יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

לגעת

לפני כחודש השתתפתי בכנס בפראג. זו הייתה ההרצאה הראשונה שלי - ציון דרך מאוד משמעותי עבורי. הגיעו מעט מאוד אנשים, אולי כי הכותרת לא הייתה סקסית דיה, ואולי כי שיבצו אותנו בחדר אחורי שקשה למצוא אותו. זה היה מאכזב ולא פרופורציונלי לכמות ההשקעה שלנו. אבל זה גם צמצם את המבוכה, והרשיתי לעצמי לדבר בע"פ בלי להסתמך יותר מדי על הכתוב, ולהתחבר יותר למי שכן בא. יצאתי משם עם רעב לעוד. עוד עבודה על חלימה חברתית, עוד כתיבה.

הכנס עצמו עורר בי מחשבה. הכנס עסק בחברה האזרחית בעת מלחמה. כל הדוברים הציגו טראומה אישית שהדגימה כיצד הם נפצעו על ידי המלחמה שבחייהם, וכמה שהמלחמה קרובה אליהם משנדמה להם בדרך כלל. כל המשתתפים הביעו גם כמיהה לעשות משהו כדי לתקן את המצב, ותיארו שבתור מטפלים הם יכולים להציע בעיקר מרחב סובייקטיבי שיאפשר להתבונן במציאות הקשה, אך שהם חוששים שבכך הם נמנעים מלהתמודד באמת עם המציאות. הרגשתי שההרצאה שלנו על חלימה חברתית כמרחב אלטרנטיבי לדיבור על המציאות האלימה סביבנו הייתה ברוח הכנס. דבר אחד שאנחנו הדגשנו ונראה שפיתחנו יותר מאחרים, הוא האינטראקציה הבינדורית - עד כמה יש הורשה של הצלקות מדור לדור, ועד כמה יש אפשרות לדיאלוג בינדורי כמפתח לשינוי.

הדובר שפתח את הכנס היה לוחם זכויות אדם צ'כי, בשם יאן אורבאן, שדיבר על ההתקרבנות כבעיה הבסיסית שהוא רואה בקונפליקטים שונים בעולם. הוא סיפר על ההתנכלויות שסבל מהן מצד המשטרה החשאית הקומוניסטית, וכיצד אביו נפטר ואשתו הפילה את תינוקם בעקבות חקירות שעברו. הוא דמע בכאב ואמר שבשלב מסויים הפסיק לרקום נקמה והחל לשאול את עצמו איזה תפקיד חיובי יוכל למלא בהמשך חייו. והיום הוא יועץ לפתרון סכסוכים ברחבי העולם. הוא היה גבר נאה וסובל, ניסיתי לצייר אותו מקשיב להרצאה על דאע"ש.








כשהכנס הסתיים חשבתי על כך שמה שבבסיס התקרבנות ובבסיס האלימות הוא אותו דבר - חפצון עצמי. ליצור קרום קשיח סביב הענן העמום של הסובייקטיביות, להגיד זה הגוף שלי, אלו המילים שלי, כשאני אומר אני רוצה להישמע, כשאני מושיט יד אני רוצה להינגע. אנחנו משקיעים את העצמיות שלנו בעצמנו, טוענים את הסובייקטיביות שלנו באובייקט שאנחנו מזוהים איתו. הגוף הופך להיות אני, האירוע הופך להיות חוויה. המילה הופכת לבעלת משמעות. ואי הישמעותה, ואי הבנתה - אלו דוחים אותנו, ואת האפשרות שלנו להינגע. אדם מחפצן את עצמו כדי לשים את עצמו בעולם. התוקפן הופך את השוט לחלק מהותי ממנו, והקורבן הופך את הצלקת לחלק מהותי ממנו, וכך שניהם מצמצמים את עצמם לכדי אובייקטים שפועלים או נפעלים. הקרבן מכחיש את הכוח לבחור ואת היותו תוקפן בנסיבות אחרות, והתוקפן מכחיש את תחושת חוסר האונים הכרוכה בתלות בכוח, את ההזדהות הבלתי נמנעת עם הכאב של האחר, ואת המחיר שהאלימות גובה ממנו כי היא תמיד חרב פיפיות.

בחלימה חברתית, המשתתפים מוותרים על בעלותם על החלום. החלום מפסיק להיות מזוהה עם האדם והופך להיות בעל משמעות עבור החברה, עבור המשותף לכל-אדם. "כשהייתי ילדה אבא שלי הרכיב אותי על סוסים. בחלום רכבתי על סוס אדום גדול, והיו לו עיניים שיכולתי להסתכל לתוכן ולדבר והוא הבין מה שרציתי, ורכבנו מהר יותר ומהר יותר בדהירה, ואז פתאום הוא נפל ונשכב על הגב, ושכבתי על הבטן שלו והאזנתי ללב שלו, ועליתי וירדתי עם הנשימות של הבטן שלו, ופתאום הוא הפסיק לנשום ומת, וקמתי בבכי". בחלום אהבת האב הופכת לאובייקט שניתן לשלוט בו ולשאוב ממנו את אהבת האב, המעבר מהרגשי לריגוש מאפשר חופש ליהנות מאהבת האב מבלי להיות כבולה לחוקי האב, מבלי להיות קטנה. אך הריגוש מסתיר את ההזדקקות. וכשהאובייקט קורס, מתפוצצת בועת הריגוש ונחשפת חולשה רגשית אדירה. הסמל הופך להיות הדבר שסימל, והאבל על האב מתאפשר דרך האבל על הסוס. אנחנו מחפשים ריגוש שייגע בנו במקום רגשי. ההיקשרות לאובייקט דרך הריגוש שהבודהיסטים מגנים, נועדה לאפשר את ההיקשרות הרגשית האינטרסובייקטיבית שהפסיכולוגים מהללים. אנחנו הופכים את עצמנו לאובייקט ומקדשים את האחר כאובייקט כדי שנוכל לגעת זה בזה, כסובייקטים דרך מגע של אובייקטים. ניתן לומר שזהו אטצ'מנט של השכל לעומת אטצ'מנט של הרגש והגוף. הראשון משמש למניפולציות רציונליות על אובייקטים. השני דרוש לתחושת עומק, אמונה, ביטחון באהבה. יש פעמים שהאטצ'מנט השכלי נעשה בהפרזה כסוג של היאחזות מתוך חוסר ביטחון באטצ'מנט ברמה הרגשית.

***

לאורך השנה האחרונה אני עוסק קורא את הספר של באלינט "השבר הבסיסי", שמתאר פצע שמתוכו האדם מתהווה. לאחרונה קראתי פוסט של טלי בורלא-גלילי המסכם רעיון מתוך הספר הזה של באלינט: על תחושת הממשות ותחושת המציאות. הפוסט המצורף גרם לי לחשוב על מגע כמפגש בין פנים וחוץ. טלי עושה הבחנה מאוד דקה וחשובה בין תחושת מציאות ותחושת הממשות. המציאות היא התחושה הנמשכת כלפי חוץ, שיש משהו אמיתי בעולם סביבי. הממשות היא התחושה הנמשכת כלפי פנים, שמשהו מהעולם נכנס פנימה ונושא משמעות עבורי. הרבה פעמים אני חושב שאנשים מחפשים תיקוף לעולם הפנימי על ידי העולם החיצוני, ומסתבכים בתהליך הזה. העולם הפנימי בעמימותו, והעולם החיצוני בחלקיותו, לא מאפשרים התאמה מלאה של תחושה פנימית עם תחושה חיצונית. הממשות כפי שטלי הגדירה אותה נראית לי כמו החיפוש פנימה, לשאול איפה העולם החיצון פוגש אותי, על איזה כפתורים אירוע מסויים לוחץ לי שגורמים לי להגיב עם הרבה תהודה. המציאות כפי שטלי מגדירה אותה היא כמו המבט המדוקדק בכמה זוויות על אובייקט, עד שניתן לראות מה הייתה השלכה של פנטסיה ומה קיים בחוץ.

אני מדמיין את המגע עם העולם דרך ממברנה דקה. המגע של הממברנה הזו עם משהו אחר פועל בבת אחת לכמה כיוונים: מנכיח את הממברנה, חושף את הדקות שלה, שולח הדים פנימה, שולח אדוות החוצה. ההדים פנימה מתפרשים כחוויה הסובביקטיבית של המגע. הנוכחות והחדירות שלה היא האובייקט שנוצר במגע. האדוות המתפזרות נוגעות בממברנה של האחר, מאפשרות לו לחוש עצמו גם כאוביקט עם ממברנה, להדהד, ולנסות להבין מניין האדוות באות. אני לא בטוח במיפוי הזה. אבל משהו בשבר הבסיסי מזכיר לי כזה מפגש כימי אורגניזמי עם העולם. משהו שפועל לכל הכיוונים.

***

עוד כמה ציורים מהכנס. התחלתי לצייר רק לאחרונה. זה קשור איכשהו לרעיון של השבר הבסיסי. לנסות לתפוס משהו לא באמצעות מילים.







אין תגובות:

פרסום תגובה