קרבה

העבודה שלי מאוד פשוטה, עם כמה שהנפש מורכבת, בתכלס אני חותר ליצור מגע חי עם הבנאדם שמולי. 

לכן העבודה שלי לא אמורה להיות משעממת אף פעם, חוץ מכשאני קורא מאמרים. כי אם לרגע התרחקתי מהמטופל למחשבות על הא ועל דה, כנראה שמשהו הרחיק אותי, משהו שהיה קשה לי להרגיש, משהו היה פחות חי עבורי, ואני יכול לשאול מה זה היה, וככה להתחבר שוב. זה כמו שבמדיטציית מיינדפולנס, שעמום הוא סימן לחוסר תשומת לב, למיינדלסנס. 

אבל הנפש היא דבר מורכב, דיאלקטי, עם ניגודים משלימים. אי אפשר פשוט להתקרב זה לזה. אי אפשר לרוץ אחד לקראת השני ולהתנגש עד שהראש שלי נכנס לתוך הראש של המטופל. זה כואב וזה לא פועל. כדי להתקרב באמת צריך להכיר בכך שיש נפרדות בסיסית בין בני אדם, ושההכרה ההדדית היא אתגר מתמשך. אי אפשר להכיר מישהו ולסגור עניין, צריך להמשיך להכיר אותו כל רגע מחדש.

הרבה פעמים כדי להכיר אדם עליי לעזור לו לראות חלקים בו שהוא בעצמו לא רואה. עליי ללמוד ממנו על חלקים בעצמי שאני לא רואה ולגדול יחד איתו. 

וכשאני מדבר על קרבה זה לא רק כשמדברים על זוגיות, או מערכות יחסים משמעותיות, או על הקשר הטיפולי. גם כשאני עובד עם בנאדם על להכיר את עצמו, אנחנו עובדים על קרבה, כי הוא לומד על המרחק שלו מעצמו, ועל היכולת להתייחס לעצמו באהבה. 

**

בקיצור הנה סרטון, שמתחיל קצת פסיכולוגיסטי וממשיך יפה.

https://youtu.be/ylMnFrXxEGo

פסיכוהיגיינה לעזאזל!

הנפש שלי היא לא מוגלה!

יש דיבור טיפולי עוד מימי רבי פרויד על לחצים פנימיים וחיצוניים, על פורקן, קתרזיס, וכל מיני דברים שמציירים את הנפש כמו מורסת מוגלה שצריך לנקז, שאסור לצבור.

זה נרטיב הגייני של הנפש (פסיכוהיגייני) לפיו האדם אינו אשם במצוקותיו, משום שהמשמעות הסבל שלו היא טכנית בלבד. מכאן דביקותו העיקשת בחשיבה הפסיכותרפויטית. המטפל והמטופל כורתים ברית להכחיש יחד את משמעות הכאב הנפשי, ובמקומה להנות יחד מאפקט הפלצבו של אהדה הדדית. 

אני לא נגד אהדה הדדית. אני בעד להיות בעד. ואני לגמרי בעד פלצבו אם זה עוזר. אבל כשמגיעים אלי אנשים שעשו איתם חצי דרך לטיפול, הושיבו אותם על הכורסה ודיברו איתם את הדיבור, אבל לא באמת לקחו אותם לעומק ולא עשו איתם את העבודה - אני מתעצבן. טוב בטח לפעמים עשו איתם את העבודה והם הדחיקו את הפואנטה כי זה כל כך מנוגד להגיון הרווח.

בכותרת "האדם מחפש משמעות" פרנקל אומר משהו כזה. הוא מתאר אנשים שרחוקים מפסיכוהיגיינה - אסירים באושוויץ - הסביבה שלהם עוינת ופורקן מסכן אותם בהתפרקות. ובכל זאת הם חיים בשביל משמעות כלשהי. אני מבין מדבריו כי חיי הנפש בבסיסם הם החיפוש אחר משמעות.

אני לא הולך בדרכו של פרנקל שטוען אחר כך שמדובר באמונה מודעת בדבר ברור, כמו האמונה באלוהים. אני מעדיף את עמדתם של ביון ואוגדן לפיהם מדובר בתהליך מתמשך של הפקת משמעות מחומר הגלם של החיים, והאמונה בתהליך הפקת המשמעות עצמו.

אבל גם את עמדתם של ביון ואוגדן אני לא מאמץ לגמרי, כי גם היא יכולה להתפרש שוב כמובילה (דרך משמעות סובייקטיבית) להקזת מוגלה נפשית, לפורקן פשוט.

כשאני רואה מטופל שהבין את המשמעות האישית העמוקה של קשייו אני לא רואה אדם מפורק או אדם שפרק עול. אני רואה ברק בעיניים ותחושה חזקה של יכולת לחיות, להשפיע על הגורל, בהירות לגבי מכשולים ששימשו כתמרורים, ונכונות לשלם מחירים לגבי בחירות בחיים. בראבק. 

ולעזאזל עם תיקון שגיאות בפלאפון שמתקן רק את מה שבאמת התכוונתי לומר ומשאיר את כל השגיאות. אני מזמין אתכם לתקן רק את השגיאות המהותיות שלי ולא למשל את הקריאה האדיוסינקרטית שלי בתיאוריות שונות.

טיפולים מסורתיים לדיכאון

"בחייאת אל תתמחה בפסיכיאטריה... אבל בעצם אולי כדאי שתקשיב לשיחה הזו", מצאתי את עצמי מזהיר באוטומט ואז מסייג במחשבה שנייה.

**

ד"ר רונדה פטריק היא ביוכימאית חנונית-על שחוקרת כל מיני נושאים כמו אריכות ימים, והשפעות של סגנון חיים ותזונה על הבריאות. היא לגמרי טכנית ונכנסת עם המרואיינים שלה לפרטי פרטים, ועושה אינטגרציה בין כמה רמות שלעיתים חוקרים בנפרד, מתוך נקודת מבט שמנסה לעזור לקבל החלטות בחיים האמיתיים. לפעמים אני מרגיש שבתור מדענית היא קצת נלהבת מדי לגבי ניסויים בעכברים ותולעים, ועפה עם השערות שטרם הוכחו בניסויים קליניים בבני אדם, אז צריך להאזין היטב ולהבחין בין מה שמוכח ומה שמעניין בדברים שלה. 

אחד הנושאים שהיא מתעניינת בהם הוא הורמזיס. זהו מצב בו לחץ מתון עושה אפקט הפוך מלחץ רב. למשל, ספורט יכול להיות לחץ מתון על הגוף שגורם להתפרקות של רקמות, תגובה דלקתית, ומאמצי איזון מחדש, באופן שמחסן את הגוף מפני לחץ של מחלה. אולי לא הסברתי את זה בדיוק. בכל מקרה היא מתעניינת בטיפול בטמפרטורה - קור וחום - על דלקתיות כדוגמא לגורמי לחץ מחסנים. עד כדי שהמרואיינים שלה לפעמים צריכים להזכיר לה שלא הכל זה הורמזיס, ושיש עוד אפקטים מעניינים ושתקשיב להם רגע. 

בראיון שאני מצרף היא מראיינת את ד"ר צ'אק רייסון, פסיכיאטר שחוקר טיפול בדיכאון באמצעות "היפרתרמיה", שזה בעצם סוג של סאונה משוכללת שפחות קשה לשהות בה. רייסון מסביר שחלק מהחולים הדיכאוניים מציגים דלקתיות גבוהה בגוף, והוא מחפש סיבה מדוע דיכאון שמלווה במדדי דלקתיות עשוי להיות תגובה הסתגלותית (עבור האדם הקדמון) לטפילים. רייסון מסביר גם שבדיכאון יש עלייה בטמפרטורת הליבה של הגוף. הוא מוצא שטיפול בחום, מקפיץ את טמפרטורת הליבה עוד יותר למעלה, ואז דורש מהגוף לווסת חזרה את הטמפרטורה למצב הנורמלי. אפקט פרדוקסלי שכזה. 

רייסון לא מסתפק בלספר על המחקר שלו בהיפרתרמיה, ומדבר על תפיסה רחבה מאוד של טיפול בדיכאון באמצעים מסורתיים אותם חקר. רייסון טוען שלמין האנושי נטייה לחפש חוויות התעלות רוחניות. במקומות בהם לאנושות לא הייתה נגישות לחומרים פסיכודליים שיזרזו כזאת חוויה, היו שימושים במה שיש - ריצה עד לתשישות, או אפילו שכיבה על תל נמלים והיעקצות עד הגעה לאופוריה מרעל הנמלים והכאב. ובכל זאת, רייסון מציע שמדיטציה, שיכולה לתת לאדם חויית התבוננות בעצמו מהצד, היא דרך יציבה ומבוססת יותר להגיע לחוויה רוחנית שכזו. מי שמסוגל ליצור כאלו חוויות בלי עזרת חומרים הוא כמו אתלט מוכשר בתחום התודעה, שלא צריך חומרים שיגבירו לו את הביצועים וישמטו אותו חזרה מטה כשתפוג השפעתם. 

הקשבתי לגרסת הפודקסט, ועכשיו אני רואה הווידאו עמוס בהסברים וקליפים ממאמרים אז נראה לי שאני אראה שוב. בכלל, תעקבו אחרי פטריק. היא מקסימה. 

https://www.youtube.com/watch?v=6DtJGJWjDys

מיידפולנס-מיינדלסנס

מייד אחרי מדיטציה, עוד על הכרית עם הקטורת והכל, אני מתחיל לגלוש בפייסבוק - להשיב טמטום על כנו. 

לפני שבועיים היה לי רגע של תובנה מיוחדת. מצאתי שאני מוסח במיוחד, והשיטה שלי לחזור לריכוז - לספור את הנשימות - רק הופכת ללופ מחשבות בפני עצמה, כשאני כל הזמן חוזר ל1. הפסקתי לספור את הנשימות, ועברתי להתמקד בתחושת הקור של האוויר שפוגש את הנחיר. ופתאום החשיבה המילולית והוויזואלית התחילה להפגיז אותי, כמו סרט שיצא ממקרן ומתחיל להתפזר בחדר בבלגאן, כשהמקרן מקרין אור נקי. לרגע חוויתי עצמי מחוץ למחשבות הללו, שבעדינות בעדינות עוטפות גם את הרגעים המדיטטיביים לכאורה. מייד אחרי התובנה הזו הרגשתי אבדן שליטה במשך כמה ימים, הפסקתי למדוט לכמה ימים, חזרתי לראות טלביזיה עד מאוחר, ללחוץ על הסנוז בזמן שאני אמור לקום בנחת, ולצמצם את מרחב החשיבה שלי חזרה לאוטומט תגובתי. מטופל שאני אמור להיות הספונסור שלו ולהשגיח שהוא מודט ברצף באפליקציה, ראה שאני לא מודט ושאל מה נסגר והחזיר אותי לתלם. 

החתירה למיינדלסנס היא חזקה. זו לא רק משיכה, אלא חתירה של ממש לטמטום. 

**

כמטפל, אני מוצא הרבה פעמים שהמודעות עצמה היא טראומטית. אני מוצא אנשים עם כוח על, כמו ראיית רנטגן, או חוש טלפתי, שהסביבה לא ידעה להכיל, שראו את הסדקים בסמכות ההורית. להיות ילד כזה, שתלוי בהורה וער למגרעות ההורה יכול ליצור חוסר ביטחון גדול, רצון להעלים את המודעות העצמית שיוצרת את הבעיה. ליצור איזשהו סימפטום שההורה יוכל לטפל בו בכל זאת, להעלים. וכך ליצור ניכור ממי שאוהב אותך. 

אני מדמיין מודעות רגשית כתיבת תהודה מאוד גדולה. כמו ילדים שמסתובבים עם קונטרבס ענקי על הגב. אין לו בהכרח מיתרים, ולא לימדו אותם לנגן. הם פשוט מסתובבים עם רצפטור ענקי על הגב, שמכביד, גורם להם להיות שונים, וקולט כל רעש פי כמה. פתרון טוב לבעיה הוא לדחוף את הכביסה המלוכלכת לתיבת התהודה. מפחיד להסתכל לריק הפנימי, כשתיבת התהודה גדולה כל כך. אבל המטאפורה של תיבת תהודה עוזרת לי לחשוב על הקושי להפיק סיגנל נקי מול כל כך הרבה פוטנציאל לרעש. 

אני אוהב נרטיבים מעצימים שאינם מאשימים. זה כח העל שלך - מודעות - שגרם לך להרגיש נכה, לא מתאים, חרד, דחוי. וזה הכח שעליך לכבוש מחדש. לראות את עצמך בחמלה, באהבה. טיפול יכול לעזור להבין איך הכוח שלך עובד כנגדך. חיבבתי מאוד את הסדרה LEGION בגלל הנרטיב הזה בעונה הראשונה. 

בעונה השניה של LEGION יש משהו קצת יותר מטריד, לגבי הרצון שלנו להיות אהובים, באופן שממסך ומטשטש את המודעות לדחפים החמדניים והאלימים שבבסיס רצון זה. אבל זה לפוסט אחר. 

בתמונה עשן של קטורת.