יום ראשון, 5 באוגוסט 2018

תודעה מרובה

אני משתעמם בשחייה אז קניתי כזה נגן mp3.
אבל הוא זול אז הוא לא מתחבר לaudible ואני לא יכול לשמוע את הספרים שלי. 

והאמת אני באודיבל באמצע ספר מסובך וקשה שעושה לי בייגלה מהמוח, Our Incomplete Nature. של טרנס דיקון. כולו כתוב בהפוך על הפוך מכמה זוויות מנוגדות. על האופן בו הנפש מתהווה מתוך הכאוס הפיזיקלי. כואב הראש.

אז בהיעדר הכאב ראש הזה, פניתי להוריד ספר חינמי מהאתר של Librivox. נפלתי על מקריא מתנדב מוצלח ל"הרהורים לעת מלחמה ומוות" של פרויד מ1915. 

פרויד מדבר על האכזבה העמוקה שלו מהמלחמה בין מדינות תרבותיות לכאורה. כיצד החברה המתורבתת הדורשת מהפרט להצניע דחפים אלימים אינה מסוגלת לעשות זאת בעצמה. למעשה פרויד אומר שאיסורי החברה על אלימות פרטית היא כמו המונופול על אלכוהול טבק וכלי נשק, שמכירתם מוגבלת ברישיון מדינה.

פרויד טוען שהחברה הדורשת מאיתנו לעדן את דחפינו האלימים לכדי חמלה, שיתוף פעולה ויצירתיות, היא עצמה גולמית ופראית בפתרון הקונפליקטים שלה. היינו יכולים לדמיין שאולי מדינות מתורבתות היו מוצאות דרך אבירית להגיע לעליונות זו על זו, או להכריע תחרות על ערכים ומשאבים, מבלי לפגוע בכל מוסדות התרבות הערכים המשותפים וחפים מפשע. אולם בימים המודרניים כמו בתקופה העתיקה, שדות נשרפים, מקדשים מחוללים, וחפים מפשע נטבחים. והטובים והנעלים שבנערינו נהנים מפעולות רצח והשחתה אלו. 

הזמן עבר מהר בשחייה. והפסקתי עם סיום ההקלטה של החצי הראשון של הספר. אני מקווה שגם את החצי השני מקריא אותו אחד, שהסתדר לי עם קצב הנשימות.

חשבתי על כך שבחלימה חברתית יש יכולת של הקבוצה להתבונן בתודעה החברתית. זה נקרא הלא מודע החברתי, למרות שיש ויכוח בין הגדרות שונות לגבי מהו הלא מודע החברתי. לא מודע הוא מונח דיאלקטי המניח מודע, ובמונחי בראשית, אני לא בטוח שנפרדו מים ממים עדיין. החוויה שלי במבט על הפרוטו-תודעה החברתית היא שהיא טרם נולדה. 

אם בעבר הרעיון של תודעה קולקטיבית דרש הצטרפות לאיזו כת מיסטית, או אמונה באידאלים דכאניים, או התפרקות אורגיה-אית הרסנית, הרי שהאינטרנט מציע אפשרות ראשונה לסנכרון המוני, שיכול לתפוס צורה, ולהניע תהליכים מכווני מטרה. אני מדמיין אנרכיזם בן ימנו כדמוקרטיה השתתפותית. וכך אפשר להבין את התופעות השליליות והחיוביות של הגלובליזציה הדיגיטלית כרחשי התארגנותה הראשונית של מערכת חברתית. אולי אני מקשקש והאינטרנט הוא עוד גלגול של הטלגרף. שגם נתן תחושת לכידות גלובאלית. וזה גלגול של הדפוס והיכולת לבנות קהילות בעלות אידאולוגיה משותפת על פני מרחק רב. המשותף הוא למעשה תקשורת של מידע מופשט, שמייצר ישות חברתית.

בכל מקרה אני לא בטוח איך סוציולוגים היו מגדירים את השלב בתהליך בו אנחנו נמצאים. אבל אני חושב שיש בעיה ביחס המחפצן של אדם לאדם בפייסבוק, והאינטרנט כיום הוא אמא-סביבה מתה שמחזירה לנו רק השתקפויות רפאים משל עצמנו אך שומרת אותנו פרגמנטריים ולא באמת מארגנת אותנו מנקודת המבט של רמה גבוהה יותר של תודעה. כשתנועה פוליטית מתארגנת דרך הפייסבוק זה מפחיד, לא רק את בעלי הכוח אלא גם את הבורגנות, אותי שנוח לי להיות פרט בחיי הפרטיים.

וכאן חלימה חברתית נותנת לי תקווה אחרת. חלק מהחלומות ניתנים לפירוש כחרדת היבלעות של הפרט בכלל, לצד תחושה של תלישות וניתוק כל עוד אין להקשר החברתי פשר. חלק מההתייחסות לחלומות של אחרים נראה לי כמן הדרך הנכונה לשלב בין פרטים לשלם. לא כחברים באותו מחנה פוליטי, המתארגן כנגד האחר המתחרה. אלא כמחזיקים פרטיים חתיכת פאזל חברתי, הזקוקים זה לזה כדי להבין את המשמעות שהם נושאים עבור הכלל.

אני תוהה אם יש דרך להביא את סוג ההתייחסות הזה של חלום לחלום כדי ליצור תודעה חברתית ממפגשי שוליים שאנחנו מארגנים לפלטפורמה סקלבילית כמו האינטרנט. לפעמים נראה לי שההתפשטות הוויראלית דרך האינטרנט היא בהכרח טפילית על האדם כנשא ממים. ולפעמים נראה לי שזה הכל עניין של להחליף את כפתור הלייק במשהו אחר. אולי במיפוי תחומי העיוורון לשונה שנוצרים מרוב likeness. אולי בינה מלאכותית בכל זאת כשירה למשימה הזו.

עכשיו אני חוזר לקרוא עותק קשיח (לכן הדחיינות פה, כי כל שורה שולחת אותי למחשבות) של The Emperor's New Mind של סיר רוג'ר פנרוז על טענתו שבינה מלאכותית המבוססת על חישוב בלבד מפספסת איכות קריטית של התודעה. והוא מציע שהאיכות הזו קשורה לתופעה הקוואנטית של קריסת מרחב האפשרויות מול תודעה אנושית. כלומר היכולת של "חלקיקי" פרוטו-תודעה המפוזרים ביקום ומרוכזים בתוכנו להיקשר זה עם זה והחל מריכוז במסה מסויימת, להביא אפשרויות לכדי מימוש. המחשבה הזו מובילה לשאלה האם התודעה הפרטית של כל אדם אינה רק חלק מתודעה גדולה יותר שמבקשת להתחבר. ואז אני מפחד שהתןצאה תהיה מימוש כל האפשרויות וסוף הקיום, גם אם גדול ממני ולא צריך להדאיג אותי הקטן.

עבורי בכל זאת, המחשבה על כך שאני מורכב מחלקיקי תודעה שחברו יחד כדי ליצור את התודעה שלי, גרם לי לחשוב על כך שבכל תא בגופי יש תודעה. וכשאני מרים טוסט חם מהטוסטר ונותן לקצות האצבעות שלי להיצרב אני בעצם מקריב חלק קטן ממני למען הכלל שהוא אני. חשבתי עד כמה הפתרון הזה של הקרבת הפרט למען הכלל הוא פרימיטיבי, ושבהתפחות הגבוהה יותר של התודעה שלי הייתי רוצה גם לקבל את המוות כבלתי נמנע ולא להכחישו, כי חלק מהרצח הוא הכחשת המותיות שלי. וגם למצוא דרכים פחות אלימות להתפתח תוך כדי הכרת הקשר בין הכל להכל, בין הפרט הכלל. ואז אני תוהה האם התפתחות היא סגירת אפשרויות בכך שממשים פוטנציאל, או פתיחת אפשרויות בכך שצמתים חדשים נפרשים בפנינו? 

בכל מקרה ככה מרגיש לי בייגלה מלופף היטב במוח.


אין תגובות:

פרסום תגובה