.
אם צריך שיצא משהו טוב מכל הפוסט הזה, הנה משהו אופטימי יותר וברור יותר על בושה שמאוד מאוד כדאי לכם לראות:
חוצמזה אני מבשל בראשי עוד שני פוסטים שקשורים יותר לרעיונות על קואוצ'ינג, אחד על הגדרת צרכים בקואוצ'ינג (עם קצת התייחסות לפירמידה של מאסלוב), ושני על בשלות נפשית (עם קצת התייחסות לילד המחונן של אליס מילר), ואיך קואוצ'ינג הוא סוג של דילוג עליה, ומה מאפשר לדלג עליה לפעמים. אני מקווה שאבשיל לכתוב אחד מהם מחר ושאף צורך אחר לא ידרוס לי את המוטיבציה.
חוץ מזה סיימתי עכשיו סוג של סמסטר קיץ בקבוצת קריאה ותרגול של טיפול מבוסס מיינדפולנס, וגם בעצמי התחלתי לתרגל יותר ויותר. יש אפליקציה מאוד נחמדה עם מדיטציות מונחות. בפגישת הנחייה שהייתה לנו עם ד"ר עודד ארבל שלשום הוא דיבר על האיכויות הטיפוליות שמיינדפולנס מטפח, כמו להקשיב למישהו ולחפש את הייחודיות שלו ולא לנסות לתייג אותו בקטגוריות. אז עשינו תרגיל בו סיפרנו אחד לשני סיפור רגשי, וכל פעם שהמאזין מצא שהסיפור מזכיר לו משהו מוכר הוא עצר וביקש לשמוע מהתחלה או בדרך אחרת. התוצאה הייתה שכל פעם שצצו הזדהויות או קטלוגים או מקומות בהם המאזין יודע כבר על מה מדובר, הסיפור התחיל מחדש, ונעשה מפורט יותר וחד פעמי יותר. כך במקום להגיד "חבר שלי" אפשר להגיד, "נחום, שהוא חבר מאוד קרוב ללב שלי, כי הוא לימד אותי לנגן באנג'ו בפינות רחוב וכך השגתי תרומות לכלייה". יעני להפוך את הסיפור לפחות היילייטים ופחות קלישאות ופחות "ידה ידה ידה" ויותר תיאורים ספצפייים חיים.
אז אתמול הייתי בכנס של תולעת ספרים לכבוד השקת תרגום חדש לספר של פוקו "לפקח ולהעניש". פרופ' אילנה ארבל הסבירה את הספר ודחסה הרבה רעיונות תוך כדי סדר ובהירות. פוקו טוען שהפעלת כוח פיזי מהשלטון על הנתינים היא נחלת המשטר המונרכי, ושבדמוקרטיה הכוח מבוזר ומופעל על ידי האזרחים כלפי עצמם. רעיון הפאנאופטיקון מתאר כלא בו האסירים לא רואים זה את זה, והשומר תמיד יכול להציץ עליהם מבלי שהם ידעו זאת, וכך האסירים מניחים שהסוהר תמיד מסתכל עליהם ומתחילים להתנהל כאילו הם תמיד תחת מבט בוחן וממשטר. במקום כוח פיזי המוקיע וכולא את הבעיות של החברה, עם הקידמה האנושית ועליית הדמוקרטיה, התפתחו כוחות נרמול עצמיים, שמשמשים כאזיקים שכל סובייקט מפעיל כלפי עצמו. הסובייקט כך הופך למקור של הכרת העולם וגם למכפיף את עצמו. ד"ר יואל רגב דיבר אחר כך בלהט על כך שפוקו נמנה על גישות חברתיות הרואות ריבוי מאבקים, ולא מניחות מראש שכל חוליי החברה נובעים מדיכוי מעמדי או מדיכוי מגדרי וכו'. רגב הסביר שיש משהו מדכא בעצם המחשבה על ריבוי מאבקים, שאין אוייב אחד, ושכל התקדמות במאבק אחד משרתת דיכוי אחר. אך הוא הציע שפוקו אינו מציע רק להניח שיש הרבה כוחות מדכאים ולהיכנס לדיכאון, אלא גם לבדוק כל מקרה לגופו ולהיווכח מהם אותם כוחות מדכאים, ואז, אמנם פוקו לא אומר איך, אבל אפשר לפעול כנגד אותם כוחות שגילינו במציאות.
תמיד מפליא אותי כשאני מבין משהו לגבי פוקו, או לגבי צרפתים בכלל, ואני תמיד תוהה אם זה אומר שבאמת הבנתי. כלומר, האם באמת כל ההרצאה הייתה על איך שפייסבוק ממשטר יחסים בין אנשים ואף אחד לא רצה להגיד את זה כי זה נשמע ברור מדי? ולמה לא מדברים על מטריקס ומשחקי הכס בהרצאות פילוסופיות? אני כמעט בטוח שכולם חושבים את זה ואף אחד לא אומר....
לפני ההרצאה בדקתי את מזא"ה 9, דלת ליד, כדי לראות אם המיקום יכול להתאים למטריצת חלימה חברתית שאנחנו מתכננים לחודש הבא. ואחרי ההרצאה קניתי את התרגום החדש של תולעת ספרים לספר של ג'ון סטיינר "לראות ולהיראות", וגם החלטתי לשחרר מלא כסף מהכיס ולהירשם לכנס ההשקה של התרגום בעוד שבועיים בהשתתפות פרופ' רחל בלס ושוקי דורבן.
אז התחלתי לקרוא ובמבוא של רוי שייפר לספר, הוא מסביר שסטיינר, הריהו קלייניאני לונדוני מהגדולים, משלב במאמרים שבספר הזה בין גישה קלייניאנית לבין גישה קוהוטיאנית בנושא נרקיסיזם, שתי גישות שלרוב הן מנוגדות. בהפשטה גסה (ולא מאוד מושכלת) אגיד שהגישה הקלייניאנית לנרקיסיזם מדברת על ריבוי מקומות כמו-גיאוגרפיים בנפש, על כך שהמטופל משאיר את עצמו מחוץ להישג ידו של המטפל, ועל האופן בו המטופל נמנע מלהיות במגע רגשי חי עם המטפל; בעוד שהגישה הקוהוטיאנית מדברת על חוויה בלתי נראית של המטופל, על כך שהוא צריך להיראות ולתפוס מקום ביחסים עם אחרים. אם כן יש בגישה הקלייניאנית מעין ביקורת על המטופל הנרקיסיסטי, והטלת אחריות עליו, שמשום מה הוא בוחר שלא להיות במגע רגשי עם המטפל שמולו. בגישה הקוהוטיאנית יש הבנה גדולה של חוסר הרצון של המטופל להיחשף בפני עולם שאינו מקבל אותו כפי שהוא, והמטפל שוב ושוב מתנצל בפני המטופל על כך שלא הבין אותו כראוי. הגישה הקלייניאנית מבקרת את הגישה הקוהוטיאנית ובין השורות הביקורת נשמעת כמו "boo-hoo, אז לא רואים אותך, grow up, לא מתנצלים!". מצד שני הגישה הקלייניאנית המייחסת לתינוקות סדיזם (במובן מסויים) נשמעת די קשוחה ומפחידה (למי שלא רואה אותה מבפנים), וכל הרעיון של לבחור להיות לא מובן ולא ממומש נשמע לא הגיוני לגישות הומניסטיות שאינן מניחות את קיומו של קונפליקט פנימי. בכל מקרה, סטיינר עושה אינטגרציה של שתי הפרספקטיבות היריבות כשהוא אומר שנרקיסיזם זה סוג של התחבאות במקום נפשי פנימי, שלא מאפשרת למטופל לראות את האנשים סביבו כשלמים (ולא להכחיש היבטים לא נוחים שלהם), וגם לא מאפשרת לסביבה לראות את המטופל (ולהבין כמה הוא מאויים על ידיה).
סטיינר מדבר על הבושה המתעוררת מול מבט המטפל ככל שהמטופל מגיח ממחבואו הנפשי. הוא אומר שקלייניאנים מזניחים את העיסוק בבושה. תהיתי למה. חשבתי אולי בגלל שבושה היא רגש חברתי, והקלייניאנים רואים את מקור הרגשות הקשים בקונפליקט פנימי, אז הבושה קצת מסבכת אותם. לחלופין, חשבתי שהם אומרים כל כך הרבה גסויות למטופלים במסגרת פירושים, שאולי הם יוצרים אווירה שאין במה להתבייש. אני זוכר שפעם כשהייתי קטן בא חשמלאי הביתה ובדיוק יצאתי מהמקלחת, וניסיתי להתחבא כי התביישתי שהוא יראה אותי ערום, ואבא שלי אמר לי בנונשלנטיות שאין מה להתבייש, והמשפט הזה הוא חלק מחוויית הבושה, ככה שאני לא יודע אם זה שהמטפל לא מתבייש אומר שהמטופל לא מתבייש.
בכל מקרה, רציתי לכתוב רק מחשבה על בושה ומשולשות. משולשות זה מה שקורה כשהאב מפריד את הדיאדה אם-תינוק באמצעות הפרספקטיבה שלו מהצד. חוסר יכולת למשולשות היא חוסר יכולת נפרדות. סטיינר מדגיש שבושה מלווה את חוויית הנפרדות. כלומר, יכול להיות שאני אהיה בקשר עם אדם אחר, ואני לא אתבייש כי אני לא אחווה נפרדות ביננו, או שאני כן אתבייש כי אני כן אחווה נפרדות. בחווייה חסרת נפרדות יש רק שניים - סובייקט ואובייקט. בחוויה עם נפרדות יש חוויה של שלושה - סובייקט ושני אובייקטים. כלומר, כשאני חווה נפרדות, אני חווה את האובייקט שהוא אני בנוסף לאובייקט שהוא האחר. בכך שאני חווה את עצמי כאובייקט אני מבין שגם האובייקט האחר הוא בעצם סובייקט כמוני (שחווה אותי ואת עצמו כאובייקטים במצב שהוא חווה נפרדות, או שחווה את עצמו כסובייקט ואותי כאובייקט במצב של חוסר נפרדות). בושה היא המבט שלי על עצמי בעיניו של אחר, ולכן היא כוללת מבט שלי על עצמי כאובייקט, והכרה בסובייקטיביות של האחר. זה רגש יותר מתקדם מפחד לדוגמא, שיכול לכלול רק סובייקט מאויים ואובייקט מאיים, מבלי להכיר בסובייקטיביות של חוויית האיום. כך ניתן להבין חוסר בושה, לדוגמא באקסהיביציוניזם, כמתקפה על נפרדות, כשהאקסהיביציוניסט מנסה מצד אחד להפוך לאובייקט ולבטל את הסובייקטיביות של עצמו, ומצד שני האקסהיביציוניסט מנסה לזעזע את הסובייקטיביות של המביט בו וכך לשלוט בה ולהפוך את המביט מסובייקט לאובייקט. בתחילת הספר לפחות, סטיינר מחבר בין בושה והשפלה כשתי דרגות חומרה שונות של אותה חוויה, ואומר שלבושה יש מימד פרנואידי. אני לא בטוח בכך. נראה לי שהשפלה היא חוויה פרנואידית של בושה, כלומר בושה בלי משולשות, ואין בה תפיסה של סובייקטיביות, אלא תפיסה קונקרטית יותר של תוקפן וקרבן, כשמישהו כופה עליי חשיפה קונקרטית.
אם צריך שיצא משהו טוב מכל הפוסט הזה, הנה משהו אופטימי יותר וברור יותר על בושה שמאוד מאוד כדאי לכם לראות:
חוצמזה אני מבשל בראשי עוד שני פוסטים שקשורים יותר לרעיונות על קואוצ'ינג, אחד על הגדרת צרכים בקואוצ'ינג (עם קצת התייחסות לפירמידה של מאסלוב), ושני על בשלות נפשית (עם קצת התייחסות לילד המחונן של אליס מילר), ואיך קואוצ'ינג הוא סוג של דילוג עליה, ומה מאפשר לדלג עליה לפעמים. אני מקווה שאבשיל לכתוב אחד מהם מחר ושאף צורך אחר לא ידרוס לי את המוטיבציה.
חוץ מזה סיימתי עכשיו סוג של סמסטר קיץ בקבוצת קריאה ותרגול של טיפול מבוסס מיינדפולנס, וגם בעצמי התחלתי לתרגל יותר ויותר. יש אפליקציה מאוד נחמדה עם מדיטציות מונחות. בפגישת הנחייה שהייתה לנו עם ד"ר עודד ארבל שלשום הוא דיבר על האיכויות הטיפוליות שמיינדפולנס מטפח, כמו להקשיב למישהו ולחפש את הייחודיות שלו ולא לנסות לתייג אותו בקטגוריות. אז עשינו תרגיל בו סיפרנו אחד לשני סיפור רגשי, וכל פעם שהמאזין מצא שהסיפור מזכיר לו משהו מוכר הוא עצר וביקש לשמוע מהתחלה או בדרך אחרת. התוצאה הייתה שכל פעם שצצו הזדהויות או קטלוגים או מקומות בהם המאזין יודע כבר על מה מדובר, הסיפור התחיל מחדש, ונעשה מפורט יותר וחד פעמי יותר. כך במקום להגיד "חבר שלי" אפשר להגיד, "נחום, שהוא חבר מאוד קרוב ללב שלי, כי הוא לימד אותי לנגן באנג'ו בפינות רחוב וכך השגתי תרומות לכלייה". יעני להפוך את הסיפור לפחות היילייטים ופחות קלישאות ופחות "ידה ידה ידה" ויותר תיאורים ספצפייים חיים.
