יום רביעי, 29 בינואר 2014

הכרחיות התסכול להתפתחות החשיבה


להלן סיכום פרק 9 מספרו של וילפרד ביון "במחשבה שנייה" (1967), אשר לפי אוגדן מהווה שלב שני בהתפתחות החשיבה של ביון (הערות שלי בסוגריים). אני מסכם אותו לקראת מפגש מחר של הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד' בהנחיית חני בירן מהמכון לפסיכואנליזה בת זמננו שהסכימה להצטרף אלינו.

הפרק עוסק בתיאוריה של חשיבה. ביון מקדים ומסביר כי בניגוד לפילוסופיה תיאוריה פסיאואנליטית היא פרקטית. מבחן התיאוריה הוא בהלימה למספר משמעותי של מקרים קליניים (לא כולם, לא בדיוק). התפתחות המחשבות (החומר) והחשיבה (המנגנון) הם המובילים להתפתחות החשיבה (התהליך). כלומר, ביון מדגיש כי החשיבה מתמודדת עם המחשבות ולא נובעת מהן (כמו שהנול אינו נובע מהצמר). טיב המחשבות עשוי להיות פרה-קונספציות, קונספציות, מחשבות ומושגים. פרה קונספציות הן כמו מחשבות ריקות (מונח של קאנט) או כמו נטייה מולדת לשד. פרה קונספציה שמתחברת למימוש (לדוגמא נטייה לשד ומפגש עם השד במציאות) מובילה לקונספציה (שד טוב). כל מימוש ציפייה מייצר קונספציה. קונספציה מלווה בסיפוק. ציפייה לשד בצירוף להיעדר שד (היעדר מימוש) מוביל לחוויה של לא-שד, או של "שד נעדר".

כאן יש חשיבות ליכולת של האישיות לשאת בתסכול. כאשר ישנה חוויה של שד נעדר, והאישיות מסוגלת לשאת בתסכול, החוויה הפנימית של "לא שד" הופכת למחשבה ומתפתח מנגנון לחשיבה (כלומר, השד הרע הוא המעורר את עיקרון המציאות, ורק מול תסכול עולה הצורך לחשוב כדי לפתור אותו). המחשבה מגשרת על הזמן בין הצורך והתסכול (מחשבה אינה רק אמצעי תכנון אסטרטגי להשגת סיפוק בדרכים לא מיידיות, אלא גם המקל שאנחנו נושכים בזמן שאנחנו סובלים מציפייה מייסרת). אישיות בלתי בשלה מזהה מייד תסכול עם מחשבה. חוסר יכולת לשאת תסכול בצימוד לשד רע מובילים לצומת הבחירה בין התחמקות מהמציאות והתמודדות איתה. במקרה של חוסר יכולת לשאת תסכול, צימוד של פרה קונספציה ומימוש שלילי מובילים להיווצרותו של אובייקט רע שאינו מובחן מהדבר כלשעצמו (כלומר, אין יכולת להתייחס לחוסר בחוויה אלא רק לחוש בו כקיים באופן מוחלט. לא מגניב שיש דברים שקיימים באופן מוחלט?).

הסיפוק מושג בריקון שד רע בהזדהות השלכתית. כך גם המחשבות (אלו שבכל זאת נוצרו) מרוקנות כאילו היו גם הן אובייקטים פנימיים רעים. יכולת לשאת תסכול מובילה לשניות (twoness) בחוויה, לקונספטים מתמטיים (סמליים), ומטרת אלו היא שינוי (יעני כלים לחשיבה אסטרטגית שמטרתה פעולה). במקביל מתפתחות קונספציות (יעני רשת סמנטית, משמעויות שזורות זו בזו). (המחשבה יוצרת אחדות-נפרדות, twoness, כי היא מאפשרת פיצול של הנפש והתייחסות להוויה דרך המחשבה - חוויה. בשדה הומגני ללא נקודת פרספקטיבה חיצונית אין מקום לסובייקטיביות ולהבנת הנפרדות מהקיום הממשי, אין מקום להכרה בתופעות). כאשר אין יכולת לשאת תסכול, קונספציות שכן נוצרות משמשות להתקפה על "המרחב". הן משמשות כדברים כשלעצמם ולא כרעיונות (כמטען לפורקן, ככלים למתקפה כנגד המשמעות). החוסר נתפס כמציאותי ולא חווייתי ואין נגישות למימוש של הצורך כי תפיסת המציאות התעוותה. ההזדהות ההשלכתית המופרזת מעוותת הבחנה בין סובייקט ואיבייקט (אין מרחב סובייקטיבי מול המציאות). הדיבור פרפורמטיבי וחותר תחת משמעותו, כמו מטופל שמבזבז זמנו בלדבר כמה שהוא מבזבז את זמנו בלדבר על כך. היכולת לחשוב מפחיתה תחושת תסכול. תחושת תסכולמסויימת דרושה משום שהיא דרושה לאמדן הפער בין משאלה והגשמתה. קונספציה חוזרת באופן מורכב יותר על תולדות הפרה-קונספציה. מימוש יכול להיות של סיפוק ושל תסכול ומשניהם לומדים. עיקרון המציאות פעיל חלקית מוביל לאומניפוטנטיות. אומניפוטנטיות מחליפה את הקונספציות (פרה-קונספציה בצימוד למימוש). זוהי הנחה של ידיעת כל במקום ללמוד ולחשוב. האומניפוטנטיות היא החלפת השאלה - מה אמת ומה כזב, בשאלה מה נכון ומה לא נכון. כלומר זוהי חשיבה מוסרית ולא הגוברת על החשיבה המציאותית (המוכחשת). המוסריות הזו היא רודנית וחסרת עוגן במציאות, והיא פונקציה של פסיכוזה. ישנו חלק לא פסיכוטי של האישיות המבחין בין אמת וכזב (אגו?). במצב זה ישנו קונפליקט בין תוקף אמת ותוקף מוסרי (בין תוקף חיצוני ותוקף פנימי), המקצין בקצוותיו.

המציאות כוללת גם את המציאות הפנימית של התינוק וגם את הדיאדה עם האם. הזדהות השלכתית עשויה להיות התנהגות מציאותית - כאשר התינוק מרגיש כי הוא עומד למות הוא יכול לעורר באם פחדים שמא הוא עומד למות, והאם יכולה לקבל פחדים אלו ולהגיב באופן טיפולי. התגובה הטיפולית של האם היא החזרת הפחדים לתינוק באופן מעובד, כך שהוא יכול להחזיק אותם במסגרת אישיותו הגולמית (כמו ציפור שלועסת עבור גוזליה). אם האם אינה מסוגלת לאזן את התכנים הקשים לתינוק (נגיד כי בעצמה מפחדת שימות או שתהרוג אותו), אז התינוק מגביר ומפריז בהזדהות השלכתית. הזדהות השלכתית מופרזת כוללת אמונה מופרזת באומניפוטנציה. הזדהות השלכתית מופרזת מפשיטה את משמעותה של ההשלכה (יעני כבר לא מעבירה היטב את המסר לאם, ולא מסייעת לתינוק לשפר מצבו באמצעות האם). ביון מתאר כי אז נוצר אובייקט פנימי חמדני שגוזל את כל הטוב שהתינוק נותן או מקבל ומשאיר אובייקטים מנוונים במקום. נשללת הדרך להבנה, והמודעות נשארת בוסרית.

פונקציית אלפא מאפשרת מודעות לעצמי מתוך התנסות עם העצמי. האם מקבלת את רשמי התינוק והופכת אותם למודעות לעצמו (תינוק מגרד באוזן והאמא אומרת "אתה עייף"). כל המודעות העצמית היא מודעת. באמצעות הלך רוח של reverie (הרהור ההופך את התחושות הגולמיות של התינוק למחשבות) האם קולטת את רשמי התינוק מעצמו ונותנת להם מובן שיוצר מודעות עצמית. ישנו איבר מודע גולמי שמעביר לאם רשמי החושים מהעצמי. הזדהות השלכתית (מופרזת) היא שבר בגומלין שבין המודע הגולמי והאם. היעדר העיבוד של השלכת התינוק מפשיט משמעות מהחרדות שלו. במקום לפחד למות הוא סובל מאימה חסרת שם. העיבוד אז מוטל על התינוק לבדו כשאינו בשל לכך.

הערותיי:
מבינים משהו מזה? הייתי חייב פשוט לפלוט את זה החוצה...


אין תגובות:

פרסום תגובה