יום רביעי, 8 באוגוסט 2018

הערות על "הרהורים לעת מלחמה ומוות" לפרויד (1915)

מי שרוצה לחיות שיתכונן למות.

פרויד ממשיך בחלק השני של "הרהורים לעת מלחמה ומוות" (1915) לדון בהכחשת המוות בתרבות המודרנית.

לפי פרויד, בעוד שהאדם הפרימיטיבי קיבל את המוות כחלק מהחיים, אנחנו רואים בו אך תאונה יוצאת דופן. איננו תופסים את מותנו, וכל דימיון כולל בו אלמנט התבוננות שאינו קיים במוות עצמו. את מות יקירנו אנו מקבלים באמביוולנטיות משום שלצד אהבתנו אליהם גם שנאנו אותם. וכך אנו יוצרים להם רוחות רפאים ומצבות והספדים כדי להכחיש את רציחתם בעולמנו הפנימי שהתרחשה אין ספור פעמים. כמו הבדיחה על הבעל שאומר לאשתו, "אם אחד מאיתנו ימות אעבור לפריז". את הרצחנות כלםי האהוב אנחנו מרחיקים לרצח האוייב בקרב, שם השנאה אינה מאיימת על האהבה. אולם היום האוייב נמצא בחסית ולאדם בעורף אין פורקן של רצחנותו.

פרויד טוען כי בכל זאת המוות נחוץ בחיים כדי לתת להם משקל. כמו שפלירטוט אמריקאי מבטיח שלא יוביל לכלום ולכן מאכזב מראש, בעוד שרומן אירופי נושא סכנת בגידה והרס ולכן יש לו טעם. כך חיינו המודרניים הפכו חישוב המוציא סכנת מוות. 

כאן נכנסת המלחמה ההמונית כאישוש משאלות הרצח שלנו. כשמתים עשרות אלפי אנשים לא ניתן לומר עוד שזו טעות. 

**

ואני אוסיף שלפעמים מטופלים מדברים איתי על המוות ועל חששות בריאות. ואני חש שהדבר דימיוני ובלתי נגיש עבורם. שמדובר בבוגימן ששמו מפחיד אך שלא ראוהו מעולם. ברגעים אלו אני מכוון אותם להתייחס למוות הנפשי שהם חווים בהווה. כיצד כל דחייה של אהבה, כל ניכור, חוסר אמון, ספיגת תוקפנות, והשהייה של החיים, יוצרים בהם איזור מת בנפש. איזור זה נגיש להם יותר מהמוות הרעיוני שלהם בעתיד. וכיבוש המוות הנפשי הוא חלק מהתעוררותם לחיים, להבין שעכשיו הם חיים. 

נסו לשאול את עצמכם האם אתם מחכים למשהו כדי להיגמל מעישון, האם ההרגלים ההרסניים שלכם הם קבלת המוות או הכחשתו.


אין תגובות:

פרסום תגובה