נרקיסיזם, טראומה, וחשיבות הפנטסיה בעבודה הטיפולית - סיכום מפגש עם פרופ' רחל בלס

להלן מפגש של פרופ' בלס עם החברה הפסיכולוגית של ימי ד'. הקלדתי בחופזה ובדיעבד ניסיתי להוסיף הערות הבהרה בסוגריים.

מה זה נרקיסיזם לפי החשיבה הקלייניאנית? האם המשאלה להיות אוטונומי, אוטרקי? -הקלייניאנים לא מדברים במושגי משאלות, אלא במושגים של מצב פנטסיוני מסויים. פנטסיות באמת מתרחשות ברגע מסויים. זה לא הלוואי שיום אחד יקרה משהו. פנטסיה מתרחשת. למשל הפנטסיה התוקפנית היא לחיות עם זה שהרגתי את האובייקט, לא לקוות שמשהו רע יקרה יום אחד לאובייקט. במקום מסויים בי זה קורה, או שזה קרה ועכשיו אני כבר מכפר על זה.

איך זה מסתדר עם חלוף הזמן? או שהפנטזיה היא לגבי אובייקט שאני הורג, חונק, מקיא את האוכל שלו, או שכבר הרגתי אותו ואני מנסה לכפר על כך. זה משהו נוכח שמתרחש. זה ככה כי הפנטסיה היא כזו, והיא אבן הבניין של המיינד. פנטסיה אינה מחשבה. זו מחשבה מיוחדת במובן מסויים. זה לא מחשבה על מה יכול להיות, זה סיפור שמתרחש. יש משהו יותר מדי מתוחכם ברעיון שאני מתכנן לעשות משהו אבל אני לא שם, כלומר ברעיון של משאלה. פנטסיה זה משהו חסר זמן, כמו הלא מודע שפרויד ניסח. לדוגמא התינוק שבוכה בהיעדר החלב לא חושב שיום אחד אני אעשה משהו רע לאמא שלי ואז אני אצליח, הוא לא מתכנן. הפנטסיה היא שהוא שורף אותה בזעם שלו. יש תנועה בזמן. אם הזעם שלי מאוד חזק, אני יכול להיות בחוויה עכשיו שאין יותר אובייקט כי אני הרגתי אותו. "כמה חבל שלא היו לי הורים”, ואחרי כמה שנות אנליזה הוא נזכר שהיו לו הורים, אבל הוא הרג אותם בפנטסיה שלו. לאורך כל חייו חש יתום למרות שיש לו הורים, אך מגלה לבסוף שהיו לו הורים והרג אותם.

אספקט מרכזי בנרקיסיזם הוא הפנטסיה שעכשיו אני מספק לעצמי הכל. אם אני חושב שאני יכול לספק לעצמי את הכל אז אין תלות. אין משאלה בסיסית להיות אוטונומי כמו אצל מאהלר. יש פנייה לאוטונומיה באופן הגנתי כדי להתמודד עם הדינאמיקות שלי. אם אני לא מספק הכל לעצמי, כי למשל מישהו הוליד אותי, וזה לפחות צעד שעוד לא עשיתי לבד. אז יש משהו שהוא לא נכון בפנטסיה הנרקיסיטית. זו טעות. יש איזושהו עיוות במציאות. במציאות אני תלוי, לא הולדתי את עצמי, 

לא הכל בידיים שלי.

ביסוד החשיבה הקלייניאנית לגבי הפנטסיה הנרקיסיסטית, עומדת ההנחה שהמצב הנרקיסיסטי הוא מצב תוקפני. מדוע? אני הורג את האחרים, אני פוגע במציאות. אני לא מוכן לראות את המציאות כפי שהיא, היא לא נעימה לי. היא מעוררת בי רגשות קשים. אם יש אחר הוא לא נענה לי ואני רוצה להרוג את האחר, אז עדיף שלא יהיו אחרים. הפנטסיה הנרקיסיסטית היא שאין אובייקט שאני תלוי בו באופן אמיתי. יש כל מיני וריאציות לכך.

הנרקיסיזם בחשיבה הקלייניאנית היא דבר רע. לא צריך לטפח זאת, זה תמיד רע. לכן זה באמת משהו שבולט בהבדל. נרקיסיזם הוא הגנתי בכל מיני אופנים. יש כל מיני וריאציות עליו. למשל הביטול של האחר הוא דרך טובה להתמודד עם קינאה. אני לא מקנא כי במי אני אקנא, תראו איזה אפס השני. לחלופין, אני יכול לפחד מההתקפה שלי על האובייקט מעורר הקינאה, ואז לעשות לו אידאליזציה, אין מה לפחד הוא כזה נפלא ואני כזה אפס אין סיכוי שאני אי פעם אגיע אליו. זה שוב סוג של ביטול הקינאה וביטול האובייקט כאובייקט אמיתי שבו אני תלוי. אלו תופעות נרקיסיסטיות כמו אידאליזציה של האחר, אידיאליזציה של העצמי, דוולואציה של האחר, דוולואציה של העצמי.

האם נרקיסיזם הוא פחד מתלות? מדוע שאחשוב שאני לא אקבל את הצרכים שלי? אולי אני יודע על עצמי שאני כל כך חמדני שאין דרך לספק אותי. הרי אחרת יכולתי להיות אופטימי שאמא תהיה מספיק טובה ותזין אותי. זה הכל נובע ממשמעויות פנימיות שמעצבות את הסיפור. אני לא אוהב תלות לא כי אנשים לא אוהבים תלות או כי יש להם נטייה בסיסית לאוטונומיה. אני לא אוהב תלות כי אני יודע שאם אני תלוי העולם לא ייתן לי את מה שאני צריך, מכמה סיבות: או שאני חומד מאוד ואז שומדבר לא יספק אותי ,או שאני יודע כמה אני רע ואני יודע שלא מגיע לי שיתנו לי, ואז בגלל הפנטסיות התוקפניות שלי אני יודע שאחרים יודעים ולא יתנו לי ולכן אני לא רוצה להיות תלוי.

אז מה מבדיל בין המנגנון הנרקיסיסטי לבין ההגנה המאנית? במאמר של ריביר – מה שאברהם מתאר כמאני, דומה מאוד לנרקיסיסט. הדגש הוא על משהו אחר. כשמדברים על משהו מאני, מדברים בדרך כלל על הכחשת הכאב, עשיית דברים שנועדו להכחיש את הכאב. המאני אינו מאני במובן של DSM. זה לא מי שמשתמש בכרטיס האשראי עד הסוף, זה לא מאני במובן הקלייניאני. מאני זה מי שיש לו מנגנונים שהוא משתמש בהם על מנת לבטל כאב. לדוגמא מישהו שתהיה לו אמונה שהטיפול עזר לו לפני שהתחיל. "ממש הפירוש עזר מאוד עכשיו אני בסדר" –כלומר, הטיפול עזר לו מהר מדי. או מישהו שעובד כל היום, לא בדברים שנשמעים מאניים, סתם בהייטק, כדי שלא יהיה שום רגע שבו אפשר לחשוב ובו אפשר להרגיש כאב. זהו הכאב שהרסתי, שאיבדתי, שהיה תסכול ולא עמדתי בזה, שלא כולם אוהבים אותי, שיודעים שאני לא טוב כמו שניסיתי לגרום לאחרים לחשוב, בעיקר הכאב שכרוך בין הנטיות לאהוב והנטיות לפגוע. זה כאב שבבסיס העמדה הדיכאונית, אבל בעצם הוא בבסיס הקיום האנושי. לכן הרבה מהמאניה מופיעה במעבר אל העמדה הדיכאונית. מתחילים להיכנס לעמדה, ואז עושים תיקונים מאניים. כמו פסיכולוגיים שאוהבים לעבוד עם חלשים, כי אני אתקן, אני ארפא הכל, הכל יהיה בסדר. זה תיקון שאפשר לתקן אבל לדלג על הכאב. מישהו שנוסע לחופשה של שבועיים וחוזר ואומר שהוא הבריא. זהו כאב של חלקיות, אי אפשר לתקן הכל. במובן מסויים חלק מההתפתחות היא הכרה במוגבלות, ובמוגבלות של האנליזה גם. אי אפשר לרפא הכל, המטפל לא הבין הכל. זה ניגוד מוחלט לגישה הקוהוטיאנית. שם מנסים למלא את החסר, ונרקיסיזם נתפס כצורך בסיסי, וצריך להיות זולת עצמי כי האחרות מפריעה. זו גישה שונה ביסודה.

הנרקיסיסט הורס את האובייקט. זה לא שהוא עסוק דווקא בלהגן מפני כאב, כמו שבפנטסיה הוא עסוק בלבטל את קיומו של האובייקט. כדי שלא להיות תלוי, כדי שלא אצטרך להכיר בתלות. זה יכול להיות אותו אדם שעושה את שני הדברים. אבל השאלה מה המוקד, הפנטסיה המרכזית. אצל מישהו מאני המחשבה היא שאין כאב, אני יכול לרפא הכל. הפנטסיה של הנרקיסיסט היא אני היחיד שבעל ערך פה בכלל. אבל נראה תופעות נרקיסיסטיות לכאורה של אידאליזציה ודוולואציה בכל מיני מצבים.

מה זה בעצם אידאליזציה בתפיסה הזאת? מה התהליך שמבסס את התופעה הזו? הכחשה של החלקים השליליים או החיוביים. יש גם אלמנט של השלכה, וזה מאוד חשוב לתופעה הקלייניאנית. זה לא רק שאני לא רואה את הדברים הרעים שיש באובייקט האידאלי, אלא אני גם שם אצלו את כל הטוב שיש אצלי. זה לא רק שמעלימים את הרע אלא גם אני איבדתי את כל הטוב שיש בי. קלייניאנים מאוד מהירים בפירוש אידאליזציה של המטפל, כי אידאליזציה מרוקנת את המצב הנפשי של המטופל. לדוגמא מטופל שמשליך על המטפל את היכולת לתובנה לפירוש משמעותי. כי להגיד למטופל אתה יכול תנסה, זה אולי יעודד אבל לא ייגע במרכז הסיפור. המטופל נותן לראות שהוא מסוגל ליותר. הוא נותן תחושה שהוא לא מפגר. הוא מראה שהוא יכול לחשוב אבל אומר למטפל איזה יופי אתה חושב. אינסטינקט החיים שבו רוצה שהמטפל יפרש לו. אולי הוא מאוד נרקיסיסט ורוצה שהמטפל יעבוד, אני משלם לו. כמו שאני יכול לשטוף כוס לבד, אבל אתה המטפל אז שטוף אתה. השאלה מה זה להבין, כשהמטפל מפרש, ניתן לומר שהמטופל משליך את היכולת לחשוב. לו היה חושב לבד זה לא רק היה מעניין, אלא שהוא היה חייב להיות הדיכאוני, השאפתן, והמבין. אבל כשזה מושלך על האחר, זה הופך להיות "הממ מעניין”. זה מסית מהעניין עצמו, של להרגיש את הדיכאון. המטפל יחשוב בשבילו והוא יחמיא לו על כך.

אז השאלה היא איך לפרש באופן שמאפשר חיבור יותר טוב. בטי ג'וזף הייתה אומרת, מול מטופל שאומר "חבר שלי כל כך מוצלח, והוא אומר לי שאני הרבה יותר מוצלח ממנו, אבל אני לא מרגיש ככה", אתה מצפה שאני אגיד שאתה בעצם מוצלח כמו חבר שלך, ואתה רוצה שאני אגיד את זה, כדי שזה לא ייגע בך, ושזה לא יעזור לך, ושאנחנו נוכל להגיע לשומקום. ג'וזף מדגישה שיש מצב שבו המטופל רוצה מאיתנו משהו שלכאורה נוכל לומר לגביו "כל הכבוד הוא רוצה פירושים, רק שאני אקשר”, אבל השימוש בדבר הזה נועד על מנת ליצור מעין סיטואציות מעגליות ידועות מראש, שבהן שומדבר לא ייגע, והוא יוכל להמשיך עם אינסטיקנט המוות שלו.

האוייב שלנו תמיד הוא אינסטינקט המוות. זה כח הנגד מול הטיפול. אפשר לשים דגש גם על אספקטים אחרים, לדוגמא אני לא רוצה להרגיש כאב כי אני מפחד שאני לא אעמוד בזה ואמות, או שאני לא רוצה להרגיש אשמה כי אני מפחד שאז אצטרך להרוג את עצמי, אלו דברים קשורים זה בזה. אפשר היה לפרש כמו בטי ג'וזף – אתה יודע שאני הולך להגיד. במקום להיענות למחמאה של מטופל למטפל, לשים לב איך המטופל מוציא מהמטפל את ההיענות. המטופל משליך למטפל חלק מבין שלו, המטפל אמור לעשות את ההבנה, אבל אז שום דבר לא ייקרה. הדגש אינו על התוכן אלא על התפקידים של המטפל והמטופל בפגישה, שנועדו כדי שלא ייקרה שום דבר, וההבנה לא תעבור אל המטופל. יכול להיות שהתכנים משנים, שהמטופל נורא לא רוצה שיידעו שהוא שאפתן, כי הוא חש שזה לא בסדר. אבל, בכיוון החשיבה של ג'וזף, להגיד למטופל משהו על זה, כשהמטופל נשען על הגנה של "יגידו לי את זה ואז אני לא אדע באמת", הרי שמתוך תפיסה זו אין טעם לומר משהו על התוכן.

בכיוון יותר חנה סגל או קליין, אם אני חושב שבאמת יש משהו זוועתי בשאפתנות, אז יכול להיות שעל אף השימוש, אני אלך ואני ארחיב את תמונת השאפתנות אצל המטופל, ואצליח לגעת במטופל. האם לשאול את המטופל מה דעתך על השאפתנות שלך? -אין מה לשאול את המטופל. המטופל מציג לנו הכל. הוא מציג לנו את כל מה שהוא יודע. גם כשהוא שותק בשתיקתו הוא מציג לנו את כל מה שיש לו לומר. גם אם נשאל למה אתה שותק, הוא ימציא סיפור רציונלי כמו הכעסת אותי פעם קודמת. אבל התפקיד שלי הוא להבין ולא לשאול את המודע של המטופל מה דעתו. אז איך? -האם לבקש אסוציאציות מילים כמו אצל יונג – להגיד "שאפתנות" ומה האסוציאציות שלך? -לפי הגישה קלייניאנית זה לא נכון לעשות. זה לא יוביל לשומדבר.

השאיפה היא להבין את הפציינט שישנו. אם הפציינט אומר תתאמץ תתאמץ אבל אני לא אגיד לך מה זה השאפתנות עבורו, אז זה מה שיש. אין לי אינטרס להגיע "לנושא", אין לי נושאים, יש את הפציינט ואיך שהוא. ניתן להתייחס לקאונטר טרנספרנס, וכמה שהמטפל מוחמא, ומגלה את החלקים השאפתניים שלו עצמו. הפציינט לא חושף את עצמו, ויש צד שלא רוצה להיות מובן, ואני עובד איתו באותה מידה. יכול להיות שהפציינט הופך אותנו לאלו שיודעים הכל על השאפתנות המייסרת שלו, ואנחנו אחראים על החיים שלו. זה נעשה מסובך כשהמטופל מבקש מאיתנו דברים שבאמת התפקיד שלנו כמו לפרש. אז לא אומרים אני לא אפרש כדי לא לעשות אנאקטמנט. אז מפרשים אבל מתייחסים גם לאקט. אין התערבות שאינה פירוש ואין שאלת שאלות. זה לא מעניין במובן מסויים. כמו מטופל שמספר השתלשלות אירועים ולא ברור אם הם חיוביים או שליליים בעיניו, וחלק במטפל רוצה לשאול, אבל אם אני אחכה, אבין שחלק בו רוצה שאהיה מבולבל לגבי האם הם טובים או רעים, אולי אצלו זה לא ברור אם זה טוב או רע. אולי זה ברור אצלו אבל הוא רוצה להשאיר אותי באי ידיעה. אולי אם המטפל יבין אז ייגמר הטיפול, והוא רוצה לשמור על המטפל בחיפוש אחר הבנה. אין לי נושא שאני צריך לברר בטיפול. יכול להיות שהנושא לא ברור כי לא שתיתי קפה בבוקר, או כי הוא נגע במשהו שנורא קרוב אלי והפסקתי לחשוב. אבל צריך להיות במגע עם מה שיש, דרך הפירוש. אין לי העדפה. אין לי רצון שהמטופל יגיע לנושא ויבהיר את הרגשות שלו. מה שמעניין באותה מידה זה שהרגשות לא בהירים. ברור שהנגיעה בחוסר הבהירות תוביל לבהירות, ואכן יש לי אג'נדה טיפולית, אבל היא מנוטרלת ואינה מובילה אותי, אני לא דוחף לשלב הדפרסיבי.

לדוגמא מטופל אחרי משבר שמנסה לשדר שהוא יכול להסתדר לבד, ומספר שהוא חש שהוא מרפא את עצמו כשהוא מקבל מסאז', וכשהמטפל אומר לו "נשמע שאתה מסתדר לבד", יש חשש שבהתערבות כזו הוא עלול לשכנע את המטופל שזה נכון. אבל זה חשוב איך מפרשים, ומאיזה עמדה באים. קוהוטיאני וקלייניאני יכולים להגיד אותן מילים במשמעות הפוכה. לדוגמא מטופל שמקנא במטופלים אחרים. המטפל יכול להגיד “בהרגשה שלך היית אמור להיות המטופל היחיד שלי אי פעם". הקוהוטיאני שאומר את זה אומר זאת באמפתיה לכמה רע העולם שאמנם לא כך, כי היה צריך להיות ככה, אבל מה לעשות העולם נכשל ואתה פגוע. המטפל הקלייניאני אומר את זה כתסתכל איך אתה הרסת עולם טוב. יש לך אחים שאותם אתה אוהב ואתה יודע שלא היית מסתדר בלעדיהם, ואתה רוצה ליצור עולם שבו יש רק אותנו, כי אתה כל כך לא סובל את המציאות, הדי בסדר שיש בעולם, יבוא יום ותוכל לסבול אותה. זו מנת מציאות לפנים. אותן מילים אך מעמדה אחרת לגמרי.

אך מה במקרים שאדם חי במציאות ממש מזעזעת? -קשה להתייחס לזה כפנטסיה שלו להגיד "לא נורא זה רק המציאות". אבל בכל זאת, זה שיש חיים רעים זה לא סיבה לטיפול. (המוקד של טיפול אינו שינוי המציאות, אלא שינוי המשמעות שהמציאות מקבלת). קליין מבחינה הרבה בין אובייקט טוב לבין אובייקט אידאלי. (אובייקט אידיאלי הוא כזה שלכאורה אין בו שום רע. אובייקט טוב הוא כזה שמסוגל לחבר בין טוב ורע, ולמצוא דרך לאהוב גם מציאות לא מושלמת). אובייקט אידאלי הוא לא טוב, הוא הגזמה של הטוב בגלל שהמציאות בלתי נסבלת. אובייקט טוב הוא דבר טוב. לפעמים יש מצבים בהם אידאליזציה היא לא דבר רע, למשל בהתאהבות. אבל הרגעים האלה הם לא כל החיים. בגדול מה שחשוב באמת זה אובייקטים טובים. (ואלו אובייקטים שמחברים אותנו למציאות,ומאפשרים לחיות בה גם כשהיא קשה).

במקרה של השאפתנות השאלה מה קורה עם המטפל. יכול להיות שהמטופל מרגיש טוב עם השלכת הטוב על המטפל. אבל אם המטפל חש שיש הגזמה של הטוב אז זה כבר בעייתי. או במקרה של המטופל שמסתדר לבד, השאלה האם המטפל הצביע על הפער מול המציאות, או שהוא חשש לערער את המטופל ולהפגיש אותו עם המציאות, ואז הוא ריכך את העימות עם המציאות. אולי המטופל לוקח את המילים כאישור להתנהגות מסוכנת. מה ניתן לעשות במקרה כזה? -אז נותנים פירוש, שומעים תגובה, ואז בודקים מה קרה שזו התגובה, ואולי ניתן להבין לפי התגובה מאיזה כיוון אמרתי את מה שחשבתי שאמרתי. האם הוא קלט את מה שהתכוונתי בין השורות בלי ששמתי לב לכך בעצמי? איך אני מרגיש לגבי מה שהוא עשה בתגובה, אולי אם אני נבהל מזה שהוא לוקח את הדברים כפשוטם, יכול להיות שזה הוא שנבהל מזה, יכול להיות שמטופל מנסה להעביר את הבהלה אל המטפל. פירוש שאינו מאשר ואינו מבקר יכול להיות: “אתה היית רוצה שאני אשתתף איתך בהבנה הזו כאילו שזו דרך מוצלחת לטפל בעצמך", כלומר המטפל משתמש במה שקורה בתוך עצמו. המטפל מרגיש את המטופל נכנס לו לראש ומנסה להשתלט ואומר זאת, אני שם לב שאתה נכנס לי לראש ומנסה להשתלט עליי ולשכנע אותי, אבל אז תהיה לגמרי לבד, לכאורה נהיה שנינו ביחד אבל בעולם מאוד מעוות. חלק במטופל יודע שזה לא בסדר, אבל השאלה איך לתת מקום לחלק היודע הזה. אם יש תחושה שאי אפשר לעמת אותו עם המציאות, אפשר לפרש זאת: "אתה רוצה שאני לא אגיד". זה גם אינפורמציה. גם ההרגשה שלא הבנתי, או שזה יזיק לו, וכו'. כל הרגשות שמתעוררים בי הם עוד אינפורמציה למה שמתרחש בתוך המטופל. זה דורש קשב מאוד אינטנסיבי. לפעמים אנחנו אומרים פירוש, אך מתוך חשש שלנו, אנחנו אומרים זאת בחוסר שכנוע, עם סימן שאלה בסוף, כמו במאמר של סטרייצ'י.

לדוגמא, הפציינט אומר למטפל שהוא מאוכזב ממנו, ושבעיניו המטפל נכשל בטיפול. המטפל יכול להגיד משהו התייחסותי כמו שזה קשה לשניהם להתמודד עם כשלונות. מבחינה קלייניאנית, עליי לחשוב האם נכשלתי. אם אני לא ממש בתוך השעה לא אבין אותו. יכול להיות שאחשוב שדווקא איתו אני מאוד מצליח ואני לא מבין למה נכשלתי בעיניו. חשבתי שאני מצליח, אבל אולי זה הכל בלוף שהעדפתי להאמין לו, והנה עכשיו הוא אומר לי משהו אמיתי יותר וכדאי לי להקשיב. אם אני לא בתוך השעה ועם הרגשות של מה הוא עושה לי ומה הוא עשה לי, אני לא יכול לעשות זאת. הדברים האלה הם לא רעש רקע שצריך לבטל כדי להשתמש באסוציאציות. כדי לעשות זאת אני אחשוב על הטיפול בכלל, למה זה עולה עכשיו, מה גרם לו לומר לי את זה כרגע.

לגבי מי שגדל במציאות הקשה – מציאות קשה זה לא סיבה לטיפול. אנשים מתים, יש הורים טובים יותר וטובים פחות. יש הורים שכן מבינים או לא מבינים. המציאות בפני עצמה היא לא סיבה לטיפול. לא הולכים לטיפול בגלל שהמציאות קשה. (הולכים לטיפול כדי להתמודד עם קושי נפשי). מציאות קשה מתחברת לבעיות מסויימות שחושבים שמתאים להן טיפול. אבל זה שיש רעב במדינה זה לא סיבה לטיפול. (הטיפול מתמקד בהשלכה של משמעויות על העולם). לדוגמא אפילו מי שעבר פגיעה מינית בגיל מוקדם ומרגיש שהאובייקט הוא הרסן ותוקפני, ושיש לו סיבה טובה לחשוש מכך בגלל המציאות הקשה שפגש, הרי שזה לא נכון זו המציאות במפגש עם המטפל, המטפל אינו התוקפן מהילדות, ולכן זו השלכה שלא מאפשרת לראות מישהו שכוונתו יכולה להיות אחרת, לא תוקפנית. כך גם אין קשר ישיר בין דרגת קושי המציאות לדרגת קושי הפתולוגיה. שני אנשים יכולים להגיב לאותו אירוע בצורה שונה. אין יחס בין חומרת האירוע וחומרת התגובה הנפשית. זה לא שמי שגדל ביותר רעב ככה הנוירוזה שלו יותר קשה.

אבל אז איך הפתולוגיה נגרמת משנאת המציאות? -קליין אומרת שבמצבים בהם יש תסכול זה כאילו מזמין יותר פגיעה, אבל יש פקטורים נוספים. מה לגבי קורבנות טראומות חמורות לדוגמא? -גם שם רואים שמי שעבר משהו מאוד קשה לפעמים סובל ממשהו פחות קשה, ולהיפך. כך גם יכולות להיות תגובות מגוונות שיכולות להיות לאירוע טראומטי (יש מי שיפתח חרדה ויש מי שיפתח דיכאון ויש מי שדווקא המפגש הקשה עם המציאות יעיר בו תגובה חיונית). כך גם אין השפעה נפשית ספציפית של אונס, הוא לא גורם באופן עקבי לתופעה נפשית אחת. גם לא ניתן לומר שהורים רעים גורמים לתופעה ספציפית הנבדלת מהתופעה הנגרמת מאונס. לא מדובר בבעיה פיזית כמו היעדר חלב שגורם לעצמות חלשות. (אנחנו נוטים לחשוב מדעית ומשפטית, ולכן מחפשים סיבה ותוצאה, אבל לפי החשיבה הקלייניאנית הנפש לא בנויה ככה, היא בנויה על פנטסיות ומשמעויות שאנחנו מייחסים למציאות). לפי החשיבה הקלייניאנית ניתן לראות שיש פה מערכת של משמעויות, והקשיים קשורים למשמעויות. יכולה להיות אמא מצויינת, והילד מלא קנאה, ואומר שלא הייתה לי אמא, וחי בעולם בו אין אמא בגלל הקנאה. יכולה להיות אמא די בסדר, והילד מלא חמדנות, ועם ילד אחר היא הייתה מוצלחת נורא, ובשבילו היא הרעיבה אותו. הגורמים הפנימיים חשובים. איך הילד מפרש את מה שקורה? אם אין אוכל, מישהו יגיד כמה נורא שאין אוכל, ומי שמרגיש נורא אשם יגיד שאני אחראי לזה ואני הבאתי את זה על כל המשפחה. כל פרנואיד הוא באיזושהי מידה נרקיסיסט: בפנטסיה כולם רודפים דווקא אותי, מכל האנשים.

יש הרבה דרכים לחוות מציאות קשה, והן מאוד מושפעות מהעולם הפנימי. יש דוגמא מאוד קשה לכך במקרה של אונס והאשמה שהקרבן חווה. לכאורה הנפגעת יכולה לומר לעצמה שהיא לא ביקשה את זה ושאין מקום לחוש אשמה. אבל אירוע כמו אונס שונה מאוד מהאופן שבו אנחנו תופסים לפעמים תאונת דרכים ש"קרתה לי" ואין לי בה תחושת אשמה, כי במקרה של אונס האירוע עובר הרבה יותר גלגולים נפשיים. ההבדל הוא בגלל עולם של פנטסיות בסגנון "אולי אני רציתי את זה", או "אני אשמה". זה בגלל המשמעויות שניתנו לאירוע בעולם הפנימי ולא בגלל האירוע עצמו. (וגם בתאונת דרכים לפעמים מי שלא נפגע דווקא יחוש אשמה גדולה על זה שאחרים נפגעו, כי בפנטסיה שלו הוא ניצל על חשבונם). לאירועים פיזיים אין השפעה ישירה על הנפש, ההשפעה מתווכת דרך הפרשנות שאנחנו נותנים לאירוע. הבעיות הנפשיות נובעות מהמשמעויות שאנחנו משייכים למציאות. ברור שיש מציאויות קשות, (וברור שצריך לפעול כדי לתקנן ברמה הפוליטית והמשפטית וכו', אבל זה לא יפתור את הבעיות הנפשיות). (אולם, כדי לעזור להתמודד עם המציאות הנפשית עדיף שלא להתייחס לאופן בו המציאות החיצונית גרמה לבעייה הנפשית). במקום זאת עדיף תמיד לפרש בתוך הטרנספרנס, (לגבי האופן בו המטופל מתייחס למטפל כאן ועכשיו). כי לא מתווכחים אם אבא היה בסדר או לא, מה שהמטפל יודע בבטחה זה שיש אובייקט רודפני פנימי. הגורמים הגנטיים-סיבתיים של זה אינם במרכז החשיבה של המטפל. העבודה שלי אינה במציאות, ואינה בפיענוח המציאות. אני יודע מעט מאוד על המציאות, רק את מה שהמטופל סיפר לי. אני יודע רק שזה מה שהוא סיפר לי. (המטרה בפסיכואנליזה אינה לשמור נאמנות לאמת המשפטית לדוגמא, אלא לשמור נאמנות לאמת הנפשית. ומומלץ לקרוא דיון בנושא במסגרת סיכום כנס על ההבדל בין פסיכיאטריה משפטית לבין פסיכואנליזה).

דוגמא אחרת: מטופל שעבר טראומה בילדות, שמתנהג באופן מאוד חודרני ומנסה להיכנס לחיי המטפל. המטפל חש שהמטופל מנסה להיכנס לו לנפש. למה הוא נכנס לי לחיים? יש כל מיני דברים שאפשר לברר – למה הוא עושה זאת? למה הוא נכנס לחיי? האם נבין זאת על רקע הטראומה, שכמו שהמטופל חש חודרנות בטראומה שעבר, וזה סוג הקירבה שהמטופל למד? -תפיסת למידה כזו לא מתאימה לתפיסה הקלייניאנית. אם אנחנו חושבים על הקירבה הזו, אז יש בה גם ביטול נפרדות, ואקט תוקפני של כניסה למישהו אחר. זה דומה לפנטסיות של הזדהות השלכתית – והשאלה היא האם המטפל רוצה שזה יקרה, מתנגד וכו'. אבל אנחנו יודעים שזו לא המציאות וזה לא טוב לאדם. זו לא קרבה אמיתית. זה לא מה שאינסטינקט החיים רוצה. הנפש יודעת בעומקה שזו לא הדרך להיות קרוב למטפל. אין טעויות למידה כאלה – שבגלל שזה הניסיון הטראומטי עכשיו המטופל חושב שחודרנות זו הדרך להתקרב.

הרעיון הקלייניאני הוא שבחוויה של המטופל חודרים לתוכו, אולי בגלל חוויות אובדן מרחק כי העולם מתסכל מדי. גם אם היה תוקפן במציאות בעבר, זה לא רק שהמטופל התלונן למשטרה ועבר הלאה. במקום זאת יש גם את איך שהמטופל תפס את מי שתקף אותו. למרות שאנחנו יודעים שהעולם משתנה, אבל איכשהו יש "דמויות רעות" שנשארות כמו שהן. "הורים רעים" נשארים "רעים” בפנים.

השאלה היא מה המטופל עושה איתי, איך הוא קולט את העולם איתי. זה לא משנה שהוא משחזר איתי משהו. לא ניתן לשנות את העולם. השאלה איזה פנטסיות דומיננטיות בתוך העולם. מעניין לחשוב האם המטופל חושב שהמטפל נהנה מזה שהמטופל נכנס לתוכו. מה המטופל חושב שהוא עושה לי כשהוא נכנס לתוכי? ניתן לפרש שהמטופל מרגיש שהוא רוצה להיכנס למטפל לבטן, והמטפל גם רוצה זאת. הפירושים הללו נותנים מקום לפנטזיה, ולהתקרב אליה, ואז אפשר להבינה. כיצד המטופל מגיב לפירוש כזה, האם הוא מתרחק ממנו, ואז אפשר להבין שהוא מגיב באשמה רבה על התוקפנות בחודרנות שלו. או שהמטופל חושב שהמטפל אוהב את זה, והוא חש שהוא נענה לצורך של המטפל שיחדרו אליו. אבל אז המטופל מכניס למטפל משהו מעצמו, מוותר על חלק מעצמו. אולי המטופל מנסה להחזיק בבעלות על המטפל דרך שאלת שאלות חודרניות וידיעת פרטים על חייו. ניתן לשאול מדוע המטפל לא רוצה שהמטופל ידע פרטים אישיים עליו, שיהיו למטופל מחשבות רעות ועויינות על האנשים האמיתיים בחיי המטפל.

אין טעם לשחזר את היחסים עם ההורים, השאלה מה קורה איתי ומה הדינאמיקה הנפשית איתי. יש תחושה שהמטופל מנסה להשתלט על חיי המטפל, אך המטפל לא חש בנוח עם זה, המטופל רוצה לנכס משהו של המטפל, המטפל לא חש שהמטופל יתייחס היטב לחלקים שלו. זה מרחב של חמדנות, שניתן לספק רק עם האוכל של אחרים, מה שמעניין זה מה שיש למטפל בצלחת, המטופל חושב להיות המטפל במקומו. על ידי הפנטסיה הזו ניתן להימנע מאשמה רבה.

הפתרון השחזורי הוא קל מדי, לא נכון, ומצמצם לנו את הנכון באופן דרסטי. זה שאותו דבר קרה עם ההורים לא מסביר כלום. להגיד "אתה עושה את זה כי ככה ההורים התייחסו אליך?” זה לא עוזר. להבין זה באמת לסבול את הרגשות הללו. זה להבין מה המטופל חושב שהמטפל חושב. אם נגיד החודרנות מעצבנת, פירוש יכול להיות יותר כמו "אתה מרגיש שאני לא רוצה לתת לך את הפרטים עליי, שזה שלי ולא שלך, זה פרטי, אבל אתה מרגיש שאתה תוכל בכוח, דרך המסכנות והרעב שלך, לקחת ממני משהו שהוא רק שלך". אבל אז נגיד מעניין שזה לא רק הפרטים האישיים של המטפל עצמו, אלא הם קשורים לבת זוג של המטפל וכו'. המטופל מנסה להגיע לבת זוג של המטפל. העיצבון עולה כי המטופל קולט שהמטפל לא רוצה לספר למטופל על משפחתו, שיש סיבות לכך שהמטפל לא רוצה, שהמטפל רוצה לשמור על הפרטיות שלו לעצמו, והמטופל חושב שיוכל לקחת זאת בכוח. הפירוש יכול להיות "בחוויה שלך אני לא רוצה לספר לך על עצמי, אבל מה שאני רוצה לא חשוב".

האם המטופל מודע לפוגענות שבהתנהגותו? למטופל שנפגע מחודרנות, יש הזדהות עם חוסר היכולת לעמוד בפני כוחות שפועלים, ולכן חשוב שהמטפל יעמוד על שלו. השאלה הקלייניאנית היא איזה חלק במטופל הוא המטפל. בדוגמה זו המטפל הוא החלק במטופל שמנסה לעמוד בפני פריצה. ההזדהות ההשלכתית היא קומוניקטיבית, ובשלב מסויים אפשר גם להגיד "אתה חושב שאני לא אוכל להבין אותך באמת עד שאני לא אחווה מה זה הלחץ החודרני הזה שאתה מפעיל כלפיי, רק אז אני אבין מה זה להיות אתה". ועד שלא יהיה פירוש של החלקים שהושלכו לתוך המטפל המטופל יצטרך לחזור לטיפול.

אם המציאות לא משנה אלא רק הקניית המשמעווית על ידי המטופל, והמטפל משקף מציאות, אז איך היא כן נקלטת? -כי המציאות שהמטפל פונה אליה, היא של הפנטסיה הפנימית. לא שמים במוקד את הסיבות החיצוניות, כי הן לא אינהרנטיות לפנטסיה. לא אומרים זה קרה לך כי אתה ילד שלישי, זה לא פנטסיה אלא משהו שמתייחס למציאות החיצונית. מה יקרה לנפש של המטופל כשישמע את הפירוש של הפנטסיה, בניגוד למה שקרה לו עד עכשיו. הוא ירגיש לראשונה שהבינו אותו. אם זה היה נכון, חלק ממנו יודע שהמטפל שלו מבין אותו. להבין אותי זה לא סתם מרגיע, אלא זה אומר שזה ניתן לחשיבה, זה לא כל כך נורא שמתים מלחשוב ולומר זאת. כשהמטפל אומר את זה, המטופל מרגיש בעומק ליבו "נכון לא אכפת לי ממה שאתה רוצה, אני אכנס לתוכך ואני אפגע בך" וזה צעד מאוד משמעותי בהתפתחות – הוא לוקח חזרה את החלק התוקפני. או אם אומרים לו "אתה רוצה שאני אדע איך זה כשחודרים לתוכי", אז לרגע המטופל יחווה את עצמו באופן עמוק יותר כמי שחודרים לתוכו, אבל גם שמישהו אחר יודע מה זה שחודרים לתוכו. במובן זה מה שפוגעני באונס אינו החדירה, אלא המשמעות, של לקחת ממני בלי רשות. והמטופל מבין שיש מי שיכול לגעת בזה, ויכול להתחבר לחלקים נוספים שלו.

התקווה היא שבמקום להשליך את עצמי על כל העולם, אני אוכל להיות עצמי עם כל החלקים הקשים בי, ואז העולם יכול להיות המציאות. כרגע העולם אינו המציאות. העולם צבוע לגמרי בפנטזיות שלי. לכן אני חושב שאוהבים אותי, שונאים אותי, רוצים להיכנס אלי. העולם בדרך כלל לא כל כך עסוק בי. החיים שלי נעשים קשים מהפנטסיות שלי. אסור לי להצליח, אם אני אצליח אני אענש וכו'. המטרה היא להחזיר את החלקים המושלכים. מה המקורות של החלקים זה פחות במוקד.

אז אולי זה דווקא הקשב הרב שאנחנו נותנים לפנטסיות של המטופל שעוזר לו? -יש פרדוקס שמישהו פסיכוטי ומפרק כל משמעות, ואנחנו נגיד לו משמעות והוא משום מה פתאום יבין זאת. ההגנה פועלת כנגד הפירוש שלי אז איך הוא יחדור? ביסוד החשיבה הקלייניאנית – אנחנו עשויים חלקים וחלקים. יש חלקים שלא רוצים ויש חלקים שרוצים ויכולים להבין. זה לא התפתחותי כמו אנה פרויד שיש מעבר לגמרי מכאן לכאן. יש חלקים שונים, צדדים שונים, ואם הם לא שם הטיפול לא יכול לעבוד. אנחנו חושבים שהמילים שלנו חשובות. לפעמים הפציינט לא מקשיב לתוכן. אנחנו נותנים פירוש נורא מורכב, והוא חושב, הוא בעדי או נגדי. אבל התוכן משמעותי. המשמעויות הן שפועלות.

לא מספיק שאני אהיה דמות שמנסה להבין, אני צריכה באמת להבין, זה לא להיות כאילו מבין, זה להבין באמת. זה לא המאמץ. המאמץ עבורנו לא הוא המרפא, זו סוגסטיה – איזה כיף שיש מישהו שנורא מתאמץ בשבילי ובשבילו גם אני אפסיק להיות מופרע. קליין אומרת שהרבה טיפולים מתבססים על הגנות מאניות, זה מאפשר לבנאדם להיות יותר יציב ולפעמים זה מאפשר לבנאדם לראות יותר את המציאות. יש לה מאמר יפה וקצר, "הקריטריונים לסיום אנליזה” (1950), והיא אומרת בו שיש כל מיני קריטריונים מוכרים של יכולת ליחסי אובייקט, יחסים בין אנשים, וכל מיני יכולות של האגו, ואז מוסיפה: "כל הדברים האלה קשורים בסופו של דבר במיתון מסויים של החרדות הפרנואידיות והדפרסיביות. לגבי היכולות של אהבה ויחסי אוביקט, הן עולות רק כשחרדות רודפניות ושל היעזבות יפחתו. הנושא יותר מורכב לגבי התפתחות האגו, שני מאפיינים מודגשים במקרה זה – גדילה ויציבות, ותחושת מציאות. אבל אני מאמינה שהתרחבות בעומק האגו גם היא חשובה. אלמנט מובנה באישיות בריאה היא עושר חיי פנטסיה והיכולת לחוות רגשות בחופשיות. מאפיינים אלו לדעתי מניחים שהעמדה הדיכאונית האינפנטילית עובדה, שהחרדה והאשמה וצער לגבי האובייקט הראשוני נחוו שוב ושוב. התפתחות רגשית זו כרוכה בטבען של ההגנות. כישלון בעיבוד העמדה הדיכאונית קשור באופן הדוק עם דומיננטיות של הגנות החונקות רגשות וחיי פנטסיה ועוצרות תובנה. אלו תובנות שקראתי להן הגנות מאניות, אך למרות שאינן תואמות את מידת היציבות וחוזק האגו, הרי שהן הולכות עם שטחיות”. לו אותם אנשי הייטק שעובדים כל הזמן, והם יציבים כל עוד המציאות מצומצמת. צמצום מרחב המציאות הרלבנטית מביא אנשים ליציבות רבה.

ניתן לתמוך בהגנות המאניות. אנחנו נמשכים לשטחיות וזה חלק מהבעיה. ריביר: “הטיפול על ידי סוגסטיה: המטופל מנסה בכל מאודו להונות אותנו כך. הרבה מההצלחה הטיפולית בשנים הקודמות נסמך על מנגנון זה שלא הבנו. המטופל מנצל אותנו בדרכנו, במקום לעבור אנליזה, והשיפור שלו מתבסס על מערך הגנות מאנית. התוצאה היא שהמטופל מפתח הגנה מאנית בפני החרדה והמחלה שלו, כי התחושה הקשה והכישלון לא נפתחו. האנליזה האמיתית של האהבה והאשמה של העמדה הדיכאונית היא קשה ביותר, כי הן קבורות עמוקות. תחושת ההצלחה בטיפול היא התחמקות ברגע האחרון על ידי ההשלכה וההכחשה של המטופל. יש הרבה כוזבות בהעברה מול מטופלים אלו. עבור המטפלים קשה לשאת בהעברה חזקה, בין אם היא טובה או רעה, אבל כשהאגו והאיד בברית כנגדנו וההעברה כוזבת, הרי אנחנו מתקשים לראות מעבר לכך. העברה כוזבת היא רעילה לנרקיסיזם שלנו, ומשתקת את הכלי שמשרת אותנו בעשיית טוב, הריהו הבנת הלא מודע של המטופל. אז הוא מעורר את החרדות הדיכאוניות שלנו, והכוזבות של המטופל נותרת בלתי נראית ובלתי מפורשת על ידנו גם כן”.

במקרה של המטופל הטראומטי החודרני, המטופל לא רוצה לגלות את השם של בת הזוג של המטפל. זה לא מזון מחייה. שם של מישהי אינו מקור לחיים. הרי המטופל יודע על אהבה אחרת, איפה הכמיהות שהושתקו? כמו מי שמשתוקק שיאכילו אותו עטיפות, זבל, הוא נורא רוצה זבל. אבל מה קרה לאוכל הטוב? ניתן לפרש את הטרנספורמציה שהמטופל עושה לשם בת הזוג של המטפל. אי אפשר לאכול את בת הזוג. האוכל הטוב שהמטפל באמת נותן זה הפירושים. האוכל הטוב פחות מעניין מהאינפורמציה הקונקרטית שלא יכולה להזין. אולי המטופל מבקש שם, משהו סטאטי, קטגורי, מול השתנות וגדילת הנפש?

קליין אומרת "אם במהלך האנליזה אנחנו מצליחים להפחית חרדות רדיפה והגנות מאניות, אחת התוצאות תהיה הגדלת כוחו ועומקו של האגו". כשחווים חרדות רודפניות במהלך אנליזה, יש חוויה אינטגרטיבית של המטפל, וכך גם של האגו. הדמויות המפחידות מהעבר עוברות שינוי מהותי במיינד של הפציינט. הן משתפרות. אובייקטים טובים, בניגוד לאובייקטים אידיאליים, מתבססים היטב במיינד, רק אם הפיצול החזק בין אובייקטים אידאליים ורעים רוכך, אם השנאה מרוככת על ידי האהבה.

ג'וזף מדברת על הפציינט שקשה להגיע אליו, כמקביל לניסוח של הפולס סלף של וויניקוט. אלא שג'וזף לא מתעניינת בטרו סלף, היא לא חושבת שזה נכון, רעיון זה של וויניקוט מבוסס על גרעין בפנים שרק מחפש להתבטא, וזה קשור לאימפינג'מנטס. היא לא מתעניינת בזה. לדוגמא מטופל מרצה שמקבל פירושים מהר מדי. ג'וזף הייתה שואלת איך ההיענות לפירוש משרתת משהו. ויניקוט היה אומר שזה משחזר – שהמטופל למד שצריך להיענות לטיפול כדי לשמור על עצמו, וגם עכשיו כשלא צריך להיענות, הוא מפעיל את אותו מנגנון נלמד. אצל ג'וזף אין מנגנונים נלמדים, הפנטזיה משרתת אותו כרגע. יכול להיות שכמו אצל ג'וזף המטופל יגיד כן ואז לא יצטרך לחשוב, הדברים לא יגעו בו. אולי הוא שם במטפל חלק נורא פגיע שלו, ושאם המטופל יסרב לפירוש המטפל יתאבד. אבל זה לא קשור במשהו נלמד, אלא במשמעות ודינאמיקה פנימית. אצל וויניקוט הטרו סלף הוא משהו סטאטי יותר, שאפשר באמת למצוא. וויניקוט נתפס כידידותי. אבל אצלו עיקר מה שאתה צריך כדי להתפתח זה שיעזבו אותך בשקט, שאמא תעשה אמבטיה בטמפרטורה מדוייקת שאני לא אדע שיש שם בכלל מים. יש שנאת מציאות בסיסית. התיאוריה שלו גם באובייקט מעבר הוא שהמציאות כל כך רעה שיהיה משהו ביניים שיאפשר לי להכיר במציאות. היחס למציאות מאוד שלילי אצלו. כל התהליך ההתפתחותי נועד כדי להגיד מה יסודות בני האדם. אצל וויניקוט זה אנשים אחרים מפריעים לי ותנו לי להיות בשקט כדי שאני אהיה לבדי. לפי הגישה הקלייניאנית המציאות היא המשמעות של להיות חי, עומק, להרגיש את הדיכאון והמגבלות, אלו החיים.

אשמה אצל נרקיסיסטים: ריביר מדברת הכי יפה על זה. הבעיה של אותם פציינטים שלכאורה מאוד ידידותיים אך למעשה הם נרקיסיסטים ושומרים מרחק ומשתמשים במנגנונים המאניים. היא אומרת שהבעיה שלהם בסופו של דבר שהם לא יכולים להכיר באהבה. הם לא יכולים להכיר באהבה כי אז הם ירגישו אשמה אינסופית. האובייקט כבר מת מה יש לעשות. אלו דבריה: "זה נראה מוזר וסותר. המטרות הלא מודעות מצד אחד לעשות את כל האנשים סביבו מרוצים, אך מבחוץ הוא נראה אגואיסט ולא אכפת לו מאחרים. אבל הסיבה שהוא מגיע לטיפול זה להחיות אובייקטים מתים. אבל חוסר התיאום הוא לא מקרי. הניגוד בין הקיצוני בין אנוכיות מוחצנת לבין אלטרואיזם לא מודע, הוא חלק משמעותי בהגנה על ידי הכחשה. המטרות הלא מודעות באמת לא מודעות. לא ניתן להשתמש בהן כמנוף באנליזה ולהגיד – בעצם אתה רוצה לרפא ולעזור לאחרים, כי המחשבה הזו היא הכי נוראית בעולם בשבילו. היא מעלה את כל הדיכאון ותחושת הכישלון שלו, את כל החרדות המלאות שלו". אם הוא אוהב את האובייקט הרי שהוא הרס אובייקט אהוב.

הטענה הקלייניאנית היא להגיד כל מה שאתה רואה ונתמודד, הפציינט יצעק ויגיד שזה גרוע. אבל לצד זה יש עמדה בתוך קליין, שחנה סגל מכנה טאקט – לא להגיד דברים שמנותקים לגמרי מהמטופל. לכאורה יש סתירה בין השניים. חיים בין שתי הפאזות הללו. מצד אחד תגיד מה שתגיד. כי מה שאני אומר לא מעורר רגשות. הרגשות ישנם. אם המטופל צועק באופן מודע, זה לא שגרמתי למשהו שלא היה שם קודם, לא יצרתי חרדה, החרדה הייתה רק שהיא לא נחוותה על ידי האגו. לא יצרתי תחושה שמישהו מת. הוא חי את זה רק הוא לא היה במגע עם זה. אבל אפשר להגיד משהו שהכי נוגע מבין מרחב של אפשרויות. זה לא שקודם הוא לא היה בחרדה ועכשיו הוא בחרדה. קודם הוא היה בחרדה באופן X ועכשיו באופן Y, וY עדיף – כי להיות מודע לחרדה זה יותר טוב משהיא תפעל בלי שתדע בכלל.

קליין ב"הערות על מגנונים סכיזואידים”, מדברת על פציינט: "בפגישה המטופל סיפר שחש חרדה ולא ידע מדוע. אז הוא השווה עצמו לאנשים אחרים יותר מוצלחים. גם מולי הוא חש תסכול קנאה ותלונה. כשפירשתי משהו בסגנון זה שרגשות אלו מכוונים כנגדי ושהוא רוצה להחריב אותי, מצב רוחו השתנה פתאום. טון הדיבור שלו השתטח. הוא דיבר לאט בלי הבעה ואמר שחש מנותק מכל המצב. הוא הוסיף שהפירוש שלי נראה נכון אבל זה לא שינה. למעשה הוא לא רצה כלום ולא היה טעם לטרוח לגבי כלום. הפירוש הבא שלי התייחס לשינוי המצברוח. ברגע הפירוש שלי המחשבה להשמיד אותי הפכה אמיתית. התוצאה היא הפחד לאבד אותי. במקום להרגיש אשמה ודיכאון, שחש בעבר, כעת ניסה להתמודד עם פיצול מסויים. הוא פיצל החוצה ממנו את חלקי האגו שלו שחש שהם עויינים ומסוכנים למטפל. הוא הפך את התוקפנות שלו, מלכוון אותה אל האובייקט אל האגו של עצמו. (בהכחשה היה הרג עצמי במקום הרג האנליטיקאי). והתוצאה היא שחלקים מהאגו שלו לרגעים הפסיקו להתקיים. בפנטסיה לא מודעת זו הייתה הכחדה של חלק מהאישיות שלו. המכניזם של הפניית הדחף התוקפני כלפי חלק מהאישיות שלו, שמר את החרדה שלו במצב מושהה. הפירוש שלי של תהליכים אלו השפיע שוב בשינוי מצב רוחו שוב. הוא נעשה רגשן. הוא אמר שחש רצון לבכות, היה מדוכא, אך חש אינטגרציה, ואז חש רעב. זהו רצון לעשות הפנמה של האנליטיקאי שיכול להבין אותו באמת.”

פסיכואנליזה אינה ורבליזציה, או להיות עם מישהו אמפתי שיעזור לך להבין כמה דברים שהפחידו אותך קודם. זה לא להתגבר על דברים שהתביישנו בהם ואז אמרנו בפני מישהו. זה לא העניין. זה לא עצם זה שהמטופל מנסח משהו שהיה חבוי. להיפך, אין עניין להקל על מישהו להגיד, מה שמעניין זה הכוחות ששומרים ומונעים והופכים אותנו למי ששואל. ואז כשהאדם אומר "זה בגלל המטפל" מבלי להיאבק בכוחות הפנימיים שלו שמונעים מהדברים להיאמר. המטרה שלי אינה לברר מה המודע של המטופל רוצה לספר לי ואז לפרש את זה כמו רורשך. אין לי אינטרס לקבל עוד אינפורמציה. העניין הוא כולו בתהליך. אני לא עסוק בלפענח שלושה דברים חשובים פר מפגש, זה לא תהליך פיענוח. מטופל שאומר משהו סתום על זה שאכל פיצה, מסוגל להיות קומוניקטיבי, אבל בחר להשאיר את הרצון להיות קומוניקטיבי אצלי. זו לא העבודה שלי לפענח פיצות. אני רוצה להבין מה הוא. הוא דיבר על הפיצה. ומה שעוזר להיות יותר קלייניאני, זה לקלוט עד כמה הדברים הנחמדים שאנחנו מנסים לעשות הם פוגעים – אנחנו מטשטשים את זהות המטופל, מפחדים מעולמו הפנימי. המטופל קולט את זה. זה מעודד לכיוון האחר.