יום שישי, 25 באפריל 2014

הדיקטטור התורן

עבר זמן מה מאז שכתבתי. הייתי עסוק בתיזה ולא הרשיתי לעצמי הסחות דעת. אז עכשיו הגשתי והשמיים מתחילים להתבהר. השלב הבא לחפש התמחות. בינתיים אני עובד באבחון תעסוקתי. זה מעניין לעבד ככה את ההיסטוריה התעסוקתית של עצמי בהתבוננות על סיפורים של אחרים. ככה אני מנסה לעבד ולדייק את הבחירות התעסוקתיות שלי לקראת העתיד. הרבה אנשים עושים בחירות לא מדוייקות. לדוגמא אני שם לב לאנשים שלא מעבדים רגשות שליליים, נצמדים לסוג של צדקנות סופר-אגואית, ומתוכה הולכים לעבודות שדורשות ללכלך את הידיים, כמו יוצא סיירת אידיאליסט שהולך להיות מפעיל בשב"כ וצריך לדרדר סוכנים דרך אמפתיה ל"צד האפל" שלהם. הוא לא קולט את ההבדל בין זה לבין זה.



חוצמזה הייתה אתמול פגישה של הקבוצה הפסיכולוגית של ימי ד'. הכנתי מוייטה. חתכתי באגט לפרוסות דקות, שמתי עליו שעועית היינץ עם כוסברה וצ'יפוטלה, אפיתי 10 דקות, ביציאה מהתנור שמתי על כל טוסטון קובייה של רוקפור וכפית של שמנת חמוצה. "אמר ר' יונה למה נקרא שמה שעועית שהיא משעשעת את הלב ומהלכת את בני מעיים ומפרש הפני משה שר״ל שהיא משמחת אותו מלשון שעשוע ממש כמ״ש תורתך שעשועתי ומהלכת את כל בני מעים ומנקה אותן, והד״ש מפרש למה נקרא שמה שעועית שמשעשעת הלב ומשלשלת בני מעים כלומר מטמטמת הלב ומשלשלת מלשון ועיניו" (הלכות כלאי זרעים).



חברי טל הציג טקסט של חני בירן על האישיות הפסיכוטית והלא פסיכוטית לפי ביון. לא קראתי לעומק ולכן כל הפסקה הזו טנטטיבית ומזמינה הערות. הוא סיפר שלא מדובר בהפרדה קטגורית (כמו אבחנת DSM פסיכוטי/בריא) וגם לא בספקטרום דו מימדי (מפסיכוטי לבורדרליין לנוירוטי לנורמלי באחוזים) אלא באיכויות פסיכוטיות ואיכויות לא פסיכוטיות שקיימות בכל אחד בשני צירים נפרדים. אצל האישיות הפסיכוטית האיכויות הפסיכוטיות יותר דומיננטיות, אך קיימות גם איכויות לא פסיכוטיות שעשויות להיות זמינות לעיתים. האיכות הפסיכוטית היא התייחסות דו מימדית לגירויים, כמו תמונה סטאטית (אידיוגראף/אידיוגראם) חסרת משמעות משתנה לפי הקשר. האדם הלא פסיכוטי מסוגל לקחת תמונות אלו, ולהשוות ביניהן, ולהבדיל ביניהן, ולחבר ביניהן כדי ליצור אובייקטים חדשים. כמו שמרכיבים אינסוף מלודיות ומשמעויות מ7 תווים בסולם מוסיקלי. הפסיכוטי מנגן שוב ושוב אותו תו, ומחכה שהתזמורת תתאים עצמה אליו. לדוגמא המטפל מפרש (עבור עצמו בעיקר, אבל לעיתים גם עבור המטופל) בעיקר את תהליכי חשיבה ופחות את תוכן החשיבה. לדוגמא מטופל אומר בפגישה "בפגישה הזו לא אעשה כלום", ובהמשך "איבדתי את הראייה", וביון לא מפרש את התוכן אלא את תהליכי החשיבה, את הקושי של המטופל להפיק משמעות בפגישה ולקבל תובנות מהמטפל, ופחות משנה מה אותה המשמעות.

הנה נקודת עוגב, בה (לפי וויקיפדיה) הבס חוזר על אותו תו והתווים הגבוהים יותר שומרים על הרמוניה עם הסולם:


אחרי שדיברנו על הטקסט פנינו לשיחת חתך של הקבוצה שנועדה לאוורר ולברר מתחים שנגלעו בקבוצה לאורך השנה הנוכחית. ברקע לשיחת החתך נאמר שהקבוצה הייתה סוערת יותר השנה, מי שהציגו טקסטים חשו קושי רב יותר לשמור על סדר, התרבו האיחורים וההיעדרויות, היו תחושות קשות שחברי קבוצה העלו במפגשים ולא זכו להתייחסות, וכו'. עד כה בעיקר פירשנו את המתחים הללו כתגובה לטקסט המפרק של ביון והצענו לפתור אותם בקריאה של אוגדן היותר סימפטי. רותם הציע שזה נבע גם מהתחרות של חברי הקבוצה בחיפושי התמחויות, ואז אולי המקום לשיחת החתך התאפשר מהרווחה של מציאת התמחויות על ידי רוב חברי הקבוצה. אני חששתי מפרידה כשהנושא הוגדר "יחסינו לאן". בפעילות שחברי רותם הוביל העלינו תחושות לגבי הקבוצה, כגון החשיבות של המסגרת, התסכול מהתפזרויות של הדיון מהטקסט לניימדרופינג של תיאורטיקנים אחרים, חיבה כלפי חברי הקבוצה, תחושת שייכות לקבוצה, וכו'. התחושה שלי בדיעבד היא שהקבוצה החניקה היבטים של מודעות לעצמה. החל מאמצע השנה שעברה התחלנו להסתמך יותר ויותר על מזכיר הקבוצה, כמי שאחראי על סידור המפגשים והסיליבוס. המפגשים התקבעו בפורמט שפיתחנו בשנה הראשונה של עבודתנו המשותפת. מאז הפורמט שהתגבש הוא של מציג מתחלף האחראי על העברת הטקסט במפגש וניהול הדיון, הוא "הדיקטטור התורן". המסגרת והפורמט היו טובים דיים כדי לאפשר הפקה של משמעויות מהטקסטים. אבל בעיניי, הזהות והצמיחה של הקבוצה הוזנחו בגלל ההתקבעות. הצעתי לחזור לפורמט הכולל תחקיר או review בחמש הדקות האחרונות לגבי השיח וההתנהלות. הצעת התחקור נתפס כטרחני, ולא התקבל באהדה על ידי חברי הקבוצה: "זה כמו לשאול בסוף כל דייט 'נו איך היה?'". הצטערתי על כך, כי הפורמט שפעל עד כה פותח באמצעות תחקור שכזה. היכולת לקיים דיון ולהפיק משמעויות מטקסט בקבוצה אינה דבר שמוצאים בקלות. היא אינה דבר שמוצאים, אלא דבר שבונים. המנגנון הדיקטטורי אכן ברור יותר, אך אינו מכיל את המתחים הדינאמיים של הקבוצה. היות ולא התנגדו באופן נחרץ להצעתי, התנדבתי להיות הדיקטטור התורן של השבוע הבא ולהציג את מאמר האימים של ביון "התקפות על החיבורים". בסופו אציע חמש דקות review על התהליך הקבוצתי והשיח.

בסרטו מ1940, צ'אפלין מנסח את הבעיה של הדיקטטור המיטיב. כשהכפיל היהודי של היטלר עולה על הבמה ומנסח מניפסט של אהבת הבריות, הוא עדיין עושה זאת כדיקטטור:



אז הפרה קונספציה שלי לגבי "התקפות על החיבורים" היא ממה שקראתי על מסך הבטא. המטופל מקיא תכנים על המטפל בלי להיות מסוגל לתת להם משמעות (ביטאות). המשמעות מאיימת עליו ולכן הוא נפטר מהתכנים מבלי לעבדם. המטפל לועס את התכנים עבור המטופל ומשיב אותם אליו באופן פחות מאיים שאולי יוכל לקבל. המטופל מתחיל באישור, "כן כן, זה נכון באמת כך חשתי בסיטואציה ההיא". אולם המשמעות עשויה להיות עדיין קשה מדי עבורו. לכן הוא הופך את המשמעות הרגשית של הדברים על פיה. "אתה מבין אותי כל כך טוב... טוב מדי... אתה קורא את המחשבות שלי... למה אתה שותה לי את המחשבות?". וכך התובנה שהמטפל ניסה לתת למטופל הופכת בבת אחת למתקפה רודפנית והמשמעות שלה נהדפת. קצת כמו הגיבור בממנטו שפתאום קולט שאסור לו לשתף פעולה עם הדובר בצד השני של השיחה:




עוד פרה קונספציה זה ההסבר של מיכל היימן להתקפות על החיבורים כחלק מהפרגמנטריות הפוסטראומטית של ביון. חברי חנן חלק איתי את הוידאו הזה ששילבתי בפוסט אחר גם בעבר:



לפני יותר מעשור, כשהייתי בבה"ד 1 כתבתי "עבודת מנהיג" על לב טרוצקי. חיבבתי אותו מלימודי ההיסטוריה בתיכון. למיטב זכרוני, בזמן שלנין היה במחבוא הוא הוביל את ההשתלטות על הדואר, הרכבת וארמון החורף. כשהוא היה שר הצבא, הוא דגל בחינוך ועבודה חברתית, ובזמן שלום החיילים חטבו עצים שהספיקו להסיק את מוסקבה כל החורף. הוא היה גם פרגמטיסט, והוביל את הרעיון של צבא קטן ומיומן למרות שמיליציה תאמה יותר לרוח הסויצאליסטית. הוא היה אדמיניסטרטור מבריק ששכנע את עובדי הרכבת לסגת משביתתם למען אחדות האומה. הוא הגה בנושא "המהפכה המתמדת". רעיון לפיו לאחר כל מהפכה מעמדית, מתקבע מעמד שולט חדש, וכך רעיון המהפכה המעמדית נבגד. כדי לממש את הרעיון הסוציאליסטי, יש לאפשר את התהפכות הכוחות. ניתן לקחת רעיון זה לכיוון הדמוקרטי, בו חילופי השלטון מאפשרים חילופים מתמידים של עמדות כוח ושליטה. ניתן לקחת רעיון זה לכיוון האנרכיסטי, המערער על חוקי המשחק הדמוקרטיים כהסוואה לשימור של יחסי כוח, ולפיו "אם בחירות היו משנות משהו הן לא היו חוקיות". עם עלייתו של סטאלין וביסוס כוחו כדיקטטור הרעיון של המהפכה המתמדת הפך "בעייתי לשלטון". טרוצקיזם, במילון סובייטי, הוגדר כזרם אנרכיסטי. וכך טרוצקי הוקע נרדף וחוסל.  כתבתי על טרוצקי משום שאני אדם אנליטי ביקורתי והזדהיתי עם ההגות הביקורתית שלו. אני מספר על כל זה, כי אני תוהה אולי התפקיד הביקורתי שלי בקבוצת הקריאה היה בונה בתחילה, ואחר כך איבד הקשרו כמו נקודת עוקב עקשנית כשהסולם משתנה, והפכתי למתקיף את החיבורים. הסכנה בביקורת היא שהיא דו ערכית: מפתחת ומפרקת בבת אחת.

אין תגובות:

פרסום תגובה