טוב נמאס לי רק לתקן גרסאות של התיזה כל ערב, ולא לכתוב שומדבר מהדברים שאני חושב עליהם לאחרונה, אז הנה משהו לגבי נקודת הראות המשתנה של השחקן במשחקי מחשב, ואיך שזה קשור למעשה הטיפולי:
העמדה הסכיזופרנואידית ביחסי אובייקט
אפשר להתחיל אצל מלאני קליין, שהייתה פסיכותאורטיקנית התפתחותית, ודיברה על כך שתינוקות עוברים מעמדה סכיזופרנואידית לעמדה דכאונית ביחסם לאובייקטים בעולמם הפנימי. ויותר לאט. עמדה סכיזו פרנואידית, מתבססת על הפרדה דיכוטומית בין טוב ורע (סכיזמה=שסע), ועל היגיון של מידה כנגד מידה. כלומר, טובה תחת טובה מצד אחד, ובהיבטים השליליים יותר של החוויה, עין תחת עין (פרנויה=רודפנות). היא מסבירה שהתינוק אינו מסוגל בתחילה לקלוט את האם (או כל אחד אחר) כאובייקט מורכב מצדדים טובים, רעים, וגם צדדים רבים בלתי ניתנים לקטלוג. התינוק מסוגל רק להבין את האופן בו האם משרתת את צרכיו או לא משרתת את צרכיו. כשהאם מניקה אותו לדוגמא, התינוק חווה אותה כאם טובה. כשהאם אינה מניקה אותו התינוק חווה אותה כאם רעה. התינוק אינו חווה את האם כאובייקט אחד. התינוק גם אינו מסוגל לקלוט את האם כסובייקט, בעל היגיון פנימי שאינו מובן לו, ולכן הוא כופה עליה את ההיגיון שלו, ומניח שליחס החיובי או השלילי שהיא מעניקה לו, יש סיבות שקשורות יותר אליו מאשר אליה. זהו כיוון חשיבה פרנואידי. כי באופן הזה התסכולים בסיפוק צרכי התינוק נחווים כנקמה של האם בתינוק על התובענות שלו.
עם ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית קורים שני תהליכים, המאפשרים לתינוק לחוות את האם כאובייקט מורכב, הכולל חלקים טובים ורעים גם כן, ומופעל מהיגיון עצמאי, ולא רק לפי ההגיון הפנימי של התינוק. התהליך האחד הוא הבשלה קוגניטיבית, המאפשרת לתינוק לתפוס שאותה האם היא זו המספקת את צרכיו וגם זו המתסכלת אותם לעיתים. התהליך השני הוא הבשלה רגשית, בתהליך של השלכת רגשות קשים של תוקפנות (תניקי אותי!) על האם, ומיתונם על ידי האם (אוקיי, רגע...) מבלי לנקום בתינוק. כלומר, יש פה איזושהי לעיסה משותפת של הרגשות החיוביים והשלילייים של התינוק דרך תגובת האם, שאינה קיצונית כמו הפנטזיות של התינוק, ומאפשרים לתינוק לחוות את התסכול שלו וגם את הסיפוק שלו כמתונים יותר מהפנטזיות שלו, ובכך להיות מסוגל לחוות את האובייקט הטוב והרע כיחסיים, מתונים יותר מהמתח הפנטסטי של טוב ורע מוחלט. טוב, כל זה במאמר מוסגר בעצם, כי אני לא קראתי את קליין אף פעם, וזה מה שהבנתי ממה ששמעתי.
אה כן, ואז הילד עובר לעמדה הדיכאונית. נשמע מבאס, אבל לא מדובר רק בבאסה. כשהתינוק מבשיל ומצליח לתפוס את האם כאובייקט מורכב - גם טוב וגם רע, שפועל לפי היגיון עצמאי שאינו תלוי בו, הוא מאבד למעשה את האובייקט הטוב, ואת המתח שבשאיפה אליו. הוא גם צריך לוותר על האם הפנימית (למילון הפסיכואנליזה אני תורם את התרגום הבא: אמאמאמאמא= אובייקט אמהי מופנם), כי האם הופכת מפונקציה בעולמו הפנימי שרק מספקת אותו (כשהוא בצד הנכון של המשוואה), לאובייקט חיצוני שהוא צריך לתחזק איתו את הקשר. בכל מקרה, העמדה הדיכאונית, היא כזו המכירה בחוסר שליטתנו באובייקט, במורכבותו, ובכך שהוא אינו שייך לעולם הפנטזיה שלנו. קצת מבאס, אבל גם מאפשר להחזיק קשר עימו לאורך זמן.
יחסים תגמוליים והדדיים בין סובייקטים
עוד מאמר מוסגר הוא בפוסט קודם שלי על ג'סיקה בנג'מין, שלוקחת את הדיון מיחסים בעולמו הפנימי של התינוק, ומדברת על יחסים בין אנשים. היא מבחינה בין יחסים תגמוליים (retaliatory relations), לבין יחסים הדדיים (mutual relationship). היא מדברת על כך שהעמדה הסכיזופרנואידית היא למעשה מתח של אדון ועבד, והעמדה הדיכאונית היא למעשה הכרה באחרותו של האחר. היא מסבירה שהיחס לאחר כאובייקט פנימי, הוא למעשה דיכוי או האדרה של האחר, שמחפצן אותו ושולל מהאחר את היחס הסובייקטיבי שלו לסיטואציה. היחס הסובייקטיבי של האחר לסיטואציה הוא בדרך כלל יותר מורכב ואמביוולנטי מאשר התפקיד החד ערכי שאנחנו מייחסים לו. לדוגמא, הנשלט מייחס לשולט כוח מתוך חוסר האונים שלו, ומתקשה לראות את החולשות של השולט. לעומת זאת, ההכרה באחר, בכוחו וגם בחולשתו, ובעיקר באופן המורכב בו האחר תופס את הסיטואציה, היא הכרה המאפשרת פירוק המתח המדכא, ונותנת מקום לשני סובייקטים לפעול זה עם זה, ולא רק זה על זה. אבל היא גם אומרת, כמו שקליין רומזת בכך בשם "העמדה הדיכאונית", שההכרה באחר די מבאסת, כי כל המתח הוא דווקא במרדף ובמאבק, ביחסי השליטה.
סימפטיה ואמפתיה
סימפטיה היא לראות דברים מנקודת המבט של האדם האחר. לדוגמא, מישהו סימפטי, הוא מישהו נחמד, שמזדהה איתנו, אומר לנו שאנחנו צודקים, שמה שרע לנו הוא באמת לא בסדר, ומספק כל מיני צרכים שלנו כפי שאנחנו חווים אותם. אמפתיה אינה סימפטיה. אמפתיה היא היכולת לראות את העולם דרך עיניו של האחר, אבל לא בהכרח להזדהות איתו. לדוגמא, חברות הסלולר אינן סימפטיות, הן רוצות לעשוק את הלקוחות שלהן. אבל הן דווקא די אמפתיות, בכך שהן מבינות את החוויה של הלקוחות, הן יודעות שהלקוח מעדיף שקט נפשי על פני חיסכון תקציבי, ולכן מייאשות את הלקוח שרוצה להתנתק ומטרטרות אותו עד שיעדיף להישאר בחברה שמציעה לו עסקה גרועה, רק כדי לחסוך טרחה לגבי זה. יש עוד דוגמאות כאלה להבדל בין סימפטיה ואמפתיה. שניהם צרכים שלנו מאנשים אחרים, ואין לאחד עדיפות ערכית על השני. הצורך בסימפטיה הוא צורך בשייכות, להיות כמו מישהו אחר, להרגיש דומה. הצורך באמפתיה הוא הצורך במקום משלנו, בו אנחנו ייחודיים, ורואים את ההבדל בינינו לבין האחרים, את מה שמייחד אותנו.
משבר בגוף ראשון:
אנשים במשבר עשויים לסגת לחוויה סכיזופרנואידית. יעני, לא מדובר רק בשלב התפתחותי, אלא בעמדה שעשויה להיות מודגשת יותר או פחות לפי סיטואציות שונות. נגיד, כשאנחנו מאויימים על ידי נמר בג'ונגל, קשה מאוד להכיר באחרותו של הנמר, ואנחנו עסוקים יותר בפגיעה המצפה לנו ובכוחנו להילחם או לנוס על חיינו. לעומת זאת כאשר אנחנו רוצים להתקדם בעבודה, ויש איזה קולגה מתחרה שטוב מאיתנו בקטע הטכני, אבל אנחנו יותר טובים ממנו בקטע הבינאישי, יש מקום לחישובים חברתיים מורכבים, איך להתמודד עם הסיטואציה, אולי להבנות את הסיטואציה מול הבוס ככה שיבין שכישורים בינאישיים יותר חשובים, אולי לחזק דווקא את הכישורים הטכניים שלנו כדי להפחית את הייתרון היחסי של המתחרה, וכו'.
אבל לפעמים גם תחרות משרדית שאין בה סכנת חיים, נחווית רק כמתקפה שאין לנו הרבה ברירות לגביה, ונוכל רק לתקוף בחזרה או לנוס ממנה. כל חיוך של הבוס למתחרה נחווה כדקירה בלב. זוהי חוויה פרנואידית בסיטואציה שאינה בהכרח עויינת. אני הפרנואידי, עסוק בכך שאני חוטף מהלומות וחש פגוע על די העולם, אני מתחיל לאבד את הראייה של האחר כסובייקט, ומתחיל לראות אותו רק כגורם פוגע. אני מפסיק לראות מאיפה מגיעה הפגיעה, ומתחיל להרגיש רק את המכות. למה הדבר דומה? למתאגרף שלכוד בפינה, וחוטף מהלומות בצלעות, מאבד נשימה, ואז חוטף כתישה של מהלומות לראשו, וזירת האגרוף נעשית מוסתרת מעבר למהלומות שהוא חוטף. החוויה היא רק של אגרופים ומרווחים ביניהם.
בהגעה לטיפול, קשה מאוד למטופל לתקשר את החוויה הזו של פגיעה אחר פגיעה. העמדה מול המטפל היא של "מה אתה היית עושה במקומי?", או תיאור מפורט של האופן בו הפגיעות נחוות מבפנים, מתוך דרישה שהמטפל יזדהה עם המטופל כדי שיוכל להבינו. לפעמים מדובר במכות של ממש, ולפעמים מדובר רק במהלומות לאגו, אבל החוויה הסובייקטיבית שלהן היא הרסנית באותה מידה.
המטופל אינו מסוגל להסביר למטפל את החוויה שלו כאילו הוא מספר עליה לבנאדם אחר, ואינו מסוגל לשים אותה בפרספקטיבה של אדם אחר. הפגיעות שנחוות מטווח אפס אינן תקשורתיות, כי למטופל אין יכולת להפריד בין עצמו לבין השיט שהוא מוצף בו. המטופל מסוגל רק להשליך את השיט הזה על המטפל. המטופל התוקפני כמו ממחיז את הסצינה שהוא חווה עבור המטפל, הנה תראה, ככה זה מרגיש להיות מותקף, עכשיו אתה יודע איך זה להיות במקומי. למעשה, העולם החיצון נחווה כתוקפני כל כך , וכחסר סדר כל כך (משום שאין הכרה בסובייקטים הפועלים בו), שכל הכרה בחיצוניות של המטפל לעולמו של המטופל, היא פגיעה של המטפל במטופל, סוג של "או שאתה איתי או שאתה נגדי".
משבר בגוף שני:
אז המטפל שחשב עד לפני כמה דקות על הקניות בסופר מתחיל לשאול ת'צמו, רגע למה אני חושב עכשיו על מטאפורות אגרוף? למה החוויה שלי היא רודפנית, כמו סיטואציית קרב או מלחמה, כאילו אני מותקף, כאילו מצפים ממני לתקוף, או בכלל להושיע, להיות כל יכול מול המתקפה, או לקרוס לגמרי תחתיה? הסיטואציה הרודפנית נחשפת כך, וניתן להבין את ההבנייה של הסצינה הרודפנית, ולא רק את נקודת הראות מותקפת של המטופל. אם הסצינה היא רודפנית אך הפגיעה הממשית היא "נסבלת", ניתן לנסות להבין אותה, כיצד המטופל מקצין את הפגיעות שהוא חווה לכדי מושגים מוחלטים של טוב או רע? האם ישנן מורכבויות רבות יותר באופן בו הוא נפגע - מצד אחד התאכזבת מאיזושהי תקווה, מצד שני אתה יכול להתקדם הלאה. או - מצד אחד זה היה מאוד מעליב, מצד שני זה גם היה בתום לב, ומצד שלישי זה גם נותן לך להבין איך אתה נתפס לעיתים, ומצד רביעי אתה מאוד רגיש לעלבונות מסוג זה ומעניין מדוע. כאשר הפגיעה היא בהווה, או שהיא פרווסיבית ומעצבת את עצם הפרספקטיבה של האני, קשה להתבונן בה, והיא נשארת בטווח אפס.
משבר בגוף שלישי:
כשהמטפל לא מתבלבל בכלל עם המתקפה כלפיו, לא מזדהה לרגע עם התוקפנות, וישר מתייק את הסיטואציה בראשו כרודפנית, אפשר לומר שהוא חווה את המשבר של המטופל בגוף שלישי, כאילו זה מקרה בספר. יש פה ראייה ממבט ציפור של הסיטואציה. זה גם יכול להיות ביחס של בנאדם אל עצמו, כשהוא מתנתק מעמדת החווה, ועובר לעמדה מתבוננת בלבד בסיטואציה, אפילו לא מעודד את הצד שלו בקרב האגרוף אלא רק מביט בו מלמעלה. נגיד עמדה סיכזואידית (מישהו שמתרחק מקשרים אנושיים) יכולה להיות התנתקות מהפגיעה שבעמדה פרנואידית (מישהו שנפגע מקשרים). באופן דומה, וירג'יניה וולף מתארת שהיא מפתחת חוויה של אקסטזה (אקסטזה=עמדה חיצונית, to be beside myself) כשהיא חווה פגיעה מינית בילדות. מה שפסיכולוגים קוראים לו דיסוציאציה מהחוויה הרגשית.
הטיפול כמעבר בין עמדות
ספרי התיאוריה (ובעיקר הפסיכיאטריה) כתובים לרוב בגוף שלישי. הם עוזרים לדעת מי השחקנים המרכזיים, מי נגד מי, ומה המשחק. המטפל כמטופל וכבנאדם, לומד להכיר את הפגיעה בגוף ראשון, לדעת איך זה מרגיש כשפוגעים בך. אבל המטפל בשעה טיפולית נדרש גם לראות את המטופל בגוף שני, מעמדת ראייה המשיקה לזו של המטופל, אך אינה חופפת אותה. המטפל רואה את השטח המת של המטופל, את העיוורון שלו לעצמו.
הטיפול הוא מעבר בין עמדות. נגיד בין streetview, satellite, ו-map. או בין עמדה של חבירה למצוקה (joining), ראיית המצוקה (mirroring), להבניית המצוקה.
בקיצור
טוב בעצם כל הפוסט הזה היה כמבוא למשהו שחשבתי עליו, לגבי משחקי מחשב, שמאפשרים כמה נקודות מבט, והאופן השונה שבו אתה חווה את המציאות דרך נקודות המבט השונות הללו, ועל היכולת לעשות זום אין וזום אאוט. ושזה כמו בטיפול במטופל שנסוג לעמדה סכיזופרנואידית. ואז התפקיד של המטפל הוא לנדוד בין העמדה המזדהה, האמפתית, ולפעמים גם האקדמית. וזה כדי שגם המטופל יוכל בסופו של דבר לראות את עצמו גם מהצד, ולראות את הפינה שהוא לכוד בה, את השטח המת שלו.
נ.ב.
ניתן להתייחס גם לפסיכותרפיה כמעודדת סוכנות בסיטואציה. כדי להיות סוכן עלי להכיר במציאות וכן להכיר את החוויה הפנימית שלי, לפעול על העולם כדי לבטא את עצמי, ולחוש כיצד האחד משפיע על השני, והשני על האחד. ראייה במבט הציפור היא ראייה של ההבנייה החברתית בלבד. ראייה בגוף ראשון היא ראייה של החוויה האישית בלבד. הראייה הקרובה לחוויה, בגוף שני, העא כמו מאמן מאחורי אוזנו של מתאגרף, "הוא מכה אותך גבוה, תגן על הראש, הוא דוחף אותך לפינה, זוז במעגלים ולא לאחור". היא כוללת את ההבנה של האופן בו הסיטואציה מובנית, וכן את הראייה של הסובייקט מולה. כי בלי שילוב בין השניים אין יכולת של הסובייקט לפעול על המציאות.
נ.ב.2:
העמדה הסכיזופרנואידית ביחסי אובייקט
אפשר להתחיל אצל מלאני קליין, שהייתה פסיכותאורטיקנית התפתחותית, ודיברה על כך שתינוקות עוברים מעמדה סכיזופרנואידית לעמדה דכאונית ביחסם לאובייקטים בעולמם הפנימי. ויותר לאט. עמדה סכיזו פרנואידית, מתבססת על הפרדה דיכוטומית בין טוב ורע (סכיזמה=שסע), ועל היגיון של מידה כנגד מידה. כלומר, טובה תחת טובה מצד אחד, ובהיבטים השליליים יותר של החוויה, עין תחת עין (פרנויה=רודפנות). היא מסבירה שהתינוק אינו מסוגל בתחילה לקלוט את האם (או כל אחד אחר) כאובייקט מורכב מצדדים טובים, רעים, וגם צדדים רבים בלתי ניתנים לקטלוג. התינוק מסוגל רק להבין את האופן בו האם משרתת את צרכיו או לא משרתת את צרכיו. כשהאם מניקה אותו לדוגמא, התינוק חווה אותה כאם טובה. כשהאם אינה מניקה אותו התינוק חווה אותה כאם רעה. התינוק אינו חווה את האם כאובייקט אחד. התינוק גם אינו מסוגל לקלוט את האם כסובייקט, בעל היגיון פנימי שאינו מובן לו, ולכן הוא כופה עליה את ההיגיון שלו, ומניח שליחס החיובי או השלילי שהיא מעניקה לו, יש סיבות שקשורות יותר אליו מאשר אליה. זהו כיוון חשיבה פרנואידי. כי באופן הזה התסכולים בסיפוק צרכי התינוק נחווים כנקמה של האם בתינוק על התובענות שלו.
עם ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית קורים שני תהליכים, המאפשרים לתינוק לחוות את האם כאובייקט מורכב, הכולל חלקים טובים ורעים גם כן, ומופעל מהיגיון עצמאי, ולא רק לפי ההגיון הפנימי של התינוק. התהליך האחד הוא הבשלה קוגניטיבית, המאפשרת לתינוק לתפוס שאותה האם היא זו המספקת את צרכיו וגם זו המתסכלת אותם לעיתים. התהליך השני הוא הבשלה רגשית, בתהליך של השלכת רגשות קשים של תוקפנות (תניקי אותי!) על האם, ומיתונם על ידי האם (אוקיי, רגע...) מבלי לנקום בתינוק. כלומר, יש פה איזושהי לעיסה משותפת של הרגשות החיוביים והשלילייים של התינוק דרך תגובת האם, שאינה קיצונית כמו הפנטזיות של התינוק, ומאפשרים לתינוק לחוות את התסכול שלו וגם את הסיפוק שלו כמתונים יותר מהפנטזיות שלו, ובכך להיות מסוגל לחוות את האובייקט הטוב והרע כיחסיים, מתונים יותר מהמתח הפנטסטי של טוב ורע מוחלט. טוב, כל זה במאמר מוסגר בעצם, כי אני לא קראתי את קליין אף פעם, וזה מה שהבנתי ממה ששמעתי.
אה כן, ואז הילד עובר לעמדה הדיכאונית. נשמע מבאס, אבל לא מדובר רק בבאסה. כשהתינוק מבשיל ומצליח לתפוס את האם כאובייקט מורכב - גם טוב וגם רע, שפועל לפי היגיון עצמאי שאינו תלוי בו, הוא מאבד למעשה את האובייקט הטוב, ואת המתח שבשאיפה אליו. הוא גם צריך לוותר על האם הפנימית (למילון הפסיכואנליזה אני תורם את התרגום הבא: אמאמאמאמא= אובייקט אמהי מופנם), כי האם הופכת מפונקציה בעולמו הפנימי שרק מספקת אותו (כשהוא בצד הנכון של המשוואה), לאובייקט חיצוני שהוא צריך לתחזק איתו את הקשר. בכל מקרה, העמדה הדיכאונית, היא כזו המכירה בחוסר שליטתנו באובייקט, במורכבותו, ובכך שהוא אינו שייך לעולם הפנטזיה שלנו. קצת מבאס, אבל גם מאפשר להחזיק קשר עימו לאורך זמן.
יחסים תגמוליים והדדיים בין סובייקטים
עוד מאמר מוסגר הוא בפוסט קודם שלי על ג'סיקה בנג'מין, שלוקחת את הדיון מיחסים בעולמו הפנימי של התינוק, ומדברת על יחסים בין אנשים. היא מבחינה בין יחסים תגמוליים (retaliatory relations), לבין יחסים הדדיים (mutual relationship). היא מדברת על כך שהעמדה הסכיזופרנואידית היא למעשה מתח של אדון ועבד, והעמדה הדיכאונית היא למעשה הכרה באחרותו של האחר. היא מסבירה שהיחס לאחר כאובייקט פנימי, הוא למעשה דיכוי או האדרה של האחר, שמחפצן אותו ושולל מהאחר את היחס הסובייקטיבי שלו לסיטואציה. היחס הסובייקטיבי של האחר לסיטואציה הוא בדרך כלל יותר מורכב ואמביוולנטי מאשר התפקיד החד ערכי שאנחנו מייחסים לו. לדוגמא, הנשלט מייחס לשולט כוח מתוך חוסר האונים שלו, ומתקשה לראות את החולשות של השולט. לעומת זאת, ההכרה באחר, בכוחו וגם בחולשתו, ובעיקר באופן המורכב בו האחר תופס את הסיטואציה, היא הכרה המאפשרת פירוק המתח המדכא, ונותנת מקום לשני סובייקטים לפעול זה עם זה, ולא רק זה על זה. אבל היא גם אומרת, כמו שקליין רומזת בכך בשם "העמדה הדיכאונית", שההכרה באחר די מבאסת, כי כל המתח הוא דווקא במרדף ובמאבק, ביחסי השליטה.
סימפטיה ואמפתיה
סימפטיה היא לראות דברים מנקודת המבט של האדם האחר. לדוגמא, מישהו סימפטי, הוא מישהו נחמד, שמזדהה איתנו, אומר לנו שאנחנו צודקים, שמה שרע לנו הוא באמת לא בסדר, ומספק כל מיני צרכים שלנו כפי שאנחנו חווים אותם. אמפתיה אינה סימפטיה. אמפתיה היא היכולת לראות את העולם דרך עיניו של האחר, אבל לא בהכרח להזדהות איתו. לדוגמא, חברות הסלולר אינן סימפטיות, הן רוצות לעשוק את הלקוחות שלהן. אבל הן דווקא די אמפתיות, בכך שהן מבינות את החוויה של הלקוחות, הן יודעות שהלקוח מעדיף שקט נפשי על פני חיסכון תקציבי, ולכן מייאשות את הלקוח שרוצה להתנתק ומטרטרות אותו עד שיעדיף להישאר בחברה שמציעה לו עסקה גרועה, רק כדי לחסוך טרחה לגבי זה. יש עוד דוגמאות כאלה להבדל בין סימפטיה ואמפתיה. שניהם צרכים שלנו מאנשים אחרים, ואין לאחד עדיפות ערכית על השני. הצורך בסימפטיה הוא צורך בשייכות, להיות כמו מישהו אחר, להרגיש דומה. הצורך באמפתיה הוא הצורך במקום משלנו, בו אנחנו ייחודיים, ורואים את ההבדל בינינו לבין האחרים, את מה שמייחד אותנו.
משבר בגוף ראשון:
אנשים במשבר עשויים לסגת לחוויה סכיזופרנואידית. יעני, לא מדובר רק בשלב התפתחותי, אלא בעמדה שעשויה להיות מודגשת יותר או פחות לפי סיטואציות שונות. נגיד, כשאנחנו מאויימים על ידי נמר בג'ונגל, קשה מאוד להכיר באחרותו של הנמר, ואנחנו עסוקים יותר בפגיעה המצפה לנו ובכוחנו להילחם או לנוס על חיינו. לעומת זאת כאשר אנחנו רוצים להתקדם בעבודה, ויש איזה קולגה מתחרה שטוב מאיתנו בקטע הטכני, אבל אנחנו יותר טובים ממנו בקטע הבינאישי, יש מקום לחישובים חברתיים מורכבים, איך להתמודד עם הסיטואציה, אולי להבנות את הסיטואציה מול הבוס ככה שיבין שכישורים בינאישיים יותר חשובים, אולי לחזק דווקא את הכישורים הטכניים שלנו כדי להפחית את הייתרון היחסי של המתחרה, וכו'.
אבל לפעמים גם תחרות משרדית שאין בה סכנת חיים, נחווית רק כמתקפה שאין לנו הרבה ברירות לגביה, ונוכל רק לתקוף בחזרה או לנוס ממנה. כל חיוך של הבוס למתחרה נחווה כדקירה בלב. זוהי חוויה פרנואידית בסיטואציה שאינה בהכרח עויינת. אני הפרנואידי, עסוק בכך שאני חוטף מהלומות וחש פגוע על די העולם, אני מתחיל לאבד את הראייה של האחר כסובייקט, ומתחיל לראות אותו רק כגורם פוגע. אני מפסיק לראות מאיפה מגיעה הפגיעה, ומתחיל להרגיש רק את המכות. למה הדבר דומה? למתאגרף שלכוד בפינה, וחוטף מהלומות בצלעות, מאבד נשימה, ואז חוטף כתישה של מהלומות לראשו, וזירת האגרוף נעשית מוסתרת מעבר למהלומות שהוא חוטף. החוויה היא רק של אגרופים ומרווחים ביניהם.
בהגעה לטיפול, קשה מאוד למטופל לתקשר את החוויה הזו של פגיעה אחר פגיעה. העמדה מול המטפל היא של "מה אתה היית עושה במקומי?", או תיאור מפורט של האופן בו הפגיעות נחוות מבפנים, מתוך דרישה שהמטפל יזדהה עם המטופל כדי שיוכל להבינו. לפעמים מדובר במכות של ממש, ולפעמים מדובר רק במהלומות לאגו, אבל החוויה הסובייקטיבית שלהן היא הרסנית באותה מידה.
המטופל אינו מסוגל להסביר למטפל את החוויה שלו כאילו הוא מספר עליה לבנאדם אחר, ואינו מסוגל לשים אותה בפרספקטיבה של אדם אחר. הפגיעות שנחוות מטווח אפס אינן תקשורתיות, כי למטופל אין יכולת להפריד בין עצמו לבין השיט שהוא מוצף בו. המטופל מסוגל רק להשליך את השיט הזה על המטפל. המטופל התוקפני כמו ממחיז את הסצינה שהוא חווה עבור המטפל, הנה תראה, ככה זה מרגיש להיות מותקף, עכשיו אתה יודע איך זה להיות במקומי. למעשה, העולם החיצון נחווה כתוקפני כל כך , וכחסר סדר כל כך (משום שאין הכרה בסובייקטים הפועלים בו), שכל הכרה בחיצוניות של המטפל לעולמו של המטופל, היא פגיעה של המטפל במטופל, סוג של "או שאתה איתי או שאתה נגדי".
משבר בגוף שני:
אז המטפל שחשב עד לפני כמה דקות על הקניות בסופר מתחיל לשאול ת'צמו, רגע למה אני חושב עכשיו על מטאפורות אגרוף? למה החוויה שלי היא רודפנית, כמו סיטואציית קרב או מלחמה, כאילו אני מותקף, כאילו מצפים ממני לתקוף, או בכלל להושיע, להיות כל יכול מול המתקפה, או לקרוס לגמרי תחתיה? הסיטואציה הרודפנית נחשפת כך, וניתן להבין את ההבנייה של הסצינה הרודפנית, ולא רק את נקודת הראות מותקפת של המטופל. אם הסצינה היא רודפנית אך הפגיעה הממשית היא "נסבלת", ניתן לנסות להבין אותה, כיצד המטופל מקצין את הפגיעות שהוא חווה לכדי מושגים מוחלטים של טוב או רע? האם ישנן מורכבויות רבות יותר באופן בו הוא נפגע - מצד אחד התאכזבת מאיזושהי תקווה, מצד שני אתה יכול להתקדם הלאה. או - מצד אחד זה היה מאוד מעליב, מצד שני זה גם היה בתום לב, ומצד שלישי זה גם נותן לך להבין איך אתה נתפס לעיתים, ומצד רביעי אתה מאוד רגיש לעלבונות מסוג זה ומעניין מדוע. כאשר הפגיעה היא בהווה, או שהיא פרווסיבית ומעצבת את עצם הפרספקטיבה של האני, קשה להתבונן בה, והיא נשארת בטווח אפס.
משבר בגוף שלישי:
כשהמטפל לא מתבלבל בכלל עם המתקפה כלפיו, לא מזדהה לרגע עם התוקפנות, וישר מתייק את הסיטואציה בראשו כרודפנית, אפשר לומר שהוא חווה את המשבר של המטופל בגוף שלישי, כאילו זה מקרה בספר. יש פה ראייה ממבט ציפור של הסיטואציה. זה גם יכול להיות ביחס של בנאדם אל עצמו, כשהוא מתנתק מעמדת החווה, ועובר לעמדה מתבוננת בלבד בסיטואציה, אפילו לא מעודד את הצד שלו בקרב האגרוף אלא רק מביט בו מלמעלה. נגיד עמדה סיכזואידית (מישהו שמתרחק מקשרים אנושיים) יכולה להיות התנתקות מהפגיעה שבעמדה פרנואידית (מישהו שנפגע מקשרים). באופן דומה, וירג'יניה וולף מתארת שהיא מפתחת חוויה של אקסטזה (אקסטזה=עמדה חיצונית, to be beside myself) כשהיא חווה פגיעה מינית בילדות. מה שפסיכולוגים קוראים לו דיסוציאציה מהחוויה הרגשית.
הטיפול כמעבר בין עמדות
ספרי התיאוריה (ובעיקר הפסיכיאטריה) כתובים לרוב בגוף שלישי. הם עוזרים לדעת מי השחקנים המרכזיים, מי נגד מי, ומה המשחק. המטפל כמטופל וכבנאדם, לומד להכיר את הפגיעה בגוף ראשון, לדעת איך זה מרגיש כשפוגעים בך. אבל המטפל בשעה טיפולית נדרש גם לראות את המטופל בגוף שני, מעמדת ראייה המשיקה לזו של המטופל, אך אינה חופפת אותה. המטפל רואה את השטח המת של המטופל, את העיוורון שלו לעצמו.
הטיפול הוא מעבר בין עמדות. נגיד בין streetview, satellite, ו-map. או בין עמדה של חבירה למצוקה (joining), ראיית המצוקה (mirroring), להבניית המצוקה.
בקיצור
טוב בעצם כל הפוסט הזה היה כמבוא למשהו שחשבתי עליו, לגבי משחקי מחשב, שמאפשרים כמה נקודות מבט, והאופן השונה שבו אתה חווה את המציאות דרך נקודות המבט השונות הללו, ועל היכולת לעשות זום אין וזום אאוט. ושזה כמו בטיפול במטופל שנסוג לעמדה סכיזופרנואידית. ואז התפקיד של המטפל הוא לנדוד בין העמדה המזדהה, האמפתית, ולפעמים גם האקדמית. וזה כדי שגם המטופל יוכל בסופו של דבר לראות את עצמו גם מהצד, ולראות את הפינה שהוא לכוד בה, את השטח המת שלו.
נ.ב.
ניתן להתייחס גם לפסיכותרפיה כמעודדת סוכנות בסיטואציה. כדי להיות סוכן עלי להכיר במציאות וכן להכיר את החוויה הפנימית שלי, לפעול על העולם כדי לבטא את עצמי, ולחוש כיצד האחד משפיע על השני, והשני על האחד. ראייה במבט הציפור היא ראייה של ההבנייה החברתית בלבד. ראייה בגוף ראשון היא ראייה של החוויה האישית בלבד. הראייה הקרובה לחוויה, בגוף שני, העא כמו מאמן מאחורי אוזנו של מתאגרף, "הוא מכה אותך גבוה, תגן על הראש, הוא דוחף אותך לפינה, זוז במעגלים ולא לאחור". היא כוללת את ההבנה של האופן בו הסיטואציה מובנית, וכן את הראייה של הסובייקט מולה. כי בלי שילוב בין השניים אין יכולת של הסובייקט לפעול על המציאות.
נ.ב.2:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה