יום שבת, 31 באוגוסט 2019

החלק המשתבלל של הנפש

אדם הולך ברחוב, אומר לעצמו למה אני כל כך רגיש, שביר, בעוד שהחיים שלי כה קשים. מי ראה את הסטורי שלי, אני צריך לעשות כסף, אני לא רוצה למכור את עצמי בזול.

הוא נכנס לחדר של פסיכולוגית, אומר לה אם את תשמרי עליי, אני אוהב אותך בטרנספרנס, אני אגיד לך אהלן, ואז אל תשאלי מה שלומי, פשוט אל.

אדם רוכב על אופניים, אומר צריך לשים לב לכל הכיוונים, למה יש לי הפרעת קשב, רק בבדידות שלי אני מצליח להתמקד. אין לי מי שיאהב אותי באמת, למי לדאוג, מישהו שיגדל אותי.

הוא מתיישב בנוח על הכורסא, ושמח שהסתדרה לו השעה, קצת איחרתי לא נורא, אם את תשמרי עליי, אני אתמסר לאיך שאת, אני אגיד לך היי, ואת אל תשאלי מה נשמע - רק אל.

**
טייק שלי על call me Al של סיימון.

**
לאחרונה התחלתי לשים לב להבדל הגדול בין נוכחות, פשוט להגיע לטיפול, לבין דיבור על מה שלומי בעצם. למרות שאני לא שואל "מה שלומך", השאלה מרומזת איכשהו באיזושהי מבוכה שאני משדר. וכשמטופלים לא מספרים לי מה שלומם אני מרגיש לבד, חסר תועלת. אז הם מספרים, גם במחיר אובדן היכולת להשתבלל איתי.

**
במאמרה "תגובה שלילית לטיפול", ג'ואן ריביר מתארת כיצד דיכאון לא מודע יכול לתקוע טיפול. המטופל מספר על פרטים מחייו, אבל ממעט באסוציאציות חופשיות. הוא מנסה לשלוט בחופש התנועה של השיחה, שלא תיגע במקום הרגיש שלו, ומרגיש לחץ לתפקד, בחיים ובטיפול, ומבקש מהמטפל שפשוט יחבב אותו, שעה שעתיים בשבוע, גם זה רק על פני השטח. הרבה פרטים של תפקוד יומיומי יכולים לבטא את המשאלה לשרוד בנפרד מפני ההתערבבות עם הסביבה. וכך ניתן ללכת לאיבוד בין העצים ולא לראות את היער.

ריביר כתבה שנים ארוכות לפני שוויניקוט תיאר את החיוניות של מקום בלתי מתקשר באישית. לפי וויניקוט, חדירת ההבנה של המטפל למקום הזה כמוה כאונס והיטרפות על ידי קניבלים. ריביר לעומת זאת, הייתה צריכה להסביר את המקום הזה לעמיתים שרואים בהתנגדות האדם לחודרנות הלא מתאימה של הסביבה בתור הגנות אנאליות אומניפוטנטיות על גרעין נרקיסיסטי ממאיר (הרבה קללות). אלא שאז היא נותנת את ההגנה המוחצת בפני המטפל השיפוטי:

לפי ריביר, אם המטופל מעוניין לשמור על הדברים כפי שהם ואפילו מקריב את הריפוי שלו מסיבה זו, זה לא בגלל שאינו רוצה להשתפר. הסיבה לכך שאינו משתפר אם כך היא שלא משנה כה היה רוצה להשתפר, אין לו אמונה בכך. הוא לא רק לא מצפה לשינוי לטובה אלא מצפה לשינוי לרעה, לא רק עבורו אלא גם עבור המטפל. הוא משמר מצב זה כדי לשמור על המטפל. אולם על האנליטיקאי לא להתייאש מכיוון שככל שהיכולת לשאת דיכאון וחרדה עולה, סיפוקים גדולים מתלווים לכך והיכולת לאהבה מגיחה ככל שהבריחה מהדיכאון נרגעת מעט. 

הכתיבה במקור יפהפיה ומבהירה את החוויה הקיומית של העמדה הדיכאונית בפניה מתגונן המטופל:
"The content of the depressive position (as Melanie Klein has shewn) is the situation in which all one's loved ones within are dead and destroyed, all goodness is dispersed, lost, in fragments, wasted and scattered to the winds; nothing is left within but utter desolation. Love brings sorrow, and sorrow brings guilt; the intolerable tension mounts, there is no escape, one is utterly alone, there is no one to share or help. Love must die because love is dead. Besides, there would be no one to feed one, and no one whom one could feed, and no food in the world. And more, there would still be magic power in the undying persecutors who can never be exterminated—the ghosts. Death would instantaneously ensue—and one would choose to die by one's own hand before such a position could be realized."

**
לפני שנה סבתי עברה אירוע מוחי קשה, והחלה תהליך בלתי נתפס של שיקום משיתוק בחצי הגוף, בגיל מבוגר. המשפחה התעודדה מעט כשהיא החלה לתקשר וביקשה לשמוע את השיר "גולה סנגם" בפרסית. עד שמצאתי את התרגום של השיר לעברית:

"פרח מאבן זה מה שאני
הושארתי כאן לבדי
הצללים הכהים
גורמים לי לחוש קור
מלבד ריקנות 
כלום כאן לא צומח.

מה לך אומר מלבי העורג
השמש עלי לא מאירה
עלי לא זורחת
אין בי חום ולא צבע.

כולי כואבת נאנחת
כמו סופה שמלאה באבק
כמו רוח סהרורית במדבר
אבודה
סובבת במעגלים סביבך.

אם לא תפול עלי כגשם
ואם לא תדע מה עובר עלי
אאבד את עלי הכותרת שלי כעבור יומיים
לב האבן שלך הוא בשבילי רכות"

אלא שמאז, סבתי נאבקה בעקביות לשמור על אמונה ואהבה לחיים כנגד התסכולים המרים של מצבה, בקשיחות ורגישות יוצאות דופן, של פרח מאבן; ועם כסא גלגלים ועזרה היא מתכננת ללכת בפעם השניה להופעה של הזמרת מורין נהדר שמבצעת את השיר לטעמה.

תקדישו לזה כמה דקות:
https://www.youtube.com/watch?v=-YfRe7dJ3fA

**
לאחרונה כששואלים אותי מה שלומי אני מנסה לדבר פחות על "אוי הקליניקה באוגוסט" וגם לא כל כך "התחלתי לעשות פילטיס זה כל כך בונה ולא שוחק", אלא יותר על מה שכתבתי כאן, ואולי על שאלות שבין שבלולים וחשופיות, בין הרצון להכנס פנימה, ללבדוק מה קורה עם האפשרות להיות ביחד, או להעז להיות לגמרי בחוץ, אולי מתוך אמונה שיש מקום גם לקונכיות.

**
בצד של הקונכייה נמצא הגוף. כשאני נבוך מול בני משפחתי שאני רוצה להתקרב אליהם ואין לי בדיוק מה לומר להם, אני נוגע בהם, ואני די טוב בזה. לפעמים גם עם חברים אני מרגיש בנוח ככה.

בטיפול הצד הזה של תקשורת במגע לא בא לידי ביטוי. מפחיד לגעת באנשים בימנו. אבל כבר בהתחלה, סבא רבא פרויד הרחיק את המגע מהאנליזה בגלל האפקט הסוגסטיבי של המגע. אפילו בלחיצת יד יש תקשורת עזה של המשאלות הקמאיות ביותר שלנו - לפיהן להיות אהוב לגמרי זה להינגע בבת אחת מכל הכיוונים, כמו ברחם. הולדת האנליזה מרוח ההיפנוזה מתבטאת במתחים רבים המלווים את האנליזה עד ימנו. הרצון להתמסר מבלי לצאת מתוך עצמי, מבלי לתקשר, באופן פסיבי, להניח את ראשי בידיים מיומנות, להישאר חבוי ולהיות מובן מבלי שאצטרך לתקשר את עצמי בדיוק, להרגיש בנוח להתבלבל - זו הפנטזיה שהשעה הקבועה והכורסא מזמנות; והדיבור דורש לצאת מתוך עצמי ולפגוש אדם אחר, ולהסתפק במגע רגשי, מטאפורי. 

טוב אני אעצור נראה לי נגעתי במספיק נקודות.



כמה נקודות שהתבהרו לי לאחר הפוסט הזה:

- ידעתם שחשופיות הן התפתחות אבולוציוניות מאוחרת יותר מחלזונות?? אלו שבלולים שהקונכיה שלהם התנוונה ואפשרה להם לחיות בסביבות שאין בהן הרבה חומרי הגנה (גיר), ושיש בהן אקלים מתון (לא חם מדי ולא מקפיא). וואו. היה פעם שבלול שיצא מהקונכייה שלו ושרד להתרבות חדמינית עד שעוד שבלולים התלהבו וקיבלו ממנו השראה.

- לא דיברתי על אשמה. ג'ואן ריביר מבהירה שהדבר המוכחש ביותר בעבודה עם התגוננות מפני העמדה הדיכאונית הוא אשמה. האם אני דפוק או שדפקו אותי. האם אני מריר ודחיתי אהבת אם ראויה, או שאמי רעה ואני הורעלתי על ידי האם היחידה שיש לי? שתי האפשרויות נושאות אשמה קטסטרופלית, והתשובה ששני הצדדים אשמים וזה לא נורא לא מתייחסת לקטסטרופליות שמניסה מפני השאלה הזו, ששום תשובה לא מספיק טובה לה.

- אני מרגיש כאילו עשיתי אאוטינג כפוי לכל השבלולים. אבל לכולם יש מקום משובלל. מי שנראה הכי מוחצן למעשה שומר על העצמי שלו מוחבא טוב יותר; או במצב המאוזן יותר אני מקווה שאפשר לחוש כיצד החשיפה העצמית נובעת מתוך ליבה יציבה. 

- יש איזו תנוחה ביוגה, שעומדים על רגל אחת, ובגוף ניצב לרגל ומקביל לרצפה. עד לאחרונה הייתי עושה אותה ונראה כמו מתלה כביסה של איקאה שהרכיבו הפוך בכוח. הייתי כפוף, בטח שלא ניצב ומקביל. לאחרונה פציעת גב גרמה לי לעשות הרבה פילאטיס ולהתמקד בשרירי הליבה. אני עדיין רק בהתחלה. אבל כבר עכשיו אני מרגיש את עצמי נמתח להתיישרות כמו מפרש על תורן. משהו מרכזי מאפשר לי להתמתח הרחק לצדדים. להתפרש.

- האובייקט הרע הוא התסכול שאנחנו חווים מהעולם, ומפנימים בתור חוסר היכולת להפנים דברים טובים. אולי זה הדיכאון שהאם מעבירה אלינו, או האשמה הבלתי נסבלת על התובענות שלנו שמרוקנת אותה. ובבגרות, כשאני עסוק בעצמי, לא מצליח ליצור קשר, מסתתר בפני אהבה, שום דבר לא יושב לי טוב, אני מקיא את ההזנה שהעולם מציע לי, מורעל ממזון טוב לכאורה, מתמרמר על איך שכולם אוהבים ואני לבד - אז אני נאחז בחוזקה באובייקט הרע. אלא שהאובייקט הרע הוא הבסיס של החשיבה. הוא מאפשר לנו לשרוד רגע בלי סיפוק ולהתבצר בתוך עצמנו ולהאמין שיהיה סיפוק אחר בעתיד. להקיא מזון מורעל זה להאמין שיהיה מזון לא מורעל בעתיד. שיש משהו ראוי לחיות למענו מעבר לנסיבות הנוכחיות. אצל ויקטור פרנקל, כשהאדם מופשט מהכל, מה שנותר לו זו המשמעות. 

- ניטשה מזכיר שאיננו רוצים רק לחיות משום שאנחנו מקריבים את חיינו למען מימוש עצמי. גם בעלי חיים עושים זאת. זוהי המטאפורה של הגן האנוכי שחשוב יותר מהאורגניזם שמאפשר לו להשתתף במשחק החיים.

- הזאב הרע הוא האובייקט הרע. הוא מתגלה מול שאלת המוות. כיפה אדומה ניצבת מול סבתא חולה ומאבדת יכולת להבחין בין טוב לרע. היא נסוגה לשאלות רציונליות כשהברור מאליו ניצב לנגד עיניה. היא שואלת עוד ועוד פרטים ולא אומרת את הדבר הפשוט. היא דוחה את סבתא ואת הזאב כאחד. לעיתים ניתן לראות את קריסת השיפוט של האדם במקומות השבלוליים שלו, כשיש לו את החשיבה אבל אין לו את החוויה הישירה לרשותו. לכן הוא פגיע לסוגסטיה וניצול במקומות הללו.

- בהרצאה ישנה ששמעתי וזכרתי איפשהו עמוק, פרופ' ברכה אטינגר מבקרת את וויניקוט. היא טוענת שוויניקוט קינא באמהות הטובה שחסרה לו בחייו כבן לאם דיכאונית, וכאב ללא ילדים. היא מתארת כיצד בכך ששיחק את תפקיד האם הטובה דיה, הוא שלל את מקומה של האם האמיתית. האם האמיתית שנקרעת בין רצון לשלמות וקורסת להזנחה ופגיעה בלתי נמנעים, כי אלו החיים. האם הזו היא האובייקט הרע שלא ניתן להפנים, כי הוא טראגי מדי, במובן של תפיסת עולם. אטינגר מבקרת את וויניקוט שבכך שמילא את צרכיה הנגוזים של המטופלת שלו מרגרט ליטל, הוא דחק בה לנסיגה עמוק יותר פנימה כדי לכונן לעצמה גרעין עצמי חדש ובלתי מתוקשר שלא ישמש את וויניקוט, שלא ינוצל על ידו. כך היא מסבירה את האשפוז של ליטל בזמן חופשתו של וויניקוט, המאמץ לכינון עצמי מחדש ברגע שנתן לה לנשום. אטינגר מצטטת את וויניקוט כנגד עצמו: שההבנה של האנליטיקאי לחדור את ההגנות של העצמי, תחשוף אותו, זה כמו להיאנס ולהיאכל על ידי קניבלים. דווקא קניבליזם, לא סתם טרף, כי וויניקוט השלים חוויה חסרה משלו דרך המטופלת. פחדדד.

- ב2015, אטינגר ביקרה את כריסטופר בולס על כך שחשף טיפול המטופל שלו, שהיה בעלה לשעבר, ושהחשיפה הפומבית והנימה הביקורתית שהיה בה, הוביל להתאבדות של אותו המטופל. טרם קראתי מחדש את הפרק "השקרן" שעליו דיברה אטינגר. בולאס ענה שהפרק מבוסס על קולאז' של מספר מטופלים ועל רעיונות שלו שיש לו זכויות יוצרים לגביהם עוד מלפני הטיפול המטופל הספציפי שהתאבד. הוא גם סייג שלולא היו אנליטיקאים מספרים סיפורים ספציפיים היה עלינו לסמוך עליהם כמו על מאגים, ורק הקריפטיות הייתה הסימן לגדולת ההוגה. לאחרונה תהיתי האם ייתכן ששניהם צודקים. שכשמגיעים לגרעין הפרטי הזה של העצמי, פירוש יכול בקלות לשמש כהפנמה עקורה. הפנמה עקורה הוא מושג של בולאס המתאר משהו מהוויה שלך שטרם חווית במודע באינטראקציה עם העולם ובשפה, וכשמפרשים לך אותו אתה חווה אותו כנכון ולא אותנטי בבת אחת. ככה פועלת סוגסטיה. אומרים לך משהו מתוך עצמך מבחוץ ואתה משתכנע שמישהו אחר מפעיל אותך מבפנים. ואם לא מכבדים את הפרטיות של העצמי אז אפשר לשלול מאדם את היכולת הבסיסית להגיד שפירוש לא מתאים לו, לבחור. וגם זכויות יוצרים של המטפל על הפירושים אובדות כי הוא שכנע את המטופל שהפירושים הללו הם עליו. אבל, אולי גם אהבה יכולה להיות מוטמעת ככה. באינספשן.

- היתרון ההישרדותי של האובייקט הרע הוא שהוא לא מפנים את האובייקט הטוב. הזאב הרע כל כך גדול ותאוותן שהוא בולע את סבתא וכיפה אדומה בלי ללעוס ובלי לעכל אותן. וכך יכול הצייד לפתוח לו את הבטן, וללחץ משם את סבתא וכיפה אדומה חיות ושלמות, מוכנות להתגלות בשעת כושר.

- כך שמרתי את הרעיונות של בולאס, אטינגר ווויניקוט בקפסולות אינטלקטואליות פנימיות, דמיינתי את המקום השבלולי ברקע לסיפור כיפה אדומה כששמעתי אותו בילדות, ופתאום לאחרונה בגלל אבל קטן שאני עובר בחיי האישיים, פתאום שאלת השאלות הללו הפכה רלבנטית, התבהרה, קיבלה תוקף. אני מרגיש את הלגיטימיות של הקונכיה, אני מסוגל, לשיטתה של אטינגר, לחמול על האובייקט הרע; ולראות את היופי שלו, לשיטתו של בולאס.

אין תגובות:

פרסום תגובה