להלן סיכום מאמרו של הרברט רוזנפלד "על הפסיכופתולוגיה של הנרקיסיזם" משנת 1964, כפי שהוצג על ידי מעיין בחברה הפסיכולוגית של ימי ד'. אקדים ואומר כי רוזנפלד אינו מתעסק כמעט בקלישאה הפופולארית לפיה נרקסיסט הוא בעל ערך עצמי מנופח, אלא יותר בהיבטים של יחסי אובייקט נרקיסיסטיים והקושי של הנרקיסיסט להכיר בנפרדות מול האחר, התלות הנגזרת מהכרה זו, וצרות העין והתוקפנות המאיימות על העצמי ועל האובייקט בכל פעם שיש הכרה בנפרדות והתלות.
בנרקיסיזם ראשוני כל הליבידו מכוון פנימה ואין אובייקט. פרויד דיבר על נרקיסיסטים כלא ניתנים לטיפול כי אינם חדירים להעברה, או שיכולתם להעברה היא שארית דלה. פרנץ כהן דיבר על ההבדל בין נוירוזת העברה לנוירוזת נרקסיזם. בנרקסיזם הטרנספרנס בעל אופי פרימיטיבי, יש קושי להבדיל בין אובייקט וסובייקט, הרבה נטיות הרסניות, יש העברה עם מושגים אוראליים ואנאליים ביחס למטפל. סטון אמר שהמטופל מבלבל את האנליטיקאי עם העצמי, יש נטיות הרסניות, וצורך לחוות את המטפל כאומניפוטנט. בפנטזיה של המטופל על האומניפוטנטיות של המטפל יש אשמה כלפי התוקפנות כלפי המטפל. ללא האומניפוטנציה ישנה תלות המובילה לאהבה מתוסכלת, המובילה לצרות עין ותוקפנות. חוסר הכרה בנפרדות מאפשר אי הכרה בתלות, והכחשה של צרות עין ותוקפנות כלפי האובייקט המזין. רוזנפלד מסכים עם כהן וסטון – ומתאר בלבול של האנליטיקאי עם העצמי ונטיות הרסניות, העברה עם אופי מאוד פרימיטיבי ובלבול בין סובייקט ואובייקט ואומניפוטנציה, השלכת תוקפנות על אובייקטים, ודרישות שלא ניתן לספק אותן מהאובייקט. רוזנפלד מוסיף כי בהעברה הנרקיסיסטית יש איון/איפוס/מחיקה של הערך של האובייקט הטוב.
מטרת המאמר להגדיר את ההגנות ואת היחס לאובייקט אצל נרקיסיסטים. נרקיסיזם ראשוני הוא מצב ללא אובייקטים לכאורה. אך פרויד בכל זאת דיבר על מצב אוקייאני או התאחדות עם האל, שהוא כן אובייקט כלשהו. רוזנפלד מציע שנרקסיזם ראשוני של פרויד הוא למעשה יחסי אובייקט פרימיטיביים. האובייקט החלקי מופנם ולמעשה הופך להיות של התינוק. השד מסופח לעצמי. התינוק משליך על השד את האומניפוטנטיות וגם את החלקים הלא רצויים. השלכה והפנמה של אומניפונטציה יוצרים הזדהות עם האחר, והגבול בין אני ואחר לא קיים. הנרקיסיסט משליך על האובייקט ולוקח ממנו איכויות, וכך אין ביניהם נפרדות. ברגע שתופיע תחושת נפרדות היא עלולה להוביל לתחושת תלות וזו גורמת לאהבה ואז לתסכול ואז לצרות עין ולתוקפנות כלפי האובייקט. בשביל שתהיה נפרדות צריך להיות מסוגל לאהוב ולהיות קשור. צרות העין היא תוצר של נפרדות מהאובייקט הטוב. היכולת לנפרדות תלויה ברמת צרות העין, וביכולת לשאתה. הנרקיסיסט אינו חווה (באופן מודע) את צרות העין שלו, האומניפוטנציה מאפשרת לפצל החוצה חוויה זו של צרות העין והתוקפנות אל האחר. הדרך להתגונן מצרות העין היא להשליך אותה, אני משליך את הרוע ממני לאחר ודואג לאחר ומטפל בו. ההגנה בפני התלות נעשית באמצעות ההפנמה הבולעת של השד, שמכחישה את הצורך באדם שיטפל בי. יש הגנות כנגד הכרה בנפרדות, מדי פעם חווים את הנפרדות, וצרות העין מעוררת חרדה, ולכן הנפרדות מוכחשת באמצעות הגנות אומניפוטנטית. כמו מטופל שאומר שהפירוש הוגש למטפל על ידו בלי צורך במטפל – הרי אני שחררתי לך את הצנצנת (של הלא מודע). ביחסי אובייקט נרקסיסיסטיים כל הכרה בנפרדות היא חשובה. מודעות לנפרדות מובילה לרגשות תלות וחרדה. תלות כרוכה באהבה והכרה בערך האובייקט, ואז לצרות עין ותוקפנות בגלל התסכול הבלתי נמנע הכרוך באהבה. תלות מעוררת צרות עין. אומניפוטנציה מייתרת את החוויה של צרות העין. צרות העין בלתי נסבלת משום שהיא דורשת הכרה בתלות ותסכול. צרות העין היא המסמנת את הנפרדות. בצרות עין יש אומניפוטנטיות המושלכת על האחר, וחשיבה אומניפוטנטית של יכולת להרוס את השד. התלות נעימה אם אתה מסוגל לשאת את צרות העין שהיא מייצרת. תלות מורגשת רק בעת תסכול הצורך על ידי השד, ואז מתעוררות ההגנות הנרקיסיסטיות האומניפוטנטיות. רוזנפלד אומר שצרות עין היא במיוחד בלתי נסבלת, והיא תורמת לעליית האומניפוטנציה אצל הנרקיסיסט. אם אני יכול להרוס את השד אני אומניפוטנט. כמו המחשבה שאם תעזוב את בן הזוג ייחרב עולמו אבל הוא שורד אותך. יש השלכה מאסיבית של יכולות לא רצויות, כשהאנליסט מדומה תכופות בפנטזיה או בחלום לשירותים או לחיק. אין דאגה לאובייקט, והוא עובר דוולואציה. ככל שהנרקסיזם יותר חמור רואים הגנות נוקשות יותר מול כל חשיפה של מודעות נפשית. כל קונפליקט מעורר חרדה ולכן מורחק. החרדה מוקדמת מאוד ובעלת אופי פרנואידי. יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים לקוחים משלבים מוקדמים בינקות החרדות המקושרות אליהם הן נרקיסיסטיות. המטופל ירגיש טוב, כי כל דבר רע ישליך על המטפל. הקשר הטיפולי נחווה כאידיאלי בעיני המטופל, הוא מנכס כל פירוש מוצלח לעצמו, יש טשטוש זהויות בין תפקיד המטפל והמטופל. יש ארגון נרקיסיסטי נוסף בו המטופל חש שכולם אוהבים אותו וחש זכאי לכל הטוב שבעולם, יש דימוי עצמי מואדר שמשתלט על הסיטואציה האנליטית, וכל דבר שחותר תחת זה, כמו הכרה בקונפליקט, נהדף בנוקשות.
רוזנפלד מתאר חלומות של מטופלים. מטופל עם העברה נרקיסיסטית ללא פסיכוזה. המטופל היה חש אחדות עם אשתו, וקנאה ועיסוק רב בקשריה עם אנשים אחרים. היעדר של קשר רגשי לאחר וגם לאשתו. הייתה צרות עין כלפי אשתו משום שחש שנהנית יותר ממנו בקשרים בינאישיים. גישתו לאנליזה הייתה פטרונית, היה חש תסכול ביחסים בינאישיים אך האשים את הזולת בכך. היה לו עניין להיות באנליזה אך לא חש שהוא זקוק לכך. חש עצמו כמטופל מושלם, היה מנתח את החלומות של עצמו לבדו. קפץ על הפירושים עם תוספות שלו ולא הייתה תחושה שהמטפל תרם משהו. תחושה מרכזית של עמידה מול קיר לבנים שתוחזק על ידי אומניפוטנטיות, מאחורי הקיר עוינות וצרות עין היו מוכחשות לחלוטין. במהלך הטיפול המטפל הציג בפני המטופל את הרגשות המוכחשים. בחלומו הוא בכל זאת מדמיין את תפקיד המטפל כמודעות תוקפנית. רוזנפלד אינו מדגיש את האומניפוטנטיות כשוויצריות, אלא יותר כהכחשת הנפרדות והצורך באחר. תוך כדי הטיפול יש יותר ויותר הכרה בנפרדות של הפרספקטיבה של המטפל כתוקפת את המטופל.
בעוד שלמראית עין הנרקיסיסט שומר על חזות כאילו השד הטוב ברשותו והשד שלו טוב מזה שהאנליסט מספק, הרי שאנליזה מראה ששד זה הוא אידאליזציה של הצואה המואדרת שלו, ולא יכולת הזנה אלא העמדת פנים של הזנה. זה ניכוס של יכולת ההזנה, אך למעשה זו אינה הזנה. הערת צד: זה כמו הכתבים של אוגדן שמנסחים מחדש את הבריטים, אך לא אומרים שומדבר חדש. ויתור על חזות זו מותירה את המטופל פגיע ומדוכדך, אך היא חיונית כדי שיוכל ליצור קשר עם אובייקטים פנימיים וחיצוניים במציאות.
הנרקיסיסט האינטינליגנט ישתמש באינטיליגנציה שלו כדי להסכים מילולית עם המטפל, ישתמש בפירושים שנאמרו בעבר, אך יעקור מהם את החיות, יישארו מילים ללא פשר וחיות. הן כמו פיסות צואה קסומות הנותנות לו תחושת עליונות. הוא עשוי גם לדחות את כל פירושי המטפל ולשמור על תיאוריות משל עצמו.
מקור ההגנות הוא הכחשה של צרות העין. זה קורה כשהמטופל חייב בעליונות על המטפל. רוזנפלד מתאר מטופל שמודה שהמחשבה שהמטפל עושה לו את האנליזה הייתה אצלו מעורפלת וחווה שזה משהו שהוא עושה עבור עצמו, ההכרה במטפל גרמה לו לחוש מושפל חסר אונים וגררה טינה. עם הטינה חש שלמטפל יש את כל התשובות והוא בוחר לא לתת לו, ואז הוא חווה את הקינאה. המטופל מתאר הגנה על ידי רעיון אידאלי של היות מטופל מושלם, למה להודות במשהו שיהרוס את התמונה הזו. אולם שימור התמונה של המטופל המושלם הורס את האנליזה, כי כל תוכן נפשי מאיים ונחסם. הדימוי המואדר נסמך על אומניפוטנטיות והכחשת המציאות. המטופל הצליח להבין כיצד דימוי זה חוסם אותו, וראה כיצד הוא מאבד קשר עם מה שקורה בפגישה. ההכרה בכך הייתה מכאיבה, ונמחקה מהר, יחד עם חוויות טובות עם האנליטיקאי שגם כן עברו דוולואציה. הכאב והתובנה מורחקים ביחד.
בנרקיסיזם ראשוני כל הליבידו מכוון פנימה ואין אובייקט. פרויד דיבר על נרקיסיסטים כלא ניתנים לטיפול כי אינם חדירים להעברה, או שיכולתם להעברה היא שארית דלה. פרנץ כהן דיבר על ההבדל בין נוירוזת העברה לנוירוזת נרקסיזם. בנרקסיזם הטרנספרנס בעל אופי פרימיטיבי, יש קושי להבדיל בין אובייקט וסובייקט, הרבה נטיות הרסניות, יש העברה עם מושגים אוראליים ואנאליים ביחס למטפל. סטון אמר שהמטופל מבלבל את האנליטיקאי עם העצמי, יש נטיות הרסניות, וצורך לחוות את המטפל כאומניפוטנט. בפנטזיה של המטופל על האומניפוטנטיות של המטפל יש אשמה כלפי התוקפנות כלפי המטפל. ללא האומניפוטנציה ישנה תלות המובילה לאהבה מתוסכלת, המובילה לצרות עין ותוקפנות. חוסר הכרה בנפרדות מאפשר אי הכרה בתלות, והכחשה של צרות עין ותוקפנות כלפי האובייקט המזין. רוזנפלד מסכים עם כהן וסטון – ומתאר בלבול של האנליטיקאי עם העצמי ונטיות הרסניות, העברה עם אופי מאוד פרימיטיבי ובלבול בין סובייקט ואובייקט ואומניפוטנציה, השלכת תוקפנות על אובייקטים, ודרישות שלא ניתן לספק אותן מהאובייקט. רוזנפלד מוסיף כי בהעברה הנרקיסיסטית יש איון/איפוס/מחיקה של הערך של האובייקט הטוב.
מטרת המאמר להגדיר את ההגנות ואת היחס לאובייקט אצל נרקיסיסטים. נרקיסיזם ראשוני הוא מצב ללא אובייקטים לכאורה. אך פרויד בכל זאת דיבר על מצב אוקייאני או התאחדות עם האל, שהוא כן אובייקט כלשהו. רוזנפלד מציע שנרקסיזם ראשוני של פרויד הוא למעשה יחסי אובייקט פרימיטיביים. האובייקט החלקי מופנם ולמעשה הופך להיות של התינוק. השד מסופח לעצמי. התינוק משליך על השד את האומניפוטנטיות וגם את החלקים הלא רצויים. השלכה והפנמה של אומניפונטציה יוצרים הזדהות עם האחר, והגבול בין אני ואחר לא קיים. הנרקיסיסט משליך על האובייקט ולוקח ממנו איכויות, וכך אין ביניהם נפרדות. ברגע שתופיע תחושת נפרדות היא עלולה להוביל לתחושת תלות וזו גורמת לאהבה ואז לתסכול ואז לצרות עין ולתוקפנות כלפי האובייקט. בשביל שתהיה נפרדות צריך להיות מסוגל לאהוב ולהיות קשור. צרות העין היא תוצר של נפרדות מהאובייקט הטוב. היכולת לנפרדות תלויה ברמת צרות העין, וביכולת לשאתה. הנרקיסיסט אינו חווה (באופן מודע) את צרות העין שלו, האומניפוטנציה מאפשרת לפצל החוצה חוויה זו של צרות העין והתוקפנות אל האחר. הדרך להתגונן מצרות העין היא להשליך אותה, אני משליך את הרוע ממני לאחר ודואג לאחר ומטפל בו. ההגנה בפני התלות נעשית באמצעות ההפנמה הבולעת של השד, שמכחישה את הצורך באדם שיטפל בי. יש הגנות כנגד הכרה בנפרדות, מדי פעם חווים את הנפרדות, וצרות העין מעוררת חרדה, ולכן הנפרדות מוכחשת באמצעות הגנות אומניפוטנטית. כמו מטופל שאומר שהפירוש הוגש למטפל על ידו בלי צורך במטפל – הרי אני שחררתי לך את הצנצנת (של הלא מודע). ביחסי אובייקט נרקסיסיסטיים כל הכרה בנפרדות היא חשובה. מודעות לנפרדות מובילה לרגשות תלות וחרדה. תלות כרוכה באהבה והכרה בערך האובייקט, ואז לצרות עין ותוקפנות בגלל התסכול הבלתי נמנע הכרוך באהבה. תלות מעוררת צרות עין. אומניפוטנציה מייתרת את החוויה של צרות העין. צרות העין בלתי נסבלת משום שהיא דורשת הכרה בתלות ותסכול. צרות העין היא המסמנת את הנפרדות. בצרות עין יש אומניפוטנטיות המושלכת על האחר, וחשיבה אומניפוטנטית של יכולת להרוס את השד. התלות נעימה אם אתה מסוגל לשאת את צרות העין שהיא מייצרת. תלות מורגשת רק בעת תסכול הצורך על ידי השד, ואז מתעוררות ההגנות הנרקיסיסטיות האומניפוטנטיות. רוזנפלד אומר שצרות עין היא במיוחד בלתי נסבלת, והיא תורמת לעליית האומניפוטנציה אצל הנרקיסיסט. אם אני יכול להרוס את השד אני אומניפוטנט. כמו המחשבה שאם תעזוב את בן הזוג ייחרב עולמו אבל הוא שורד אותך. יש השלכה מאסיבית של יכולות לא רצויות, כשהאנליסט מדומה תכופות בפנטזיה או בחלום לשירותים או לחיק. אין דאגה לאובייקט, והוא עובר דוולואציה. ככל שהנרקסיזם יותר חמור רואים הגנות נוקשות יותר מול כל חשיפה של מודעות נפשית. כל קונפליקט מעורר חרדה ולכן מורחק. החרדה מוקדמת מאוד ובעלת אופי פרנואידי. יחסי האובייקט הנרקיסיסטיים לקוחים משלבים מוקדמים בינקות החרדות המקושרות אליהם הן נרקיסיסטיות. המטופל ירגיש טוב, כי כל דבר רע ישליך על המטפל. הקשר הטיפולי נחווה כאידיאלי בעיני המטופל, הוא מנכס כל פירוש מוצלח לעצמו, יש טשטוש זהויות בין תפקיד המטפל והמטופל. יש ארגון נרקיסיסטי נוסף בו המטופל חש שכולם אוהבים אותו וחש זכאי לכל הטוב שבעולם, יש דימוי עצמי מואדר שמשתלט על הסיטואציה האנליטית, וכל דבר שחותר תחת זה, כמו הכרה בקונפליקט, נהדף בנוקשות.
רוזנפלד מתאר חלומות של מטופלים. מטופל עם העברה נרקיסיסטית ללא פסיכוזה. המטופל היה חש אחדות עם אשתו, וקנאה ועיסוק רב בקשריה עם אנשים אחרים. היעדר של קשר רגשי לאחר וגם לאשתו. הייתה צרות עין כלפי אשתו משום שחש שנהנית יותר ממנו בקשרים בינאישיים. גישתו לאנליזה הייתה פטרונית, היה חש תסכול ביחסים בינאישיים אך האשים את הזולת בכך. היה לו עניין להיות באנליזה אך לא חש שהוא זקוק לכך. חש עצמו כמטופל מושלם, היה מנתח את החלומות של עצמו לבדו. קפץ על הפירושים עם תוספות שלו ולא הייתה תחושה שהמטפל תרם משהו. תחושה מרכזית של עמידה מול קיר לבנים שתוחזק על ידי אומניפוטנטיות, מאחורי הקיר עוינות וצרות עין היו מוכחשות לחלוטין. במהלך הטיפול המטפל הציג בפני המטופל את הרגשות המוכחשים. בחלומו הוא בכל זאת מדמיין את תפקיד המטפל כמודעות תוקפנית. רוזנפלד אינו מדגיש את האומניפוטנטיות כשוויצריות, אלא יותר כהכחשת הנפרדות והצורך באחר. תוך כדי הטיפול יש יותר ויותר הכרה בנפרדות של הפרספקטיבה של המטפל כתוקפת את המטופל.
בעוד שלמראית עין הנרקיסיסט שומר על חזות כאילו השד הטוב ברשותו והשד שלו טוב מזה שהאנליסט מספק, הרי שאנליזה מראה ששד זה הוא אידאליזציה של הצואה המואדרת שלו, ולא יכולת הזנה אלא העמדת פנים של הזנה. זה ניכוס של יכולת ההזנה, אך למעשה זו אינה הזנה. הערת צד: זה כמו הכתבים של אוגדן שמנסחים מחדש את הבריטים, אך לא אומרים שומדבר חדש. ויתור על חזות זו מותירה את המטופל פגיע ומדוכדך, אך היא חיונית כדי שיוכל ליצור קשר עם אובייקטים פנימיים וחיצוניים במציאות.
הנרקיסיסט האינטינליגנט ישתמש באינטיליגנציה שלו כדי להסכים מילולית עם המטפל, ישתמש בפירושים שנאמרו בעבר, אך יעקור מהם את החיות, יישארו מילים ללא פשר וחיות. הן כמו פיסות צואה קסומות הנותנות לו תחושת עליונות. הוא עשוי גם לדחות את כל פירושי המטפל ולשמור על תיאוריות משל עצמו.
מקור ההגנות הוא הכחשה של צרות העין. זה קורה כשהמטופל חייב בעליונות על המטפל. רוזנפלד מתאר מטופל שמודה שהמחשבה שהמטפל עושה לו את האנליזה הייתה אצלו מעורפלת וחווה שזה משהו שהוא עושה עבור עצמו, ההכרה במטפל גרמה לו לחוש מושפל חסר אונים וגררה טינה. עם הטינה חש שלמטפל יש את כל התשובות והוא בוחר לא לתת לו, ואז הוא חווה את הקינאה. המטופל מתאר הגנה על ידי רעיון אידאלי של היות מטופל מושלם, למה להודות במשהו שיהרוס את התמונה הזו. אולם שימור התמונה של המטופל המושלם הורס את האנליזה, כי כל תוכן נפשי מאיים ונחסם. הדימוי המואדר נסמך על אומניפוטנטיות והכחשת המציאות. המטופל הצליח להבין כיצד דימוי זה חוסם אותו, וראה כיצד הוא מאבד קשר עם מה שקורה בפגישה. ההכרה בכך הייתה מכאיבה, ונמחקה מהר, יחד עם חוויות טובות עם האנליטיקאי שגם כן עברו דוולואציה. הכאב והתובנה מורחקים ביחד.
