יום שני, 7 בדצמבר 2015

הדחקה ופסיכוזה - המשך דיון במאמרו של פרויד על הלא מודע (1915)

המשכנו לקרוא במאמרו של פרויד "הלא מודע" 1915 בתרגום סטרייצ'י (הנה פוסט על החלק הראשון של המאמר). רותם הציג בצלילות רבה, ואני ניסיתי לעקוב:

הטופוגרפיה והדינאמיקה של הדחקה

פרויד מתאר את המטאפסיכולוגיה של ההדחקה, המורכבת משלושה היבטים: האספקט הטופוגרפי, הדינאמיקה בין המודע והלא מודע, וכלכלת האנרגיה.

הדחקה היא תהליך שמשפיע על רעיונות בגבול בין המודע והלא מודע, כלומר בסמוך למודע. הדחקה היא נסיגה של קטקסס (קטקסס היא היקשרות אנרגטית לרעיון/אובייקט, נסיגה של קטקסס היא נסיגת ההיקשרות האנרגטית מהרעיון/אובייקט). יש קטקסס שמושך רעיון ללא מודע וקטקסס שמושך אותו אל המודעות. שני כוחות שמושכים אותו מכאן ומכאן.

רעיון מהלא מודע נשאר עם אנרגיה כשהוא נשאר בלא מודע, וכך ניתן להסיק שנשאר לו הקתקסס. יש שני סוגי הדחקה – הדחקה-פרופר שמתרחשת כשרעיון יוצא מהלא מודע ואז מודחק חזרה ללא מודע, והדחקה-ראשונית שמתייחסת לרעיון מעולם לא יצא מהלא מודע. מכיוון שבלא מודע יש תנועות ועיבוי והתקה, זה אומר שיש כוח לרעיון בלא מודע. לכן הקטקסס שסולק מהרעיון אינו האנרגיה הלא מודעת, אלא אנרגיה של הסמוך למודע. זאת משום שבלא מודע נותר קתקסס. פרויד מקשה ושואל - למה החומר הזה נשאר בלא מודע? הרי רעיון עם מלא אנרגיה יכול לנסות לצאת שוב החוצה. משהו צריך לשמור את החומר המודחק הזה למטה אחרי שהודחק. בסיטואציה הראשונית מה שמשאיר אותו לא מודע הוא האנטיקטקסס. זהו מנגנון ששומר את הלא מודע סגור בפנים. בהדחקה הראשונית, האנטיקטקסס שומר את הרעיון לא מודע.

מהי הדחקה ראשונית? האם זה משהו שמעולם לא הגיח ללא מודע? אולי זה רעיון שמגיע מבחוץ ונכנס ישירות ללא מודע. בכל מקרה הוא מעולם לא היה בסמוך למודע.

בהדחקה פרופר יש גם נסיגה של הקטקסס מהסמוך למודע. האנרגיה הזו נשארת אבל הופכת לאנטיקטקסס. הכוח שמנסה להוציא את הרעיון למודע, בורחת, ואז הופכת להיות משהו שחוסם את הרעיון. זהו ההיבט האקונומי של שמירה על אותה כמות אנרגיה.

פרויד מתאר את המטאפסיכולוגיה של שלוש נוירוזות. הוא מתאר את היסטריית החרדה – שהיא פוביה בעצם. הוא מתאר את השלבים השונים. זה מתחיל בחרדה לא מודעת. האדם לדוגמא אוהב את אמא או את אבא בילדות, זה לא מודע וזה מעורר חרדה. לדחף יש רצון לצאת למודעות, והקטקסס של הסמוך מודע נסוג מהרעיון, והקטקסס הדחפי של הלא מודע משתחרר כחרדה. כך נחוית חרדה. כלומר, הרעיון המפחיד נמשך למודעות, אך כשהוא מתקרב למודעות, הקטקסס של הסמוך למודע בורח ממנו. הקטקסס של הסמוך למודע מחפש לעצמו לאן להתחבר. הוא מוצא לעצמו רעיון חלופי, שיש לו איזשהו קשר אסוציאטיבי מסויים לרעיון הלא מודע ובכל זאת הוא לא מודחק. לדוגמא במקום לאהבת האב האנרגיה נקשרת לרעיון של דוב או סוס. כך נוצרת התקה במודע. האנרגיה של הסמוך למודע נמצאת עם הרעיון המקורי, ואז עוברת לרעיון החלופי. מהאהבה כלפי האב, האנרגיה עוברת לחרדה מפני דוב. האנרגיה שבסמוך למודע מותקת לדוב. ואז ניתן לומר שהרעיון החדש טעון באנטיקטקסס. הוא שומר את הרעיון המפחיד על אהבת האב מלצאת החוצה, כי האנרגיה הסמוכה למודע עסוקה במשהו אחר – בדוב. הרעיון החלופי הוא גם גשר לרעיון הדחפי הלא מודע. הדוב הוא התחליף – הוא גם סותם את האפשרות של עלייה למודעות של אהבת האב המפחידה, וגם משמש כרמז לדחף זה. האדם מפחד עכשיו מדוב, ויש לו אובייקט פוביה חיצוני לו שהוא יכול להתייחס אליו, והוא מתחיל לייצר סביבו מעגלי הימנעות. החרדה שהתעוררה עדיין מציקה, אבל הפעם ניתן להימנע ממנה כי אפשר להתרחק מכל מה שמזכיר דוב. האדם מייצר חומות סביבו, שמגינות מגירויים חיצוניים שמזכירים דוב. כך למעשה החרדה עוברת השלכה, במקום פחד מדחף פנימי בלתי נמנע, פתאום יש חרדה מפני משהו חיצוני שניתן להימנע ממנו – דוב, יער, טבע, מיץ תפוחים וכו' וכו'. מול הפחד מהדוב ניתן לפרוק הרבה מהאנרגיה של הסמוך למודע. אבל המקור של הפחד הוא פנימי ולא חיצוני ולכן לעולם לא יחווה הקלה גם אם לעולם לא יפגוש שום דבר שמזכיר דוב. כל פעם שאהבת האב תתעורר שוב, הרי שהחרדה תתעורר, ותגביר את הצבת החומות וההתרחקות מהרעיון החלופי, שמרחיק מהדחף המקורי לאהבת האב.

כל הזמן מעגלי ההימנעות מתרחבים, מהימנעות לכדים נמנעים מקרמיקה, ואז ממורות לקרמיקה ואז ממורות למתמטיקה. וכל אסוציאציה כזו משמשת גם היא כפתח לרעיון הלא מודע שמעורר חרדה.

כך מבנה ההגנה הזה משליך החוצה את גורם החרדה הדחפית, לעבר גורם חיצוני.


התכונות המיוחדות של הלא מודע

בלא מודע אין סתירות, יש רק תכנים אחוזי אנרגיה בכפיפה אחת. כמו בנק של אנרגיה שכל הזמן עוברת בין רעיונות. איזור דימדומים, התקות ועיבויים. דחפים יכולים להתקיים בבת אחת בלי שלילה הדדית. דחפים שונים שנחווים בבת אחת יוצרים התכה בינהם. אין היררכיה בין הייצוגים של הדחפים. אירוע נפשי ראשוני שכפוף למערכת הלא מודע שמגיע למודע נראה לנו קומי. יש בלא מודע רק אוסף של ייצוגי דחפים המבקשים להתגשם עם דרגות אנרגיה שונות הקשורות לכל אחד. האנרגיה הזו נעה מייצוג דחף אחד לאחר.

הלא מודע יכול להפעיל רפלקסים בלבד. דרך המודע אנחנו יכולים לעשות גם פעולות רצוניות.


מערכת היחסים בין המודע ללא מודע

הלא מודע הוא לא מערכת פרימיטיבית. הוא לא שארית של תהליך ההתפתחות. זה לא איזה צללים של משהו חשוב יותר. התקשורת בין שתי המערכות – המודעת והלא מודעת – אינה מוגבלת להדחקה בלבד. כלומר, זה לא פח זבל. במקום זה ללא מודע יש נגזרות שיוצאות במודע, וגם להיפך. נגזרות אלו יכולות לערער את התפיסה המובחנת בין המערכת המודעת והלא מודעת. ההבחנה בינהן היא הדרך שלנו להמשיג את הדברים, והיא לא מציאותית. השאיפה להיות מודעים בעצמה היא גרוטסקית משהו.

אם משהו נמצא בלא מודע לאחר שהודחק, והוא אינו עובר את הצנזורה, הרי שזה בגלל הקשר של הדבר הזה לדחף כלשהו. יתר הדחפים מועמדים לעבור את הצנזורה ולעבור למודע. יש גם דברים שהיו בתחילה לא מודעים, ועוברים לסמוך למודע, ואין להם שום אפיונים שמשותפים לכל הדברים המודחקים. הם לא מתאפיינים במאפייני הלא מודע – הם יכלו להיות באותה מידה גם כן מודעים, אבל הם עדיין תקועים בסמוך למודע ולא עוברים את הצנזורה - בגלל המקור שממנו הם הגיעו. אחת הנגזרות הללו הן פנטסיות ראשוניות. לאנשים יש פנטסיות שהן שלבים ראשוניים בחלומות וסימפטומים, ולמרות רמת ארגון גבוהה אינן הופכות למודעות. (אולי כמו רכיבי אלפא שאינם מפורקים כמו הלא מודע – בטא – אך עדיין לא הורכב מהם חלום או רעיון יצירתי). פנטסיות אלו מתקרבות למודע, והן אינן מופרעות, כל עוד אינן מתמלאות באנרגיה. אך ברגע שהן נטענות באנרגיה, הן מודחקות חזרה ללא מודע. כך ניתן לראות שבלא מודע יש מבנים מאורגנים.

יש גם נגזרות של הלא מודע בצורת מבנה חליפי, שעולה למודע. מבנה חלופי הוא נגזרת מאורגנת מאוד של הלא מודע, שמצליחה לעלות למודע. אם הן משלבות כוחות עם אנטיקטקסס מהסמוך למודע. לדוגמא כמו תגובת היפוך. אני אומר מחשבה לא מודעת ושולל אותה, והאנטיקטקסס היא השלילה עצמה.

עד כה בחנו את הדברים מנקודת המבט של הלא מודע. כעת נעבור להתבונן מנקודת המבט של המודע. ישנן נגזרות של הלא מודע, וחלקן בעל מאפיינים מתאימים לעבור למודע. בהתחלה פרויד אומר שהצנזורה נמצאת בין הסמוך למודע לבין הלא מודע. עכשיו הוא בעצם אומר שהצנזורה נמצאת גם בין המודע לסמוך למודע. זו הצנזורה השנייה. והפתרון לכך הוא שיש שתי צנזורות. משהו יכול לפרוץ לסמוך למודע אבל לא יכול לפרוץ למודע. אולי כמו חלום שנשכח – שעולה לסמוך למודע אך לא נעשה מודע. או כמו בטיפול פסיכואנליטי שמבקש אסוציאציות חופשיות, וכך מבקשים מהפציינט להעלות נגזרות של הלא מודע, ומבקשים לבטל את הצנזורה שבין הסמוך למודע למודע על ידי כלל היסוד הפסיכואנליטי. העלאה של דברים מהלא מודע למודע אינה מעשה תפיסה חושית בלבד, אלא מסתבר שהיא גם היפרקתקסיס, אחיזת יתר, שהיא התקדמות נוספת של הארגון הנפשי. כלומר, שבתוך הסמוך למודע יש חלק מהרעיונות שהם נגזרות לא מודע, ויש חלק שיכלו להיות באותה מידה מודעים כמו כל הדברים שאנחנו לא שמים לב אליהם בתפיסה שלנו, אבל הם לא תולדה של דחף. אבל יש בסמוך למודע דברים שניתן לחשוב אותם ויש להם מילים, וזה בא לידי ביטוי באסוציאציות חופשיות, והמטפל מתחקה אחרי הרעיון המוסתר בסמוך למודע. הטיפול הוא הזמנה לרעיונות לצאת מהסמוך למודע אל המודע.יש שתי משיכות – מהלא מודע לסמוך למודע, ומהסמוך למודע למודע. כלומר, היפרקטקסס היא אחיזה גם מכיוון הלא מודע וגם מכיוון המודע.

בטיפול, הצנזורה בין הסמוך למודע למודע מוסרת בכך שהמטופל מעלה אסוציאציות שבדרך כלל הוא מצנזר. ואז מעבר לצנזורה זו ניתן להתגבר על הצנזורה הראשונה בין הלא מודע לסמוך למודע.

יש שני נתיבים שעוברים בלא מודע. הראשון חומר חיצוני מחוויות חיצוניות. הלא מודע משמש אז כשלב הכנה לתפיסה בדרך למודעות. השני הוא שלב הכנה של דחפים מתוך הגוף וחוויות גופניות. אין משהו שקיים ישירות במודע. מדהים שהלא מודע של שני אנשים יכול לתקשר ביחד זה עם זה מבלי שיעבור במודעות (כמו הזדהות השלכתית). ישנה השפעה מתוך המודעות על הלא מודע, כמו בפסיכואנליזה. הסמוך למודע לא משפיע על הלא מודע ורק מקבל ממנו תוכן. ייתכן שיתוף פעולה בין דחף סמוך למודע והמודע. גם כשהחומר הלא מודע מודחק היטב, עדיין ייתכן שהדחף הלא מודע יגיע לפעולה (אקטינג אאוט). התנועה בין הלא מודע למודע יכולה לקרות בקלות כשברמה המודעת יש לגיטימציה להפעיל פעולה לא מודעת. אולי כמו כששוטר נדרש לירות במחבל, והפעולה הזו לגיטימית באותו רגע, אלא שאז מופעל גם הדחף הלא מודע באופן משוחרר לחלוטין, והוא מוודא הריגה הרבה מעבר למה שהמציאות דורשת. כלומר, ההצדקה המודעת מאפשרת ללא מודע להשתחרר. זהו הישג מושלם העמיד בפני כל ערעור. המעשה המודע מגובה בדרייב לא מודע רב עוצמה, וזה מביא גם להישג גדול.

פרויד מתאר כי תוכן הלא מודע הוא כמו אוכלוסיה ילידית בנפש, יעני בא מתוכנו, עם מבנים הדומים לאינסטינקט אצל החיות. ירשנו משהו בתוכנו אינסטינקטים של החיות, והם הגרעין של הלא מודע. מתווסף להם מה שהוסר מאיתנו בילדות כי לא היה שמיש כי לא עמדו בחוקי התרבות – לדוגמא המחשבה שאמא ואבא עושים מין הוסרה והושלכה ללא מודע כי היא לא מקובלת. אלו לא שונים בטבעם ממה שירשנו. ואין הבחנה חדה בין שתי המערכות עד גיל ההתבגרות. כלומר, התכנים שעברו אלינו בתורשה, והתכנים שהדחקנו כי לא התאימו חברתית, נמצאים יחד באותה חבילה.

המקרה של סכיזופרניה

פרויד סוקר סכיזופרניה הבפרנית. שהיא סכיזופרניה שמתאפיינת בעיקר הפרעות חשיבה, חוסר ארגון (לעומת הפרנואידית והקטטונית). הוא מבחין אותן מהנוירוזות ההעברתיות, כי הן כוללות הפניה של הקטקסס מהאובייקט לעצמי. בנוירוזות העברה יש עדיין קטקסס לאובייקט, ולכן יש אפשרות לטרנספרנס שבו מרפאים. הסימפטום והפנייה לרופא הם כניסות של קשר ללא מודע וקיימים בנוירוזות. בסכיזופרניה יש הפניית ליבידו פנימה, בצורה נרקיסיסטית. יש שם מודעות גבוהה יותר והלא מודע פתוח, אין צנזורה. אין הבחנה בין מודע ולא מודע. לכן שומעים אסוציאציות צליליות, והפציינט יכול לומר משהו כמו "אדם שלו כי הוא משלב ידיים". הלא מודע של הפסיכוטי הוא פתוח לגמרי, והכל מתרחש באותו מקום. (כלומר, כשפרויד נודע באמירתו שלא ניתן לטפל בפסיכוטיים ובאמירתו שלא ניתן לטפל בנרקיסיסטיים, מסתבר שזה אותה האמירה (שהקלייניאנים והקוהוטיאנים פיצלו למטרותיהם), כי בעיני פרויד פסיכוטיים הם נרקיסיסטיים).

בנוירוזות ההעברה שדיברנו עליהם, מה שקורה זה שהמושא הממשי של הדחף נמנע, ובמקומו מופיע מושא תחליפי. המושא האמיתי עדיין אחוז בקטקסס, אבל בלא מודע. זה מה שמאפשר את ההעברה. מתוך הקטקסס בלא מודע מתאפשרת ההעברה. בהפרעה נרקיסיסטית לא יכולה להיות העברה, כי הליבידו מופנה לאני. השימוש בהעברה תלוי בקטקסס לאובייקט שאינו מופרע. לא ניתן להשתמש בהעברה בטיפול בהפרעות אלו, ולכן בעיני פרויד אין פוטנציאל תרפויטי בהפרעות אלו.

לאחר ההדחקה, הליבידו המסולק לא תופס מושא אחר אלא פורש לתוך העצמי. אחיזת האובייקטים ניטשות שוב ושוב, והאדם חוזר למצב נרקיסיסטי פרימיטיבי וחסר מושאים. מטופלים אלו מתנכרים לעולם החוץ, ישנה אחיזת יתר באני, ושקיעה באדישות גמורה. הסימנים הקליניים הללו מסמנים את זניחת אחיזת המושאים. לנוירוטי יש צורך באחר, וזה הפתרון שלו למה שקורה בלא מודע, באמצעות השקעה באחר; ואצל הפסיכוטי זה לא המצב, כי יש דחייה של עולם החוץ. הפסיכוזה היא דחייה של עולם החוץ. זה לא שאין אחר, אלא שיש דחייה שלו (כמו מתקפה על החיבורים). הזיות אינן דורשות את האחר. אני מספק את צרכיי בכוחות עצמי. האחר יכול להיות סימבול בתוך עולם עם מערכת חוקים פנימית משלי. יש גם את החוקים של המודע וגם את החוקים של הלא מודע, גם אצל פסיכוטיים יש איים בהם המודע תקין.

המטופל הפסיכוטי מאמץ דרכים מוזרות לביטוי, שהופכים להיות הטיות שגורות שנעשות יקרות לו. בדיבור הזה יש עיסוק באופן בו הוא מדבר, מבנה המשפטים עובר ארגון מוזר עד שאינו ניתן להבנה, יש עיסוק תוכני בגוף, ויש קשר מוזר בין תוכן מודע חלופי לתוכן מודחק.

לדוגמא, נערה שלוקחת ביטויים שבאותה תקופה הם שגורים כמו מישהו ש"מעקם עיניים" אם הוא צבוע. אבל היא מתייחסת לזה כאילו העיניים שלה באמת עקומות והיא לא יכולה לראות את העולם. היא חיה את הביטוי המילולי. יש בלבול בין המילה והאובייקט. המילים עוברות אותו תהליך ראשוני שהיה יכול לקרות בלא מודע כמו התעבות, התקה וכו'.

דוגמא נוספת היא אדם עם נקבים בפנים, שמתייחס אליהם כמו איבר מין נקבי. אבל הנקבים בפנים מאוד קטנים ורבים ואין שום דימיון ויזואלי. יש דימיון במילה ולא באובייקט. נוירוטי מייצר איזשהו קשר דומה יותר בין המילה והאובייקט, ולא רק דימיון בין שתי מילים.

רעיון מודע בעצם כולל את רעיון האובייקט, ואת רעיון המילה השייכת לאובייקט. כשאתה משיים משהו, הוא נעשה מודע. הרעיון הלא מודע, אין להם שם. הם הדבר עצמו. אין קטגוריה סמנטית. זוהי קונקרטיזציה פסיכוטית. שולחן אינו שייך לקטגוריית השולחנות על ריבוי מופעיה, זה השולחן היחידי, ואין בלעדו. המילים הן תנאי להפיכת משהו מלא מודע למודע. דברים צריכים לקבל שם. אי אפשר להחזיק משהו במודע בלי מילים. גם זיכרון התפיסה החושית לא מספיק. התפיסה החושית כל כך רחוקה ונשכחת ומתמסמסת לנו שאנחנו חייבים מילה כמתפס לרעיון. כדי שנחשוב מחשבות חייבות להיות מילים. אי אפשר להגדיר יחסים, מה קודם למה, מה בתוך מה – הכלים הבסיסיים של החשיבה מצריכים מילים.

דוור דבור על אופניו:


בהדחקה יש סילוק של אחיזת האנרגיה המודעת. בסכיזופרניה הביפרנית האחיזה מסולקת מאובייקט הרעיון, ובכל זאת באובייקט המילה נותרת אחיזה ביתר שאת. יש היקשרות למילה ולא לאובייקט. למה דווקא במילים יש אחיזה רבה יותר? היה סביר להניח כי האחיזה במילה תודחק יותר בחוזקה ואז גם רעיונות המקושרים לעצמים יודחקו. אך בפועל אין הדחקה. במקום זאת יש סילוק אחיזה מהרעיון של האובייקט, אבל עדיין יש אחיזה ברעיון המילה. המילה כבר לא מרפררת לאובייקט. לא ניתן לומר שמשהו אחד הוא משהו אחר, אלא שהדבר הוא הדבר הוא הדבר. אולי אם דברים מסמנים דברים אחרים, אז יש מודע ולא מודע. כמו שאהבת האב הופכת להיות פחד מסוסים. אבל הפסיכוטי מפסיק לאהוב את אבא, אלא את המילה אבא, והמילה הזו מתערבבת עם מילים אחרות כמו בחוקי הלא מודע.

האחיזה במילה היא אחד מניסיונות ההחלמה, זה ניסיון לחזור ולזכות במושאים האבודים, והם מנסים לחזור לאובייקט דרך המילה. אבל הם מסתפקים במילים במקום בעצמים. הדחקה קושרת את התחליף/המילה עם העצם המודחק. כשנשארים תקועים עם המילה זה ניסיון לא מוצלח לפתרון.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה