שלילה
מעיין הציגה את מאמרו של פרויד "השלילה" (Negation) מ1925. במאמר זה פרויד מסביר את תפקידה של המילה "לא" בתחילת משפט שחושף תוכן לא מודע. פציינטים אומרים דברים על דרך השלילה: “אתה תחשוב שאני עומד להגיד דבר מעליב, אבל זו לא כוונתי", או "אתה בטח חושב שזו אמי, אבל דמות זו אינה מזכירה לי את אמי". כך המטופל מספק בעצם הצצה למשהו לא מודע. מילת השלילה "לא" לא קיימת בלא מודע, וכך עולה תוכן מודחק על דרך השלילה. בלא-מודע ניגודים קיימים בחפיפה, ושונותו של דבר אחד מדבר אחר אינה מתחייבת.
אפשר לשאול מטופל, מה הדבר הכי פחות סביר שיכול לקרות במצב מסוג זה או אחר? אם המטופל נופל בפח ועונה מה הדבר הכי פחות סביר בעיניו, הרי שהוא אומר את הדבר המודחק. כך למשל נוירוטי כפייתי שלמד שיש לאובססיות שלו משמעות, חושב שיש משמעות לאובססיה חדשה, אבל הוא שולל אותה ואומר – לא ייתכן, הרי חשבתי על זה ולכן זו לא המשמעות. כך המודעות של האובססיבי מדחיקה את המשמעות הלא-מודעת. במקרה זה יש פיצול בין האינטלקט לבין הרגש. ניתן להגיד משהו מבלי שנהיה מודעים ליתר ההיבטים שלו, הקיימים מעבר להבנה האינלקטואלית שלו. ההבנה האינטלקטואלית על דרך השלילה מאפשרת לעשות שימוש בעושר של הלא מודע, תוך כדי ביטול המשמעות הרגשית הלא מודעת והרחקתה מהמודע. אבל אולי לפעמים השלילה היא מלאת תוקף רגשי. לא מדובר בניתוק רגשי. הרגש עדיין קיים בלא מודע. המשמעות הרגשית של התוכן האינטלקטואלי עדיין מפעילה. לדוגמא, מטפל חולה ולא הגיע למספר פגישות. הדבר גורם לחרדה אצל המטופל. אולם, המטופל אומר שלא דאג כי לא חשב שקרה משהו נורא, וכך בעצם רומז שהמחשבה כן עברה בדעתו. רעיון או תוכן מודחקים יכולים לעלות למודע אם הם נשללים. רעיונות אלו עולים למודעות אך אין קבלה מלאה שלהם במודע. רק התוכן מגיע להכרה. התודעה של המודחק היא שכלית בלבד, בעוד שמה שמהותי להדחקה נשאר בלא מודע. כך בעבודה אנליטית מגיעים לשלב מתמיה, כשגוברים גם על השלילה ומביאים לקבלה שכלית מלאה של המודחק, אבל עדיין לא התגברנו על ההדחקה עצמה, וההתנגדות המהותית לא מוסרת.
מעיין הציגה את מאמרו של פרויד "השלילה" (Negation) מ1925. במאמר זה פרויד מסביר את תפקידה של המילה "לא" בתחילת משפט שחושף תוכן לא מודע. פציינטים אומרים דברים על דרך השלילה: “אתה תחשוב שאני עומד להגיד דבר מעליב, אבל זו לא כוונתי", או "אתה בטח חושב שזו אמי, אבל דמות זו אינה מזכירה לי את אמי". כך המטופל מספק בעצם הצצה למשהו לא מודע. מילת השלילה "לא" לא קיימת בלא מודע, וכך עולה תוכן מודחק על דרך השלילה. בלא-מודע ניגודים קיימים בחפיפה, ושונותו של דבר אחד מדבר אחר אינה מתחייבת.
אפשר לשאול מטופל, מה הדבר הכי פחות סביר שיכול לקרות במצב מסוג זה או אחר? אם המטופל נופל בפח ועונה מה הדבר הכי פחות סביר בעיניו, הרי שהוא אומר את הדבר המודחק. כך למשל נוירוטי כפייתי שלמד שיש לאובססיות שלו משמעות, חושב שיש משמעות לאובססיה חדשה, אבל הוא שולל אותה ואומר – לא ייתכן, הרי חשבתי על זה ולכן זו לא המשמעות. כך המודעות של האובססיבי מדחיקה את המשמעות הלא-מודעת. במקרה זה יש פיצול בין האינטלקט לבין הרגש. ניתן להגיד משהו מבלי שנהיה מודעים ליתר ההיבטים שלו, הקיימים מעבר להבנה האינלקטואלית שלו. ההבנה האינטלקטואלית על דרך השלילה מאפשרת לעשות שימוש בעושר של הלא מודע, תוך כדי ביטול המשמעות הרגשית הלא מודעת והרחקתה מהמודע. אבל אולי לפעמים השלילה היא מלאת תוקף רגשי. לא מדובר בניתוק רגשי. הרגש עדיין קיים בלא מודע. המשמעות הרגשית של התוכן האינטלקטואלי עדיין מפעילה. לדוגמא, מטפל חולה ולא הגיע למספר פגישות. הדבר גורם לחרדה אצל המטופל. אולם, המטופל אומר שלא דאג כי לא חשב שקרה משהו נורא, וכך בעצם רומז שהמחשבה כן עברה בדעתו. רעיון או תוכן מודחקים יכולים לעלות למודע אם הם נשללים. רעיונות אלו עולים למודעות אך אין קבלה מלאה שלהם במודע. רק התוכן מגיע להכרה. התודעה של המודחק היא שכלית בלבד, בעוד שמה שמהותי להדחקה נשאר בלא מודע. כך בעבודה אנליטית מגיעים לשלב מתמיה, כשגוברים גם על השלילה ומביאים לקבלה שכלית מלאה של המודחק, אבל עדיין לא התגברנו על ההדחקה עצמה, וההתנגדות המהותית לא מוסרת.
הגינוי של המחשבה הוא הסימן השכלי להדחקה, כמו “Made in Germany” שרשום על מכונת כביסה, “חס וחלילה” רשום על חומר מודחק. סימן השלילה משחרר את החשיבה ממגבלותיה של ההדחקה ומאפשר לחשיבה להשתמש בתכנים הלא מודעים.
שיפוט
פונקציית השיפוט אמורה לעשות שני דברים – לייחס לדברים תכונות מסויימות כמו טוב רע רצוי ולא רצוי, ולקבוע קיומם של דברים במציאות כמו יש ואין. בשפה האוראלית שיפוט הוא הרצון להכניס משהו לפה או לירוק אותו (מזכיר את אייזקס). משם מגיע השיפוט לגבי טוב ורע. כך נוצרת הפרדה בין פנים וחוץ. מנקודת ראות זו של האגו רודף העונג, הרי שכל מה שרע וכל מה שחיצוני לאגו, וכל מה שחיצוני - הם כולם זהים זה לזה. כלומר, גם תוכן פנימי שלילי נתפס כחיצוני. אין אני ולא אני, אלא יש אני רוצה את זה ואני מקיא את זה, ומה שאני מקיא נמצא מחוץ לי.
בוחן מציאות
לאחר מכן מתפתח "אגו המציאות". הוא צריך להבחין בין משהו שקיים רק בדימיון לבין משהו קיים במציאות. בהתחלה אין צורך בהבחנה בין פנים וחוץ, כי הדימויים מגיעים מהחוץ, והדימויים כולם חדשים, ואין יכולת מוטורית להביא דברים. בהמשך כשמתפתחת היכולת להיזכר בדימויים שכבר הגיעו, ולחזור אליהם בזיכרון, יש צורך להבחין בין זיכרון לבין ממשות. בוחן המציאות הוא היכולת להבין האם דימוי שישנו באגו קיים בדימיון בלבד, או גם במציאות. השאלה היא האם ניתן למצוא בתחום התפיסה משהו שנמצא בדימיון. הלא מציאותי, הסובייקטיבי, הדימיוני בלבד, נמצא בפנים בלבד. השאלה לא רק האם האובייקט הוא בעל מידה טובה, אלא אם אפשר להביאו אל תחום התפיסה. המטרה אינה רק לאתר אובייקט במציאות, אלא לאתר מחדש את האובייקט שדומיין ולוודא שהוא עדיין נמצא. בנוסף, חזרה על דימוי אינה חזרה מהימנה, כי בזיכרון האובייקט מתעוות – מושמטים ממנו פרטים ומתחברים דברים. בוחן המציאות בודק מה הושמט ומה נוסף לאובייקט על ידי הסובייקטיבית. כך ניתן לראות את המציאות ולהשוותו לדימוי המופנם.
פרויד עוצר כאן כדי להסביר איך מחשבות נוצרות. ייצורו מחדש של רושם באמצעות כושר הדימיון אינו בהכרח חזרה נאמנה עליו. כמו שתינוק רוצה בקבוק ומקבל אותו. ואז הוא זוכר אותו כשקיבל אותו רק בחושך. הבקבוק נזכר באפלה. התינוק צריך לזהות את הבקבוק הזה גם כשמגישים לו אותו באור. יש התפתחות בתפיסת המציאות ששונה ממה שהיה במה שנרשם בזיכרון. כך נוצרים רשמים חדשים שמפתחים את העולם הפנימי. בוחן המציאות מאפשר להעשיר את הרושם הפנימי מהעולם החיצוני. אוביקטים שהביאו פעם סיפוק במציאות הולכים לאיבוד. המציאות משתנה ואנחנו מייחסים את אותן תכונות לאובייקטים שמשתנים, או מייחסים את הטוב לדבר הלא נכון - לבקבוק ולא לאמא שהביאה אותו. כדי שיווצר בוחן מציאות, האובייקטים צריכים לתת סיפוק, כדי שבכלל נשאל האם הם קיימים בחוץ או לא, טרם שאבדו לנו. הדבר שמעורר חשיבה על המציאות הוא מה שהיה טוב ואינו עוד.
תפיסה אקטיבית
שיפוט הוא פעולת חשיבה מהי הפעולה המוטורית המתאימה. היא שמה קץ לדחיינות החשיבתית ועוברת לאקט. החשיבה היא כמו גישוש מוטורי ללא תוצרי לוואי. האגו עשה גישוש זה בעבר בפועל וכעת הוא עושה אותו רק בחשיבה. התפיסה אינה תהליך פסיבי בלבד. התפיסה נטענת בקטקסיס, ולפעמים אנחנו פועלים על העולם דרך התפיסה שלנו. לפעמים אנחנו מפשיטים עם העיניים, אוכלים עם העיניים, ממששים עם האוזניים, טועמים עם חוש הריח. יש גם את ההטייה של הקשב לאובייקט מסויים, להגדרתו, לאפיונו לקראת פעולה לקראתו – לקרבו או להרחיקו. הקליטה האקטיבית של האובייקט מאפשרת להחליט מה אני עומד לעשות לגבי האובייקט – להשיגו, להרחיקו. החיפצון דורש פעולה אקטיביות של הגדרת האובייקט לפעולה עליו – מושא לתפיסה. יש הטענה של השרירים בציפייה למרקם ולטעם ולקונסיסטנטיות של האובייקט. כמו שחושבים על לימון ומריירים. האגו שולח כמויות קטנות של אנרגיה למערכת התפיסה ודרכן דוגם את המציאות.
החשיבה נגמרת בפעולה. למעשה פרויד תוחם את החשיבה -היא מתחילה בשיפוט של משהו טוב, ואז בוחן המציאות שהוא נמצא בחוץ, ואז שיפוט הפעולה הרצוייה – להביאו או להרחיקו, ואז הפעולה מסיימת את החשיבה. כי החשיבה רק דוחה את הפעולה. כשהחפץ אינו, נותרת רק המחשבה שמחליפה את הפעולה.
חקר השיפוט מראה כיצד החשיבה נובעת משילוב בין הדחפים הראשוניים. השיפוט הוא פיתוח מועיל של משהו שבמקור היה הכלה באני או הקאה. החיוב של ההכנסה לאני משתייך לחבירה ולארוס. את השלילה, יש לשייך לכוחות ההרס – הטנטוס. שלילת הכל שקיימת אצל פסיכוטים היא התרה של האינסטינקטים שבדרך כלל כרוכים זה בזה, המתרחשת כשהליבידו דועך. כך ניתן לראות את דחף המוות בטהרתו, כשלילה טהורה. דחף המוות שולל הכל.
מחשבותיי:
המאמר מדבר על השלילה כבסיס לדיאלקטיקה - שני רעיונות השוללים זה את זה ומוגדרים על דרך השלילה. השלילה חייבת להתקיים כדי לקרוס. יש לה כוח מסויים של שחרור ואז היא קורסת מול הפירוש. השלילה אפשרה לחומר מודחק להגיע למודעות, וככה היא בסיס השיפוט והמודעות. כך למשל מטופל שהוא גם פסיכולוג יכול לפרש את עצמו היטב ולעשות אינטגרציה לכאורה בין דבר והיפוכו - אני אוהב את אמא ואני כועס על אמא - אבל בגלל שהוא פסיכולוג שיודע שדברים כאלה אמורים להתאפשר, הוא בעצם לא מזדהה לרגע עם אף צד. כדי להגיע לחוויה הרגשית הלא מודעת - של אהבה וזעם הכרוכים זה בזה, הפועלים בבת אחת לפרק ולחבר את אותו אובייקט. מטופל כזה שרואה שמצד אחד ומצד שני ומצד שלישי, לא באמת רואה אף צד.
התפיסה האקטיבית הטעונה באחיזת ליבידו מזכירה לי את ההיבטים השונים של החשיבה לפי ההסבר הבודהיסטי. כעס, היקשרות, מיינדפולנס, ועוד אחרים, הם היבטים שאנחנו משליכים על המציאות. די ברור שאני מגזים את יופיו של אובייקט שאני קשור אליו. די ברור שאני צובע בשחור אובייקט שאני כועס עליו. אבל מה שמעניין יותר הוא שאני צובע בסובייקטיביות הנייטרלית שלי אובייקט שאני מיינדפול אליו, צובע אותו בהדגשה תפיסתית.
שיפוט
פונקציית השיפוט אמורה לעשות שני דברים – לייחס לדברים תכונות מסויימות כמו טוב רע רצוי ולא רצוי, ולקבוע קיומם של דברים במציאות כמו יש ואין. בשפה האוראלית שיפוט הוא הרצון להכניס משהו לפה או לירוק אותו (מזכיר את אייזקס). משם מגיע השיפוט לגבי טוב ורע. כך נוצרת הפרדה בין פנים וחוץ. מנקודת ראות זו של האגו רודף העונג, הרי שכל מה שרע וכל מה שחיצוני לאגו, וכל מה שחיצוני - הם כולם זהים זה לזה. כלומר, גם תוכן פנימי שלילי נתפס כחיצוני. אין אני ולא אני, אלא יש אני רוצה את זה ואני מקיא את זה, ומה שאני מקיא נמצא מחוץ לי.
בוחן מציאות
לאחר מכן מתפתח "אגו המציאות". הוא צריך להבחין בין משהו שקיים רק בדימיון לבין משהו קיים במציאות. בהתחלה אין צורך בהבחנה בין פנים וחוץ, כי הדימויים מגיעים מהחוץ, והדימויים כולם חדשים, ואין יכולת מוטורית להביא דברים. בהמשך כשמתפתחת היכולת להיזכר בדימויים שכבר הגיעו, ולחזור אליהם בזיכרון, יש צורך להבחין בין זיכרון לבין ממשות. בוחן המציאות הוא היכולת להבין האם דימוי שישנו באגו קיים בדימיון בלבד, או גם במציאות. השאלה היא האם ניתן למצוא בתחום התפיסה משהו שנמצא בדימיון. הלא מציאותי, הסובייקטיבי, הדימיוני בלבד, נמצא בפנים בלבד. השאלה לא רק האם האובייקט הוא בעל מידה טובה, אלא אם אפשר להביאו אל תחום התפיסה. המטרה אינה רק לאתר אובייקט במציאות, אלא לאתר מחדש את האובייקט שדומיין ולוודא שהוא עדיין נמצא. בנוסף, חזרה על דימוי אינה חזרה מהימנה, כי בזיכרון האובייקט מתעוות – מושמטים ממנו פרטים ומתחברים דברים. בוחן המציאות בודק מה הושמט ומה נוסף לאובייקט על ידי הסובייקטיבית. כך ניתן לראות את המציאות ולהשוותו לדימוי המופנם.
פרויד עוצר כאן כדי להסביר איך מחשבות נוצרות. ייצורו מחדש של רושם באמצעות כושר הדימיון אינו בהכרח חזרה נאמנה עליו. כמו שתינוק רוצה בקבוק ומקבל אותו. ואז הוא זוכר אותו כשקיבל אותו רק בחושך. הבקבוק נזכר באפלה. התינוק צריך לזהות את הבקבוק הזה גם כשמגישים לו אותו באור. יש התפתחות בתפיסת המציאות ששונה ממה שהיה במה שנרשם בזיכרון. כך נוצרים רשמים חדשים שמפתחים את העולם הפנימי. בוחן המציאות מאפשר להעשיר את הרושם הפנימי מהעולם החיצוני. אוביקטים שהביאו פעם סיפוק במציאות הולכים לאיבוד. המציאות משתנה ואנחנו מייחסים את אותן תכונות לאובייקטים שמשתנים, או מייחסים את הטוב לדבר הלא נכון - לבקבוק ולא לאמא שהביאה אותו. כדי שיווצר בוחן מציאות, האובייקטים צריכים לתת סיפוק, כדי שבכלל נשאל האם הם קיימים בחוץ או לא, טרם שאבדו לנו. הדבר שמעורר חשיבה על המציאות הוא מה שהיה טוב ואינו עוד.
תפיסה אקטיבית
שיפוט הוא פעולת חשיבה מהי הפעולה המוטורית המתאימה. היא שמה קץ לדחיינות החשיבתית ועוברת לאקט. החשיבה היא כמו גישוש מוטורי ללא תוצרי לוואי. האגו עשה גישוש זה בעבר בפועל וכעת הוא עושה אותו רק בחשיבה. התפיסה אינה תהליך פסיבי בלבד. התפיסה נטענת בקטקסיס, ולפעמים אנחנו פועלים על העולם דרך התפיסה שלנו. לפעמים אנחנו מפשיטים עם העיניים, אוכלים עם העיניים, ממששים עם האוזניים, טועמים עם חוש הריח. יש גם את ההטייה של הקשב לאובייקט מסויים, להגדרתו, לאפיונו לקראת פעולה לקראתו – לקרבו או להרחיקו. הקליטה האקטיבית של האובייקט מאפשרת להחליט מה אני עומד לעשות לגבי האובייקט – להשיגו, להרחיקו. החיפצון דורש פעולה אקטיביות של הגדרת האובייקט לפעולה עליו – מושא לתפיסה. יש הטענה של השרירים בציפייה למרקם ולטעם ולקונסיסטנטיות של האובייקט. כמו שחושבים על לימון ומריירים. האגו שולח כמויות קטנות של אנרגיה למערכת התפיסה ודרכן דוגם את המציאות.
החשיבה נגמרת בפעולה. למעשה פרויד תוחם את החשיבה -היא מתחילה בשיפוט של משהו טוב, ואז בוחן המציאות שהוא נמצא בחוץ, ואז שיפוט הפעולה הרצוייה – להביאו או להרחיקו, ואז הפעולה מסיימת את החשיבה. כי החשיבה רק דוחה את הפעולה. כשהחפץ אינו, נותרת רק המחשבה שמחליפה את הפעולה.
חקר השיפוט מראה כיצד החשיבה נובעת משילוב בין הדחפים הראשוניים. השיפוט הוא פיתוח מועיל של משהו שבמקור היה הכלה באני או הקאה. החיוב של ההכנסה לאני משתייך לחבירה ולארוס. את השלילה, יש לשייך לכוחות ההרס – הטנטוס. שלילת הכל שקיימת אצל פסיכוטים היא התרה של האינסטינקטים שבדרך כלל כרוכים זה בזה, המתרחשת כשהליבידו דועך. כך ניתן לראות את דחף המוות בטהרתו, כשלילה טהורה. דחף המוות שולל הכל.
כוחה של השלילה
ההישג המושג בהתפתחות השיפוט נעשה אפשרי רק אחרי יצירת סמל השלילה. השלילה מאפשר מידת חופש ראשונית מתוצאות ההדחקה, ומהכוח המעוות של עיקרון העונג. השלילה בעצם משחררת את המחשבה מההדחקה של כל מה שלא מקובל, וגם מההשוואה בין כל מה שאינו טוב ואינו אני. כך ניתן לתפוס את המציאות כפי שהיא ולחשוב על דברים טובים שאינם כחלק ממני. בעצם השיפוט נובע מהשלילה. בלי השלילה לא מתאפשר למחשבה חופש מספיק מעיקרון העונג ועיקרון ההדחקה כדי להתקיים.מחשבותיי:
המאמר מדבר על השלילה כבסיס לדיאלקטיקה - שני רעיונות השוללים זה את זה ומוגדרים על דרך השלילה. השלילה חייבת להתקיים כדי לקרוס. יש לה כוח מסויים של שחרור ואז היא קורסת מול הפירוש. השלילה אפשרה לחומר מודחק להגיע למודעות, וככה היא בסיס השיפוט והמודעות. כך למשל מטופל שהוא גם פסיכולוג יכול לפרש את עצמו היטב ולעשות אינטגרציה לכאורה בין דבר והיפוכו - אני אוהב את אמא ואני כועס על אמא - אבל בגלל שהוא פסיכולוג שיודע שדברים כאלה אמורים להתאפשר, הוא בעצם לא מזדהה לרגע עם אף צד. כדי להגיע לחוויה הרגשית הלא מודעת - של אהבה וזעם הכרוכים זה בזה, הפועלים בבת אחת לפרק ולחבר את אותו אובייקט. מטופל כזה שרואה שמצד אחד ומצד שני ומצד שלישי, לא באמת רואה אף צד.
התפיסה האקטיבית הטעונה באחיזת ליבידו מזכירה לי את ההיבטים השונים של החשיבה לפי ההסבר הבודהיסטי. כעס, היקשרות, מיינדפולנס, ועוד אחרים, הם היבטים שאנחנו משליכים על המציאות. די ברור שאני מגזים את יופיו של אובייקט שאני קשור אליו. די ברור שאני צובע בשחור אובייקט שאני כועס עליו. אבל מה שמעניין יותר הוא שאני צובע בסובייקטיביות הנייטרלית שלי אובייקט שאני מיינדפול אליו, צובע אותו בהדגשה תפיסתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה