יום שבת, 16 בפברואר 2013

לשבת בשקט

במהלך השבוע האחרון האזנתי לקורס מצויין בנושא פסיכולוגיה בודהיסטית ו/או מיינדפולנס. אני איפשהו באמצע הסמסטר הראשון והחלטתי להאט. המרצה, פרופ' רוש מברקלי, מדברת בקול מתוק מבוגר. מהמעט שבררתי, אני יודע שבודהיזם עשוי להיות מוסבר בשפה ניו אייג'ית, או במונחים עצמאיים משלו, אבל רוש מצליחה להסביר אותו בשפה אקדמית שנוחה לי. בשיעור הראשון בו היא מתארת את חובות הקורס לתלמידי התואר הראשון שהיא מנסה להרגיע, היא מסבירה שלא תרשה שאלות בשיעור הזה. היא אומרת שכנראה היו שואלים אותה מה המשקל של עבודות האמצע על הציון הסופי, ושזו שאלה טראגית נוראית, שאם זו האסטרטגיה לפיה מנהלים את החיים זהו מתכון לאומללות, ומובילה לשאלות כמו כמה עלי לשוחח עם אשתי כדי שהיא תסכים לשכב איתי.

אז אני רוכב על האופניים חזרה מתל השומר לתל אביב, ואיפשהו באמצע הדרך היא מבקשת מהכיתה לתרגל מדיטציה שוב. אני יושב על המדשאה ליד המדרכה בכביש יצחק שדה הסואן, סלע תומך בגב לישיבה זקופה, עוצם את העיניים, מתמקד בקצה האף כמו שהיא אומרת, ואז בסרעפת המתנפחת והמתרוקנת כפי שהיא מציעה לנסות, ומתייג את המחשבות לפי ההוראות, רעש מכוניות, אם מישהו עובר אני נראה דבילי, אני בטח נראה יותר מוזר בגלל איך שאני לבוש והידיים על הברכיים ככה, מחשבות אחרות, נשימה, מחשבות על חשיבה, אני צריך לחפש את הפרופ' הזו לכתוב לה מייל תודה, מישהו עשוי לעבור ולקחת לי את האופניים, וכו' וכו' עד שהיא מבקשת להפסיק.

אני חושב שהיו שני סוגי מחשבות שהיו מעניינים במיוחד. זה שאני צריך לכתוב לה מייל, וזה שייקחו לי את האופניים. היום שוב הן חזרו כשהקשבתי לשיעור בזמן שניקיתי את הבית ותרגלתי מדיטציה כמו שהיא הנחתה. המחשבות הפעם היו שאני צריך לתעד את זה בבלוג, ושעוד רגע הרומבה עשוי להיתקע במשהו אם אני לא מסתכל. אני חושב שאלו שני סוגים של מחשבות שחוזרים אצלי שוב ושוב.

המחשבה הראשונה מורכבת קודם כל ממעבר מהיר מלחוות משהו ללעשות משהו לגביו. והמרכיב השני, הוא שהחוויה של משהו עבור עצמי ישר עוברת עיבוד לאופן שבו היא תתוקשר מול האחר. המחשבה השנייה היא דאגה, שאני צריך להיות מוכן למשהו שיפריע או יקרה לי, שאני אצטרך להתמודד עם הפרעה ולכן עלי להיות דרוך.

אפשר לחשוב על שני סוגי המחשבות הללו כשני סוגים של אימפינג'מנטס, בשפתו של וויניקוט, המפריעים ליכולת להיות לבד. אצל וויניקוט, אימפינג'מנט הוא הפרעה לרצף החוויה של התינוק על ידי האם שאינה מכוונת אליו. כלומר אם שמניקה את התינוק כשאינו רעב, או משחקת איתו כשאינו במצברוח משחקי, עשוי לגרום לתינוק להתכוונן לחוויה של האם על חשבון החוויה שלו, כדי לרצות אותה וכדי להיות ערוך לזמנים המתאימים לה להזין אותו. אפשר לומר שאימפינג'מנט היא אהבה מפריעה.

אפשר לחשוב על שני סוגי המחשבות הללו כקושי להכיל רכיבי בטא. בשפתו של ביון התהליך המנטלי המוקדם של התינוק הוא כמו החלפת חיתול. התינוק שורה בתוך השיט של עצמו, ובשלב מסויים מגיעה האם ומחליפה לו את החיתול. בטא היא השרייה בשיט והיא חסרת צורה ושם, והתינוק אבוד בה. אלפא היא המצב בו האם מעניקה לתינוק שם למצב, שיט, ולוגיקה של פתרון. אולם הפתרון של האלפא אינו מוחה את כל האי שקט שהיה במצב הכאוטי של הבטא, והתינוק נשאר עם איזושהי שארית של אי שקט. ואז אפשר לומר שאני חווה תהליכי אלפא נוקשים. כשאני מנסה לשרות במצב בטא, להיות לא מאורגן לרגע, מתעוררת בי חרדה מפני פורענות שיכולה לקרות אם לא אארגן את עצמי, וכן חרדה תלותית כלשהי במישהו שיסייע לי בארגון הזה.

אפשר לחשוב על המחשבות הללו גם כקומפולסיות, או נטייה למצב פעולה (mode of action), בשפה של שפירו. שאני מתקשה להיות בלי לעשות משהו. שהדבר העיקרי שעליי לעשות הוא להרפות מאיזשהו קומפולסיה לפעול כל הזמן. ובאמת כל פעם שהתחלתי משפט בראש ב"אני צריך ל..." הפסקתי אותו שם.

בכל מקרה אני מניח שהמחשבות הללו ימצאו מקומן בהמשך, והפוסט הזה יהיה כפירור לחם שמסמן צעד ראשון בשביל. רוש אומרת שמיינדפולנס זה כמו ברק המאיר לילה חשוך בבת אחת. המשכתי את המטאפורה. חשבתי על עצמי הולך עם פנס בשביל בלילה ביער, והפנס הוא המודע. ואז ברק מאיר בבבת אחת את הכל, שיחים וחיות טרף אורבות ואת המשך השביל, ומשאיר צלליות מסנוורות בעיניים. בינתיים הברק הזה הוא תובנה אינטואיטיבית, או חלום או טיפול.

הנה תמונה:

נ.ב.
לגבי ההקשר של ישיבה באמצע כביש סואן כטריגר למחשבות פרנואידיות ו/או נרקסיסטיות, הרי ששם בחרתי לערוך את התרגול שלי...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה