יום חמישי, 25 בפברואר 2016

הרצאונת על התהוות תלויה

בסופ"ש הקודם הייתי בהרצאה של גשה לובסנג צ'וגיאל רינפוצ'ה שארגנו ידידי הדהרמה בנושא התהוות תלויה. במקום להתחבר לרגע הקלדתי אותו.


אתחיל בכמה הערות שלי וההרצאה המוקלדת בהמשך. זה נושא שאני מאוד עסוק בו מאז שהתחלתי לחשוב על הרעיון הזה בחכמה הבודהיסטית, ובהמשך לפוסט קודם שבו עסקתי בנושא. אני מנסה בחודשיים האחרונים להתמיד בתרגול מדיטציה. וכשאני מתבונן על דברים אני מנסה לשאול איך הם תלויי הקשר, או ליתר דיוק במינוח, לשים לב להתהוות התלויה שלהם. הרעיון העיקרי הוא שדברים קיימים כתופעות תלויות הקשר תפיסתי וסיבתי, ושעלינו להתגבר על האופן בו אנחנו תופסים את הדברים כקיימים בפני עצמם באופן אובייקטיבי. מי שרואה את האופן בו דברים קיימים בהתהוות תלויה רואה כיצד מבטו צובע את החוויה ואת הקיום של הדברים בעיניו, והדבר מפחית כעס ומגביר חמלה כלפי הבריות, אז זה נשמע די נחמד להגיע לזה.

זה קל יותר כשאני מטפל ואז אני יכול לראות זאת על אחרים, ולשים לב לדוגמא, איך זה נאמר מעמדה רגשית מסויימת, ואיך זה נאמר בהקשר העברה מסויים. אבל זה הרבה יותר קשה לי לחשוב ככה עם עצמי בשאלות של יופי/מיניות ואלימות. קשה באמת להפנים שהיופי הוא בעיני המתבונן, כי כל החברה שלנו עסוקה בלהבהיר שליופי יש סטנדרט ופונקציה וקשה מאוד לראות את החדפעמיות האינטרסובייקטיבית של יופי. וגם קשה לחשוב בה ההתוקפן והקרבן תלויים הדדית זה בזה או איך שאקט של אלימות שמופנה כלפיך הוא עניין של תפיסה והקשר, בייחוד בישראל. וגם יש טאבו על הנושאים הללו וזו כבר חשיבה רדיקלית.

אגב, האסוציאציה הראשונה שלי היא לראות את המטריקס ולראות שאין כף. אבל נראה לי שמשהו מעניין ששוב ושוב חוזרים עליו הוא שאין שלילה של הקיום ושל משמעויות, ושל החשיבות של רמת ההארה בה אדם נמצא. כלומר, למי שנתנו הרגע כאפה אי אפשר להגיד אין כאפה. גם כי יש כאפה, וגם כי זה שהכאפה יכולה להיתפס גם כצ'אפחה זה לא אמור לעניין את מי שסובל ממנה ככאפה. כלומר, לא מדובר בפוסט מודרניזם מתנשא. זה מזכיר לי את מה שסימינגטון מתייחס אליו כשהוא מדבר על אונתוס. סימינגטון הולך בעקבות ביון שמדבר על היכולת לחות את הקיום בצורה ישירה, שמתגברת על הצרות של הקונספטים שלנו. כלומר, כל קונספטואליזציה של המציאות היא צמצום של המציאות. ולכן כדי לראות את המציאות צריך לראות גם את הקונספט וגם את מה שהוא בא לצמצם. ראיית המתח בין השניים - בין המודע ולהלא מודע, בין הסופי והאינסופי, היא ראיית המציאות האינטרסובייקטיבית כפי שהיא. כי זה לא רק שיש כף, יש גם את כל הרגשות שלנו כפי כף, וגם הם בעלי קיום. רגשות נותנים תוקף לקיום, לזה שיש משהו מחוץ לפנטסיה שבמיינד שלנו. אבל אז סימינגטון אומר שביון התקדם עוד צעד, ועבר מלהתייחס למידת הפתיחות שלנו למשמעויות רגשיות, ללהתייחס ליכולת שלנו בכלל לתפוס שיש אובייקט שקיים מחוץ למיינד שניתן להלביש עליו רגשות. זה כמו שנצפה כל הזמן בטלביזיה דו מימדית עם יכולת ראייה תלת מימדית, ואז יהיה לנו די ברור שיש הבדל בין מה שאנחנו רואים בטלביזיה לבין המציאות, אבל ברגע שנצפה בטלביזיה תלת מימדית (המטריקס) יהיה לנו קשה להבחין בין מה שקורה בטלביזיה לבין מה שקורה בתוך המיינד שלנו לבין מה שקורה במציאות שאינה בטלביזיה ואינה במיינד שלנו. לפי סימינגטון היכולת לתפוס משהו כקיים מחוץ לי קשורה גם ביכולת להפנים משהו רגשית. זה כמו שאפשר ללמוד המון על אינטרסובייקטיביות או על חיפצון, אבל רק כשמרגישים אחרות או דיכוי בצורות הכי כואבות שלהן שמבהירות את חוסר השליטה שלך במציאות, אפשר לקלוט שאלו לא רק קונספטים במיינד שלך, אלא דברים חיצוניים שעליך להתייחס אליהם, ואז מתאפשרת חוויה רגשית שלהם. שוב, משום שרגש נותן תוקף להימצאותם של דברים מחוץ לנו, ולתלות שלנו בדברים הללו.

עכשיו להרצאה. המורה (אני לא אכתוב את השם שלו שוב) דיבר בטיבטית ותורגם סימולטנית. בשעתיים שהיו לו לדבר על התהוות תלויה פרופר, הוא בחר לדבר גם על מבוא לבודהיזם וגם על תרגול יומיומי. כי כנראה שבעיניו אי אפשר לדבר על התהוות תלויה מחוץ להקשר. אז ההסבר לגבי התהוות תלויה הוא די בסיסי. אבל זה מעניין לחשוב עליו בהקשר שבו המורה בחר לתארו בזמן הקצר שהיה לכך.

הנה תמליל לא מדוייק:

ההקשר הבודהיסטי ללימוד של התהוות תלויה
"הדתות השונות והמנהיגים של הדתות הושנות הם כמו סוגים שונים של תרופות ורופאים. הדתות השונות כמו סוגים שונים של תרופות. הבעיות הנפשיות שיש לנו זה כמו הסוגים השונים של המחלות. בגלל שאנחנו אנשים שונים ויש לנו בעיות שונות אנחנו צריכים סוגים שונים של עצות וסוגים שונים של הדרכה, כמו רופאים שונים ותרופות שונות. עבור בנאדם ספציפי זה בסדר שיבחר בדת מסויימת או לא ללכת עם איזושהי דת, אבל זה גם מאוד חשוב שלאותו אדם יהיה כבוד לסוגים אחרים של תרגול של אנשים אחרים. לכן אם שואלים מה הדת הכי טובה היא כמו התרופה הכי טובה. אם שואלים מה התרופה הכי טובה בעולם. התשובה היחדיה היא שזו התרופה שהכי מועילה למחלה שלאדם יש. אם יש לנו כאב ראש התרופה הכי טובה שתהיה בעולם זה אספירין. אם יש בעיה ברגלים נצטרך תרופה שמטפלת ברגלים. הדת הכי טובה היא המתאימה ביותר לאדם. להגיד שהבודהיזם הכי טוב כי אני בודהיסט זה לא נכון. יש אנשים שהכי מתאים להם הבודהיזם, ויש אדם שתתאים לו הנצרות או היהדות. הכי חשוב שהאדם יתרגל לפי השאיפות והנטיות שיש לו. גם דת ההורים חשובה, ודת ההורים היא הכי חשובה של האדם. הבחירה אם לתרגל או לא היא אישית. כדאי להתחיל לתרגל מהדת של ההורים. אם אתה רואה בעצמך אדם דתי, אל תעשה זאת בצורה שטחית, שלא תהיה לך גאווה מזוייפת לגבי הדת שלך, אלא שתבין באמת את הדת שלך ומהי באמת הדרך לתרגל באותה דת. התרגול הוא הקטע החשוב. השייכות לדת אינה חשובה. אנחנו צריכים לאכול את התרופה, לקחת אותה ,זה מה שפותר את המחלה, רק לשים את התרופה לא יביא מזור לכאבינו. רק לדעת את שם התרופה לא יפתור את המחלה. אדם חייב לקחת את התרופה. באותה צורה דת היא לא דבר שצריך רק לשמוע עליו. צריך לתרגל כדי להבין את הערך של אותה דת. הסיבה שאנחנו בכלל מתרגלים את הדתות השונות היא כדי להיות מאושרים. זו הסיבה לקיומה של הדת. לכן יש דת ונביאים – להביא אושר ורווחה לעולם.
בגלל שדת היא משהו שאנחנו עושים כדי להביא אושר, חשוב שתהיה אחווה וחיבה בין הדתות השונות כי הדתות השונות הן כלים להבאת אושר בין בני אדם. אז כדאי שהמתרגלים של הדתות השונות יהיו אוהבים וחמים אחד כלפי השני. אפשר לראות בעולמנו היום בעיות שמגיעות מאנשים שמתרגלים דתות. זה עצוב ומצער שזה מה שקורה. הסיבה שיש דת בעולם היא להביא אושר. אם הדת הופכת למשהו שמביא סבל וצרות לבני אדם,זה אומר שטעינו מאוד בדרך, ואנחנו עושים דברים בצורה לא נכונה. למשל כשלוקחים תרופה זה כדי לפתור את המחלה. אם אנחנו רואים שככל שאנחנו לוקחים את התרופה יותר ויותר המחלה מחמירה, זה אומר שאנחנו עושים משהו לא נכון. באותה צורה דת היא מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לפתור בעיות נפשיות. אם ככל שאנחנו מתרגלים בעיותינו הנפשיות מחמירות, אז אולי עדיף לנו לא לתרגל כלל.
אם אדם בוחר לתרגל דת או לא זו בחירתו החופשית. אם הוא בוחר דת כזאת או אחרת זו בחירתו של האדם. אך ברגע שהוא בחר לתרגל דת, חשוב שיעשה זאת מתוך הבנה והעמקה בתוך אותה דת. לתרגל דת זה לא דבר סתמי וחשוב להבין את הדרך שבה צריך לתרגל. אם אנחנו מסכמים, יש הרבה דתות שונות בעולם ומטרתן להועיל לבני אדם. העצות שניתנות בדת נועדו לתת תועלת. לכן חשוב שאנשים דתיים יכבדו זה את זה בין הדתות השונות.
הבעיות שמגיעות, הסיבוכים שמגיעים לעולם מהדת, זה לא משהו שנעוץ בדת, אלא באנשים הספציפיים שמתרגלים את אותה דת ויוצרים בעיות. לכן חשוב מאוד שמתרגלים דתיים יפתחו את שלושת התכונות – להיות מלומדים בדת שלהם, להיות אנשים עם אצילות שפעולות הגוף והדיבור יהיו טובות, ושיהיה להם לב טוב. אלו תכונות חשובות לכל האנשים הדתיים.
מתוך כל הדתות בעולם המורה ידבר היום על הבודהיזם. בבודהיזם בודהה הוא כמו רופא, והוא מציע עצות שונות איך לפתור בעיות נפשיות באמצעות תרגול. הבודהה הגיע לעולם לפני יותר מ2600 שנה. הוא לימד בהודו. הוא התחיל את הקריירה כאדם רגיל, ויחד עם התרגול הוא הצליח להפחית את הבעיות והפגמים של התודעה, והוא השתחרר מהפגמים והאיכויות שלו הוגבהו ואז הוא הפך להיות בודהה. הבודהה אומר שגם הסבל שאנחנו חווים וגם האושר שניהם נובעים מסיבות. הם לא רנדומליים אלא נובעים מסיבות.
הבודהה לימד שלוש פעמים עיקריות, בהן סובב את גלגל הדהרמה. הלימוד הראשון היה של ארבע האמיתות. הסיבוב השני של גלגל הדהרמה היה לגבי היעדר ההגדרה של התופעות, או לימודי החוכמה. בסיבוב השלישי של גלגל הדהרמה, יש את הסוטרה שמסבירה את כוונתה הבודהה, ושם הוא מסביר את מה שנראה כסתירה בין הסיבוב הראשון והשני, ובשלישי הוא מסביר את הסתירה לכאורה.
בסיבוב הראשון הבודהה לימד את ארבעת האמיתות הנעלות – הסבל, הסיבות לסבל, השכחה והדרך. האמת של הסבל זה הסבל שאנחנו חווים בקיום המעגלי בסמסרה. כל סוגי הסבל שאנחנו חווים הוא האמת של הסבל. איך הסבל מגיע ומה גורם לו? הסבל הוא תוצאה של סיבות מאוד ספציפיות. הסיבה היא די פשוטה, בגלל שאנחנו כל הזמן יוצרים תודעות שליליות, אז התוצאות של זה נחוות בצורה של סבל. הסוגים השונים של התודעות השליליות כמו כעס, איבה, קנאה, גאווה, נקראות afflictions, הן הפרעות נפשיות. הבודהה דיבר על 84 אלף סוגים שונים של רגשות עוכרים כאלו.
יש הרבה סוגים של רגשות עוכרים כאלה, או הפרעות נפשיות, כמו קנאה כעס ואיבה. זה נקרא עוכר או מפריע, כי זה גורם לסבל בתודעה. גם בזמן הקצר ובזמן הארוך נגרם סבל. כל הסבל שאנחנו חווים בסמסרה, בחיים שלנו, זה תוצאה. התוצאה נובעת מקרמה שלילית. קרמה שלילית היא גם תוצאה. היא נובעת מתודעות שליליות. אדם תופס את העולם בצורה שלילית, התפיסה יוצרת משקעים שליליים, המשקעים הופכים לקרמה שלילית. המקור של כל התודעות השליליות האלה הוא אי הידיעה, הבורות. זה גורם השורש של הסבל.
ברגע שמשמידים את אי הידיעה, את שורש הסבל, אנחנו משמידים גם את כל הסבל שאחריה. השמדת הבורות משמידה את התודעות השליליות, שמשמידות את המשקעים השליליות ,שמשמידים את הקרמה השלילית ואת הגופים (?) השליליים. במובנים של יבול טוב או יבול רע, זה תלוי בזרע שנזרע באותו השדה. אם אנחנו רוצים לחוות את השחרור מסבל, עלינו להבין את הסיבות של הסבל ולהשתחרר מהן. השחרור מהסיבות של הסבל, ניתן להשיגה על ידי הבנת הסיבות. כדי לעשות זאת, יש להפסיק את הקרמה השלילית ואת התודעות השליליות שעוצרות אותה. כדי להפסיק תודעות שליליות וקרמה שלילית צריך להפסיק את אי הידיעה, את הבורות.
הבורות עומדת בשורש התודעות השליליות והקרמה השלילית. בורות או אי ידיעה היא תודעה שלא יודעת איך הדברים מתקיימים. זו תודעה שגויה שמקרינה מציאות שלא קיימת. היא תופסת מציאות שמתקיימת אחרת מאיך שהמציאות מתקיימת. ניתן להפסיק את הבורות הזו. אותה אי ידיעה היא בורות לגבי המציאות. המציאות מתקיימת בדרך אחת, והתודעה שלנו כל הזמן מקרינה שהמציאות מתקיימת בדרך אחרת. התודעה שלא יודעת יכולה להפסיק להתקיים מכוח תודעה שיודעת. למשל, כשאנחנו מגיעים לעולם, אף אחד לא יודע את האלף בית. יש בנו אי ידיעה של האלף בית. הידיעה של אלף בית בלמידה בבי"ס מבטלת את אי הידיעה הזו. כך אנחנו מבטלים את אי הידיעה עם הידיעה לגבי איך דברים מתקיימים במציאות. מתוך ההבנה הזו אנחנו מפסיקים ליצור תודעות שליליות. אנחנו מפסיקים גם את הקרמה השלילית, וגם את הסבל שהוא תוצאה של הקרמה השלילית. לכן כשהבודהה לימד את ארבע האמיתות הנעלות הוא אמר אלו האמת הנעלים: של הסבל, של הסיבות לסבל, של השחרור מהסבל ושל הדרך.
זוהי אמת הנעלים של הסבל. היא עצם הגוף שלנו, המצרפים שמחוברים עם ההפרעות הנפשיות. הגוף והמצרפים שלנו הם עצמם האמת הנעלים של הסבל.
זוהי אמת הנעלים של הסיבות לסבל: קרמה ותודעות שליליות הן הסיבות לסבל. זו האמת של כל הסיבות לסבל.
ברגע שבנאדם עוזב ומשתחרר מקרמה שליליות ומתודעות שליליות אותו אדם חווה שחרור מהסבל. זו שכחה של הסבל. האמת השלישית היא האמת של השכחה של הסבל, או של השחרור מהסבל עצמו.
כדי להגיע לאותו מצב צריך לתרגל את ההבנה של ההתהוות תלויה. זו האמת של הדרך. זה מה שמביא לשכחה, וזו האמת של הדרך.
בפעם הראשונה שהבודהה לימד את ארבעת אמיתות הנעלים, הוא רק דיבר על הטבע שלהם. הוא רק אמר שאלו ארבע האמיתות. הוא הציג אותן בשלושה אופנים שונים. הוא הציג אותן לראשונה דרך הטבע של ארבעת האמיתות.
הסבל של סמסרה ,הקיום של המעגלי, היא האמת של הסבל.
הסיבות שלהן – קרמה ותודעות שליליות, זו האמת של הסיבות לסבל.
השחרור מהסיבות לסבל – זו האמת של השחרור.
כדי להגיע לאותו מצב צריך לתרגל את האמת של הדרך.
בפעם השנייה שהבודהה דיבר על ארבעת האמיתות הוא דיבר על המעשה. מה צריך לעשות כדי להשתחרר. הוא אמר שצריך לדעת את הסבל. את הסיבות צריך לדעת. את השכחה צריך להשיג. את הדרך צריך למדוט עליה.
צריך לדעת את כל הסבל של הקיום המעגלי. ברגע שאנחנו מתוודעים על הסבל ומסתכלים עליו מגיע הרצון להשתחרר מהסבל. כשיש את הרצון האדם מפתח את השאיפה לזנוח את הסיבות לסבל. כשהאדם עוזב את הסיבות לסבל הוא השיג את השחרור מהסיבות. השחרור הוא משהו שצריך להשיגו, לפי הבודהה. כדי להשיג את השחרור צריך למדוט על הדרך, ולכן הבודהה אמר שצריך לטפח את הדרך.
בפעם השלישית שהבודהה דיבר על ארבעת האמיתות, הוא אמר שצריך לדעת את הסבל, אבל אין ידיעה של הסבל, צריך לזנוח את הסיבות אבל אין זניחה, צריך לשכוח את הסבל אבל אין משיגים זאת, צריך לטפח את הדרך לא מטפחים. באותו רגע אדם עשוי לשאול את עצמו מה קורה פה. איך הבודהה אומר שצריך לדעת סבל אבל אז הוא אומר שאין ידיעה. הוא אומר שצריך לזנוח את הסיבות אבל אין זניחה. הוא אומר שצריך להשיג את השחכה אבל אין השגה. אין טיפוח. מה הקטע של הבודהה הזה? זה מה שאדם אינטיליגנטי ישאל את עצמו.
התשובה היא שאדם צריך לדעת את הסבל עד שלב מסויים, עד שהוא מגיע לבודהות. מאז אין צורך לדעת את הסבל שוב מהתחלה. באותה צורה יש לזנוח את הסיבות לסבל, אבל מרגע שנפתרת מהם אין צורך להיפטר מהן שוב. יש צורך להשיג שכחה, אין צורך להשיגה שוב. מרגע שטיפחת את הדרך אין צורך לטפחה טוב. כלומר – כשהגעת לאושר מוחלט אפשר להפסיק את המדיטציה כשהגעת למצב של בודהה. כמו שלוקחים תרופה כדי להשתחרר ממחלה. כשאנחנו בריאים אין צורך להמשיך לקחת את התרופה. אם נמשיך לקחת תרופה ברגע שהחלמנו, ניצור מחלה חדשה מתוקף לקיחת התרופה. כמו שאנחנו צריכים לקחת את התרופה כל עוד המחלה לא הוכחדה, אנחנו צריכים להמשיך לתרגל עד שהגענו להארה. כשהגענו להארה, אין צורך להמשיך למדוט עוד. עד אז כן.
אם אנחנו שוב נותנים שורה תחתונה ואומרים מסקנה, הבודהה אמר אל תעשה אפילו את המעשה השלילי הקטן ביותר, תעשה מעשים חיוביים עצומים, תכניע את התודעה שלך לחלוטין.
כל הסבל מגיע מהמחשבות שלנו. חשיבה לא נכונה מביאה לנו סבל. אנחנ ויכולים לראות בצורה מאוד ברורה איך הדרך בה אנחנ וחושבים משפיעה על חיינו. נניח שלשני אנשים יש כאב ראש זהה. אחד עשוי לא לסבול כלל מהכאב והשני יסבול סבל נוראים מאותו כאב הראש.
אם אנחנו מנסים להסביר את ארבעת האמיתות על ידי דוגמא, הן כמו מחלה והריפוי ממנה. האמת של הסבל היא כמו המחלה. האמת השנייה של הסיבות היא כמו הסיבות למחלה. האמת של השכחה היא כמו ההשתחררות מהמחלה. האמת של הדרך היא כמו התרופה שאנחנו לוקחים כדי להשתחרר מהמחלה.
אם יש למישהו מחלה, קודם עליו להבין איזו מחלה יש לו, אחר כך להבין את הסיבות שלה, ואז להפסיק אותה ואז להסתמך על התרופה שמפסיקה את המחלה. באותה צורה הסבל שהוא כמו המחלה דורש שנכיר אותו. הסיבות של הסבל – צריך להשתחרר מהן. את השחרור מהסבל כמו השחרור מהמחלה – צריך להשיג. את הדרך שמביאה לשחרור, כמו התרופה, צריך לטפח ולתרגל.
ברגע שלקחנו את התרופה כמו שצריך נגיע לשלב שבו אנחנו חופשיים מהמחלה. באותה צורה ברגע שזנחנו את הסיבות לסבל אנחנו נשתחרר לגמרי באותו זמן מהסיבות לסבל. כדי להשיג את השלב של השחרור מהמחלה צריך לקחת את התרופה. על ידי זה שאנחנו לוקחים את התרופה אנחנו מביאים לסיום המחלה, וגם לאושר שאדם חווה כשהוא מפסיק להיות חולה. כך כדי להפסיק את הסיבות לסבל צריך לתרגל את הדרך, ואז גם נחווה את האושר שחווים כשהסבל נפסק.
בקצרה, בחיינו היומיומיים אנחנו חווים הרבה סוגים של סבל נפשי ופיזי. אבל את כל הדברים האלה אנחנו טוענים שאפשר להפסיק לגמרי. הדרך היא להבין את הסיבות שיוצרות את זה. הסיבות לסבל שלנו הן הדברים השליליים שאנחנו עושים עם הגוף שלנו. התודעות השליליות שאנחנו מטפחים בתוך עצמנו. הן הסיבות הכי חזקות לסבל. המעשים השליליים של גוף דיבור ותודעה הם דברים שאנחנו צריכים להימנע מהם. בעיקר תודעות שליליות הן דבר שצריכים להשתחרר ממנו. השאלה מה ייצא לנו מזה. והתשובה היא פשוטה – כל הדברים הללו הם סיבות של סבל. סבל זה משהו שאחנו לא רוצים לחוות. כדי לא לחוות סבל אנחנו צריכים לא לחזור על אותן סיבות שיוצרות אותו. אנחנו רוצים לחוות אושר ולכן אנחנו צריכים לעשות מעשים חיוביים – עם גוף דיבור ותודעה. עם הגוף, הדיבור והתודעה בעיקר, עושים פעולות חיוביות. פעולות אלו הן סיבות לאושר. יש הרבה סוגים של מעשים חיוביים שניתן לעשות. הדבר הכי חשוב הוא התודעות החיוביות. להשתמש בתודעה שלנו בצורה חיובית היא הסיבה הכי מרכזית לאושר. הבודהה אומר שאל לנו לעשות אפילו את הפעולה המזערית ביותר השלילית – בגוף דיבור ותודעה, כי אנחנו לא רוצים לסבול. אם היינו רוצים לסבול רק קצת, היינו צריכים לעשות רק קצת מעשים שליליים – זה תלוי בנו בלבד. אם אנחנו לא רוצים אף טיפה של סבל אנחנו צריכים שלא ליצור אף סיבה מינימלית לסבל. הדברים החיוביים שאנחנו עושים עם הגוף דיבור ותודעה הם המעשים החיוביים – virtues. צריך לעשות אותם הרבה, ובצורה מושלמת. זה תמיד יניב אושר. אושר רצוי לנו, אנחנו מחפשים אותו. בגלל שאנחנו רוצים אושר, עלינו לעשות מעשים חיוביים רחבים ושלמים. בגלל שאנחנו לא רוצים סבל אפילו ברמה הכי קטנה והכי פחות מורגשת, אנחנו צריכים שלא ליצור סבל אף לא ברמה הכי קטנה ולא מורגשת.
הכנע לחלוטין את תודעתך. ברגע שאתה משתלט על תודעתך תחת מרותך, ויכול לעשות איתה מה שאתה רוצה, השגת את מה שהבודהה הראה. מה היא אותה תודעה מאולפת ומוכנעת? היא תחת הכוח של חמלה ואהבה, ומתוך מוטיבציות אלו שאחרים יהיו חופשיים ומאושרים – זו תודעה מאולפת. אם היא לא תחת אותם מצבי תודעה, היא לא מאולפת. צריך להיות בנאדם טוב, או לפעול עם תודעה טובה. אם בנאדם פועל עם תודעה טובה, התוצאה של זה תהיה אושר.
התודעות החיוביות הן תודעות כמו אהבה, חמלה, סבלנות, אמון. אם אדם מטפח אותן תודעות חיוביות, הן יניבו תוצאה של אושר. הן יתפתחו לחוויה של אושר.
עד כאן טוב ויפה. לטפח תודעות חיוביות זה באמת חשוב. אבל כדי להכחיד את כל הסבל, והסיבות שלו, זה לא מספיק רק להיות חיובי. צריך גם לפתח את החוכמה שמבינה את היעדר העצמי. כדי להגיע להכחדת הסבל. זו נקודה טובה. בזו סיימנו את השעה הראשונה שלנו. יש לנו חצי שעה הפסקה בין לבין. אחרי זה יש עוד שעה של שיעור. אני מבטיח שבשעה הבאה אדבר אך ורק על התהוות תלויה. אז בבקשה אל תתאכזבו ואל תחשבו ביקשנו מהנזיר הזה שיבוא לכאן שידבר על התהוות תלויה, והוא הגיע מכל כך רחוק והתאמצנו לבוא גם, אבל אל תתאכזבו כל כך כל כך , בשעה הבאה אדבר רק על זה. אחרת אתם עלולים לחשוב שעבדנו עליכם. אתם עשויים להתאכזב ואף להצטער שהגעתם לפה. הסיבה היא שאני חושב שבלי לדבר על הבודהיזם באופן כללי ובלי להציג את מבנה העל של הבודהיזם, אין לזה הרבה כוח אם זה נעשה ככה. יש הפסקה אבל אין שום בעיה להישאר. אני לא אתעייף. אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. ללכת להפסקה ולנוח, או לשאול שאלות. כל אחד ואחד – מה שהוא מרגיש נכון לעשות בחצי שעה הזו. הגעתם מרחוק ועברתם קשיים כדי להגיע לכאן, אז אני רואה את הזמן שלנו ביחד כזמן מאוד חשוב שצריך לנצל אותו בצורה טובה. תרגישו חופשי לשאול כל שאלה על בודהיזם. בעיקרון הלוז שלנו הוא שיש לנו הפסקה ואז שיעור ואז שאלות ותשובות. אז תרגישו חופשי לעשות גם וגם. מי שרוצה לשאול שאלות שישאל שאלות, תרגישו חופשי לעשות זאת."

התהוות תלויה
"אנחנו מדברים עכשיו על התהוות תלויה כמובטח. אפשר לייחס את זה לשלושת הסיבובים של גלגל הדהרמה, הראשון והשלישי. אבל הסיבוב השני הכי מתיחס להתהות תלויה. הסוגים השונים של התהוות תלויה הם שלושה: שלוש רמות של גסות ועדינות של התהוות תלויה. הראשונה היא ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה, השנייה של השלם והחלקים, השלישית של התהוות של שם ותיוג על ידי קונספטים של התודעה בלבד. כך באמצעות שלוש רמות מסבירים התהוות תלויה. ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה באה לידי ביטוי כשאנחנו רואים שמעשים טובים מובילים ומתפתחים לאושר ומעשים שליליים הופכים לסבל. זה היישום הכי חזק של ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה. למשל, אם אנחנו מסתכלים על החיים האלה, עם הגוך שלנו אנחנו צריכים לא לעשות מעשים שליליים כמו להרוג או לגנוב או לפגוע מינית. אם אנחנו עושים זאת ופוגעים באחרים וגורמים סבל לאחרים, אנחנו עושים סבל לעצמנו. גם בדיבור אסור לעשות מעשים שליליים כמו לשקר ולהעליב. לא לסכסך בין אנשים, לא לדבר בצורה חסרת טעם ולבזבז את הזמן. וגם בתודעה עלינו לא לפתח חמדנות, כעס, רצון להזיק לאנשים. גם לא לפתח דעות שגויות. אלו דברים שאנחנו יכולים לעשות שיגרמו סבל לנו ולאחרים.
ההבנה הזאת של ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה, מתפתחת יחד עם ההבנה שכדי להיות מאושר עלי להיות בנאדם טוב, ולעשות מעשים טובים עם הגוף הדיבור והתודעה. ככל שאני יוצר מעשים טובים אני יותר סיבות לאושר. אלו חוויות של אושר שינבעו מתוך זה. ההבנה של סיבה ותוצאה מובילה גם להימנעות מפעולות שליליות. אדם לומד זאת ואז רוצה להפסיק לעשות מעשים שליליים, ולא לפגוע עם הגוף דיבור והתודעה. ההתהוות התלויה של הקשר גומלין בין סיבה ותוצאה עוזרת להבין זאת.
ההתהוות התלויה היא של סיבה ותוצאה היא תלות בין סיבה לתוצאה. התוצאה תלויה בסיבה. זו האמת של הסיבות וזה גם מוביל לאמת של השחרור, כשאנחנו משתחררים מהסיבות. ההבנה של ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה מובילה להבנה לעשות מעשים טובים ולא רעים. מתוך מחשבה על החיים הבאים, האדם מבין שאם הוא נמנע ממעשים רעים בגוף דיבור ותודעה, הוא יוצר סיבות לסבל בחיים הבאים. הוא יוצר את הסיבות לשחרור מסבל. וגם בחיים האלה הוא רואה איך טיפוח מעשים טובים והימנעות ממעשים רעים מביאה לאושר. ההבנה של התלות בין מעשים טובים לאושר ומעשים רעים לסבל, כך התרגול של זניחת מעשים רעים וטיפוח מעשים רעים מתחזק.
על בסיס ההבנה של ההתהוות התלויה של השלם והחלקים, וההתהוות התלויה העדינה ביותר של הקיום על ידי קיום בלבד, המתרגל יכול לגמרי להשתחרר מסבל ולהגיע להארה.
כשמדברים על הדברים שמתקיימים אפשר לחלק אותם לשתי קבוצות – הדברים הקבועים והמשתנים. הקבוצה של הדברים המשתנים – שלושת הההתהוות התלויה מתקיימים – של סיבה ותוצאה, שלם וחלקים, וקיום לפי תיוג בלבד. עבור הדברים הקבועים, הלא משתנים, אי אפשר לדבר על התהוות תלויה של סיבה ותואצה, אבל כן על ההתהוות התלויה של השלם והחלקים והההתהוות התלויה של הקיום לפי תיוג בלבד.
דוגמא שקל להבין אותה – תסתכלו כולכם אלי, כולכם יכולים לראות שיש פה מאלה, היא ההתהוות התלויה של סיבה ותוצאה, וזו גם ההתהוות התלויה של שלם וחלקים, וההתהוות התלויה של תיוג בלבד. ולכן אנחנו אומרים שהיא לא מצד עצמה, היא לא מתקיימת מצד האמת של עצמה, והיא לא מתקיימת בצורה אובייקטיבית. ההתהוות התלויה של סיבה ותוצאה ניתנת להבנה בקלות. קודם כל המחרוזת עשויה מעץ. בגלל שזה עשוי מעץ קל לראות שזה עשוי מעץ – ואז זה עשוי ממים, חום, לחות, הגנים של אותו העץ. כך קל לראות איך הסיבה והתוצאה מביאים לזה.
עכשיו אפשר לדבר על המכונה של אותו יוצר מאלה. אפשר לדבר על האדם שיצר את זה. וכן הלאה. בזה אנחנו יכולים להגיד שזה התהוות תלויה של סיבה ותוצאה. משמעות זה שבלי הסיבה אי אפשר לדבר על התוצאה, ושההתהוות של שניהם תלויה זה בזה. דבר אינו יכול להתקיים מהצד שלו, או מעצממו, כי הוא מתקיים בתלות בסיבות. מתקיים על ידי סיבות אומר בהכרח שהוא לא הגיח מעצמו, שהוא לא הגיע מעצמו. אם משהו קיים על ידי עצמו בעצמו, זה בהכרח אומר שיש משהו שהוא הדבר עצמו, שהעצמי הזה מתקיים מהצד של עצמו בלי להיות תלוי בשומדבר. עצמי כזה לא תלוי בשום סיבה ושום תנאי מוקדם. אבל זה מגיע מסיבות מוקדמות. ולכן זה לא מגיע מהפוטנציאל של עצמו, הוא ההתהוות התלויה של סיבה ותוצאה. הוא ההתהוות התלויה של שלם וחלקים, הוא ההתהוות התלויה של תיוג בלבד. הוא לא קיים מצד עצמו, לא מהפוטנציאל של עצמו, ולכן הוא ריק יש לו טבע של ריקות. הוא חסר אני האני שלו איננו. זו ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה. זה משהו שאפשר ליישם רק על תופעות מורכבות שמורכבות מחלקים. אבל לא רק שזו סיבה ותוצאה, אלא ההתהוות התלויה של שלם וחלקים. ההתהוות התלויה של השלם והחלקים זה מה שאנחנו מתייחסים אליו כשאנחנו אוספים חלקים יחד ואז יוצרים משהו. למשל זה חלק מהמחרוזת. למאלה הזו יש 108 כאלה חלקים. אפשר לראות שיש לה 108 חלקים נפרדים. כשלוקחים את החלקים ומקבצים אותם יחד אנחנו אומרים שהמאלה נוצרה או הגיעה לידי קיום. לאחד כזה לעולם לא נקרא מחרוזת. אבל כשאנחנו רואים הרבה כאלה מאוגדים ביחד, נקרא להם מחרוזת. זה חלק של המחרוזת, זה לא המחרוזת עצמה. באותה צורה כל אחד מהם הוא בסך הכל חלק. אף אחד מהם הוא לא המאלה, אבל הוא חלק מהמאלה. אבל האם אנחנו יכולים להגיד שהאוסף של כולם ביחד הוא המאלה. למשל כל אחד ואחד מאיתנו הוא לא שיעור או קבוצה או אגודה או התאספות של אנשים, אנחנו כולנו חלקים של הפגישה, אבל אף אחד הוא לא הפגישה. כשכולנו מתאספים ביחד אפשר להגיד שנוצרה פגישה. כשחלקים שונים מתאגדים יחד אפשר לדבר על אוסף וקבוצה.
בגלל שהמאלה היא דבר שנוצר על בסיס חלקים שונים, אנחנו מדברים על ההתהווות התלויה של השלם והחלקים. בגלל שהמאלה היא ההתהוות התלויה של שלם וחלקים היא מקיימת גם את הרמה הזו של ההתהוות התלויה.
הקשה ביותר מבין כולם הוא ההתהוות התלויה של קיום ל ידי תיוג בלבד. או קיום בתלות בתיוג בלבד. איך בדיוק היא קיום בתלות בתיוג בלבד? ברגע שאנחנו קוראים לה בשם היא הופכת למאלה. כל עוד אנחנו לא קוראים לה מאלה, היא לא הופכת למאלה. קודם נשאל האם מה שאנחנו רואים כאן זו מאלה. כולכם תסכימו איתי שזו מאלה. אז קודם כל צריך לייצר את הדבר הזה, ואז לשאול איך נקרא לזה, מה השם שניתן דבר זה, ורק ככה זה הופך להיות מאלה, ולא בדרך אחרת. אנחנו מחפשים שם ואומרים נקרא לזה מאלה, וזה הקיום התלוי בתיוג בלבד. המאלה היא משהו שרק מתוייג החוצה, שם, אומרים זו המאלה, אבל משום צד של האובייקט אי אפשר לדבר על מהות של מאלה שמתקיימת באובייקט. מאלה הוא משהו שהתודעה של האובייקטים מתייגת החוצה על האובייקט. המאלה לא קיימת מצד עצמה. לכן על בסיס ההתהוות התלויות שונות המאלה מתקימת. על בסיס סיבות ותנאים היא מתקיימת ולכן היא ההתהוות התלויה. בגלל שזה מתקיים על בסיס חלקים ושלם אפשר להגיד שזה ההתהוות התלויה של החלקים והשלם. בגלל שזה מתקיים על בסיס של תיוג בלבד אפשר להגיד שזה ההתהוות התלויה של הקיום על בסיס תיוג בלבד. אי אפשר לדבר על אף מאלה שקיימת מצד עצמה. אין מאלה שלא מתקיימת בתלות בסיבות ותנאים, או שאינה מתקיימת בשלם והחלקים, או שאינה מתקיימת בתלות על בסיס התיוג בלבד. אין מאלה עצמאית כזאת. זה דיבור על מאלה.

אבל עכשיו תסתכלו עלי. תשאלו את עצמכם איפה אותו נזיר שאנחנ ודמברים עליו. איך שהדברים מופיעים לתודעה שלנו ואיך שהם מתקיימים במציאות אלו דברים שונים. לכן התודעה שלנו שוגה וטועה, ממש פסיכית. התודעה שלנו תופסת את המציאות בצורה שגויה ואנחנו מאמינים לה ויוצרים טעויות שגורמות לנו לסבל. כל דבר שקיים הוא ההתהוות התלויה, אבל מאחר שזה לא מופיע כההתהוות התלויה אנחנו אומרים שהתודעה הוזה.
הסתכלו עלי. כולכם בוודאי חושבים שעל כרית המדיטציה יושב נזיר. יש נזיר בודהיסטי על כרית. בכנות זה מה שאתם חושבים או אחרת? האמת שמה שאתם רואים זה לא אני. זה רק הגוף שלי. הבנתם? אתם רואים את הגוף שלי. זה התגלגלות שהגיעו מאבא ואמא שלי. אז אנחנו יכולים לראות איך התודעה שלנו הוזה. כשאנחנו מסתכלים באופן מאוד עמוק ועדין התודעה שלנו רואה את הדברים כאילו יש פה נזיר בחדר. אבל כשאתם חושבים שאתם רואים אותי אתם רואים את הגוף שלי, אבל הגוף שלי הוא לא אני, הוא חלקים שהגיעו מאבא ואמא שלי. אז איפה אני אם כך? הגוף שלי גם מתקיים על בסיס ארבעת האלמנטים – אדמה מים אש ואוויר. כל אלו יחד מביאים את הגוף שלי לידי קיום. ארבעת האלמנטים הללו אינם אני, וגם האוסף שלהם אינו אני. לכן נאמר שהבריאה אינה אלמנט האדמה ,המים, אויר, אש, או חלל, אינה התודעה, וגם לא האוסף של כולם יחד. אלו אינם הבריאה. חלקכם יכולים עכשיו לחשוב, אולי הגוף שלך אינו אתה, אבל אולי התודעה שלך היא באמת אתה. בבודהיזם אנחנו מדברים על שני סוגים של תודעה – שנתמכת בגוף, וכזו מנטלית שלא נתמכת בגוף. תודעות שיכולות לתפוס גופים פיזיקליים היא תודעת הגוף. זה שמכיר צלילים הוא תודעת האוזן, זה שמכיר ריחות זה תודעת האף, זה שמכיר טעמים זה תודעת הלשון. זה שמכיר תחושות גוף הוא תודעה טקטלית. אנחנו מדברים על משהו יותר כללי מזה,על איזה אני או משהו אמורפי שהוא אני. לאורך ההיסטוריה אמרו שהאני הוא בעצם התודעה. התודעה או הנפש הן בעצם האני. בבודהיזם יש לנו ארבע אסכולות פילוסופיות שונות. מתוך ארבעת האסכולות הללו, שלוש אסכולות אומרות שבעצם האני הוא התודעה. אם מחפשים להצביע על האני, התודעה צריכה להיות אני. אבל הפרסנגיקה, אסכולת ההשלכות, המסקנה, אומרת שגם התודעה עצמה אינה האני. הם אומרים שהאני הוא מה שמתוייג בתלות בכל אחד מחמשת המצרפים, ורק על זה אפשר לדבר כאני.
אז מה זה אומר שאין פרסונה? קודם כל אם ניקח כל חלק מהגוף נראה שהוא אינו האני. גם התודעה אינה האני. אז האם זה אומר שאין אני והאני אינו קיים? אני לא לגמרי לא קיים, אני כולו מתוייג החוצה על גבי המצרפים הללו. למשל תסתכולו עליי. כשאתם מסכתלים על הגוף שלי, אתם יכולים להגיד על בסיס הגוף שלי שיש פה למה בחדר. אבל כשאנחנו נולדים אין לנו אף שם. כשאנחנו באים לעולם מי אנחנו? אחרי שאנחנו נולדים לכל אחד ואחד מאיתנו יש שם משל עצמו. לפני שנתנו לנו שם מה אנחנו ? אנחנו לא יכולים להגיד זה הוא. כי הבנאדם הוא משהו שמתוייג על בסיס הרבה מאוד ההתהויות התלויות. אם אנחנו חושבים על דאשי, על בסיס גוף של ילד קטן, ובדרך הזו טשי בא לידי קיום. למשל בן, אם אנחנו חושבים על בן, הוא לא קיים מצד עצמו, לא מהמהות של עצמו, ולא קיים באופן אובייקטיבי. על בסיס חמשת המצרפים. גם בנאדם מתקיים בתלות בהרבה דברים ולא מצד עצמו. אם אנחנו לא נותנים איזשהו תיוג אין לנו מה לומר, אין לנו אלא להצביע לעבר אותו אובייקט. אפשר לראות איך הדברים מתקיימים על בסיס התיוג. על בסיס התיוג הכל קיים והכל לגיטימי. בן וטשי ומומו. אבל זה רק על בסיס התיוג. הבריאה, היצור החי, מתקיים על בסיס תיוגחלקים, השלם, ועל בסיס ההתהוות התלויה של הסיבה והתוצאה. אין שום תופעה שאפשר לדבר עליה, משתנה, שאינה תלויה בסיבות ותנאים, בחלקים ושלם, או באותו תיוג שאנחנו שמים על התופעה. לכן הדברים שקיימים חייבים להתקיים רק בדרך אחת משתי דרכים אפשריות. דרך אחת של קיום היא דרך קיום על ידי עצמו, על ידי הפוטנציאל של אותו הדבר, או שזה חייב להתקיים על ידי ההתהוות התלויה. זה לא יתכן ששניהם בו זמנית יהיו דרכי הקיום. אם משהו הוא התהוות תלויה, זה אומר בהכרח שאין לו מהות של עצמו. אם יש לו מהות של עצמו זה אומר בהכרח שהוא לא ההתהוות התלויה. כשאנחנו בוחנים את המציאות אנחנו רואים שכולנו ההתהוות התלויה. כולנו באים לידי קיום בתלות בסיבות. כולנו באים לידי קיום על ידי אוסף של חלקים, על ידי תיוג של שם. לכן כל היצורים החיים הם התהוויות תלויות. לכן אנחנו אומרים שליצור החי אין אני. אנחנו אומרים שעצמי חסר אני, או שאין אני, לא אומר שאני אינו קיים, ואיננו שוללים אותו בצורה מוחלטת. מה שאנחנו שוללים הוא את האני האמיתי שקיים מהפוטנציאל של עצמו, שמופיע לתודעה שלנו. אם האני היה באמת מצד עצמו, מהאופי של עצמו, הוא היה חייב להיות לא ההתהוות התלויה, לא הדברים שדיברנו עליהם. אני שהוא התהוות תלויה בהחלט קיים. העצמי קיים, אבל האני של אותו עצמי לא קיים. אם כזה אני אמיתי היה באמת קיים, הוא היה חייב להיות קיים במציאות, ולא תלוי בשום דבר, לא מופיע מתוך דברים אחרים, ללא תלות בסיבות בחלקים בתיוג. אבל כזה אני לא מתקיים.
המושגים אני ועצמי זה מבלבל. אבל אני אינני אני שקיים מצד עצמו ולא בתלות, מהפוטנציאל של עצמו, מהמהות של עצמו. אנחנו שוללים זאת. עלינו לדעת להבדיל בין האמירה שאני לא קיים מצד עצמו, לבין האמירה שאני לא קיים לגמרי. איננו שוללים את עצם הקיום של העצמי כשאנחנו אומרים שאין אני. אנחנו אומרים שאין אני שהוא לא התהוות תלויה. אני הוא התהוות תלויה .אין אני שהוא על ידי הפוטנציאל של עצמו, מתוך הקיום של עצמו, המתקיים באמת. בגלל שאני הוא התהוות תלויה. אני מתקיים מתוך סיבות. אני הוא משהו שמתקיים על בסיס חלקים. וגם, אני מתקיים בתלות במצרפים שלו – על בסיס המצרפים של האני, האני מתוייג. ולכן כל מה שקיים קיים רק בדרך של התהוות תלויה.
מאחר שכל הדברים הקיימים הם התהוות תלויה, אין אני שמתקיים מתוך עצמו, מכוח עצמו, כזה אני לא קיים. אם תוכלו להצביע על תופעה קיימת שאינה ההתהוות התלויה, אז נוכל שיש אני או עצמי לתופעות, אבל אין תופעה שאיננה התהוות תלויה, ולכן אומרים שאין אני.
האין אני שמשתמשים בו בבודהיזם, והאין אני שמשתמשים בו בדרך כלל, כמו שאומרים שאין אוכל, זה לא אותו דבר. בדרך כלל אנחנו מתכוונים שמשהו אינו קיים ב100%. האין של הבודהיזם לא שולל את האני ב100%, אלא שולל רק את האני שמתקיים מתוך עצמו. כזה אני הוא שולל, בגלל שאני הוא התהוות תלויה. הוא מגיע מתוך סיבות. הוא מגיע על בסיס הרבה חלקים שמתאספים ביחד. גם על בסיס חמשת המצרפים של הגוף, של הרגשות, של האבחנה, התנאים המרוכבים.
היעדר אני הזה, האני שאיננו, שכל הזמן מדברים עליו בבודהיזם הוא לא שלילה מוחלטת שלנו, אלא שלילה של אני עצמאי שלא תלוי בשום דבר, שיש לו מהות קבועה – זה מה שנשלל. האני אינו בלתי קים, אלא שהוא התהוות תלויה. אין שום אני שהוא מעצמו, מהקיום של עצמו, מהצד של עצמו. הוא התהוות תלויה. מאחר שכל הדר הקיימים הם התהוות תלויה אנחנו לא יכולים לדבר על שום עצמי שיש לו עצמיות ואופי משל עצמו. לכן נאמר שכל דבר שהוא התהוות תלויה הוא ריק, ושכל דבר שהוא ריק הוא התהוות תלויה, משום שאין שום דבר שאינו התהוות תלויה. כל הדברים שהם התהוות תלויה אינם מתקיימים מצד עצמם. לכן זה גם שולל את אי הקיום שלהם. זה פן אחד של ההבנה של התהוות תלויה.

עכשיו יש לנו עוד 15 דקות, ובמהלכן הייתי רוצה לדבר על הדרך לתרגל ואיך לעבוד עם התודעה. האם זה בסדר מצדכם? לצורך זה אני אדבר קצת על שמונת הפסוקים להתמרת התודעה.
שמונת הפסוקים להתמרת התודעה זה טקסט טיבטי קצר שנכתב על ידי מתרגל:
הפסוק הראשון אומר פחות או יותר: אני אראה את כל היצורים הקיימים כיותר יקרים מאבן ממלאת משאלות בכל זמן ובכל מצב. הוא הגיע למצב שבו הוא ראה כל יצור חי ובריה כמשהו שיותר יקר מאבן שממלאת משאלות. בגלל שהאושר של החיים האלה, לצבור עושר וחברים ושם, תלוי באנשים סביבך, ביצורים סביבך.
גם המצב של הארה ושחרור תלוי לגמרי באחרים. על ידי פיתוח של חמלה ואהבה וסבלנות, רק על ידי פיתוח יחס כזה לאחרים המתרגל יכול להגיע להארה.
הפסוק השני אומר שכל אימת שאהיה במחיצת אחרים כפחות אראה את עצמי, אתאמן מעומק הלב, תמיד אראה את עצמי כהכי פחות חשוב, ומעומק הלב אטפח את המחשבות שרואות את האחר כיותר יקר ויותר חשוב. המשמעות היא שאנחנו צריכים לראות את כל היצורים החיים כמשהו שהוא יותר יקר מהיהלום הכי מדהים בעולם, זו הראייה של כל יצור חי. כל מי שקיים בדיוק אותו דבר כמו אני עצמי, הוא רוצה אושר ולא רוצה לסבול. כל הדברים שאנחנו צקבלים בחיים – בגדים, אוכל, בית – מגיעים על בסיס אנשים ובעלי חיים אחרים. לכן כל היצורים החיים יקרי ערך בצורה בלתי תיאמן. כל היצורים החיים צריכים להיחשב כיקרי ערך כאבן יקרת ערך. כל העושר מגיע בתלות ביצורים חיים אחרים. לא משנה לאן נלך והיכן אנחנו, לא משנה את מי נפגוש, עלינו לראות כל אחד ואחד מהם כיקרי ערך. עלינו לראות כל אחד ואחד מהם כיקרי ערך יותר מעצמנו. אנחנו צריכים לראות את כל אחד מהיצורים החיים כלמה שלנו, ואת עצמנו כמו התלמיד. כל היצורים החיים כמו האמא שלנו, ואת עצמנו כמו הילד. כל היצורים החיים כמו המורים שלנו ואנחנו התלמידים. כל היצורים החיים כאילו הרופאים שלנו ואנחנו כמו החולים. כולם כאילו הספונסרים שלנו ואנחנו העבד שלהם. אתם חושבים שזה אפשרי? אם תגיעו להשקפה הזו, לא משנה לאן תלכו תהיו מאושרים. אם אתם רוצים להגיע למצב בו בכל מצב תהיו מאושרים, זה המצב שצריך לטפח. אבל אם בניגוד לזה נטפח שנאה וכעס, תחרותיות, הסתרה, מה שייצא מזה, זה שיהיה יותר ויותר בעיות סביבנו.
הפסוק השלישי אומר אבחן תודעתי בכל מילה, וכשרגש עוכר יופיע בה אתאמן לסלקו כי הוא פוגע בי ובזולתי. כל רגע האדם שרוצה אושר צריך להסתכל על התודעה ולראות מה היא עושה כעת ממש. ברגע שאדם רואה שהתודעה שלו נופלת תחת הכוח של היצמדות, כעס, קינאה, איבה, תחרותיות, הסתרה, זיוף – ממש אז עליו להבין שזה יוצר סבל, ושסבל הוא תוצר בלתי נמנע לך ולאחרים מתוך התודעה הזו, ולחתוך מייד את אותה סיבה.בעיקר להימנע מכעס. כשכעס בתודעה שלנו, כל האושר בחיים שלנו נעלם. מה שיוצר את כל הבעיות בין חברים, בין משפחה, בין מדינות, זה הכל מתחיל מכעס.
ברגע שאתה מבין את השליליות של כעס, הדבר הבא לעשות זה להישמר ממנו. ברגע שכעס מתחיל, לתפוס תאוצה, להפעיל את הנוגדנים לכעס. כשכעס תפס את התודעה כבר מאוחר מדי ולא ניתן יהיה לפתח סבלנות. לכן כעס הוא האוייב הכי גדול של העצמי. זה משהו שאנחנו חייבים לפתח את היכולת לעצור אותו לפני שהוא תופס אותנו. אחרי שהוא תפס אותנו בלתי אפשרי כמעט לעצור את זה.
הפסוק הרביעי אומר שאם אפגוש בעל תודעה רע מזג כורע תחת משא של קרמה שלילית, אתאמן להוקיר אותו. ככל יכולתנו עלינו לראות אנשים שסובלים מרוע מזג כיקרי ערך, כי הם יכולים לעזור לנו, ועלינו להוקירם ולהואיל להם.
כאשר מישהו מונע על ידי קנאה, פוגע בי , בז לי לא בצדק, אקח את התבוסה על עצמי, ואגיש לו את הניצחון. אקח את ההפסד לעצמי. יש כאלה שמישהו אומר להם מילה רעה, והם חושבים באותו זמן, איזה מזל, הוא אמר לי מילה רעה, אבל הוא יכל עכשיו להחטיף לי עם מקל ואני בעצם בר מזל. ואם מישהו מחטיף להם עם מקל, הם חושבים איזה בסדר זה שהוא החטיף לי רק פעם אחת ביד ולא בראש. אתה יכול לחשוב המקל הזה לא כל כך נורא, הרי שסכין או רובה היה הורג אותי, אז המצב די בסדר. ואם מישהו נותן מכה אחת כאן, הכי טוב יהיה להפנות את הלחי השנייה. אם מקבלים בצד אחד סטירה, ואתה רואה שהוא עומד להחטיף עוד אחת, אתה יכול להגיד חכה שנייה את השנייה ללחי השנייה. אם אתה מקבל בלחי אחת מייד תגיש את הלחי השנייה .אם אתה מסוגל לתרגל בכזו דרך תוכל להביא שלום למשפחה, לשכונה, למדינה. וזו גם הדרך שהדתות השונות צריכות לתרגל זו עם זו. האמת שדהרמה זה פשוט להיות בנאדם טוב.
הפסוק הבא אומר – כאשר אדם עימו היטבתי ובו תליתי תקוותי פוגע בי בדרכים קשות, אתאמן לראות בו מורה רוח עילאי. אם יש מישהו שנתתי לו את הלב, ובמקום להחזיר טובה על טובה, הוא פוגע בי ומעליב אותי, אתאמן לראות בו כמו המורה שלי ברמה הכי גבוהה. לו אציע לאימהותיי כל בעלי התודעה, את כל הטובה והשמלה, ואקח עלי בחשאי את כל סבלן וכאבן. לו אקח על עצמי את כל הסבל וכל הבעיות וכל הקשיים של אחרים, ואציע להם את הטוב וכל מה שיש לי, ואעשה זאת בצורה סודית בלי שידעו את זה. אם אפשר להועיל למישהו בצורה ישירה, יש לעשות זאת. אם אי אפשר בצורה ישירה, אז לפחות להתפלל שיהיה מאושר זה גם בעל ערך. התרגול שאדם צריך לשאוף אליו, הוא שאדם ישאף שאם יועיל לאנשים שאמות, הלוואי שאמות, אם זה יועיל לאנשים שאחלה, הלוואי שאחלה, אם זה יועיל לאנשים שאחייה הלוואי שאחיה.
כל התודעות השליליות כמו קנאה, כעס, זיוף, איבה – צריך להימנע מהן. ברגע שנותנים להן להפוך חלק מעצמנו – המשפחה והשכנים – היחסים איתם מתערערים וסבל מגיע אלינו ואליהם. צריך לטפח סבלנות וחמלה, אהבה, הבנה, אמון בין אחד לשני – במשפחה ובין חברים.
הכי טוב שאפשר לעשות זה להועיל ליצורים החיים. המינימום זה לא לפגוע ביצוים החיים.
הפסוק השמיני אומר: לו ואימון זה לא יוכתם. עליי לעשות דברים אלו לא מתוך רצון להיות מפורסם או לקבל שם טוב או כסף, אלא מתוך שאיפה טובה ולא שום דבר אחר. הכי חשוב לזכור זה שאנחנו בסמסרה. בבודהיזם אומרים שזהו אוקייאנוס של סבל. אנחנו נולדים בלי בחירה, מזדקנים בלי בחירה, ומתים לבסוף, בלי בחירה. לכן המחלות של הגוף וסבל של הנפש נחווים כמו גלים באוקייאנוס. אבל בסיטואציה הזו אין סיבה להתייאש או לוותר. אז מה אפשר לעשות כשיש סבל בגוף או בעיות בתודעה? קודם כל יכולים לבדוק האם יש משהו שאפשר לבדוק כדי להפסיק את הסבל הזה. אם יש משהו שאפשר לעשות כדי להפסיק את הסבל והבעיות אין סיבה לדאוג לגבי זה כי יש דרך לפתור את הבעיה. אם יש דרך לפתור את הבעיה ואתה עדין דואג לגבי זה אתה מתנהג כמו אידיוט. אם אתה חושב טוב טוב ואין שומדבר שאפשר לעשות כדי לפתור את הסבל הזה אז יותר מכך אין סיבה לדאוג לגבי זה. דאגה לא מביאה תועלת, אלא רק מביאה עוד בעיה. אז אם אפשר לבחור בין שתי בעיות לבעיה אחת – אחת עדיף. ככה אפשר לחשוב. אם אנחנו באמת רוצים להביא אושר לחברים שלנו, למשפחה שלנו, לעולם, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לטפח את הלב הטוב ולהיות אנשים טובים. למצוא דרך להפחית את הכעס שלנו ולהגביר סבלנות. כמו שאני רוצה להיות מאושר גם כל המשפחה שלי רוצה להיות מאושרת. כמו שאני רוצה להיות מאושר, גם כל השכנים שלי רוצים להיות מאושרים. כמו שאני רוצה להיות מאושר, גם המדינה שלי וכל שאר המדינות רוצים להיות מאושרים. כמו שהדת שלי רוצה שדברים יתנהלו כמו שצריך עבור הדת עצמה, כך גם יתר הדתות עבור הדת שלהן. כמוני כל היצורים החיים, רוצים להיות מאושרים. לכן עלי להועיל לכל היצורים החיים. ואם אי אפשר, אז לפחות לא לפגוע. כשמישהו אחר מועיל לנו וטוב אלינו, אנחנו באמת שמחים בגלל זה. אם אנחנו מועילים למישהו אחר, המישהו האחר הזה יכול להיות מאושר. אם אנחנו נפגעים ממישהו אנחנו סובלים, וכך גם אם אני פוגע במישהו אחר הוא סובל. אנחנו אותו דבר כי אנחנו יצורים חיים בעלי תודעה. הרצון שלנו באושר זהה. בקיצור, אם אנחנו לוקחים את תמצית העצות של כל הדתות אז הכי טוב להועיל לאחרים ולפחות לא לפגוע בהן. מצד ההשקפה יש הבדלים בין הדתות. אבל ההבדלים בין ההשקפות אינה בעיה. מומחים גדולים מלמדים דברים בדרכים שונות. אבל העצה היא אותה עצה – לעשות דברים טובים ולהיות בנאדם טוב.
הוא רוצה איך לתרגל ביום אחד כדי לתרגל לאורך 24 שעות. דהרמה זה לא משהו שרק שומעים. כדי להפיק מזה צריך לקחת ולתרגל. אם תצאו מזה עם הרגשה שפגשתם נזיר שאמר הרבה דברים שאין מה לעשות איתם, אז אהיה לא בסדר. אם אני אצליח לתת לכם משהו שאתם יכולים לקחת וליישם כשאתם נפגשים עם בעיה אז ארגיש שעשיתי משהו. קודם כל חשוב לפתח אהבה וחמלה וסבלנות עבור בני המשפחה שלנו ואחד עבור השני. סבלנות היא חשובה. אהבה, חום, חיבה, בין בני משפחה היא גם דבר חשוב. לא רק אהבה וחיבה. הבסיס הוא אמון בין אחד לשני במשפחה. סבלנות, אורך רוח, זה גם דבר חשוב. וגם מה שאמרנו קודם – אם יש בעיה, אם אפשר לפתור אותה או לא – זה גם מחשבה מועילה.
נניח שאתה או את קמים בבוקר ואתם רואים שהתודעה מבולבלת ולא שמחה. בזמן הזה אתם צריכים לשמוח בחלקכם. לא לאבד את המוטיבציה. אפשר לחשוב באותו זמן, שבעבר אני עשיתי הרבה מאוד דברים שליליים עם הגוף והדיבור והתודעה שלי, והחוויה של הנאכס שקמתי איתו בבוקר, זה התוצאה של הדברים השליליים, ובגלל שהם הבשילו אפשר באמת לשמוח. אפשר לחשוב שבעתיד לא אטפח את התודעות השליליות האלה, כי אז אחווה את אותו נאכס גם בעתיד. אחרי זה אפשר גם לחשב שנולדתי אינטיליגנטי עם יכולת לחשוב ולהבין דברים, ושהחיים שלי הם יקרי ערך, יש לי אפשרות להשתפר, ללמוד, וזה לא חסר ערך. ואם אנחנו עדיין בנאכס הזה, והתודעה לא משתחררת מהקושי, מה אפשר לעשות בשלב הבא? אפשר להשתמש בנשימה. כשאנחנו נושמים החוצה, ולחשוב "אני מוציא את כל הסבל שבתודעה שלי", הם כולם יוצאים החוצה יחד עם הנשימה הזו שיוצאת החוצה. אפשר לשבת עם גב זקוף ולחשוב שאני נושם החוצה את כל הסבל שלי ואת המחשבות שלי, שהם נישאים באוויר שיוצאים מתוך ההוויה שלי. כשנושמים פנימה אפשר לחשוב, אם מישהו נוצרי הוא יכול לחשוב שהוא לוקח את האיכויות של הגוף דיבור ותודעה של ישוע לתוך עצמו, אם מישהו יהודי הוא יכול לחשוב שהוא לוקח את האיכויות של אלוהים לתוך עצמו. אם מישהו בודהיסט הוא יכול לחשוב שהוא לוקח את הגוף דיבור ותודעה של המורים והבודהה לתוך עצמו. ואם למישהו אין שום דת, אז בנשיפה אפשר לחשוב שהסבל יוצא החוצה, וכששואפים פנימה אפשר לחשוב שכל האוויר הנקי, התרופות, האלמנטים הבריאים והיפים של העולם שבחוץ נכנסים פנימה.
כשנושפים החוצה לחשוב שכל האוויר המלוכלך הסבל והבעיות נעלמים החוצה, ושכל הדברים הטובים נכנסים פנימה. וככה במשך כמה פעמים אפשר לחשוב ככה. אז תודה רבה."


אין תגובות:

פרסום תגובה