לאחרונה התחלתי להבין יותר ויותר שגם לי וגם לחלק מהאנשים שאני פוגש יש תפיסה שגויה לגבי התפתחות נפשית. התחלתי להבין שאני תופס את ההתפתחות הנפשית שלי כלינארית ושזה לא נכון. אל תגידו לי נו ידענו את זה מזמן, בטח שגם אני ידעתי את זה מזמן, אבל להבין מה זה אומר זה דבר אחר. ואם תוכלו לעזור לי להבין יותר את מה שאתאר להלן, אודה לכם על כך.
הרעיון של התפתחות לינארית הוא שהלמידה והשיפור במצב הנפשי הם כמו גרף עולה, קו ישר אלכסוני כזה. למטה יש איזושהי ג'יפה, ביצה טובענית, משהו גולמי שמתחילים מממנו, ולמעלה יש איזושהי הארה גדולה, פיתרון הבעיה, הצלחה. לפי התפיסה הזו, יש דרך ברורה מלמטה למעלה. כלומר, ככל שאני מבין דברים ועובד על עצמי כך אני מתקדם, והשאיפה היא לטפס במעלה הגרף, ולהשתפר. בדימיון שלי זה נראה כמו עלייה בשביל. על גרף דו מימדי זה נראה כמו קו ישר עולה מאיכסה ליופי:
ניסיתי לעבוד עם תוכנה שמשרטטת כזה גרף, רק לא הבנתי איך ליישר את הצירים בכלי הזה שציירתי באמצעותו:
אבל מה שקרה לאחרונה, זה שהתחלתי לחשוב על מקום אחר בנפש, עמוק יותר, בו אני שואל שאלות כמו מי אני בעצם. אל המקום הזה מגיעים ככל שמעמיקים לתוך הנפש, לתוך הסחי, העמימות, האפלה, הלא מודע. למעשה, לא צריך לנסות להגיע למקום הנמוך הזה בכוונה, כי הוא מושך מטה, מושך חזרה אליו, מבעבע ורוחש, קורא לי לצלול מטה לתהום. כאילו יש לתהום הזו איזה כוח משיכה, וככל שמנסים לברוח מהמקום של העמוק הזה, ככה נתקעים. זה כמו שככל שלוחצים יותר על הגז מתחפרים יותר בבוץ, זה כמו שככל ששוחים יותר נגד הזרם נסחפים יותר החוצה*, או נתקעים באיזושהי נקודת אמצע סיזיפית, סטטוס קוו לא שקט, ולא מצליחים לטפס למעלה למקום טוב יותר. המקום הזה קיים בתוכי, והיציאה ממנו אינה תלויה רק בכוח הרצון, או באיזה אמצעי או שיטה.
לעומת זאת, אני יכול להגיד משהו בתור מטפל ומטופל: שהמקום העמוק הזה אינו מסוכן ואינו רע. יש תופעות פרדוקסליות שנותנות למקום הזה תפקיד חשוב. לדוגמא, ככל שמכירים יותר את המקום העמוק הזה שבתחתית, ככה יש יותר כוחות לטפס במעלה ההר למקום טוב. או למשל, כשלפעמים צריך לוותר על המאמץ לעלות למעלה, ורק אז מתאפשר לעלות למעלה ללא מאמץ. זה כמו שחוטא קתולי צריך להתוודות על חטאיו כדי להיכנס לפרגוטוריום, לפני שיורשה לו לכפר על חטאיו (עשרות אלפי שנים) ולהגיע לגן עדן. ויגידו האנשים המוארים מביננו, שהקבלה של המקום הגולמי והקשה שנמצא עמוק בפנים, היא-היא הגאולה האמיתית, שמאפשרת להיות למעלה ולמטה בו זמנית. וכאן בעצם מתחיל אצלי החשד, שהעלייה בגרף איננה כזו פשוטה, ושהקו הזה הוא אשלייה תפיסתית חזקה. אי אפשר להתכחש לתחושה שיש חוויה לינארית של טיפוס והתפתחות, אבל אי אפשר להאמין שככה זה באמת פועל כשמסתכלים על התופעות במציאות. זו פנטזיה שמושרשת עמוק.
*האסוציאציה המרחבית הנוספת היא של היסחפות לתוך הים. אומרים שכשהזרם סוחף פנימה, עדיף לא לשחות נגדו ולהתעייף, אלא לשחות הצידה, כי הוא צר מאוד ובצדדים יש זרם נגדי שמוביל לחוף. הרעיון הדומה בטיפול הוא שלא להתנגד למשיכת הלא מודע פנימה, לא לנסות לשחות בכוח החוצה, אלא לעשות טיול מסביב, ולגלות שיש דרכים יותר קלות לצאת.
הרעיון של התפתחות לינארית הוא שהלמידה והשיפור במצב הנפשי הם כמו גרף עולה, קו ישר אלכסוני כזה. למטה יש איזושהי ג'יפה, ביצה טובענית, משהו גולמי שמתחילים מממנו, ולמעלה יש איזושהי הארה גדולה, פיתרון הבעיה, הצלחה. לפי התפיסה הזו, יש דרך ברורה מלמטה למעלה. כלומר, ככל שאני מבין דברים ועובד על עצמי כך אני מתקדם, והשאיפה היא לטפס במעלה הגרף, ולהשתפר. בדימיון שלי זה נראה כמו עלייה בשביל. על גרף דו מימדי זה נראה כמו קו ישר עולה מאיכסה ליופי:
 |
ניסיתי לעבוד עם תוכנה שמשרטטת כזה גרף, רק לא הבנתי איך ליישר את הצירים בכלי הזה שציירתי באמצעותו:
לעומת זאת, אני יכול להגיד משהו בתור מטפל ומטופל: שהמקום העמוק הזה אינו מסוכן ואינו רע. יש תופעות פרדוקסליות שנותנות למקום הזה תפקיד חשוב. לדוגמא, ככל שמכירים יותר את המקום העמוק הזה שבתחתית, ככה יש יותר כוחות לטפס במעלה ההר למקום טוב. או למשל, כשלפעמים צריך לוותר על המאמץ לעלות למעלה, ורק אז מתאפשר לעלות למעלה ללא מאמץ. זה כמו שחוטא קתולי צריך להתוודות על חטאיו כדי להיכנס לפרגוטוריום, לפני שיורשה לו לכפר על חטאיו (עשרות אלפי שנים) ולהגיע לגן עדן. ויגידו האנשים המוארים מביננו, שהקבלה של המקום הגולמי והקשה שנמצא עמוק בפנים, היא-היא הגאולה האמיתית, שמאפשרת להיות למעלה ולמטה בו זמנית. וכאן בעצם מתחיל אצלי החשד, שהעלייה בגרף איננה כזו פשוטה, ושהקו הזה הוא אשלייה תפיסתית חזקה. אי אפשר להתכחש לתחושה שיש חוויה לינארית של טיפוס והתפתחות, אבל אי אפשר להאמין שככה זה באמת פועל כשמסתכלים על התופעות במציאות. זו פנטזיה שמושרשת עמוק.
*האסוציאציה המרחבית הנוספת היא של היסחפות לתוך הים. אומרים שכשהזרם סוחף פנימה, עדיף לא לשחות נגדו ולהתעייף, אלא לשחות הצידה, כי הוא צר מאוד ובצדדים יש זרם נגדי שמוביל לחוף. הרעיון הדומה בטיפול הוא שלא להתנגד למשיכת הלא מודע פנימה, לא לנסות לשחות בכוח החוצה, אלא לעשות טיול מסביב, ולגלות שיש דרכים יותר קלות לצאת.
כשמטופל מגיע לטיפול הוא מבקש להיפטר ממה שמציק לו: מהרגשות הקשים, מהסימפטומים שנחווים כאיבוד שליטה, מהביטויים המפחידים של הלא מודע, מהמחשבות הקשות. הוא אומר משהו כמו "אני צריך להפסיק לחשוב". או "למה אני ככה". הוא מבקש מהמטפל למשוך אותו למעלה, כאילו אני יודע איך לעשות זאת. טוב אני כן יודע קצת: אולי לתת קצת לגיטימציה לחוויה, אולי לאפשר קצת פורקן, להרגיע - אלו דברים שעוזרים ברוב המקרים. ואם הדברים הללו עוזרים, זה כבר סימן טוב לבריאות נפשית, ונותן תקווה שיכולת למטופל להחלמה ספונטנית, גם בלי עזרה נוספת (כי זה אומר שדחף החיים דומיננטי ומחפש דרך להתממש). אבל אני לא באמת יודע איך לעזור לבנאדם "להיפטר" מהדברים שמציקים לו. אני לא מהפנט אנשים ומעלים להם התקפי פאניקה. אני לא מוחק להם דברים מהלא מודע. אני לא נותן עצה נורא טובה שפותרת את כל הקשיים במערכות יחסים. אפילו יותר מכך, אני יודע היטב, שכל עוד שהמטופל מבקש להיפטר ממשהו, ככל שהוא מחפש "פתרון קסמים", כך גם הסיכוי שמצבו ישתפר קטן יותר. כלומר, אני יודע שהוא צריך לוותר על ההתנגדות להעמקה והבנה של עצמו כדי להגיע למקום טוב יותר.
לדוגמא, לפעמים יש אנשים שפונים לטיפול בעת משבר, ואפשר לראות עליהם שהם מעדיפים להדחיק את מה שמציק להם בחיים, ושהרעיון הזה של דיבור על רגשות לא מתאים להם. ואז בפגישות הראשונות הם פורקים את אשר על ליבם, ונראה שזו הזדמנות נדירה בה הם מאפשרים לנושאים הרגשיים הללו להתאוורר סופסוף. אבל ניתן גם לראות שאם הטיפול ייתמשך עוד קצת, והם יקבלו לגיטימציה לרגשותיהם, ואולי איזו עצה ראשונית, הם מהר מאוד יאבדו את הדרך וינסו לברוח מהעומק שחשפו כשרק הגיעו בעת המשבר. כאילו ברגע שהמצב בסדר, אין שום מוטיבציה לחפור, וההתקדמות נעצרת, ולא משנה אם שומדבר לא השתנה בעצם. ההתקדמות לאן? להכרה עצמית, להבנת העולם הפנימי, לעומק. הטיפול הופך להיות המועקה, והם לא יודעים מה לעשות בו, הוא מגרה אצלם משהו שהם כבר לא חייבים להתעסק בו, והם עוזבים או מפסיקים לעבוד, או מתנגדים להמשך עיבוד רגשי.
לדוגמא, לפעמים יש אנשים שפונים לטיפול בעת משבר, ואפשר לראות עליהם שהם מעדיפים להדחיק את מה שמציק להם בחיים, ושהרעיון הזה של דיבור על רגשות לא מתאים להם. ואז בפגישות הראשונות הם פורקים את אשר על ליבם, ונראה שזו הזדמנות נדירה בה הם מאפשרים לנושאים הרגשיים הללו להתאוורר סופסוף. אבל ניתן גם לראות שאם הטיפול ייתמשך עוד קצת, והם יקבלו לגיטימציה לרגשותיהם, ואולי איזו עצה ראשונית, הם מהר מאוד יאבדו את הדרך וינסו לברוח מהעומק שחשפו כשרק הגיעו בעת המשבר. כאילו ברגע שהמצב בסדר, אין שום מוטיבציה לחפור, וההתקדמות נעצרת, ולא משנה אם שומדבר לא השתנה בעצם. ההתקדמות לאן? להכרה עצמית, להבנת העולם הפנימי, לעומק. הטיפול הופך להיות המועקה, והם לא יודעים מה לעשות בו, הוא מגרה אצלם משהו שהם כבר לא חייבים להתעסק בו, והם עוזבים או מפסיקים לעבוד, או מתנגדים להמשך עיבוד רגשי.
כלומר, בעוד שהמטופל בדרך כלל רואה את ציר ההתקדמות כסקאלה המתחילה ברע ומגיעה לטוב, הרי שהמטפל בדרך כלל רואה את ציר ההתקדמות כסקאלה המתחילה בשטחי ומגיעה לעמוק. נכון שהמטפל ער לכך שהמטופל רוצה לשפר את מצבו, אך הוא מנסה להראות גם למטופל איזושהי עמדת עומק. לפעמים המצב הזה מבלבל את שני הצדדים, כשהמטפל מנסה לתת למטופל עצות שטחיות לשיפור חייו, או כשהמטופל לא מבין למה צריך להיפתח בפני המטפל אם הוא לא מקבל ממנו פתרונות. אחת הדרכים שבה המטפל נוקט בה כדי להראות למטופל את מימד העומק הזה, הוא באמצעות שיקוף הדו-ערכיות של כל דבר טוב או רע שהמטופל מתאר לו. כשהמטופל מספר משהו שרע בעיניו, לדוגמא שכעס על חברו, המטפל יכול להשיב משהו כמו "צריך קשר מאוד קרוב כדי שיהיה אפשר לבטא את התחושות הללו". כלומר, המטפל משקף שלדבר הזה שנתפס כרע, יש מידת עומק דומה למידת העומק של דבר טוב. או בניסוח אחר - שבעומק מסויים של החוויה, לא ניתן לומר אם הריב הזה היה טוב או רע, ומה שהיה בו זה רק נוכחות רגשית עמוקה של שניהם. הנה טבלא שמנסה להציג סוג כזה של יחסים בין שיפור והעמקה:
בטבלא הזו ציירתי איזשהו מסלול התקדמות בעומק בטיפול, החל ממשבר, המשך בפלטו וכלה בקבלה עצמית עמוקה. בטבלא אפשר לראות שכמתחילים את הטיפול המצב רע והעומק רב. התקדמות מועטה מאפשרת לצאת טיפה מהבור ולשפר טיפה את התחושה. התקדמות משמעותית (6 על הסקאלה) היא כבר מספיקה כדי להחזיר את האדם לתפקוד טוב, ולתחושה חיובית, אבל אז גם ישנה התנגדות גדולה להמשך ההעמקה בטיפול. מצב זה מכונה flight to health - כשמטופל מחלים באופן מהיר מדי ולא מציאותי, כדי לשטח את המורכבות הרגשית שנחשפה, וכדי להפסיק את חשיפת העומק הנפשי בטיפול. אם נוצר אמון, אז לאחר הטבה ראשונית יש המשך של ההעמקה כדי להגיע להכרה עצמית עמוקה, ועם ההכרה שמלווה בביטחון, יש גם הטבה רבה יותר ויציבה יותר של הwellbeing. והאפקט העמוק ביותר, הוא של ביקור מיטיב בעומק רב, בו נוצרה הטראומה. החזרה למקום הזה, הפעם בבטחה, מאפשרת לראות את המשותף בין הטוב והרע. מבט עומק כזה מחסן בפני הרע. העומק מאפשר להבין דברים כמו יש משמעות אישית בזה שזה קרה לי. ככה שבעצם רואים גרף היפרבולי של העמקה:
מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא שמדובר בשתי נקודות ראות שלכאורה שוללות זו את זו - מצד אחד ראייה לינארית של התקדמות לעבר הטבה, ומצד שני ראייה דו ערכית (היפרבולית) של עומק לפיה בסוף הדרך בעצם מגיעים למקום ממנו התחלנו. אך אם מוסיפים מימד נוסף אין בינהן סתירה. כלומר, ניתן להלביש את שתי המגמות הללו על אותו גרף תלת מימדי. אם המטופל יעמיק בהכרה עצמית, הוא יחוש בהטבה שהוא מבקש, ואם הוא יסרב להעמיק, הוא לא יתקדם מעבר לאיזשהו סטטוס קוו נסבל ששומר על שטחיות. כך ניתן לדמיין גרף תלת מימדי, שאכן מראה מגמה לינארית על שניים מהצירים, ומגמה ריבועית על הציר השלישי:
יש כמה דברים שקראתי שהובילו אותי לקו החשיבה הזה: ביון שכותב על החלפת נקודת ראות כדרך לפריצת דרך; הרצאה של ד"ר יהודה ישראלי שמדבר על כך שהלא מודע הוא כמו מימד נוסף שבו אין שלילה של הדברים שאנחנו תופסים במודע; וההסבר של באלינט לגבי השבר הבסיסי שההכרה בו מובילה מצד אחד לדיפרנציאציה גוברת עד כדי פרדוקסלית ומצד שני לפשטות ודיוק עמוק וחסר מאמץ.
ככל ששיחקתי עם הגרפים וניסיתי ליישר את הצירים הגעתי לעוד מצבים שאני יכול לפרש כבעלי משמעות. הנה גרף בו ככל שאנחנו מעמיקים לא ברור אם זה יותר טוב או פחות טוב:
והנה גרף, שנראה לי שבעצם מייצג נקודת ראות רביעית, נקרא לה הזווית האנליטית. ממנה ניתן לראות שבלי להתקדם ובלי להשתפר אנחנו מגיעים לכל העומקים בבת אחת:
עד כאן. אלו מחשבות ראשוניות. אני מתעניין מאוד באופן בו הוספת מימד חשיבה מסביר פרדוקסים ופותר קונפליקטים. אם יש לכם כיווני קריאה נוספים בשבילי אשמח לשמוע עליהם.
==
כתבתי את הדברים כך בהשראת קולגה יקרה שהקריאה שירה בסמינר בו השתתפנו, ודיברה על כך שלפעמים בצעירותנו נראה שהדרך סלולה לפנים, ובבגרותנו אנחנו מגלים שיש הרבה דרכים, ולפתע גם שביל צדדי בו נצעד יכול להיות משמעותי בחיינו. אמרתי לה שלפעמים אני תקוע עם המחשבה על טיפוס מתחתית הביצה לראש ההר, והיא הציעה לסחוב את הג'יפה לראש ההר. אז הנה שיר על נדיבות והתפתחות לעבר זיקוק (ולא לעבר מורכבות):
אשרי הזורעים ולא יקצורו / אברהם בן יצחק (זונן)
אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.
אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים.
אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.
אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.
אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.
==
