יום שבת, 10 בינואר 2015

על "מאפייניי הפנטסיה ותפקידה" לסוזן אייזקס (1948)

פוסט זה מסכם את מאמרה של סוזן סאת'רלנד אייזקס "The Nature and Function of Phantasy" משנת 1948, שנכתב בשיתוף עם פולה היימן, ג'ואן ריבייר ומלאני קליין. המאמר פורסם מעט לפני מותה. את דעותיה על פנטסיה לא מודעת הציגה בשנת 1943, באופן שערער על הסברות המקובלות לגבי התפתחות הילד מאז פיאז'ה. אייזקס הדגישה את חשיבות הפנטסיה הלא מודעת, כאופן בו אנחנו חווים אינסטינקטים פנימיים ותגובות למציאות, והדגישה כי הפנטסיה הלא מודעת נוכחת אצל כולם לאורך כל החיים, ובאה לידי ביטוי באופן מרכזי באנליזה. דיון בנושא זה היה במחלוקת קשה בין תומכי מלאני קליין לתומכי אנה פרויד במסגרת החברה הפסיכואנליטית הבריטית, ולצד מחלוקות אחרות הוביל להתגבשות הנפרדת של האסכולה הקלייניאנית, אסכולת האגו והאסכולה האמצעית. בעיניי ניתן לראות בכתיבה מידה מסוימת של אפולוגטיקה הרלבנטית לדיון זה, וגם ניסיון לסכם באופן בהיר פרויקט חיים. כמו כן ברוח זמנה יש דגש על ההיבטים המדעיים החדשים של התחום, וניסיון להדגיש את המתודה המחקרית שהיוותה בסיס לדבריה. .


רקע:
  • שיטת המחקר: אייזקס פותחת בכך שפנטסיה היא נושא רווח שנידון בפסיכואנליזה במובנים שונים, ושהבשילה השעה להגדירו באופן עמוק ומקיף. מאמרה שואף לקשר את "סדרת העובדות הנצפות" שמקושרות למושג זה. היא מתחילה בכך שלא ניתן לצפות בפנטסיה לא מודעת אלא רק להסיק לגביה. היא מתארת את שיטת התצפית הפסיכואנליטית שהייתה רלבנטית החל מפרויד וזכתה לדגש רב בלמידה של התפתחות הילד בשנים בהן אייזקס פעלה. אייזקס מפנה לעבודות מעקב ותיעוד אחר תינוקות, שערכו חוקרי התפתחות בגיל הרך כגון ביילי, מידלמור, גסל, גודאינאף, וכן וויניקוט, שבתקופתה מהוות state of the art, ומרחיבה עליהן יותר משארחיב כאן. היא מתארת את המתודה של המחקר ההתפתחותי ככזו הרלבנטית לפסיכואנליזה בכלל. שלושה עקרונות עיקריים שהיא מסמנת הם: 1) רישום קפדני של פרטי ההתנהגות הנצפית, 2) רישום של ההקשר בו ההתנהגות הנצפית, 3) והתייחסות להתנהגות כחלק מרצף התפתחותי של הבשלת יכולות ומשמעויות. כך לדוגמא מתאר וויניקוט בפרטי פרטים את האופן בו האם מניקה את התינוק וכיצד התינוק מגיב בשפתותיו ובעוויות פניו, כשהוא צופה בהם כבסיס לכל פירוש עתידי. פרויד מתעד את כניסתה של המטפלת לחיי הילד והפרידה מהאם כהקשר לכך שהתחיל להפגין התנהגות משחקית חדשה לפזר את הצעצועים ברחבי החדר, שוב כבסיס למתן משמעות להתנהגות. ולגבי ההמשכיות הרי שהפקת דיבור רציף אינה מפציעה בבת אחת, וטרם לכך ישנה הבנת דיבור והפקת חלקי דיבור, וכל התנהגות כזו חייבת להתפרש על רצף התפתחותי. אגב, כך גם הפנטסיות חייבות להירשם בפרטי פרטים, להיות מנותחות בהקשר, ולהיות מובנות כמשקפות נקודה על רצף התפתחותי. וכמו הבנת דיבור טרום היכולת להפקת דיבור, גם הפנטסיות קיימות בבת אחת בעת שהתינוק נשלט על ידי דחפים שאינו יכול לתת להם מילים ומשמעות מילולית, והן אינן רק ניסוחים בדיעבד של תחושות מהעבר.
  • שיטת הפסיכואנליזה: השיטות המחקריות של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, משותפות גם לפסיכואנליזה. האנליסט גם הוא מקשיב גם למה שנאמר אבל גם להקשר ולדגש ולמותאמות של התוכן לסיטואציה ולתהליך. חזרה על תיאורים קודמים בהקשרים חדשים ובאפקט שונה היא בעלת משמעות בעיניי הפסיכואנליטיקאי. לעיתים ישנו שינוי בכינוי של אנשים, ובניסוחים של נסיבות. שינויים אלו ממחישים את אופי הפנטסיות המעצב את התוכן שעולה. כך גם הכחשות של צדדים במציאות וזיכרון סלקטיבי מבטאים פנטסיות לא מודעות. בעצם כל ההתנהגות רומזת לאופי ולפעולה של הפנטסיה. צורת הדיבור וחיתוך המילים והמחוות ושינויי המצברוח, אלו הם ההקשר לאסוציאציות החופשיות והחלומות שהמטופל מעלה כתוכן. (זאת בדומה לדגש של קריסטבה על הרובד הסמיוטי שקדם לרובד הסימבולי, וכולל את כל המחוות התקשורתיות הלא מילוליות כגון נימה ופרוזודיה ומחוות). פרויד גם הוא ניתח את הדיבור יחד עם התוכן. המטרה היא להבין את העולם הפנימי ואת העולם החיצוני. זוהי קריאה צמודה של התפתחות. (כך גם קריאת הוורבטים של פגישה, קריאה צמודה, המניחה שכל מילה פותחת מניפה של אפשרויות משמעויות (כמו סיפור מתח שבכל רגע יש בו כמה חשודים, גם לאחר שכמה חשודים נפסלו, הרי שהקריאה של המשך הסיפור נקראת לאור החשדות הקודמים) ישנה השפעה הדדית בין התפתחות הפנטסיה וההיכרות עם העולם החיצוני. כל התנהגות היא חלק מהתפתחות עם עקבות בעבר ומסלול לעבר העתיד. המטפל הוגה תמיד באופן בו הפנטסיה קשורה בשלב התפתחותי האינסטינקטואלי. מכניזמים נפשיים שונים מקושרים הדוקות לפנטסיות הספציפיות להם. פרויד עבר עם מבוגרים. קליין עבדה עם ילדים במשחק ובתצפית התנהגות. משחק מניפולטיבי והעמדות פנים ממחישות פנטסיות.
  • העברה: יש לחקור קונטקסט פרטים והמשכיות ביחס הרגשי למטפל. פרויד זיהה העברה של רגשות ותהליכים רגשיים שנחווה מול אנשים אחרים בילדות ובעולם החיצוני אל הקשר עם המטפל. המטופל תופס את המטפל באופן המשתנה לפי שינויים בעולמו הפנימי. לכן ההעברה מייצגת פנטסיה כמעט לגמרי. העברה מוכיחה קיומה של פנטסיה בעולם. שינויים ביחסי ההעברה מלמדים על פעולות הפנטסיה במצבים מסויימים. ניתן ללמוד על הפנטסיה בעיקר בניתוח ההעברה. איתור מקור הפנטסיות הוא הגורם המרפא.
  • החיים הנפשיים לפני גיל שנתיים: ניתן לצפות בגיל הרך מאוד ולהניח כל התנהגות כחלק מסדרה מתפתחת וכך לפרשה. משמעות הפנטסיה מתגלית בהעברה מול ילדים כמו מול מבוגרים.  ניתן לחלץ השערות סבירות לגבי פנטסיה ולמידה בגיל הרך
טבעה ותפקידה של הפנטסיה:
  • השימוש הרווח במונח פנטסיה: פרויד גילה את קיומן של פנטסיות לא מודעות. השינוי באיות מפנטזיה לפנטסיה נעשה בתרגום לאנגלית של כתבי פרויד, מFantasy לPhantasy, על ידי המתרגם, כדי לסמן שמדובר בעיקר במובן של פנטסיות שאינן מודעות, ולא ברצונות ומשאלות שאדם יכול להביע במודע. ההתייחסות לפנטסיה בניגוד למציאות אובייקטיבית מרמזת ששאין מציאות פנימית שקיימת באופן עובדתי. הנגדה בין מציאות לפנטסיה שוללת את אופיה הדינאמי של הפנטסיה. התאמה למציאות אינו הקריטריון העיקרי להבנת הנפגש, אלא רק חלק ממנה, ולכן מה ש"מדומיין" ו"לא מציאותי" בהחלט חשוב בחקר הנפש. הנגדה בין פנטסיה לבין מה שקורה באמת מפחית בחשיבות המציאות הנפשית ותהליכיה. פרויד פתח עידן חדש של הבנה לפיה, לעולם הפנימי קיום מתמשך וחי של מציאות פנימים עם חוקים דינאמיים ומאפיינים משלו. אין להתייחס לפנטזיה לפי הסטנדרטים של המציאות, ולייחס להם ממשות - זה יוביל לאשמה נוירוטית לגבי פשעים שלא התבצעו. כך כדי להבין את החלום עלינו לוותר על האפליה כנגד המציאות הפנימית ולטובת המציאות החיצונית. אפלייה זו נהוגה באגו של התרבות המערבית. 
  • פנטסיה כתוכן עיקרי של תהליכים נפשיים לא מודעים: ראיות עדכניות דורשות צעד אחד קדימה בהבנת הפנטסיה. פרויד לא ניסח את תובנותיו במונחים של פנטסיות דווקא. אך ניכר כי פנטסיות הן התוכן העיקרי של הלא מודע. האיד בקשר עם האינסטינקטים ונותן להם ביטוי מנטלי. ישנה השפעה הדדית בין הלא מודע לתת מודע (preconscious, התת מודע, או הסמוך למודע, הוא בעצם מה שנגיש למודעות גם אם אינו נחשב ברגע מסויים), ונגזרות הלא מודע וכח החיים מתבטא בלא מודע ומושפעת מהתת מודע (הדדית). פנטסיה היא הקורלאט המנטלי של האינסטינקט.  בתחילת עבודתו פרויד התייחס לצרכים אינסטינקטואליים ליבידינאליים, ובהמשך עבודתו ואצל ממשיכי עבודתו עלה הצורך להתייחס גם לדחפים הרסניים. דחפים ליבידינאליים והרסניים ראשוניים הם התחלות של הפנטסיות. במהרה פנטסיה הופכת להגנה בפני החרדה שהם מעוררים. הפנטסיה היא גם אמצעי לאינהיביציה של דחפים וכלי לביטוי משאלות תיקון. פנטסיות אינן מקושרות בהכרח להגשמת משאלות. פנטסיות משרתות גם הכחשה, שליטה אומניפוטנטית באובייקט, נותנות ביטחון, מאפשרות תיקון וכו'. בסופו של דבר כל אלו הם סוג של מילוי-משאלות מסוגים שונים. פנטסיות מייצגות את תוכן הדחפים והרגשות ברגע נתון:  משאלה, פחד, חרדה, ניצחון, אהבה, צער. השינוי בפנטסיות מונע מאינטראקציות בין דחפים, עליות וירידות באינסטינקטים, מציאות חיצונית וכו'. שינויים אלו מתעתעים ומצבים מנוגדים מתרחשים בבת אחת כקליידוסקופ. ניסוח הפנטסזיות במילים מכניס אלמנט של התת מודע, שהוא יותר מאוחר (התפתחותית). את הרצון בשד התינוק חווה כ"אני רוצה לינוק פיטמה". או במקרה חרד יותר "אני רוצה לטרוף אותה".או אם הוא מנסה למתן תוקפנותו כלפי האם: "אני רוצה אותה בתוכי". ואם האגרסיביות מעוררת חרדה "אני עצמי אחתך ואנשך על ידי אמא". מול אובייקט מופנם "אני רוצה להקיא".  או מול רגשות חיבה: "אני רוצה ללטף את פניה". בעת תסכול "אני רוצה לנשוך ולשסע את השד". במקרה של שתן צורב "אני רוצה להטביע ולשרוף אותה". מול אובדן "אמא הלכה לנצח". מול רצון להשיבה "אני רוצה להחזיר אותה עכשיו". מול משאלה אומניפוטנטית אוטו-ארוטית המלווה במציצת אגודל: "אם אמצוץ אגודל ארגיש שהיא פה איתי". אם לאחר קריעתה לגזרים הליבידו מתעורר שוב הוא יחווה "אני רוצה לחבר את החלקים שלה" או  "אני רוצה להזין אותה כמו שהיא הזינה אותי". פנטסיות אלו באות והולכות עם אינסטינקטים וגירויים חיצוניים ומתקיימות זו לצד זו באופן שאינו מוציא ושולל. למעשה החוויה האומניפוטנטית היא לא של רצון אלא של ביצוע. זה לא שאני רוצה לקרוע אותה לגזרים, אלא שאני חווה שבפועל אני קורע אותה לגזרים. הדחף נחווה כמגשים את עצמו. הדחפים והרצונות ממלאים את כל עולמו כשהם נחווים. רק לאחר מכן מבחינים בין משאלה ומעשה. כך מתאפשר סיפוק הזייתי (של הצרכים האינסטינקטואליים) על ידי הפנטסיה. 
  • הזייה והפנמה ראשונית: פרויד הניח שמשאלות ודחפי התינוק מדומיינים כמו חלום בתחילת החיים. מה התינוק הוזה בחלומו? את הפיטמה, את השד, ולבסוף את האם, כדי ליהנות ממנה. מציצת אצבע מדגימה שפנטסיה אינה רק במחשבה או תמונה בראש. הסיפוק ההזייתי פועל טוב יותר כשהמתח הדחפי נמוך, ולא לוחץ. השד כרוך בפנטסיות הראשונות. אולם פנטסיה זו קורסת מול תסכול שלא ניתן להתכחש לו עוד. האגו אוטו ארוטי ומספק את עצמו (מדמיין האכלה במקום לנסות להשיגה מהעולם החיצון). אולם כעבור זמן הוא מוכרח לחוש את האינסטיקטים ככואבים.  אובייקטים מענגים מופנמים (כדי שיוכלו לשמש בפנטסיה). בעוד שהאגו משליך על העולם את כל מה שמכאיב.
  • קשיים התפתחותיים מוקדמים הנובעים מפנטסיה: פרויד ציין שכשהתינוק מועבר לידי זר הוא בוכה עם הבעה של כאב על פניו. התינוק טועה לחשוב שלא יראה עוד את אמו. בהמשך לפרויד ניתן להבחין כי זהו כאב נפשי. כאב נפשי נושא משמעות, והוא למעשה פנטסיה. היעדרות האם מפורשת לפי שינאה וחוסר סבלנות לתסכול וכך נצבעת בפנטסיה הדומיננטית. כך כשילד מסרב לאכול, ניתן להתייחס לחרדת הרעלה הקשורה לגמילה, שלב התפתחותי בו התסכול מרעיל את הילד ונחווה כחולי. הפנטסיה משמרת יחסים אלו בלא מודע ומשתחזרת. התסכול בעת הגמילה מלווה בפנטסיה על אם מתסכל ומכאיבה. ארנסט ג'ונס מתאר תצפית על ילד שרואה את אמו מניקה אח קטן יותר, ומשליך פנטסיה תוקפנית על השד באומרו "עם זה נשכת אותי" בהתכוונו לפיטמה. כלומר הוא ביטא במילים פנטסיה שהייתה לו בשלב מוקדם יותר טרום מילולי. 
  • פנטסיות ומילים: פנטסיות מוקדמות נחוות באופן רחוק מאוד מהיגיון מילולי. הן באות לעיתים לידי ביטוי במשחק ובאנליזה. פנטסיות קודמות למילים ומתקיימות עצמאית ממילים גם אצל מבוגרים. פנטסיות ויזואליות נושאות משמעויות שלא ניתן לשאת במילים. כמו שבאמנות המון משמעות יכולה להיות מיוצגת בקומפוזיציה של צבעים וצורה. כמו שנימה ומחווה נושאות הרבה משמעות מעבר למילים, לעיתים המשמעות עוברת ללא מילה, ולעיתים המשמעות עוברת בניגוד למה שנאמר.  מתואר שיר קצר, בו אישה עושה עיניים לגבר, והגבר נענה במבטו, ואין מילים אך לא ניתן לומר שאין שיחה. פנטסיות הן רגשות ודימיונות, והן החומר של החוויה. מילים רק מתייחסות לחוויה. מילים אינן זהות לחוויה ואינן יכולות להחליף חויה. הן מעוררות חוויות, ומסמנות חוויות, אך הן אינן החומר העיקרי של החוויה. מילים שייכות למודע ולא לפנטסיות. פרויד: כמו שאנחנו אוהבים אנשים ולא את השמות שמסמנים אותם. לדידו של פרויד, חשיבה ויזואלית קודמת לחשיבה מילולית. בהיסטריה יש שימוש במחוות ושפה טרום מילולית לבטא רגשות ופנטסיות. לסימפטומים יש משמעות תקשורתית גם כן. שינוי סימפטומים גופניים מבטא שינוי בפנטסיה, בהתאם לגירויים פנימיים וחיצוניים. ניתן לצפות בזאת יותר ישירות בילדים צעירים. אז הפנטסיה שולטת בהם טרם יכולת ניסוח במילים. כך לדוגמא ילדה שמגיבה בהתקף חרדה ובכי לנעל של אמא שלה, ורק אחרי שהיא גדלה ולמדה לדבר היא שואלת איפה הנעל ההיא ואמה אומרת שהיא זרקה אותה כי הילדה פחדה ממנה, אז הילדה אומרת שהיא פחדה שהנעל תבלע אותה. במקרה זה ניתן לראות שוב כיצד הפנטסיה היא טרום מילולית וקיימת באופן ניתן לתצפית, ואף ניתן לניסוח מאוחר יותר בחלק מהמקרים במילים.
  • פנטסיות וחוויות חושיות: מילים הן פיתוח מאוחר יותר לחוויות עולם הפנטסיות. הפנטסיה הראשונה שממלאת משאלה בהזייה קשורה בתחושה.  חייב להיות עונג כדי שהתינוק ישרוד. אם אינסטיקט היניקה לא מוביל לעונג התינוק נעשה חרד מאוד. בלא מודע הפנטסיה נקשרת לאובייקט עצמו, בתת מודע היא נקשרת לרעיון המילולי המשוייך לאובייקט, וכך מתאפשרת הפשטה. כך יש מעבר מתהליכים ראשוניים למשניים. שינויים בסביבה נחווים ככאב. חום, מגע מיוחל, יניקה וחופש מגירוי חיצוני מובילים לעונג. הפנטסיות המוקדמות נושאות תחושות ורגשות בלבד. בתחילה כל הפנטסיות מורגשות בגוף בטרם שיש להן דימוי ויזואלי או פלסטי. כך ילדה שסירבה לאכול ופינטזה על חיות טורפות כל הזמן, קיבלה פירוש לפיו דחף הרעב היה מקור הפנטסיה ולא נשיכות ממש על השד, רק התחושה. תחושות מגוונות וגירוים חיצוניים נשזרים בפנטסיה. פנטסיות אינן נובעות מידע בעולם החיצוני. מקורן באינסטיקט. אינהיביציה של אכילה מקושרת אצל תינוקות (לפי דיווחם לכשגדלו) לפחד להרוס ולקרוע את השד. אין צורך בידיעה שקריאה לגזרים היא קטלנית או להבין מוות. ההרסנות טבוע באינסטיקנט. לתינוק אין גוף-נפש אלא רק יחידה אחת. יניקה ופנטסיה על יניקה הן אחת. אהבה אוראלית היא בולענית. הפנטסיה לא נסמכת על התנסות אלא על דחף. ההתכוונות לאובייקט מובנית בדחף עצמו. קשיי שליטה בשתן נובעים מפנטסיות על הרסנות וסכנה בשתן. הפנטסיה לא ניסמכת על ניסיון במציאות או על תגובות האם להרטבת המיטה. הרצון להטביע, לשרוף, הם ביטויים של תחושות ורגשות, שריפת השתן והכעס לדוגמא. המתקפה האומניפוטנטית עוזרת לתינוק להתגבר על חוסר האונים שלו. מים זורמים ואש בוערת לעיתים מתקשרת לפנטסיות אלא ומאפשרות למלל אותן אצל הילד שכבר נחשף לתופעות אלו בעולם החיצוני. בשיא הסדיזם השתני התינוק חש שהוא יכול להציף ולשרוף את האמא הרעה (המתסכלת) בשתן. זוהי גם תחושתו - מוצף ונשרף בזעם שלו. ומצד שני, לעיתים יש חוויה שהשתן והצואה הם מתנה רצויה לאם. פנטסיה שאינה נובעת משביעות רצון האם מעשיית צרכים בעיתם. הרצון לתת אינו נובע משביעות רצונה. אלא מתחושה שהאכילה אותו והוא רוצה לגמול לה. הפיפי והקקי הופכים לכלי לאהבה ויכולת. יש לתינוק מעט כלי ביטוי ולכן הוא משתמש בכולם כדי לבטא רגשותיו והפנטסיות שלוץ תפקידם נקבע לפי הרגע והצורך והרגש השולטים. הם תופסים מקום של שינאה או אהבה לפי הפנטסיה. התיאוריות הילדיות עושות שימוש בכלים שבידי הילד כדי להבין את העולם, כך לדוגמא בגופו. לפי תיאוריות ילדיות אלו, תינוקות עשויים מאוכל או מצואה, ההורים מזדווגים בהאכלה הדדית וכו'. ישנן תיאוריות ילדיות על הזיווג ההורי ומשמעות שניתנת לו גם מבלי שלמד על כך מהעולם החיצוני. מתואר ילד שנכנס להתקף בכי ונרגע רק כשראה את הוריו מתנשקים. הפנטסיה שלו היא שהסקס שלהם הרסני זה לזה. בעת כעס הוא מקווה שאבא יכניס קקי רע לאמא. זהו סדיזם אנאלי. אלו תיאוריות אינפנטיליות שלא נסמכות על ניסיון חיצוני באירועים. הפנטסיות נסמכות על דחפים ורגשות שלו. פנטסיות אלו וביטויין הן חלק מהתפתחות ידיעה והרגשה בכל שלב. 
  • הקשר בין הפנטסיות לתהליכים ראשוניים (בחשיבה):פנטסיות ראשוניות קשורות לחוויות חושיות ולפירושים של תחושות גופניות. יש יכולת לתהליכים ראשוניים בתחילה. בתהליכי חשיבה ראשוניים אין קואורדינציה של הדחף, אין תחושת זמן, אין סתירות, ואין שלילה, ואין מציאות חיצונית. הכל נחווה כהכל או לא כלום. היעדר סיפוק נחווה כרוע בעל קיום חיובי. אובדן ותסכול הם תחושות בעלות קיום חיובי. היעדר נחווה כישות. חשיכה נחווית כמסך המכסה, ואור כהסרת המסך. האם הרעה אינה רעה כי היא אינה מסירה כאב, אלא היא מזוהה כמייצרת כאב, כמכאיבה. החוויה של לא לראות את אמא לעולם היא אבסולוטית, ולא נסמכת על תפיסת זמן ומושג פילוסופי של נצח. עם חוויות תסכול וסיפוק מהסביבה התהליכים הראשוניים מאבדים מרכזיותם בנפש. עם צמיחת הזיכרון והציפייה, הם מקבלים מקום פחות מרכזי. משחק מסתגל למציאות ומגיע לפנטסיה בבת אחת. תהליכים ראשוניים אינם קיימים באופן בלעדי.תהליכים משניים מתחילים יחד עם התהליכים הראשוניים אך מבשילים מאוחר יותר ולכן מכונים כך. 
  • אינסטינקט, פנטסיה ומנגנוני (הגנה): מה ההבדל בין פנטסיות הכלה למנגנון ההפנמה? זהו בלבול שכיח בנושא הפנמה והשלכה. מנגנוני ההשלכה וההפנמה הם דרכים בהן הנפש פועלת ומטפלת בקונפליקטים ומתחים. מנגנון ההפנמה קשור מאוד לפנטסיות אוראליות של בליעה וטריפה. למנגנונים מובן רחב יותר בעוד שהפנטסיות הן ספציפיות. פנטסיה היא החיבור האופרטיבי בין האינסטינקט למנגנון. אינסטיקט הוא תהליך על הגבול הפסיכו-סומטי. הוא מחובר לגוף ופונה לעבר אובייקטים חיצוניים קונקרטיים. יש לו ייצוג במיינד שנקרא פנטסיה.  למרות שהן נפשיות, גם הפנטסיות עוסקת בגוף, בכאב ובעונג, ומכוונות לאובייקט כלשהו. פנטסיה אינה מוחשית אך היא אמיתית בחוויה של הסובייקט. קשיי הזנה ועשיית צרכים קשורים בפנטסיה. כך גם קונברסיות, טיקים, טנטרומים, גניבות, שקרים, בעיות פסיכוסומטיות וכו'. גם מניירות ודיבור מעוצבים לפי פנטסיות. אנליזה משנה ביטוי של פנטסיות זמנית או באופן קבוע. בזמן דיכאון לדוגמא, כל התגובות וההתנהגות משתנים בהתאם לפעולת האנליזה. כל המחוות והמאפיינים הפיזיים הם ביטויים לפנטסיות דומיננטיות. באנליזה מפרשים ומבינים איך מגוון פרטים זה מסמן סט פנטסיות, כלפי הגוף ותכניו, כלפי אנשים ויחס גופני וחברתי אליהם כעת ובעבר. גם ביטויים חברתיים כמו יחס לכסף ולזמן מבטאים פנטסיות. פרויד חקר את "היוצא מן הכלל". זהו אדם המתיר לעצמו לחצות גבולות ולא לקיים דרישות החברה ממנו. לדוגמא הוא מציג את המלך ריצ'רד הנכה, שחש שנגזל ממנו יופי וחן ולכן הוא יכול לגזול בחזרה. זוהי פנטסיה רווחת, תלונותינו נגד מנת חלקנו. מטפל מתאר מטופל שמצליח להתמודד באנליזה ומגיע לרמת תפקוד טובה ומתגייס לחיל האוויר המלכותי במלחמה. הוא מצליח אך מסרב להתקדם. המטפל מפרש כי בפנטסיה, האלימות שלו ניתנת לריסון רק אם יוותר על אמביציה. גופנית הוא אינו מסוגל לדמיין שגם הוא וגם אבא יהיו פוטנטיים. ישנם תהליכים ונסיבות שחברו יחד כדי ליצור פנטסיה דומיננטית זו. המחשבה היא שרק דבר אחד יכול להיות טוב. פנטסיות אלו לרוב מתוקנות על ידי המציאות או מטוייחות כדי לאפשר תפקוד. פנטסיות הן דברים מופשטים. אך הן מובילות להשפעה ממשית על רגשות והתנהגות. רגשות ובוחן מציאות נסמכים על השילוב בין אינסטיקט והפנמה. עצם הברירה, מה להפנים כרצוי ומה להותיר בחוץ היא שיפוט והבדל בין פנים וחוץ. זוהי פנטסיה המנסחת את האינסטינקט כשפה. פנטסיה היא הקישור בין דחפי האיד למנגנוני האגו. זהו ייצוג הדחף הסתמי בחיי הנפש. זוהי החוויה הסובייקטיבית של המנגנונים.
  • מה שמופנם הוא אימאגו, או תמונה. אין לזה תיאור של התת מודע. כיצד נדע שהפנמנו רק אימאז' ולא אובייקט ממשי? הפנטסיות הראשונות כרוכות באינסטינקטים אוראלייםם וחושי ריח, טעם, תנועות ועיכול. תמונות כמעט ואינן נראות אז. הפנטסיות נחוות דרך הגוף כחלק ממנו. החוויה היא בתוך הגוף קשה לייחס אותה למציאות חיצונית. הראייה והמישוש גוברים ומייצרים הבחנה מרחבית. התמונות על גיל 4 הן חיוניות וקונקרטיות ומבלבלות עם תפיסה של העולם החיצוני. במקום זאת הן נחוות כחוויות סומטיות (כמו סינוור) הקשורות ברגשות ונוטות לתגובה מיידית. ככל שהתפיסה הוויזואלית מתפתחת ישנה הבחנה ואינטגרציה של מרחב. ואז מופרדים העולמות הפנימיים והחיצוניים. ההיבטים הקונקרטיים הגופניים של התפיסה עוברים הדחקה. ההיבטים הוויזואליים נפרדים במודעות מההיבטים הגופניים של רגש ומיניות. במודע המראות שאנו תופסים אינם ייצוגים של הגוף. המראות שאנו תופסים נחווים במודע כייצוגים של אובייקטים חיצוניים המזוהים כחיצוניים. אולם כוחן של תמונות אלו להשפיע על המיינד נובע מהקשר לאסוציאציות גופניות שהודחקו ללא מודע. הלא מודע כולו בו יש משאלות ופנטסיות המחברות אל האיד. ומשמעותן של התמונות הוא רפרור לאובייקטים שבפנטסיה נחווים בתוך הגוף.
  • "It's unfortunate that what we find pleasing to the touch and pleasing to the eye is seldom the same"
  • נהוג לדבר על אימאגו שהוא תמונה לא מודעת. אימאגו הוא אדם או חלק מאדם ראשוני. תמונה יכולה להיות חפץ או מצב, אדם או דומם. אימאגו כולל את ההיבטים הגופניים הלא מודעים שקשורים לאדם הזה בפנטסיה. בתמונה היבטים סומטיים מודחקים לרוב.
  • כל המנגנונים נחווים כפנטסיות. התוודות אובססיבית נחווית "אם אני אגיד את זה אף אחד אחר לא", או לפחות "אנצח בלהיות הראשון שמזהה את הבעיה". הכחשה היא הפנטסיה "אם אני לא אודה בזה זה לא נכון" או לפחות "אף אחד לא יידע". זה כמו להעדיף להשאיר אוכל מקולקל בתוך הבטן ולהוציאו בצואה מאשר להקיאו במילים. 
  • פנטסיה זיכרון חזותי ומציאות: פנטסיה מתרגמת דחפים ומתווה את הבסיס לשיפוט ובוחן מציאות. פנטסיה מאפשרת ותומכת ידיעה של המציאות והתפתחות האגו. הפנטסיה מחברת את המיינד החווה עם המציאות החיצונית. המיינד החווה הוא הרגשי תחושתי, זהו הלא מודע שהודחק. האגו הוא חלק מהאיד שהותאם לחוץ, לסיפוק צרכים. לחוויות חיצוניות יש השפעה עמוקה דווקא בגלל המשקל של האובייקטים והסביבה בפנטסיה. (נשמע כמו אפולוגטיקה בפני אסכולת האגו). הלידה, הנשימות הראשונות ,ההאכלה הראשונה, כל אלו מציפים את התינוק בחומר לחשיבה ולפנטסיות הראשונות. תפיסות חיצוניות משפיעות על תהליכים מנטליים מלידה גם אם אינם נתפסים כחיצוניים בשלב זה. העולם היצון שאינו מספק נשנא ונדחה. ניתן ללמוד אותו כדי להתגונן בפניו. אולם רק כשחווים סיפוק ליבידינלי ניתן להכירו באהבה, ולשחק עימו כדי ללמוד להבינו. אולם ניתן ללמוד רק כאשר יש יכולת לדחות סיפוק. פנטסיה משככת את ההמתנה לשד. כשההזייה קורסת מול הדחף המגבר פונים לבכי וקריאה לשד. בצורות מפותחות פנטסיה וחשיבה על המציאות הן דרכים נפרדות להשיג סיפוק. אולם אופיין השונה אינו מרמז שהן עצמאיות בפעולתן. חשיבה מציאותית לא תתיכן ללא תמיכה מקבילה של פנטסיות. אנו ממשיכים להפנים בחושי הקליטה שלנו. אלו מטאפורות המייצגות מציאות לא מודעת פנימית. כל הלמידה המוקדמת נסמכת על הדחפים האוראליים. לאט לאט היד והעין נפרדות מהפה ככלי חקירה של העולם. אך מטרתן ללעוס ולאכול חפצים כי היד והעין עוד משרתות את הדחך האוראלי. סיפוק עצמי הוא חוסר יכולת ללמוד. היד והעין שומרות על משמעות אוראלית לאורך החיים. לפי קלייןם הזדהות ראשונית היא המקדימה של היכולת לסימבוליזציה. הזדהות ראשונית מחפשת בכל אובייקט את איברי התינוק ותפקודיהם. עיקרון העונג משווה בין אובייקטים דרך היותם מושאי עניין. הפונקציה הסמלית של חפצים חיצוניים מאפשרת שילוב פנטסיה באגו. וכך מתאפשרת סובלימציה ומשחק ומניפולציה. הסמלה היא גשר בין עולם פנימי ועולם חיצוני. פנטסיות מובילות לעניין ולמידה של העולם החיצון. כל עניין במציאות הוא במידה מסויימת סובלימציה של פנטסיה. רק בזכות סיפוק פנימי ואיפוק מצליח הילד ללמוד על העולם החיצוני. חובה להביט בפנטסיה כחלק מהתפתחות קוגניטיבית לצד יכולות מחשבה ותפיסה. במשחק הילד משחזר בכאילו אלמנטים מהעבר המייצגים צרכיו בהווה. זה הבסיס ליצירת היפותיזות לגבי העתיד. באופן זה פנטסיות בונות ילדים להיות לא רק אמנים אלא גם מדענים. 
ולסיכום:
  • פנטסיות הן התוכן העיקרי של הלא מודע. 
  • הן בעיקר אודות הגוף ומייצגות כוונות אינסטינקטואליות כלפי אובייקטים.
  • פנטסיות הן ייצוגים מנטלים של אינסטינקטים ליבידינאליים והרסניים, ותפקידן הגנתי, וגם ממלא משאלות, ומבטא חרדות
  • סיפוק עצמי דרך הזייה הוא הבסיס לחיי הנפש
  • דרך חוויה בעולם החיצוני פנטסיות נעשות מפורטות יותר ומורכבות יותר וניתן אף לבטאן במילים, אולם הן לא נובעות מהניסיון בעולם החיצוני
  • פנטסיות אינן תלויות במילים למרות שלעיתים ניתן לבטאן במילים
  • הפנטסיות המוקדמות נחוות כתחושות, מאוחר יותר הן תופסות צורה של תמונות פלסטיות ותיאורים דרמטיים (נרטיביים)
  • פנטסיות הן בעליות השםעה גופנית ונפשית, לדוגמא בסימפטומים קונברסיביים, אופי, סובלימציות וכו'
  • פנטסיות מקשרות אינסטינקטים ומנגנוני אגו, ולכל מנגנון אגו יש פנטסיה שהיא האופן בו המנגנון נחווה. 
  • התאמה למציאות וחשיבה על המציאות נסמכת על תמיכה של הפנטסיה, והפנטסיה מחברת את המיינד החווה, הרגשי והאינסטינקטואלי שהודחק, למפגש עם המציאות
  • לפנטסיות לא מודעות השפעה מתמשכת לאורך החיים
הערותיי:
המאמר לא מסביר מדוע אם כן הטיפול הוא בדיבור ולא במגע או באומנות וכו'


 

אין תגובות:

פרסום תגובה