יום שישי, 23 ביוני 2017

סיכום מפגש עם לו ארון

בהמשך להרצאתו במרכז הבינתחומי, הזמנו את לו ארון לשוחח עם קבוצתנו. נושא ההרצאה שלו בכנס נגע בגישה ההתייחסותית שקראנו מאמרים מרכזיים ממנה לפי סיליבוס שגיבשנו ביחד עם מכון שיח, והתייחסה לגישה הביוניאנית, בה עסקנו השנה, לפי סיליבוס שגיבשנו עם מנחים ממכון ת"א לפסיכואליזה בת זמננו.

טל מזכיר הקבוצה יצר עם ארון קשר, והוא הסכים להגיע, והיה חביב ופתוח מאוד לאינטראקציה עם שובבים שכמותנו. טל פתח והציג אותנו כקבוצה צנועה של תלמידים, ואת תודתנו הכבירה למוכנותו להגיע, ארון ואמר שהוא נהנה לפגוש את הדור שלנו, כי לרוב הוא פוגש את הבכירים יותר והמבוגרים יותר בביקוריו. הוא סיפר על עצמו שבעברו היה נער ישיבה, ולמד שנה בירושלים, שהוא נהנה מהאוכל המקומי, והרמה הבסיסית של בית הקפה בפינה היא גבוהה מזו של בית הקפה הפינתי בניו יורק.

תיארתי בפניו את תפיסתי לגבי הגישה ההתייחסותית לאורך שנות הכשרתי. בהרצאה של שרון זיו-בימן לגבי הגישה, הייתה תחושה אז שהרצאה על התייחסותיים היא בעצם הרצאה על קוהוט וויניקוט וגישות אחרות. בשנה שבה קראנו מאמרים של הגישה, היו כמה קונצים ייחודיים בולשטים כמו החשיפה העצמית של ג'ודי מסלר דיויד במאמר "אהבה אחה"צ" (בו היא חושפת בפני המטופל את משיכתה אליו, מסיבות טיפוליות), והדבר היפה שניכר בהרצאתו היא היכולת של ההתייחסותיים לראות גישות אחרות מבפנים, את ההיגיון הפנימי שלהן והקסם שהן מייצרות, כך שבעידן אקלקטי, כשנפלו חומות האסכולות, ואנחנו מחפשים להתאים כלי עבודה למטופל ולמצב, ייתכן והגישה ההתייחסותית היא הכי קרובה לגישה קונטינגנטית, שמסבירה כיצד ניתן להתאים גישות כלשהן למצבים שונים.

בתשובה לשאלתי שלא נוסחה כשאלה אמר ארון כי זהו ניסוח טוב של הגישה ההתייחסותית. שאנשים שנמצאים בתוכנית הפוסט דוק שלו, בת 12 השנים, אחרי שהם בעלי דוקטורט והסמכה לעסוק בפסיכותרפיה וכו', ומגיעים לקורס של ג'ודי דיויד, ששואלת אותם אז מה זה Relational, עונים בגמגום לעיתים. ארון אומר שהוא נצמד בגדול להגדרות של מיטשל לגבי הגישה. באחד מהריאיונות איתו מיטשל העיר כדרך אגב כי למעשה זוהי פסיכולוגיה השוואתית (comparative psychoanalysis), ובמובן זה זה דומה למה שתיארתי. מדובר בגישה הראשונה שצמחה בסביבה פלורליסטית. בשנות החמישים והשישים התערער המונופול של פסיכולוגית האגו על הפסיכואנליזה האמריקאית, קוהוט שהיה נשיא האגודה והיה ותיק בגישת האגו הצמיח פתאום את גישת העצמי שלא ניתן היה להוקיע לגמרי כבלתי פסיכואנליטית, קרנברג היגר מצ'ילה (לשם נמלטה משפחתו מהשואה) והביא משם את הרעיונות הקלייניאניים,

==
הופ הפוסט נקטע כאן. לא זוכר למה הפסקתי לכתוב אותו לפני שלוש שנים. אני רק זוכר שהקבוצה כעסה עליי שהשתלטתי על המפגש עם השאלות שלי. היום אני במצברוח של לשחרר טיוטות לעולם. אז אני אשלים את התשובה של ארון לשאלתי השנייה מהזיכרון:

הערתי הערה נוספת בפני ארון שהסתיימה בסוג של סימ שאלה. אמרתי שאני חש שהגישה הפסיכולוגית הרווחת היא גם ברוח התקופה בה היא מתנהלת, אך אף יותר מכך, היא נגזרת של הבנה סוציולוגית לגבי רוח התקופה וההתאמות שיש לעשות לטיפול. הפסיכואנליזה ההתייחסותית היא הכי סוציולוגית, אבל היא עצמה גם נגזרת של הביקורת החברתית שנעשתה ברורה יותר בשנות ה60-90. לכן שאלתי את ארון, אם הוא, בתור תוצר הזמן, בתור היסטוריון המאגד רבדים שונים של גישות היסטוריות, ובתור סוציולוג של הפסיכואנליזה, יכול לנבא מה יהיה השלב הבא. מהו חוד החנית של ההבנה החברתית, שהפסיכואנליזה תידרש להתעדכן בעקבותיו. ארון ענה שרוב הפסיכואנליטיקאים שהוא מכיר אוכלים לאקס (סלמון מעושן) ובייגל, מאכל ניו יורקי יהודי. הוא אמר שכשהוא רואה את רשימות הקבלה לתוכנית הפוסט דוק שלו הוא רואה את הקושי של בני מיעוטים למצוא את מקומם. הבעיה אינה שהוא לא יקבל אותם או שחסרה מלגה, אלא שהפסיכואנליזה עצמה אינה מתאימה לגמרי. הוא תאר מועמדת שהסבירה שבשכונות השחורות בה היא עובדת, אין משמעות לטיפול פרטני 4 פעמים בשבוע, כנדרש במסגרת אנליטית. גם אם הייתה עושה את זה כדי ללמוד את השיטה המקובלת, הרי שלא ברור מה ההתאמות שתצטרך לעשות. עליה להתאים למרפאות ציבוריות בשכונות מצוקה, בהן אין סיכוי להעניק כזה טיפול פרטני אינטסיבי. היא תיארה כי עיקר עבודתה הוא בטיפול קבוצתי. ארון נתן דוגמא נוספת של התעוררות העניין בפסיכותרפיה פסיכואנליטית ברוסיה ובסין, עם עליית המעמד הבינוני במדינות אלו. פסיכואנליטיקאים מערביים מדריכים בסקייפ את המתלמדים הסיניים והרוסיים, ולאט לאט מאפשרים את יצירתה של תרבות אנליטית במדינות אלו. ארון תוהה מה משמעותו של תסביך אדיפוס וסירוס אצל הסינים, ואומר בכנות שאינו יודע, ושהניסוחים מחדש של הגישה כדי להתאים להקשר התרבותי האחר, מבטיחים שינוי משמעותי בפסיכואנליזה.

אין תגובות:

פרסום תגובה