יום שישי, 12 ביולי 2013

הערות על "שימושים אקספרסיביים בהעברה נגדית" (בולס, 1987)

אתמול הצגתי את הפרק "שימושים אקספרסיביים בהעברה נגדית: הערות למטופל מן העצמי של המטפל" מתוך "צילו של האובייקט" שכתב כריסטופר בולס (1987), במסגרת הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד', שנפגשה הפעם ביום ה' שוב. הנה מה שהצגתי:

העברה והעברה-נגדית:

בולס כותב כי מטופלים משחזרים את חיי הינקות שלהם בהעברה. ניתן לומר באופן פשטני שהעברה הינה היחס של המטופל למטפל שאינו תלוי בזהות האישית של המטפל אלא בתפקידו. השחזור נעשה באופן לא מודע, אך שיטתי, עד כדי שהמטפל מוכרח לחיות מחדש את ההיסטוריה של המטופל בהעברה הנגדית. ההעברה הנגדית, שוב באופן פשטני, היא היחס של המטפל למטופל שאינו תלוי בזהות האישית של המטפל וכנראה שהיה מתעורר אצל רוב האנשים שהיו ניצבים מול המטופל בסיטואציה דומה.

חשבתי על הסצינה בסרט דוני דרקו, בו המטפלת שלו מתחילה להגיד דברים שמכירים לראשונה שהוא לא לבד והוא צודק שהוא חשדן, אבל אז היא ממשיכה טיפה יותר מדי ואומרת שהתיאוריות הפרנואידיות שלו הן נכונות, ומעלה פרטים שהיא לא אמורה להכיר, והוא מבין שהכל הזייה.

המטפל יוצר בתוכו מרחב שמאפשר למטופל להתקיים בתוכו, למטופל להשתמש בו כבאובייקט, להפוך אותו לחולה כמו המטופל. המטופל הרי הפך להיות חולה כמו ההורה שלו שעשה בו שימוש דומה. המטפל והמטופל מחליפים תפקידים ביניהם לעיתים, מי ההורה ומי הילד, בעמדות של אובייקט ויחס לאובייקט. לדוגמא, מטופל שאמו התעלמה ממנו בילדות. המטופל יכול באופן פשוט לצפות שגם המטפל יתעלם ממנו. אבל הוא יכול גם לגרום למטפל לחוש כיצד זה קשה כשמתעלמים ממך כדי לתקשר את התחושה הבודדה (שגם ממנה התעלמו). והוא יכול לגרום למטפל להתעלם ממנו, ולייצר את הסביבה שהוא רגיל אליה, לדוגמא על ידי זה שהוא לא יבטא את הדברים האטרקטיביים והמעניינים בו אלא רק את המשעממים והטרחניים. האובייקט הוא זה שמתעלמים ממנו, היחס לאובייקט הוא התעלמות. המטופל יכול להיות אובייקט המייצר יחס של התעלמות. המטופל יכול להפוך את המטפל לאובייקט ולהתעלם ממנו כנקמה, או כדי לחקור את התחושה הזו כשהיא מופקדת בידיו של אדם אחר ואינה מאיימת לכלות את המטופל באינטנסיביות שלה כשהיא בתוכו, או כדי לגרום למטפל להבין כיצד הוא מרגיש באופן חווייתי משום שהמטופל לא מצליח לנסח את החוויה הזו במילים.

בולס מעודד את טיפוח הרגישות הפנימית של המטפל לאסוציאציות שלו, לדימויים החולפים בו, הרגשות, הפנטזיות, וההתערבויות הפרשניות שהוא מבשל תוך כדי פגישה. הרי אלו הם החלקים שהמטופל מפקיד אצל המטפל, כדי להודיע לו על תפקידו בדרמה המתחוללת בחייו מאז ינקותו. לפיו, "כדי למצוא את המטופל עלינו לחפש אותו בתוכנו", "בפגישה הטיפולית מצויים 'שני מטופלים', וכן שני מקורות משלימים של אסוציאציות חופשיות".

המטפל כמטופל של עצמו:

המטופל יוצר סביבה, שהיא סצינה עם דינאמיקה מסויימת, שהיא נוסחא חוזרת לוקטורים של אינטראקציות בין עצמי והמרחב סביבי. הנוסחא הזו משתחזרת בתוך המטופל כלפי עצמו, הוא מתייחס לאחרים כמו שהוא מתייחס לעצמו, הוא גורם לאחרים להתייחס אליו כמו שהוא מתייחס לעצמו, והוא גורם לאחרים להתייחס לעצמם כמו שהוא מתייחס לעצמו, וכו'. כך לדוגמא, מטופל שעבר התעללות אלימה על ידי הוריו בילדותו, ואיבד אמון בדמויות סמכות וסדר החברתי כצודקים ומגנים, עשוי לפתח נטיות סוציופתיות. לנצל אחרים ללא מוסר, לבגוד, לגנוב, לרצוח, לשקר, ללא כל חרטה. במפגש שלו עם המטפל הוא עשוי להיות עסוק ביחסי תן קח. שילמתי ועכשיו תן לי דברים, או תן לי יותר ממה שמגיע לי. ההתנגדות של המטופל לחשוף את הפגיעות העמוקה שלו עשויה להתבטא בתוקפנות קשה. המטופל עשוי לחפש את הזיוף של האתיקה המקצועית של המטפל ולחתור תחתיה, לגרור את המטפל לעיסוק שמעמיד את האתיקה שלו במבחן, לדוגמא, כשהוא מעלה פנטזיות רצח, עליהן המטפל תוהה אם עליו לדווח. במקרה כזה המטופל יכול לאיים על המטפל שיתבע אותו אם ישבור את הסודיות הטיפולית ויפנה למשטרה בגין חומר פנטסטי שנאמר במסגרת שמבטיחה חשאיות. המטופל בעל יחסי האובייקט הסוציופתיים נוטע באופן זה את הספק בסדר החברתי בליבו של המטפל, וגורם גם למטפל לחוש כיצד זה מרגיש כשהסדר הטוב אינו מגן עליך אלא רק ממלכד אותך בפני אימת רצח. כל עוד שהמטפל עסוק באימה ובתמרון מול חוקים ותקנות אתיות כדי להיחלץ מאחיזת המטופל, הרי שהוא מקיים את הסביבה המאיימת שהמטופל מחולל. לפי בולס "במשך תקופה ארוכה שאולי אינה מסתיימת לעולם, אנו נבלעים בתוך השפה הסביבתית של המטופל, איננו יודעים כלל מי אנו, איזה תפקיד אנחנו אמורים למלא, ומה יהיה גורלנו כאובייקט שלו. אנו גם לא יודעים אם מה שאנחנו מכנים בשם 'הקיום שלנו' נובע ממה שמושלך לתוכנו, או שמא מדובר בתגובות שלנו לחיים בשפה הייחודית שלנו בתוך הסביבה של המטופל". אולם אם המטפל עבר אנליזה מספיקה, יוכל לאפשר יותר מרחב לדרמה זו להתחולל בתוכו מבלי לחוש אובדן של זהותו. בדוגמא זו, המטפל עשוי להשתחרר מאחיזת המטופל בכך שיבין כי הוא משחק תפקיד בהמחזה של החיים הפנימיים של המטופל. המטפל אז יכול לחזור לשפיות ולהבין שהמטופל מעוות את החוקים כנגדו, באופן שההורה המתעלל פעל, בניצול לרעה של כוחו על המטופל בינקותו. המטפל אז יכול לצאת מהעמדה של הילד שעובר התעללות, ולחזור לשמור על הסדר המיטיב - "אני כאן כדי לעזור לך", "אם אתה תגיד שאתה עומד לרצוח מישהו אני אהיה חייב לדווח למשטרה", "אם תתבע אותי אסביר בבית משפט שהייתי חייב להפר את סודיות הטיפול", "אם אבין שאין לך כוונה לפגוע באף אחד, נמשיך בטיפול". באופן זה המטפל מחזיר את הסמכות אליו, בלתי נקמנית, אלא שומרת, לא שרירותית אלא מנהלת דיאלוג. הוא גם מחזיר את הסוכנות למטופל, לא רדוף ונבגד אלא זה שמסוגל לפעול כדי לקבוע את גורלו, וגם להביע את תלונתו אם חש שלא נעשה איתו צדק. אימת הרצח עשויה לקבל אז מימדים סמליים, ולא קונקרטיים, המטופל יכול להבין שהמטפל לא מפלצתי כמוהו, כמו הוריו, ולהסיר את האיום כדי לאפשר המשך אינטראקציה עם יחס האובייקט החדש הזה שגילה. בסופרנוס, בסוף הסידרה, המטפלת מגיעה למסקנה, שטוני ממשיך את הטיפול רק מתוך המשך תועלתנות, ולא באמת מתוך קשר איתה או רצון לשנות את התנהלותו העבריינית. כשהסוציופת מגלה יחס מיטיב אל המפלצתיות שלו, הוא נמצא במבחן המושחתות - האם ייראה בכך הזדמנות להפיק תועלת יתרה ממי שאינו מתנגד ומאיים עליו בנקמה, או שמא יוכל להפנים את היחס הזה ולהפנותו כלפי עצמו וכלפי אחרים באופן ששובר את מעגל הניצול וההתעללות. בסופרנוס, המטפלת הפסיקה את הקשר כשהבינה שטוני חסר תקנה. וחזרה למטפל המביט לתוך עצמו: רק מתוך מבט פנימה על עצמה, על פנטזיית ההצלה שלה, שרצתה להציל אותו מהאמא המגעילה שלו, שהוא יציל אותה, הבינה עד כמה הטיפול בלתי אפשרי.





השימוש של המטפל בגורם הסובייקטיבי: כדי לחשוף את יחסי האובייקט כיחס דיאלקטי מורכב, המטפל חושף את עצמו כסובייקט. הוא לא פוסק "אמא שלך התעלמה ממך". הוא חושף את תהליך החשיבה שלו כתהליך המתגבש ומתעדכן לאורך הזמן ומול התגובות של המטופל. הוא מציע "עולה בי המחשבה שאולי אתה אומר שאמא שלך התעלמה ממשהו מאוד חשוב שניסית לבטא מולה באותו רגע". הדיבור הסובייקטיבי התהליכי מאפשר למטופל להגיב, ולחשוף את המורכבות שלו "כן, היא התעלמה ממני, אבל בעצם גם אני ידעתי שהיא עסוקה בעצמה באותו רגע ואולי אפילו הלכתי לשם כדי להיעלב שוב".

המטפל מתייחס לתהליך החשיבה שלו כדי להזמין דיאלוג:

בולס מדגיש בפני המטופל את האופן בו הוא מתייחס לעצמו כאובייקט. יחסי האובייקט המדובבים בפני המטופל מאפשרים להעלות את הווקטורים הבלתי מדוברים הללו לפני השטח באמצעות מילים. הוא כותב "באמצע הפרשנות למטופל אני מגלה פתאום שאני לא לגמרי מאופס, ומפסיק ואומר משהו כמו 'לא זה לא זה, אני לא יכול למצוא בדיוק את מה שאני רוצה לומר'. אם אני מגלה שטעיתי, אגיד זאת ואומר משהו כמו 'לא, אני חושב שאני טועה, אפילו שזה מתקבל על הדעת, זה לא נכון'". התוכן של הפרשנות הוא משני, כמו שהסיפורים השונים שהמטופל מעלה בפגישה הוא משני. מה שמעניין הוא היחס שמקבל הסיפור, או היחס שמקבלת הפרשנות, כמשהו שאפשר לשחק בו, ולהפוך בו באופן מורכב. בולס מזמין כך את המטופל להשתמש במילים באופן גמיש יותר, כדי שיוכלו לבטא חוויה פנימית עמומה או כאוטית, שלא הצליח לדובב במילים עד אז. הרעיון הוא שיחסי אובייקט נקבעים בשלב מאוד מוקדם בחיים, הרבה לפני שאנחנו לומדים לדבר על הדברים, וליישב קונפליקטים פנימיים ובינאישיים במילים. האופן בו האם מחליפה לתינוק את החיתול - פעם ביום כי היא מדוכאת, או כל שעה כי היא כפייתית, או ללא כל סדר כי יש מספר מטפלים שאינם מתואמים ביניהם - משפיע על האופן בו האדם הבוגר נושא את השיט שלו. זה ששרה בחיתול המלוכלך יום שלם ינוע בין שקיעה מלנכולית בשיט לבין עצירות רגשית. זה שהחליפו לו חיתול כל רגע בחרדה יחוש חוסר נחת כל פעם שהוא מרגיש בשיט, לא יוכל לנוח מבלי לטפל בכל טיפת שיט שנחווית כמציפה. וכו'.

(הערה שלי באמצע: חשוב לפסיכולוגים להבין, וגם למבקרים של הפסיכולוגיה, שההסבר הזה אינו מדעי, ושאי-המדעיות שלו אינה משנה. לא מדובר פה באירוע שגורם לאירוע אחר באופן בלעדי. זה לא שיש זמן נכון להחליף לילד חיתול, ושאחרת הוא יצא דפוק. יותר נכון, כשבנאדם מרגיש "דפוק", הדרך הכי עמוקה לתת משמעות לתחושה זו, וכך לצאת ממנה, היא במבט על התהליכים בהם הוא למד לתת לעצמו משמעות. כלומר, ייתכן שיש משמעויות אחרות, שיאפשרו לבנאדם לקבל את עצמו ולהיחלץ מהלופ שהוא חי בו. אבל העניין הוא במתן משמעות בדיעבד. משמעות נוצרת תמיד ממרחק, מתוך התייחסות של החוויה להוויה. המבט דווקא אל ההסטוריה הטרום מילולית, נועד לעגן את המשמעות המילולית בגבולות בריאתה. כלומר, העבודה האנליטית היא במבט על היווצרות השיח הפנימי של המטופל כמפנים יחס מסויים של הורות כלפי עצמו. רק כניסוי מחשבה, אציע דרך אחרת לצאת מהלופ בו נמצא המטופל. במדיטציית מיינדפולנס, מנסה המתרגל להתחבר להוויה שלו ולזהות את יחסי האובייקט שלו (את האובייקט שהוא, ואת האופן בו הוא מתייחס לאובייקט שהוא,ואובייקטים אחרים), אך לא מנסה לתת להם משמעות היסטורית מהילדות, אלא רק לתייג אותם כקיימים כאן ועכשיו. כאן ועכשיו הדברים הווים, ואין להם ערך או משמעות. זאת מתוך ניסיון שלא לחזק את העצמי כמסגרת התייחסות יציבה, אלא להדגיש דווקא את ההוויה המשתנה של העצמי כאובייקט המשתנה כחלק מהסביבה, ולפתח יחסי אובייקט של קבלה עצמית, או חוויה נייטרלית)

להיות אביך, פחד להיות כמו אביך מוביל אותך (יודה).

השימוש באינטואיציות:

בגלל שהפירושים של בולס נועדו להיות אובייקטים למשחק, הם עולים באופן טנטטיבי, והוא מחפש את התגובה של המטופל אליהם. הוא מחפש לראות האם ההתערבויות שלו ממשיכות את הלופ בו המטופל לכוד כל חייו, או שמא הם מצליחים להפיל את הווילון ולחשוף את המנגנון של הקוסם מארצעוץ. לדוגמא, מטופל של בולס שחש ריחוק מצד אביו. על פני השטח המטופל היה תוקפני ומבטל כלפי החמימות של בולס, אך בבת אחת גם תחזק תמיד את המשך העניין של בולס בו, ואת הקשר ביניהם, באמצעות ההיענות שלו לטיפול. בתחילת הטיפול בולס היה עסוק בלהגיב לתוקפנות של המטופל באופן אינטואיטיבי "שטויות, אתה כל הזמן אומר שתרצח אותי, תפסיק לקשקש". באופן זה ביטא את תחושתו האותנטית כי מדובר בניסיון הפחדה או הרחקה. בבת אחת הוא גם שחזר את הדרמה של המטופל, בכך שדחה את מאמציו להשיג את תשומת הלב של האב וקיבל אותה רק כשהיה ילד רע. בשלב מסויים, אחרי 3 שנות טיפול, בולס מבין שהמטופל מנסה לשחזר את הדחייה על ידי האב. הוא מבין גם שפירוש של הבנה זו כאילו הייתה אמת "אתה נבזי כי אתה מנסה לייצר דחייה כלפיך", תהיה שחזור של היחסים הדוחים שהמטופל מייצר. הוא מבין גם שהשימוש בביטוי האותנטי יותר "שטויות" לא שחזר דחייה אלא קינטור תוך כדי חיבה, ולכן התקבל כמיטיב אצל המטופל. האינטואיציה של בולס אפשרה לו לעמוד מול האיומים באלימות. אבל יותר מכך האינטואיציה אפשרה לו להתעקש לשים בצד את הביטוי התוקפני של המטופל ולבטל אותו מבלי לבטל את הצורך של המטופל. רק מתוך רגישות לרגש האותנטי בתוכו שאינו חש באיום, ורק מתוך רגישות למטופל שאינו חש דחייה, יכול היה בולס לאט לאט למוסס את ההתנהגות המעוררת דחייה. בולס מפתח את ההתערבות שלו ומחבר את הדברים באופן שלא ייגרום להם להידחות על ידי המטופל. משהו בסגנון "לאחרונה חשבתי על כך שאנחנו הולכים במעגלים מייאשים, אתה כל הזמן תוקף אותי, ומבטל כל דבר שאני אומר", המטופל חווה לראשונה הכרה בתוקפנות שלו, ומוסיף שעד שבולס לא התעמת איתו, חשב שכמו כולם, גם בולס מרגיש דחייה כלפיו, וגם בולס ויתר על כל סיכוי שישתנה, ורק עשה את עבודתו בשביל הכסף. בולס יכול אז להמשיך ולחשוף את הקשר לילדות "לא המשכתי בגלל הכסף, אלא בגלל שבבת אחת אתה גם תוקף אותי וגם שומר על הקשר איתי, ולכן אני לא מאמין שאתה באמת לא חש קירבה אלי, אולי במקום זאת אתה בודק האם כמו אביך גם אני אדחה אותך כשאתה זקוק לי".


המקרה של המטופלת הוויניקוטיאנית:

בולס נותן מספר מקרים לדוגמא. אחד מאלו שהכי שעשעו אותי מתוך הזדהות, הוא זה של אישה אינטלקטואלית שבאה אליו לטיפול, כשהיא יודעת הרבה על התיאוריות הפסיכואנליטיות. היא דיברה בשפה מסויימת על חיפוש "העצמי האמיתי" שלה שגרמה לו להבין שהיא מעוניינת בטיפול וויניקוטיאני. אולם בעוד שתוכן דבריה היה תיאור של ניכור לעצמה, דיכדוך, והיעדר יכולת לשחק, מה שראה מולו בולס היה אישה קורנת, יצירתית שמביעה חוסר שביעות רצון ועצב כאוב, אך לא דכדוך כבד או אדישות. הרצון שלה בטיפול וויניקוטיאני, כלומר שהוא יהיה המטפל המיטיב והנחמד שמאפשר לה לגלות את העצמי האמיתי שלה באופן יצירתי שלא הכירה עד כה, היה מזוייף בעצמו. בולס בכל זאת הבחין במצוקה, כל פעם שדיברה על אחרים דיברה בלהט, וכשדיברה על עצמה דיברה בקול חלש והפחיתה מחשיבותם של הדברים. בשלב מסויים הגיע להיכרות עם סיפור ילדותה, שהייתה בת הטיפוחים של אביה, שהיה גאה בה ועודד את כישוריה, אך יום אחד חלה ונפטר והשאיר אותה לבד, זקוקה לתפקיד שמילא עבורה ובודדה בלעדיו. בלעדיו הייתה חסר לה שיקוף הורי למה שטוב ויפה בה. היא חשה שהכשרונות וההצלחה שלה חסרי ערך, וגם האבל שלה לא זכה להכרה, והמשיכה את חייה בניסיון להחזיר לעצמה את התהילה שהייתה לה בעיניי אביה. כשבולס זיהה את הפגיעה הנרקיסיסטית, התעמת איתה, שאינו חש שתוכן דבריה משקף את מצוקתה, אלא הצורה בה היא מעבירה אותה. כלומר, הרצון שלה להיות מקרה מסוג מסויים, ולהפוך אותו למטפל מוכשר ואידיאלי, ולזייף תחתיו פריחה והחלמה, ממשהו שמעולם לא חלתה בו, הם היו החולי האמיתי. בהמשך הטיפול התעמת איתה לגבי הניכור שלה ממנו, אי יצירת הקשר הפרטיקולרי, אלא השימוש בו כממלא מקום האב בלבד, מישהו שיעריך אותה אך שאסור להיקשר אליו. הדיבור עבר מהתוכן לצורה. מהתלונה שהעלתה, לאופן בו העלתה אותה מולו.


זה מזכיר לי את זליג. איש הזיקית שמחקה כל הפרעה סביבו. כך הוא מחקה את המטפל. כשהדיוטות אומרים נרקיסיזם חושבים בדרך כלל על ערך עצמי מנופח, כשפסיכיאטרים אומרים את זה הם מוסיפים לרוב גם חוסר ראייה של האחר. כדאי לזכור שסיפור המטמורפוזה של נרקיס ואקו הוא יותר מורכב, וכולל את חוסר יכולתו של נרקיס לראות את עצמו אלא דרך האחר, ואת חוסר יכולתה של אקו לבטא את עצמה אלא דרך האחר. כלומר הנרקיסיסט זקוק למראה כי הוא לא רואה את עצמו, והוא משמש כמראה כי אחרים השתמשו בו כדי לראות את עצמם. בכל מקרה התמונה תהיה עדיין של זליג, המטופל הזיקית:



הערה שלי:

לאורך הקריאה חשבתי על הקטע בו בולס מציין שהוא חש שיש משמעות לX, כתהליך של בניית תקשורת. זה לא בהכרח העיקר בכל הטקסט אבל הנה מה שזה הזכיר לי:

Significance Parsing:
בולס מציין שלעיתים אין לו מושג מה המשמעות של הדברים שמתחוללים בו, אך יש בו תחושה של משמעות. הוא אומר למטופל "נראה לי שקרה משהו חשוב שם" מבלי להגיד מה זה שקרה, ומשאיר את זה פתוח להתייחסות המטופל. מבחינת בולס מדובר בניסיון לאלפבטיזציה - להביא שיט לא מדובר שהמטופל שרוי בו לדיבור במילים. אלפבטיזציה זה ביטוי שמתייחס לתיאוריה של וילפרד ביון, לפיה התינוק שורה בשיט כאוטי חסר צורה, לו ביון קורא בטא, והאם עוזרת לתינוק לתת סדר ומשמעות לשיט, ולתכנים ממושמעים אלו קורא ביון אלפא. לדוגמא, ילד שמתפרע בטנטרום, והאם אומרת לו "אתה עייף" מתחיל להבין את הטנטרום שלו כעייפות ולקבל את השינה כפתרון למצוקתו. אולם ילד שמתפרע כי האם מתעלמת ממנו, והאם מבטלת את המחאה שלו בכך שהיא אומרת "אתה עייף" עשוי לחבר בין צורך באהבה והכרה על ידי ההורה עם עייפות וכיבוי. ההשכבה לישון במקום התייחסות לצורך של הילד בקרבה, היא דכאנית במקרה זה. אולם האם אינה קולעת ב100% לצרכים של הילד. לעיתים הילד עצבני כי הוא עייף, והאם צודקת כשהיא משכיבה אותו לישון. אבל השינה אינה פותרת באמת את המצוקה. כי הילד בכה במשך חצי שעה, והעוררות והתחושה הקשה של העצבנות הכאוטית אינם נמחקים לגמרי. עצבנות זו עשויה להישאר ללא הכרה בהצהרה "אתה עייף", אולי טיפה יותר ב"אתה עצבני כי אתה עייף". השארית של מצבי השיט שלא זכו להכרה, הם מצבי רוח התוקפים את האדם בבגרות, ומנתקים אותו מתקשורת עם הסביבה, כי מעולם לא למד לתקשר עצבנות זו. הוא יודע רק לומר אני עייף או צריך להפסיק לחשוב ככה, ולא יודע לומר אני אבוד או זקוק לליטוף וחום. בקיצור, התינוק מבטא את הבלגאן שלו והאם מבנה אותו באופן תקשורתי ובעל משמעות. התינוק מקשקש "בבבדדגההגבבהההההדדהה" והאמא אומרת "באבא, נכון, תגיד אבא, תגיד אבא", והילד מבין שלמה שאמר יש משמעות כלשהי, ולאט לאט חותך את גיבוב ההברות והנהמות לפונמות (צלילים המהווים אבני בניין לשוניים) בשפה של האם. החלוקה של ההברות לפונמות נקראת parsing. פרסינג זה מה שעושה מודם שמקבל רצף ביטים והופך אותם לשמיניות, כשכל שמינייה מייצגת תו. ואם הביטים מוצפנים נגיד שכל ביט תשיעי הוא מיותר, ורק מודם שיודע לזרוק אותו ולחתוך כל שמונה, לדלג על ביט, ולהמשיך לביט הבא, יודע לקרוא את הקוד. כלומר, מודל התקשורת כולל קודם כל חלוקה של הרצף ליחידות בעלות משמעות. לאחר שהמודם יוצר שמיניות של ביטים הוא מתרגם אותן לתווים, את התווים למילים או תמונות וכו'. הרמה הראשונה של ניתוח התעבורה במדיום הדיגיטלי הוא חלוקה למסגרות התייחסות בעלות משמעות. תינוקות שלומדים שפה ניחנים ביכולת יוצאת דופן לחלק רצף קולות להברות שיש להן משמעות בשפתם, ולהתעלם מרצפים שאין להם משמעות בשפת האם שלהם. כלומר, תינוק עברי בן חצי שנה לא יישמע את ההבדל בין יו"ד רכה רוסית לבין יוד קשה, כי לרכות של היו"ד הרוסית אין משמעות בשפת אמו. תינוק רוסי ישמע את היו"ד הרכה והקשה בנפרד, וכשישמיעו לו הקלטה של רצף יו"דים, ישתעמם יותר מהר כשמדובר באותה יו"ד, ויישמור על יותר קשב שיש מדי פעם יו"ד רכה. אין לי מושג אם זה נכון, לא בדקתי. כשאנחנו שומעים מדרידאי מדבר ספרדית, אנחנו מבקשים שיאט, לא בגלל שאנחנו לא שומעים את רצף הקולות שהוא משמיע, ולא רק בגלל שלוקח לנו זמן לחפש כל מילה ומילה במשפט ארוך במילון המנטלי. יכול להיות שהוא יגיד "המפתח בדלת", ואנחנו נבקש חמש פעמים שיחזור על דבריו, עד שיגיד בשפת יונים (pigeon talk, הכוונה לשפה ללא תחביר), "מפתח [פאוזה] דלת". כי אנחנו שומעים "המפ תחב ד לת" ולא מצליחים לחתוך את השפה לפי ההגייה של הפונמות בפי דובר שפת האם.  באופן דומה האנליטיקאי השומע את חלומו של המטופל מחלק אותו לתימות, מחליט שתימה אחת היא נסיעה, או לרדת לרמת הרזולוציה של רכיבה על אופנוע, או יותר מכך לצבע הורוד של האופנוע, ומנתח את המשמעות של החלום לפי רמת המשמעות שלפיה בחר לחתוך את הסיפור.

אם כן המטפל עוזר למטופל לערוך את השיט הכאוטי או העמום שלו לכדי יחידות שעשויות לשאת משמעות בשפה סמלית, בעצם זה שהמטפל אומר "יש לי הרגשה קשה עכשיו, אני לא יודע של מה בדיוק", הוא אומר שישנה הרגשה שעשויה לשאת משמעות, ומשאיר למטופל לתת משמעות להרגשה לפי החוויה הפרטיקולרית שלו, אם זו מועקה, עצב, או נוסטלגיה. (אגב, אני חושב שאבחנות פסיכיאטריות כמו PTSD או דיכאון, עוזרות לבנאדם להבין באופן דומה, שלשיט שהוא עובר יש שם וטיפול. אבל בניגוד להבנה הפרטיקולרית של בולס את המשמעות של ההרגשה ההווה של האדם מולו, האבחנות הפסיכיאטריות מנסות לשייך את האדם לקבוצת אנשים באופן שיפוטי. הוא מכיר באינדיבידואליות של המטופל, בעוד שהאבחנות מחפצנות את המטופל כחלק מקטגוריה. לא שזה רק רע להיות מחופצן....)

אפשר לראות את הטיפול בבורדרליין בגישת המנטליזציה כטיפול שמטרתו להגדיל את רזולוציית הפרסינג שהמטופל מסוגל לעבוד איתו. טיפול באמצעות מנטליזציה הוא גם גלגול של גישתו של ביון, ונועד לעזור למטופל להבנות את השיט שהוא חש במושגים מורכבים יותר מאשר טוב ורע. לדוגמא ראיתי בסרטון של אילן דיאמנט מדגים את האופן בו הוא עובד עם מנטליזציה: המטופלת מספרת שחבר שלה עבר לרקוד עם חברה שלה, ואז היא "התהפכה" וישר הלכה החוצה ופעלה באופן הרסני, ולקחה סמים קשים עם גבר אחר שניסה לנצל אותה. מול הסיפור הזה, אילן מנסה לברר מה זה אומר להתהפך. רגש של קרבה וביטחון מול החבר, התחלף ברגש של מצוקה קשה. אולם בגלל שמדובר במטופלת עם רמת ארגון גבולית, הרזולוציה בה היא חותכת את חווייתה היא גסה, דיכוטומית - או טוב לגמרי או רע לגמרי. הוא מנסה לעזור לה לחדד את הרזולוציה:
- אז מה הרגשת כשהיית איתו?
- שהוא אוהב אותי, טוב, בטוחה.
- ואז כשהוא הלך לחברה שלך.
- רע.
- למה?
- שהוא לא אוהב אותי
- מה הכוונה? (אני לא בטוח שככה הוא מדובב, אני רק מניח שהוא לא נותן אפשרויות, אלא מאפשר חידוד של התחושה הפנימית של המטופל)
- שהוא אוהב אותה בעצם
- מה זה אומר?
- שהם כל הזמן רצו להיות ביחד וחיכו לזה
- למה?
- כי היא יותר מעניינת אותו, הם כל הזמן צוחקים ביחד
- תסבירי מה הרגשת
- שהיא מעניינת ואני לא שווה בעיניו
- ולפני שנייה הרגשת שהוא אוהב אותך... ושאת אוהבת אותו?
- כן, אני רוצה שהוא יאהב אותי
- אז קינאת
- כן, פשוט קינאתי
- אז קינאת ובגלל זה "התהפכת"?
- כן ברגע שהבנתי שהוא מתעניין בה יותר, חשבתי שאני לא שווה בעיניו, וקינאתי כי רציתי שהוא יאהב אותי, והרגשתי לא בטוחה בעצמי, אז הלכתי לעשות את מה שאני עושה כשאני ככה

וכו' וכו'... אני לא בטוח שככה הטכניקה של מנטליזציה פועלת, אבל המעבר מ"רע" להבנה מורכבת של רגש הקנאה, מאפשרת למטופלת לא רק להתהפך אלא גם לתקשר עם החבר והחברה בפעם הבאה שהתנהגותם פוגעת בה, באופן מסויים, ולראות גם שהחבר עדיין אוהב אותה והחברה שומרת על נאמנותה אליה גם. משיט מציף, יש חיתוך יותר עדין למשמעויות שניתנות לתקשורת ולבעיות שניתנות לפתרון. למרות שקינאה קשה לפתור...

מה שמזכיר לי את זה:




נ.ב. 02.08.2016
קראתי את הפוסט הזה כעבור שלוש שנים מזמן כתיבתו. אהבתי את האסוציאטיביות שלו. בכל זאת הרגשתי שיש בו משהו לא שלם. ההפרדה בין המטפל והמטופל גסה מדי. אני רואה זאת בבחירה להתייחס לדוגמאות של מטופל סוציופת או בורדרליין שמשתמשים במטפל באופן בוטה. אולי אלו דוגמאות קלות. היום אני חושב יותר על הכאב העמוק שנמצא ברקע של ה"שימוש" הזה. שליטה נובעת מחרדה, וחרדה נובעת מכאב. חשוב להזדהות עם הכאב הזה, ואז גם השימוש הכי בוטה הופך לבקשת עזרה. מיקוד הקשב למקום העמוק הזה בו ניתן לחוות כאב עוזר למטפל גם להציב גבול מול מטופלים שמנסים לטשטש את הכאב שלהם באמצעות טשטוש הגגבול מול המטפל.

אין תגובות:

פרסום תגובה