יום רביעי, 6 באפריל 2016

אם יש אי שם רחוק

אתמול פגשתי את חברי נועם שחף, ודיברנו. סיפרתי לו על דברים שאני חושב, הוא סיפר לי על דברים שהוא חושב והביא לי ספר שהוא תרגם ועיבד על גישת מונטסורי לחינוך.

הנה תמונה מהספר:


דיברנו על איזורים בתודעה. בשבילי יש לאיזורים הללו מקומות גיאוגרפיים מחיי המסמנים אותם. אבל אלו גם מקומות שעונים לתיאוריות של הנפש. ואלו גם מקומות שיש בהם תחושה ואפשרויות שונות שנוצרות. דיברנו על האפשרות לקיים דיאלוג מפרה בין המקומות הללו.

בדרך חזרה הביתה שרתי שיר ערש שהוריי היו שרים לי, ודמיינתי את המושב שבו גדלתי, ללכת יחף בחול העמוק החם אל הפרדסים, להעז לרכוב באופניים בירידה של הכלבים (ירידה תלולה שלאורכה כלבים היו רודפים אחריך), לשחק בדימיון, ללמוד לרכוב על אופניים. אני זוכר שהוריי לימדו אותי לרכוב על אופניים על דרך ארוכה קצת רחוק מהבית בו גרנו. הם היו מלווים אותי, ואז היו עוזבים, ולא הייתי מוכן שהם יעזבו, פעם אחת נבהלתי, צעקתי, ירדתי מהדרך ונתקעתי בעץ. אני זוכר את התחושה של להצליח תחת חסותם הבלתי נראית, לגלות שבעצם רימו אותי ואני רוכב לבד כבר זמן מה, ואז להיבהל ולכעוס ולהתרסק.

נזכרתי בתחושת העקירה שחשתי כשעזבנו את הבית שם ועברנו לירושלים. שבר לא מדובר. פשוט תחושה של חוסר התאמה. חשבתי על להבריז משיעורי קארטה ולהגיד שכואבת לי הבטן, אולי באמת כאבה לי הבטן, אבל פשוט לא רציתי. פעם אחת המורה הדגים איך תלמיד מתקדם מכיתה ד' מחזיק את שרירי הבטן - הוא נתן לו מכה עם מקל וכלום לא קרה לו. אולי לא רציתי לנסות את זה. חשבתי על חלומות התעופה שהיו לי לאחר מכן, שאני עף, שאני יכול לחצות מרחבים, שיש לי אפשרות להתנתק מהקרקע. אני נזכר שנועם ציטט ספר שקרא של איזבל מאיירס בריגס, משהו על זה שמי שמסוגל לחשוב על אפשרויות שלא קיימות לא רוצה להיות איפה שהוא.




התרגעות / יהודה קרני

אם יש אי שם רחוק
נווה קטן שקט
ולו גזוזטרה של עץ
ועל ידה שקד.

אה...

אם יש אי שם רחוק,
ולו אלפי פרסה,
סבתא לנכדתה
תשיר שיר ערשה.

אה...

כי אז אעוף לשם
באחד הערבים
ושוב נמנה יחדו
מספר הכוכבים.

אה....

בשיחה דיברנו על מקום אחר בתודעה. מקום פרקטי. אמרתי לנועם שזה מרגיש כאילו בנינו חללית גדולה ועכשיו אין לנו זמן או רעיון או פנטזיה איך להטיס אותה, ואנחנו מוכרים אותה עבור חלקי חילוף. selling it for parts. זה הזכיר לי את ההתפרקות של עולם הפנטזיה ב"סיפור שאינו נגמר". עפרי אילני כתב על זה במוסף הארץ. סאות'פארק עשו על זה עונה שלמה. הנה הטקסט של אילני:

"הפילוסופים הגדולים של הפוסט־מודרניזם כתבו את חיבוריהם לפני כמעט חצי מאה. רובם כבר שוכבים בקבר, אבל רק עכשיו תחזיתם מתגשמת באופן המבעית ביותר. 'האסתטיקה של ההיעלמות צוברת כוח', תיאר הפילוסוף ז'אן בודריאר את היקום שנשקף מחלונו בשנות ה–70. 'מתחילים להופיע אובייקטים פרקטליים, צורות פרקטליות, אזורים של סדקים הנובעים מן הרוויה ומתהליך של דחייה מסיבית, של רגשות מודחקים מתפרצים או קהיון־חושים של חברה שקופה לגמרי לעצמה' (תרגום: אריאלה אזולאי). אולי אירוני שבתקופה האחרונה אנו עדים להתקפה מחודשת נגד שיח הפוסט־מודרניזם, דווקא בשעה שקהיון החושים התזזיתי שזיהו הפוסט־מודרניסטים הופך למגפה עולמית. ... 'אנחנו חוזים כיום את היבלעותם של כל אופני הביטוי הווירטואליים בזה של הפרסומת', כתב בודריאר. 'כל השפות הקבועות נבלעות בזו של הפרסומת כיוון שהיא חסרת עומק, רגעית ונשכחת כהרף עין'. ועם זאת, משהו מחכה גם אחריה. אחרי הפרסומת מחכה 'סוג אחר של שפה שהוא פשטני עוד יותר ובכך ביצועי עוד יותר': שפת המחשב. הדיגיטליות, השפות הקיברנטיות מרחיקות לכת בכיוון זה של פישוט תהליכים מוחלט שהפרסומת הלכה בו ברמה צנועה יותר. הפיכתו של העולם למידע ממוחשב היא שתביא את הקץ. ואז נתגעגע לריגוש שעוד עוררו הפרסומות." (עפרי אילני, הארץ, 09.03.2016)

נועם אמר שהמקום הפרקטי אינו נורא כל כך. הוא הזכיר לי שזה יכול להיות מקום בדרך לאנשהו. בדרך למקום של בחירה, אהבה, בנייה, תהליך, עצב, התמודדות, להיות בני אדם ביחד. חשבתי על הסרט "יהודי טוב" של האחים כהן. על העצה של הרב החכם לילד: מול ההתפרקות של הכל, בחר מישהו לאהוב.


כלומר, יש משהו מורכב שניתן לבנות, גם בכאוס, גם כשלא יודעים לאן הולכים, לבחור, ולעשות משהו עם הבחירה הזו. הנה הרצאה שד"ר יהודה ישראלי מפנה אליה במאמרו על הסינגולריות, שמדברת על תנאים מיוחדים בהם יכול להיווצר משהו בלתי סביר, כמו התודעה שלנו, ואולי כמו אהבה:




הפגישות עם נועם מעוררות בי מחשבה חדשה. וזה מעניין כי אחד הנושאים שדיברנו עליהם לאחרונה הוא מטריצת החלום החברתי, שזה דבר (שיטה/אירוע/חוויה) שתמיד מעוררת בי מחשבה חדשה, ואת ההבנה של החשיבות של מחשבות חדשות. הנה המחשבה החדשה הקודמת שחשבתי בעקבות הפגישה איתו. והנה המחשבה הישנה על מחשבות חדשות במטריצה.

אין תגובות:

פרסום תגובה