פוסט זה מביא את הערותיהם של טל פישר וכפיר על מאמרה המונומנטלי של מלאני קליין "צרות עין והכרת תודה". במהלך שתי פגישות של החברה הפסיכולוגית של ימי רביעי, טל הציג את תחילת המאמר ואחריו כפיר הציג את החלק השני של המאמר. שניהם הואילו בטובם לאפשר לי לפרסם את הרשימות שלהם כאן ולהוסיף להן מעט הערות משלי בסוגריים ובסוף.
רק אקדים ואציין כי המאמר הזה מעציב מאוד, מכביד ומדכא. לא רק בגלל שאורכו 60 עמודים. הנושא, צרות עין, הוא נושא מבאס מאוד. ההתבוננות פנימה וההכרה בצרות העין שבתוכי, וכל הדברים שהיא הובילה אותי אליהם, מעמיסה מאוד ומייאשת מאוד. קל יותר להתעלם מצרות העין, לברוח ממנה, ולא משנה כמה זה לא אפשרי. יותר נוח לטשטש את כל הדקויות ולהתייחס להכל כרע בלי לראות את האופן בו הטוב כרוך ברע הזה. קשה להתמודד איתה כי היא כמו חור שחור ששואב כל אור, מרעיל כל תקווה. צרות עין היא התגובה השלילית לדבר חיובי, ההתמרמרות וחוסר היכולת לחוות סיפוק, חוסר היכולת לקבל עזרה, הרצון להרוס את מה שיש לאחר כדי שלא יהיה לו יותר מלי, ההתמרמרות על זה שמי שנותן לי משהו טוב מחזיק בטוב שאין לי, הכעס על היעדר צרות העין של האדם האחר, על הבריאות הנפשית של מי שאינו מריר. צרות העין אינה מאפשרת לקבל עזרה, להרגיש סיפוק, לחוש שלמות, לשמוח עבור מישהו אחר, לתקן עוול שעשיתי כלפי מישהו שאני אוהב, או אפילו ליהנות מהטוב שבי. אז זה די מבאס.
חוצמזה יש פה הרבה התייחסויות מאוד קונקרטיות לאיברי מין והפרשות, ולא קל להבין את המשמעות היותר מופשטת שלהן, אבל תנסו.
הסיכום של טל מדהים ביותר:
המאמר מבוסס על כך שהתהליך החשוב ביותר בעמדה הסכיזופרנואידית הוא הפנמה של האובייקט הטוב. תהליך זה יכול להיות מושג – או לא. אם צרות העין רבה מדי, ההפנמה של האובייקט הטוב תיכשל, כיוון שתהליך ההפנמה הופך לבלתי אפשרי. אם האובייקט הראשוני הטוב מופנם, קורים דברים טובים: נוצר גרעין של האני, שהוא מלכד, מוביל לכוחות, מרגיע חרדה, מאפשר ויסות וכו'. זוהי גם הגנה – כשתוקפים אותי, האובייקט הטוב קיים בתוכי, יציב, ואני מוצא בו מקלט מפני התוקפנות החיצונית (בדמיון). הפנמת האובייקט הטוב היא הבסיס ליחסי האהבה, והיא מושתתת על נטייה מולדת לאהבה. כשהאובייקט הטוב מופנם אני קושר איתו יחסים של אהבה. על סמך מערכת יחסים זו נקבעים מידת האמון, הביטחון, היכולת לתת ולקבל, להכיר תודה וכו' בהמשך החיים.
קליין עוסקת בצרות-עין (envy) כיוון שסוג זה של יחס נפשי משפיע על היחס המוקדם מכולם, היחס לאם, ומכאן כוחו הרב בערעור רגשות אהבה והכרת-תודה. צרות עין היא ביטוי אוראלי-סאדיסטי ואנאלי-סאדיסטי של דחפים הרסניים, והבסיס שלה מולד. בואו נחשוב רגע על המושג אוראלי-סאדיסטי ואנאלי-סאדיסטי. האם הכוונה לכך שצרות העין כוללת הפקת הנאה מבליעת ונשיכה של האחר, ומהשלכת צואה עליו כדי לאיינו, או שמירה על הצואה אצל התינוק כדי למנוע מהאחר חיים?
קליין עוברת להשוות את דבריה לכתבי קארל אברהם. מה שאולי חשוב לענייננו:
· לפי קליין, צרות העין היא תכונה אוראלית, כשבניגוד לאברהם, צרות העין קיימת מלכתחילה והיא מולדת.
· עוצמת הדחפים האוראליים היא מולדת, והיא קשורה להתפתחות מאניה-דיפרסיה.
· קיים דגש בחשיבות הדחפים ההרסניים.
חלק I – ובו קליין מדגישה את חשיבות היחסים עם האובייקט הראשוני, מתארת את החרדה הקיימת בבסיס יחסים אלו, ומבדילה בין צרות-עין, קנאה וחמדנות ומקשרת ביניהם
קליין לוקחת אותנו לחייו הרגשיים המוקדמים ביותר של התינוק. בתחילה היא מחפשת צידוק למסקנותיה באשר לשנות החיים הראשונה. הערה: קליין נסמכת כאן על פרויד: פרויד, דרך חקירת מבוגרים בהווה, חשף את התסביך האדיפלי, פרט את מהלכו ואף מיקם אותו על ציר הזמן – כלומר "הסיק לאחור". שתי אמירות של פרויד: הראשונה, שחקירת העבר, הילדות והלא-מודע של המטופל הוא תנאי להבנת אישיותו הבוגרת. השנייה, היא שחלקה המודע של הנפש מתפתח מהלא-מודע. מאחר ותצפיות ילדים איששו את ממצאי פרויד, קליין מאמינה שתצפיות יוכלו לאשש את מסקנותיה שלה באשר לילדות המוקדמת. היא מביאה ציטוט של פרויד באשר לפסיכואנליזה, בה מתבצעת עבודת שחזור הדומה לחפירה ארכיאולוגית. לדבריה, האנליזה מפלסת את דרכה מבגרות לינקות ובחזרה לבגרות דרך שלבי ביניים, שוב ושוב בהתאם לסיטואציית ההעברה השלטת באותה עת.
בעמ' 244 קליין חוזרת להדגשתה את חשיבות ההפנמה של האובייקט הראשוני של התינוק בדמות השד והאם, לצורך התפתחות תקינה. הקשר הנ"ל נקבע גם על ידי גורמים מולדים. היא מתייחסת לדחפים האוראליים, השולטים בחווית התינוק את השד כמקור הזנה ובכך כמקור החיים, כך באופן אינסטינקטיבי. יכולת זו להטעין אנרגיות חיים מספיקות בשד או בתחליף הסמלי שלו, הבקבוק, הן שמאפשרות לקירבה אל השד והאם לספק מחדש את האחדות הטרום-לידתית עם האם ובכך לאפשר תחושת הביטחון. בכך הופכת האם לאובייקט אהוב. השד הטוב מוכנס לתינוק והופך לחלק מהאני, והתינוק, שהיה תחילה בתוך האם, מכיל אותה כעת בתוכו. (הערה שלי: תחשבו על החוויה הטבורית, ברחם, כשדרך הבטן יש צינור שאתה יכול לאכול דרכו ולעשות צרכים דרכו, והכל אחד, והבטן מתמלאת בחיים ומתרוקנת ממועקה מבלי שצריך לעשות שום דבר ומבלי שיש חוויה בכלל של ההתמלאות והריקון כפעולה, זה יותר כמו לנשום, כמו שהלב דופק).
לאחר מכן, קליין נוגעת ביסודות החרדה: הכמיהה לחזור למצב הטרום-לידתי היא ביטוי של הדחף לאידיאליזציה, אשר נוצר בין היתר בשל חרדת הרדיפה החזקה שמעוררת הלידה. בחוויה לא נעימה זו של העובר, נראה כי כבר מופיע הגרעין ליחס הכפול לאם שעתיד להופיע בפיצול, בין השד הטוב והשד הרע. גם נסיבות חיצוניות משפיעות על היחס הראשוני לשד: לידה קשה, למשל, יוצרת הפרעה בהסתגלות לעולם החיצוני והיחס לשד מתחיל מעמדת נחיתות עצומה. דמיינו תינוק שחבל הטבור נכרך סביב צווארו, והוא חש בקושי לנשום עד שמשוחרר- כמה חוסר אונים יכול להיות ברגע כזה, כשהתינוק לא מבין עדיין איך העולם מתנהל ובמיוחד כשלרגעים היה ללא אימו, עד שלאחר "תיקון המצב" הוא מוחזק על ידה ויכול להירגע מחזרתו אל חיקה. במצב כזה התינוק אינו יכול לשאוב סיפוק ממקורות חדשים, ובכך אינו מסוגל להפנים במידה מספקת אובייקט ראשוני טוב. הוא נותר תלוי וצמוד לאם. גם אלמנטים הקשורים בטיפול האמהי ואיכות ההזנה שלה משפיעים על יכולת התינוק להתענג על החלב ולהפנים את השד הטוב. בכל מקרה, מרכיב כלשהו של תסכול בהכרח חודר ליחס של התינוק כלפי השד, כיוון שהאחדות הטרום-לידתית לעולם לא תחזור. החרדה מהווה גם בסיס לכמיהה של התינוק לקבל הוכחה תמידית לאהבתה של האם, כפי שמתבטא ברצונו המתמיד לשד. כלומר, החיפוש אחר השד אינו רק חיפוש אחר מזון או מונע ע"י תשוקות ליבידינליות.
והנה כאן כבר קיים המאבק בין יצרי החיים והמוות ואיום איון העצמי והאובייקט ע"י דחפים הרסניים. התינוק משתוקק שהשד/ האם יסלקו את הדחפים ההרסניים ואת הכאב שנגרם מחרדת הרדיפה. תחלופה בין תחושות התמרמרות וחוויות של אושר מגבירים את העימות המולד בין אהבה לשנאה, יצרי החיים והמוות, ומולידים את תחושת קיומם של שד טוב ושד רע. חיי הרגש הנ"ל מתאפיינים באובדן אובייקט טוב – והשגה מחודשת שלו, כי בעצם אין שד אחד שמהווה את שני התפקידים באופן אינטגרטיבי. האובייקט הטוב הראשוני – שד האם – יוצר את גרעין האני ותורם לצמיחתו. תחושת ההפנמה היא ממשית: הבליעה של השד ושל החלב המוענק לו. השד הטוב אינו רק אובייקט פיסי, אלא הוא אבטיפוס של טוב אמהי, סבלנות בלתי נדלית, נדיבות ויצירתיות. פנטסיות אלה מהווים עבור התינוק בסיס לתקווה, אמון ואמונה בטוב. כאן חוזרת קליין לנושא צרות העין, וטוענת כי צרות העין גורמת לקשייו של התינוק בבניית האובייקט הטוב, מאחר והוא חש שהשד שומר לעצמו את הסיפוק ושולל אותו מהתינוק.
קליין עוצרת כדי להבחין בין צרות עין, קנאה וחמדנות (עמ' 246).
חשוב לשים לב – חמדנות, צרות עין, קנאה – כולן מתעוררות ביחס לאובייקט הטוב. אלו יחסי שנאה כלפי האובייקט הטוב – דחפים הרסניים מולו.
· צרות עין: "תחושת כעס על כך שפלוני מחזיק בדבר-מה נחשק ומהנה, והדחף צר-העין הוא הרצון לקחת את הדבר מידיו או לקלקל אותו". היחס: בין הסובייקט לאדם אחד, והוא מבוסס על מערכת היחסים הבלעדית המוקדמת עם האם. התהליך השולט: השלכה. בתחילה ישנה הרסנות פנימית, וההשלכה שלה מפחיתה את האיום הפנימי. בשלב השני האובייקט נעשה רודפני, ואז בשלב השלישי מובן שהאובייקט הטוב נעשה רודפני, כך שאין יותר אובייקט טוב.
· קנאה: מתבססת על צרות-העין, אך מורכבת מיחס לשני אנשים לפחות. בעיקרה, הסובייקט חש כי מגיעה לו (בד"כ אהבה) אך זו נלקחה (או עשויה להילקח ממנו) על ידי יריב. בתפיסה היומיומית של "קנאה", גבר או אשה חשים ששללו מהם את האדם האהוב עליהם. זהו מנגנון גבוה ומתקדם יותר מצרות עין וחמדנות, כי בקנאה הקנאה מפוזרת על פני כמה אובייקטים, ונסמך על תפיסה שלמה של אובייקטים. לכן, היא מופיעה יותר בעמדה הדיכאונית. כמו כן, האובייקט הטוב הוא לא המוקד להרסנות והתוקפנות, אלא האובייקט השלישי, וכך הוא ממשיך להתקיים. דוגמה: במקרה הקיצוני, אני רוצח את המאהב של אשתי. באופן "נורמלי" יותר, אני כועס גם על המאהב וגם על האשה = פיזור של התוקפנות, ולא רק כלפי המאהב.
· חמדנות: השתוקקות חסרת-סבלנות שאינה יודע שובע, החורגת מצרכי הסובייקט ויכולתו של האובייקט להעניק. באופן לא מודע, היא שואפת לרוקן את השד עד כלות. כמו בצרות העין, הסובייקט לא מסופק. אך הפעם, בשל התחושה כי לא קיבלתי מספיק או שהשד התקמצן ולא נתן לי. קיימת כאן הפנמה הרסנית של משהו לא באמת טוב, לא מספק - בניגוד להשלכה בצרות-העין - וחטיפה של כל הטוב. בחמדנות בולעים את השד הטוב.
צרות עין וחמדנות קשורות זו בזה. אך לעומת החמדנות, צרות העין לא רק מבקשת לשדוד את השד, אלא גם מחדירה את הרוע אליו, את ההפרשות הרעות וחלקי העצמי הרעים במטרה לקלקל אותו. במובן העמוק ביותר – הרס היצירתיות של האם. זהו היבט הרסני של ההזדהות ההשלכתית.
קליין מביאה הגדרות ממילונים. החשוב: לא ניתן לספק אדם צר-עין, כי צרות העין צומחת מבפנים ולכן תמיד תמצא מטרה שבה תוכל להיאחז. צרות-עין היא תמיד תשוקה שפלה. לעומת זאת, קנאה יכולה להיות אצילית או שפלה, בהתאם לאובייקט. אצילית כשהיא תחרות המחריפה בשל פחד או שפלה כשהיא חמדנות המתעוררת בשל פחד. קיים אף שוני ביחס התרבותי לקנאה לעומת היחס לצרות עין. למשל הקלה בצרפת על רצח "יריב" שבוצע בשל רגשות קנאה. זאת כיוון שבקנאה ה"אצילית" האהבה ל"טוב" קיימת והאובייקט האהוב לא ניזוק ולא התקלקל. קליין מביאה את אותלו כדוגמה לקנאה "שפלה", בה הקנאה קשורה לחמדנות ותוצאתה הרס האובייקט האהוב. כך נשזרים זה בזה קנאה, חמדנות וצרות-עין.
חלק II צרות העין הראשונית והשפעתה בהמשך:
האובייקט הראשון כלפיו מופנית צרות העין הוא השד, כי השד הוא בעליו של כל מה שהתינוק חושק בו, ויש לו זרם אינסופי של חלב ואהבה שהוא שומר לעצמו. זה מעצים את רגשות ההתמרמרות והשנאה של התינוק ובכך מתרחשת הפרעה ביחס לאם. כשצרות-העין מופרזת, סימן שהמאפיינים הסכיזו-פרנואידיים חזקים באופן חריג.
צרות העין הראשונית ביחס לשד שונה מצורות מאוחרות יותר של צרות העין, קרי, זו שלאחר התסביך האדיפלי. צרות העין מאיצה את ההתקפות הסאדיסטיות "הרגילות" הנובעות מדחפים הרסניים. ריקון חמדני של השד, ריקון האם, הרס התינוקות שלה והכנסת ההפרשות הרעות לתוך האם – כל אלו ביטויים של קלקול האובייקט מתוך צרות עין. חסך מגביר את החמדנות ואת חרדת הרדיפה, ולאור קיומה של פנטסיה בנפשו של התינוק על קיומו של שד בלתי-נדלה המהווה את מושא תשוקתו הגדול היותר – ניתן להבין כיצד מתעוררת צרות-עין גם כשהתינוק לא מקבל מזון כפי צורכו. כשהשד מקפח אותו, התינוק תופס זאת כאילו השד רע, והוא שומר על החלב, האהבה והטיפול השייכים לשד טוב לעצמו. השנאה וצרות העין היא כלפי שד אכזרי וקמצן. השד המספק מעודד אף הוא צרות-עין – הקלות שבה זורם החלב מעודדת צרות עין כי היא נתפסת כיכולת שהתינוק לא יכול להשיג בעצמו.
צרות העין הפרימיטיבית מתחדשת בסיטואציית ההעברה. למשל, מתן פרשנות שמיטיבה את הרגשת המטופל. הפרשנות המועילה לעיתים הופכת במהרה מטרה לביקורת הרסנית, ובכך היא חדלה להיות טובה ומעשירה. הביקורת יכולה להיות כלפי עניינים משניים: למה לא אמרת קודם, למה אתה מדבר כ"כ הרבה ולא נותן לי להביע את האסוציאציות שלי, למה אתה לא מסביר יותר. המטופל למעשה נוטר למטפל טינה על ההצלחה שלו בעבודתו, ובכך שקלקל והפחית את ערך האנליטיקאי והפרשנות עם הביקורת שלו הוא אינו יכול להפנים אותו כאובייקט טוב דיו ולקבל את פרשנויותיו מתוך שכנוע מלא. מטופלים פחות צרי עין עשויים להשתכנע באופן מלא ואז להציג הכרת תודה על המתנה שהוענקה להם. צר-העין עלול גם להרגיש כמי שאינו ראוי להפיק תועלת מהאנליזה, בשל רגשות האשמה שלו על כך שהפחית בערכה של העזרה שהוענקה לו. ניתן לשאול בהקשר למאמר של רוזנפלד – עד כמה רגע זה דומה וקשור לתחושת הנרקיסיסט כשהוא מגלה את התלות שלו במטפל, כשזה פתאום נותן לו פרשנות טובה והוא מבין שהמטפל נפרד ממנו ואף הוא בעל היכולת לסייע לו ולכן עליו להסתמך עליו. הבדל אפשרי הוא שאצל הנרקיסיסט אנחנו נמצאים עוד בשלב מוקדם יותר לפיצול – הנרקיסיסט מסתמך על עצמו בלבד כשהוא enmeshed עם האחר ללא הבחנה, ולכן אין כאן עניין של חמדנות, צרות עין או קנאה. עם זאת, כשמופיעה לרגעים ההבנה של הנפרדות – החרדה עליה רוזנפלד מדבר קשורה גם בהופעת מפלצת הקנאה והכעס. (הערה צרת עין: נראה לי שרוזנפלד אומר שנרקיסיזם הוא הכחשת צרות העין הרבה כלפי האובייקט שמספק אותי מבחוץ).
אפשר לגלות ביחסי העברה את שורשי צרות העין אם מתחקים אחר הסיטואציות הרגשיות שאופייניות לשלבים המוקדמים והראשוניים. קליין מביאה דוגמאות לכך: ראשית, היא מזכירה את ההנאה הסדיסטית ששואבים מטופלים פרנואידים מזלזול בעבודת האנליטיקאי. שנית, היא מציינת את ההתקדמות האיטית בטיפול, הספקות וחוסר הוודאות ופיצול צרות-העין והעוינות. אלו מועילים רק אם בסופו של דבר יושג גיבוש אישיותי שלם. לבסוף היא מתארת הימנעות מביקורת על ידי בלבול, שמעידה על הפרעה ביחס המוקדם ביותר לשד האם, בו אין הפרדה ברורה בין אהבה ושנאה, טוב ורע, ומכאן הבלבול.
הרחבה על דוגמאות אלו: אצל המטופלים הפרנואידיים הביקורת ההרסנית מהווה הנאה סאדיסטית מהזלזול בעבודת האנליטיקאי. הביקורת המונעת מצרות-העין לעיתים גלויה ולעיתים אינה מודעת או אינה באה לידי ביטוי. במקרים כאלה, ההתקדמות האיטית באנליזה מהווה היבט של צרות-עין, כפי שמתבטא למשל בספקות וחוסר-וודאות. המטופל למעשה מפצל את החלק צר-העין והעוין ומציג בפני האנליטיקאי היבטים אחרים, בעוד החלק המוסתר משפיע באופן מהותי על מהלך האנליזה. כמובן, פיצול זה יועיל רק אם בסוף יושג גיבוש אישיותי שלם. באשר לבלבול – הוא לא רק הגנה אלא מבטא גם חוסר ודאות באשר לאנליטיקאי – האם הוא אכן דמות טובה, או שהמטופל הרס אותו ואת עזרתו בשל ביקורתו העוינת. אלו מבטאים הפרעה ביחס המוקדם ביותר לשד האם, בו מתקשה התינוק להפריד כראוי בין אהבה לשנאה ולכן בין אובייקט טוב ורע, באופן המעלה בלבול.
צרות העין וההתייחסויות הנפשיות הבאות בעקבותיה, פוגמות בקבלה וההטמעה של האובייקט הראשוני הטוב, ובכך בבנייה ההדרגתית של האובייקט הטוב בסיטואציית ההעברה.
באנליזה ניתן לעבור עיבוד של סיטואציות קודמות ולשחזר את רגשות המטופל כלפי שד האם. מעניין, שבנקודה זו קליין מוסיפה הערת שוליים (10) באשר לקשר למציאות ולאם המציאותית, מה שלרוב פחות מתאים לתיאוריה שלה באופן הסטריאוטיפי שלה. גם בהמשך היא מציינת את השינויים בהזנת ילדים שהתחוללו בתקופתה, מהזנה נוקשה בזמנים קבועים ליותר רכה ומותאמת לדרישות התינוק. מה היא מנסה להרגיע כאן? מדוע לא לייחד לכך מקום משלו בהמשך? יש אשר מתקשים להתגבר על תחושות התמרמרות מול שד שמזרים חלב מהר או לאט מדי, לא מגיע או מגיע מאוחר מדי וכו'. ויש אשר להפך, מתגברים על תחושות אלו מהר. מטופלים שנאמר להם שכתינוקות לא גילו מרמור וקושי, פיצלו את התמרמרותם, צרות עינם ושנאתם, אך בכל זאת אלה תרמו להתפתחות אישיותם. באנליזה של אלו מתברר כי המשאלה המקורית למצוא חן בעיני האם, הכמיהה להיות נאהבים והצורך להיות מוגנים מהדחפים ההרסניים, מונחים ביסוד שיתוף הפעולה שלהם.
עד כה, קליין הדגישה בעיקר את תשוקת התינוק לשד הנוכח תמיד. עם זאת, היא מדגישה כי התינוק מייחל גם להשתחרר מהדחפים ההרסניים ומחרדת הרדיפה שלו. האם נתפסת ככל יכולה אשר יכולה למנוע כל כאב ורוע ממקורות פנימיים וחיצוניים. הדבר בא לידי ביטוי באנליזה. הזנה מותאמת ככל האפשר מצד האם לא תפתור את כל בעיות התינוק, אך הזנה חרדה מדי המעניקה לתינוק מזון בכל פעם שהוא בוכה, אינו מועיל לתינוק – חרדתה מגבירה את חרדתו. היא מביאה דוגמה מצוינת של אלו שמתמרמרים על כך שלא הורשו לבכות מספיק, ובכך לא יכלו לבטא חרדה וצער – ואלו נשארו בתוכם ללא מקום לפורקן. אברהם קישר בין תסכול רב מדי ופינוק מופרז למאניה-דיפרסיה. כאן יש לה רגע-חיים-עומרי (\וויניקוטיאני): תסכול, אם איננו מופרז, ממריץ את ההסתגלות לעולם החיצוני ואת התפתחותה של תחושת המציאות. תחושת תסכול ובעקבותיה תחושת סיפוק, עשויות יחד להעניק לתינוק תחושה שבידיו יכולת התמודדות עם החרדה שלו. העדר קונפליקט שולל מהתינוק את המקום היצירתי שמאפשרות דווקא התשוקות הלא מסופקות, ובכך שולל את העשרת אישיותו וכוחו.
קליין מוסיפה מסקנות נוספות באשר לטענה שצרות עין מקלקלת את האובייקט הראשוני הטוב: ההתקפות על השד המונעות מצרות העין הן רבות וארוכות מאלו הסאדיסטיות שאינן מונעות על ידי צרות עין, באופן שמקשה על התינוק להשיב את האובייקט הטוב שאבד. צרות עין מקלקלת את היכולת להתענג על חזרת השד, עובדה המסבירה את היותה של תופעה זו כה עיקשת, היות ונוצר מעגל קסמים. ההתענגות והכרת התודה משככות דחפים הרסניים, צרות-עין וחמדנות. כך קשורות חמדנות, צרות עין וחרדת רדיפה זו בזו ומגבירות זו את זו. מעניין לחשוב זאת כפי שקליין מציעה, גם לגבי מזון או הזנה בטיפול, כדוגמת היאחזות בכל פרשנות שתקל על החרדה ולבקש להאריך את השעה הטיפולית, כדי להכניס כמה שיותר מהטוב, "דווקא" כשהמטופל מטיל ספק בערך האנליטיקאי והאנליזה. או ביטוי הפוך אך קשור לכך, הפחד מהחמדנות שדווקא תיצור רצון לסיים את הטיפול בשעה היעודה.
הבלבול והספקות לגבי האובייקט הטוב יכולים לגרום להזדהויות חמדניות ובלתי-מובחנות, בשל חוסר היכולת לסמוך על שיפוטם האישי. כלומר, לשאוב מהר ובכוח, מהפחד, ולהרגיש לא מסופק.
בניגוד לתינוק צר-העין שאינו יכול לכונן בביטחה אובייקט פנימי טוב, יחסו של ילד בעל יכולת לחוש אהבה ולהכיר תודה לאובייקט הטוב, מבוסס היטב. הוא יהיה מסוגל לשאת צרות-עין, שנאה והתמרמרויות זמניות, שכמובן מופיעות, מבלי שיגרם לו נזק מהותי. כשאלו חולפים, נרכש מחדש שוב האובייקט הטוב, ביתר שאת ותוך מיסוד אני חזק ויציב. בהתפתחות זו השד הופך לבסיס למסירות, ערכים ומטרות נעלות, וכך נעשה שימוש בחלק מהאהבה שהופנתה במקור כלפי האובייקט הראשוני.
נגזרת מרכזית של היכולת לאהוב היא תחושת הכרת-תודה (עמ' 234, אפשר לקרוא). כלומר:
התפתחות היכולת לאהוב מובילה להכרת-תודה שמובילה לביסוס מערכת היחסים עם האובייקט הטוב/ היכולת להעריך את הטוב באחרים ובעצמי.
קליין מזכירה לנו שוב שהעולם הפנימי הוא המכריע והחשוב ולא העולם החיצוני, כאשר היא מציינת את היותן של היכולות השונות, כולל היכולת לאהוב וצרות-העין, מולדים. בכל אופן, התינוק יכול להתענג בצורה מלאה רק אם יכולתו לאהוב מפותחת דיה, אז נוצר הבסיס להכרת התודה. כמו אצל פרויד – ההנקה כאבטיפוס של הסיפוק המיני, כאשר קליין מוסיפה כי זהו אבטיפוס לכל תחושת אושר עתידית, וכי הן מאפשרות תחושת אחדות עם אחר: להיות מובן באופן מלא, אף ללא מילים, באופן הנקשר לתחושת הקירבה המוקדמת אל האם בשלב-הקדם מילולי. קליין: "סיפוק מלא בהנקה פירושו שהתינוק חש כי קיבל מהאובייקט האהוב שלו מתנה ייחודית שהוא רוצה לשמור".
הכרת התודה מאפשרת קבלה והטמעה של האובייקט הראשוני האהוב, מבלי שחמדנות או צרות עין יפריעו מדי. זאת, מכיוון שהכרת התודה קשורה קשר הדוק באמון בדמויות חיוביות. האמון נגזר מהיכולת של התינוק להשקיע ליבידו באובייקט החיצוני הראשון. כך הוא יוצר אובייקט טוב, שאוהב את העצמי ומגונן עליו, ונאהב ומוגן על ידנו. נוצר "אמון בטוב של עצמנו". לעומת זאת, בהפנמה "חמדנית", היחס לאובייקט מעורער, כיוון שהאדם חש שהוא שולט בו ומתיש אותו, ולכן פוגע בו. ככל שהתינוק חש סיפוק בתדירות גבוהה יותר, תחושות ההתענגות והכרת התודה תכופות יותר, ובהתאם לכך גם המשאלה לענג את האחר. הכרת התודה במקרה כזה היא עמוקה יותר, ומאפשרת את היכולת לבצע תיקון ועידון. ההשלכה של העושר הפנימי והענקתו לאחרים, וההפנמה בחזרה, מאפשרים העשרה והעמקה של האני. כך חוזרת ומתבססת הבעלות על אובייקט פנימי מועיל, והכרת התודה יכולה להתבטא במלואה. בהקשר זה קליין קושרת בין הכרת תודה ונדיבות. העושר הפנימי הנובע מהטמעה של האובייקט הטוב מאפשר לאדם חלוקה של העושר הזה עם אחרים. אם הנדיבות אינה מוערכת, לא בהכרח תתערער יכולת הנתינה. אבל, אם תחושת העושר הפנימי והכוח אינה מבוססת, לאחר הנדיבות עולה צורך מוגזם בהערכה והכרת תודה, אשר בעקבותיהן עולות גם חרדות רדיפה, שכן האדם חש מרושש ושדוד.
קליין מזכירה שצרות-עין נמנית כאחת מ"שבעת החטאים", אם לא החמורה ביניהם. זאת, כיוון שהיא מקלקלת את מקור החיים ואת האובייקט הטוב. כל חטא פוגע בערך מסויים בעוד שצרות עין היא כנגד "כל הטוב". הריסת האובייקט הראשוני פוגמת באמון של האדם ביכולתו לאהוב ולהיות טוב. בהקשר זה היא מצביעה על קיומם של ביטויי הכרת תודה המתעוררים מתוך רגשות אשמה, ופחות מן היכולת לאהוב.
כאשר האובייקט הראשון לא התבסס דיו, והאדם מתקשה לשמר תחושה של הכרת תודה כלפיו, הסיכון להתפוררות ושינויים באופי האדם עולה. זאת כיוון שעם התגברות חרדת הרדיפה, הם מאבדים לחלוטין את האובייקט הטוב ותחליפיו - אנשים או ערכים. נוצרת נסיגה אל מנגנוני פיצול מוקדמים וקיימת התפרקות. עם זאת, לא בהכרח יהיה לכך ביטוי של "מחלה" גלויה. יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, כהשתוקקות לכוח או מעמד, ואף הצורך לפייס רודפים בכל מחיר. צרות העין תמיד קשורה לתחושות צרות העין הראשוניות, ובכל מחזקות את הרגשות דאז ואת הדכדוך והאשמה.
III - האני המוקדם, וההבדל בין אובייקט טוב לאובייקט שעבר אידיאליזציה
האני המוקדם קיים כבר בלידה, במצב גולמי וחסר-לכידות. קליין מקבילה בין האני המוקדם הזה לבין החלק הלא מודע של האני אצל פרויד. פרויד טען שהלא מודע אינו מכיל דבר אשר יכול להעניק תוכן כלשהו לרעיון איון החיים. קליין מתנגדת לכך, ולפיה איום האיון הפנימי מידי יצר המוות הוא החרדה הקדומה ביותר, והאני הוא שמסיט את האיום הזה החוצה. האני עושה זאת בשירות יצר החיים, וייתכן שמופעל על ידו. אצל פרויד פעילות זו נחשבה להגנה של האורגניזם, וקליין כאמור משייכת אותו לאני. מתוך הצורך להתמודד עם המאבק בין יצר החיים ויצר המוות נובעות פעילויות ראשוניות נוספות. אחת מהן היא גיבוש הדרגתי שמקורו ביצר החיים ובא לידי ביטוי ביכולת לאהוב.
האני נוטה לפצל עצמו ואת האובייקטים כדי להגן מפני החרדה הקדומה, כאמצעי לשימור האני. חלוקת השד, למשל, לטוב ורע, מבטאת את הקונפליקט המולד בין אהבה ושנאה והחרדות הנובעות מכך. כך האני גם שולח מעליו את הדחפים ההרסניים וחרדות הרדיפה הפנימיות. זוהי אחת ההגנות הפעילות בעמדה הסכיזו-פרנואידית, במהלך 3-4 החודשים הראשונים של החיים. החרדה היא פרנואידית, וההגנות מפניה כמו גם המנגנונים המופעלים הם בעיקרם סכיזואידים. הדבר נכון גם ביחס לחייו הרגשיים של התינוק במהלך התקופה שבה שלטת העמדה הדכאונית. הפיצול הינו תנאי מוקדם ליציבותו היחסית של התינוק הצעיר: שימור האובייקט הטוב והגברת בטחונו. חלוקה ראשונית זו בין האובייקט הטוב לרע תלויה ביכולת לאהוב ובקיומו של אני חזק יחסית. היכולת לאהוב מניעה למעשה גם את הנטייה לגיבוש, וגם את הפיצול הראשוני. זה נשמע פרדוקסלי, אך מאחר והגיבוש מתבסס על אובייקט טוב מושרש היטב היוצר את גרעין האני, הרי שמידה מסוימת של פיצול חיונית לצורך גיבוש, כדי שהאובייקט הטוב ישתמר ומאוחר יותר האני יתמזג על שני היבטיו. צרות עין מופרזת מפריעה לפיצול הראשוני, לא מאפשרת את כינון האובייקט הטוב, ופוגמת בביסוס היסודות לאישיות בוגרת מפותחת ומגובשת. זאת, כיוון שההבחנה המאוחרת בין טוב לרע הופרעה. קליין מקשרת זאת לסכיזופרניה, וטוענת שהפרעה זו בהתפתחות נגרמת מצרות עין מופרזת הנובעת משכיחות גבוהה של מנגנונים סכיזו-פרנואידים בשלבים המוקדמים.
האבחנה בין אובייקט טוב לאובייקט שעבר אידיאליזציה: חשוב לציין כי הפרדה מוחלטת בין אובייקט שעבר אידיאליזציה ואובייקט טוב לא קיימת, אולם פיצול קיצוני פירושו הפרדה בין אובייקט אידיאלי לאובייקט רע במיוחד, מעבר להפרדה בין האובייקט הטוב לרע. הפרדה כזו קשורה לעוצמה גבוהה של צרות עין, דחפים הרסניים וחרדת הרדיפה. גם כאן קליין נשענת על תפיסה דטרמיניסטית, ומקשרת בין אידיאליזציה לתחושה מולדת כי קיים שד טוב מאוד, אשר בעקבותיה התינוק עורג לאובייקט הטוב. במקרה זה, האידיאליזציה מתפקדת בעיקר כהגנה מפני רגשות אלה. אידיאליזציה היא תוצאה של חרדת רדיפה והגנה מפניה. השד האידיאלי הוא תמונת מראה של השד הטורף. אובייקט האידיאליזציה מלוכד פחות מהאובייקט הטוב, מאחר שהוא נובע מחרדת רדיפה ופחות מהיכולת לאהוב. כשהאובייקט הטוב מושרש היטב, הפיצול מאפשר את גיבוש האני ומיזוג האובייקט. כך אהבה מרככת במידה מסוימת את השנאה וניתן לעבד את העמדה הדיכאונית. תינוקות בעלי יכולת עצומה לאהוב חשים פחות צורך באידיאליזציה מאלה שנשלטים על ידי דחפים הרסניים וחרדת רדיפה. הזדהות עם אובייקט טוב ושלם מעניקה לאני כוח ומאפשרת לו לשמר את זהותו, ואת התחושה שיש בו טוב שמקורו בעצמו. לעומת זאת, כאשר קיים שיבוש והאני חלש, מתרחשת מידה מופרזת של הזדהות השלכתית, בה מושלכים חלקים מפוצלים של העצמי לתוך אובייקט. מתרחשות יותר הזדהויות חסרות הבחנה עם אובייקטים שונים, ונוצר בלבול בין העצמי לאובייקט, שמחליף לבסוף את העצמי.
כאשר קיים שימוש באידיאליזציה כהתמודדות עם הקושי להחזיק באובייקט טוב, האידיאליזציה היא רופפת, משום שצרות העין כלפי האובייקט הטוב נידונה להיות מופנית גם כלפי חלקו האידיאלי. ההזדהות עם אובייקטים נוספים והאידיאליזציה שלהם אינן יציבות וחסרות אבחנה לעיתים קרובות. חמדנות לוקחת חלק חשוב בכך, כיוון שהצורך להפיק תמיד את הטוב ביותר מפריע ליכולת לברור ולהבחין. האידיאליזציה קשורה גם בהחלפות אובייקט בתדירות גבוהה, שכן האידיאליזציה נוטה לקרוס לאחר שהאובייקט אינו עומד בציפיות ממנו. זאת לעומת מצב תקין בו ניתן לשמור על האהבה לאובייקט על אף מגרעותיו. כך האידיאלי הופך רודף, זהו הקשר בין רדיפה ואידיאליזציה, ומושלכות לתוכו צרות העין והביקורתיות. תהליכים דומים פעילים גם בעולם הפנימי. כתוצאה מכך, ניתן לצפות לחוסר יציבות במערכות יחסים. ספקות ביחס לאובייקט הטוב קיימים גם ביחסי אם-ילד יציבים, גם בשל חרדתו החוזרת ונשנית שחמדנותו ודחפיו ההרסניים יגברו עליו. חרדות אלו גורמים למצבים דכאוניים. בכל שלב בחיים האמונה והאמון יכולים להתערער תחת מתח החרדה, אך העוצמה והמשך של מצבי הספק, הדכדוך והרדיפה, הם שקובעים אם האני יהיה מסוגל לגבש מחדש את עצמו ולהחזיר את האובייקטים הטובים למקומם. אמונה ותקווה בקיומו של הטוב עוזרות להתמודד עם מצוקות קשות ומנטרלות תחושות רדיפה בצורה יעילה.
IV – צרות עין, אשמה והתסביך האדיפלי
אחת התוצאות של צרות-עין מופרזת היא הופעה מוקדמת של אשמה. כשהאני עדיין לא מסוגל לשאת אותה, היא נחווית כרדיפה, והאובייקט המעורר אותה הופך לרודף. במקרה זה, אין יכולת לעבד את החוויה הדיכאונית ואת חרדת הרדיפה, שכן הן מעורבבות זו בזו. עלולה אף להופיע התפרקות, הגורמת לכישלון עיבוד העמדה הדיכאונית. אני מגובש וחזק יותר, שמופיע בעמדה הדיכאונית, מסוגל לשאת את כאב האשמה ולפתח הגנות בהתאם, ובעיקר את הנטייה לעשות תיקון. ניתן לראות זאת בקליניקה כשהאנליטיקאי הופך, בהופעת האשמה, לרודף ומואשם באמתלות שונות. כלומר, ישנה השלכה על האנליטיקאי והכחשה כל יכולה.
רק אקדים ואציין כי המאמר הזה מעציב מאוד, מכביד ומדכא. לא רק בגלל שאורכו 60 עמודים. הנושא, צרות עין, הוא נושא מבאס מאוד. ההתבוננות פנימה וההכרה בצרות העין שבתוכי, וכל הדברים שהיא הובילה אותי אליהם, מעמיסה מאוד ומייאשת מאוד. קל יותר להתעלם מצרות העין, לברוח ממנה, ולא משנה כמה זה לא אפשרי. יותר נוח לטשטש את כל הדקויות ולהתייחס להכל כרע בלי לראות את האופן בו הטוב כרוך ברע הזה. קשה להתמודד איתה כי היא כמו חור שחור ששואב כל אור, מרעיל כל תקווה. צרות עין היא התגובה השלילית לדבר חיובי, ההתמרמרות וחוסר היכולת לחוות סיפוק, חוסר היכולת לקבל עזרה, הרצון להרוס את מה שיש לאחר כדי שלא יהיה לו יותר מלי, ההתמרמרות על זה שמי שנותן לי משהו טוב מחזיק בטוב שאין לי, הכעס על היעדר צרות העין של האדם האחר, על הבריאות הנפשית של מי שאינו מריר. צרות העין אינה מאפשרת לקבל עזרה, להרגיש סיפוק, לחוש שלמות, לשמוח עבור מישהו אחר, לתקן עוול שעשיתי כלפי מישהו שאני אוהב, או אפילו ליהנות מהטוב שבי. אז זה די מבאס.
חוצמזה יש פה הרבה התייחסויות מאוד קונקרטיות לאיברי מין והפרשות, ולא קל להבין את המשמעות היותר מופשטת שלהן, אבל תנסו.
הסיכום של טל מדהים ביותר:
המאמר מבוסס על כך שהתהליך החשוב ביותר בעמדה הסכיזופרנואידית הוא הפנמה של האובייקט הטוב. תהליך זה יכול להיות מושג – או לא. אם צרות העין רבה מדי, ההפנמה של האובייקט הטוב תיכשל, כיוון שתהליך ההפנמה הופך לבלתי אפשרי. אם האובייקט הראשוני הטוב מופנם, קורים דברים טובים: נוצר גרעין של האני, שהוא מלכד, מוביל לכוחות, מרגיע חרדה, מאפשר ויסות וכו'. זוהי גם הגנה – כשתוקפים אותי, האובייקט הטוב קיים בתוכי, יציב, ואני מוצא בו מקלט מפני התוקפנות החיצונית (בדמיון). הפנמת האובייקט הטוב היא הבסיס ליחסי האהבה, והיא מושתתת על נטייה מולדת לאהבה. כשהאובייקט הטוב מופנם אני קושר איתו יחסים של אהבה. על סמך מערכת יחסים זו נקבעים מידת האמון, הביטחון, היכולת לתת ולקבל, להכיר תודה וכו' בהמשך החיים.
קליין עוסקת בצרות-עין (envy) כיוון שסוג זה של יחס נפשי משפיע על היחס המוקדם מכולם, היחס לאם, ומכאן כוחו הרב בערעור רגשות אהבה והכרת-תודה. צרות עין היא ביטוי אוראלי-סאדיסטי ואנאלי-סאדיסטי של דחפים הרסניים, והבסיס שלה מולד. בואו נחשוב רגע על המושג אוראלי-סאדיסטי ואנאלי-סאדיסטי. האם הכוונה לכך שצרות העין כוללת הפקת הנאה מבליעת ונשיכה של האחר, ומהשלכת צואה עליו כדי לאיינו, או שמירה על הצואה אצל התינוק כדי למנוע מהאחר חיים?
קליין עוברת להשוות את דבריה לכתבי קארל אברהם. מה שאולי חשוב לענייננו:
· לפי קליין, צרות העין היא תכונה אוראלית, כשבניגוד לאברהם, צרות העין קיימת מלכתחילה והיא מולדת.
· עוצמת הדחפים האוראליים היא מולדת, והיא קשורה להתפתחות מאניה-דיפרסיה.
· קיים דגש בחשיבות הדחפים ההרסניים.
חלק I – ובו קליין מדגישה את חשיבות היחסים עם האובייקט הראשוני, מתארת את החרדה הקיימת בבסיס יחסים אלו, ומבדילה בין צרות-עין, קנאה וחמדנות ומקשרת ביניהם
קליין לוקחת אותנו לחייו הרגשיים המוקדמים ביותר של התינוק. בתחילה היא מחפשת צידוק למסקנותיה באשר לשנות החיים הראשונה. הערה: קליין נסמכת כאן על פרויד: פרויד, דרך חקירת מבוגרים בהווה, חשף את התסביך האדיפלי, פרט את מהלכו ואף מיקם אותו על ציר הזמן – כלומר "הסיק לאחור". שתי אמירות של פרויד: הראשונה, שחקירת העבר, הילדות והלא-מודע של המטופל הוא תנאי להבנת אישיותו הבוגרת. השנייה, היא שחלקה המודע של הנפש מתפתח מהלא-מודע. מאחר ותצפיות ילדים איששו את ממצאי פרויד, קליין מאמינה שתצפיות יוכלו לאשש את מסקנותיה שלה באשר לילדות המוקדמת. היא מביאה ציטוט של פרויד באשר לפסיכואנליזה, בה מתבצעת עבודת שחזור הדומה לחפירה ארכיאולוגית. לדבריה, האנליזה מפלסת את דרכה מבגרות לינקות ובחזרה לבגרות דרך שלבי ביניים, שוב ושוב בהתאם לסיטואציית ההעברה השלטת באותה עת.
בעמ' 244 קליין חוזרת להדגשתה את חשיבות ההפנמה של האובייקט הראשוני של התינוק בדמות השד והאם, לצורך התפתחות תקינה. הקשר הנ"ל נקבע גם על ידי גורמים מולדים. היא מתייחסת לדחפים האוראליים, השולטים בחווית התינוק את השד כמקור הזנה ובכך כמקור החיים, כך באופן אינסטינקטיבי. יכולת זו להטעין אנרגיות חיים מספיקות בשד או בתחליף הסמלי שלו, הבקבוק, הן שמאפשרות לקירבה אל השד והאם לספק מחדש את האחדות הטרום-לידתית עם האם ובכך לאפשר תחושת הביטחון. בכך הופכת האם לאובייקט אהוב. השד הטוב מוכנס לתינוק והופך לחלק מהאני, והתינוק, שהיה תחילה בתוך האם, מכיל אותה כעת בתוכו. (הערה שלי: תחשבו על החוויה הטבורית, ברחם, כשדרך הבטן יש צינור שאתה יכול לאכול דרכו ולעשות צרכים דרכו, והכל אחד, והבטן מתמלאת בחיים ומתרוקנת ממועקה מבלי שצריך לעשות שום דבר ומבלי שיש חוויה בכלל של ההתמלאות והריקון כפעולה, זה יותר כמו לנשום, כמו שהלב דופק).
לאחר מכן, קליין נוגעת ביסודות החרדה: הכמיהה לחזור למצב הטרום-לידתי היא ביטוי של הדחף לאידיאליזציה, אשר נוצר בין היתר בשל חרדת הרדיפה החזקה שמעוררת הלידה. בחוויה לא נעימה זו של העובר, נראה כי כבר מופיע הגרעין ליחס הכפול לאם שעתיד להופיע בפיצול, בין השד הטוב והשד הרע. גם נסיבות חיצוניות משפיעות על היחס הראשוני לשד: לידה קשה, למשל, יוצרת הפרעה בהסתגלות לעולם החיצוני והיחס לשד מתחיל מעמדת נחיתות עצומה. דמיינו תינוק שחבל הטבור נכרך סביב צווארו, והוא חש בקושי לנשום עד שמשוחרר- כמה חוסר אונים יכול להיות ברגע כזה, כשהתינוק לא מבין עדיין איך העולם מתנהל ובמיוחד כשלרגעים היה ללא אימו, עד שלאחר "תיקון המצב" הוא מוחזק על ידה ויכול להירגע מחזרתו אל חיקה. במצב כזה התינוק אינו יכול לשאוב סיפוק ממקורות חדשים, ובכך אינו מסוגל להפנים במידה מספקת אובייקט ראשוני טוב. הוא נותר תלוי וצמוד לאם. גם אלמנטים הקשורים בטיפול האמהי ואיכות ההזנה שלה משפיעים על יכולת התינוק להתענג על החלב ולהפנים את השד הטוב. בכל מקרה, מרכיב כלשהו של תסכול בהכרח חודר ליחס של התינוק כלפי השד, כיוון שהאחדות הטרום-לידתית לעולם לא תחזור. החרדה מהווה גם בסיס לכמיהה של התינוק לקבל הוכחה תמידית לאהבתה של האם, כפי שמתבטא ברצונו המתמיד לשד. כלומר, החיפוש אחר השד אינו רק חיפוש אחר מזון או מונע ע"י תשוקות ליבידינליות.
והנה כאן כבר קיים המאבק בין יצרי החיים והמוות ואיום איון העצמי והאובייקט ע"י דחפים הרסניים. התינוק משתוקק שהשד/ האם יסלקו את הדחפים ההרסניים ואת הכאב שנגרם מחרדת הרדיפה. תחלופה בין תחושות התמרמרות וחוויות של אושר מגבירים את העימות המולד בין אהבה לשנאה, יצרי החיים והמוות, ומולידים את תחושת קיומם של שד טוב ושד רע. חיי הרגש הנ"ל מתאפיינים באובדן אובייקט טוב – והשגה מחודשת שלו, כי בעצם אין שד אחד שמהווה את שני התפקידים באופן אינטגרטיבי. האובייקט הטוב הראשוני – שד האם – יוצר את גרעין האני ותורם לצמיחתו. תחושת ההפנמה היא ממשית: הבליעה של השד ושל החלב המוענק לו. השד הטוב אינו רק אובייקט פיסי, אלא הוא אבטיפוס של טוב אמהי, סבלנות בלתי נדלית, נדיבות ויצירתיות. פנטסיות אלה מהווים עבור התינוק בסיס לתקווה, אמון ואמונה בטוב. כאן חוזרת קליין לנושא צרות העין, וטוענת כי צרות העין גורמת לקשייו של התינוק בבניית האובייקט הטוב, מאחר והוא חש שהשד שומר לעצמו את הסיפוק ושולל אותו מהתינוק.
קליין עוצרת כדי להבחין בין צרות עין, קנאה וחמדנות (עמ' 246).
חשוב לשים לב – חמדנות, צרות עין, קנאה – כולן מתעוררות ביחס לאובייקט הטוב. אלו יחסי שנאה כלפי האובייקט הטוב – דחפים הרסניים מולו.
· צרות עין: "תחושת כעס על כך שפלוני מחזיק בדבר-מה נחשק ומהנה, והדחף צר-העין הוא הרצון לקחת את הדבר מידיו או לקלקל אותו". היחס: בין הסובייקט לאדם אחד, והוא מבוסס על מערכת היחסים הבלעדית המוקדמת עם האם. התהליך השולט: השלכה. בתחילה ישנה הרסנות פנימית, וההשלכה שלה מפחיתה את האיום הפנימי. בשלב השני האובייקט נעשה רודפני, ואז בשלב השלישי מובן שהאובייקט הטוב נעשה רודפני, כך שאין יותר אובייקט טוב.
· קנאה: מתבססת על צרות-העין, אך מורכבת מיחס לשני אנשים לפחות. בעיקרה, הסובייקט חש כי מגיעה לו (בד"כ אהבה) אך זו נלקחה (או עשויה להילקח ממנו) על ידי יריב. בתפיסה היומיומית של "קנאה", גבר או אשה חשים ששללו מהם את האדם האהוב עליהם. זהו מנגנון גבוה ומתקדם יותר מצרות עין וחמדנות, כי בקנאה הקנאה מפוזרת על פני כמה אובייקטים, ונסמך על תפיסה שלמה של אובייקטים. לכן, היא מופיעה יותר בעמדה הדיכאונית. כמו כן, האובייקט הטוב הוא לא המוקד להרסנות והתוקפנות, אלא האובייקט השלישי, וכך הוא ממשיך להתקיים. דוגמה: במקרה הקיצוני, אני רוצח את המאהב של אשתי. באופן "נורמלי" יותר, אני כועס גם על המאהב וגם על האשה = פיזור של התוקפנות, ולא רק כלפי המאהב.
· חמדנות: השתוקקות חסרת-סבלנות שאינה יודע שובע, החורגת מצרכי הסובייקט ויכולתו של האובייקט להעניק. באופן לא מודע, היא שואפת לרוקן את השד עד כלות. כמו בצרות העין, הסובייקט לא מסופק. אך הפעם, בשל התחושה כי לא קיבלתי מספיק או שהשד התקמצן ולא נתן לי. קיימת כאן הפנמה הרסנית של משהו לא באמת טוב, לא מספק - בניגוד להשלכה בצרות-העין - וחטיפה של כל הטוב. בחמדנות בולעים את השד הטוב.
צרות עין וחמדנות קשורות זו בזה. אך לעומת החמדנות, צרות העין לא רק מבקשת לשדוד את השד, אלא גם מחדירה את הרוע אליו, את ההפרשות הרעות וחלקי העצמי הרעים במטרה לקלקל אותו. במובן העמוק ביותר – הרס היצירתיות של האם. זהו היבט הרסני של ההזדהות ההשלכתית.
קליין מביאה הגדרות ממילונים. החשוב: לא ניתן לספק אדם צר-עין, כי צרות העין צומחת מבפנים ולכן תמיד תמצא מטרה שבה תוכל להיאחז. צרות-עין היא תמיד תשוקה שפלה. לעומת זאת, קנאה יכולה להיות אצילית או שפלה, בהתאם לאובייקט. אצילית כשהיא תחרות המחריפה בשל פחד או שפלה כשהיא חמדנות המתעוררת בשל פחד. קיים אף שוני ביחס התרבותי לקנאה לעומת היחס לצרות עין. למשל הקלה בצרפת על רצח "יריב" שבוצע בשל רגשות קנאה. זאת כיוון שבקנאה ה"אצילית" האהבה ל"טוב" קיימת והאובייקט האהוב לא ניזוק ולא התקלקל. קליין מביאה את אותלו כדוגמה לקנאה "שפלה", בה הקנאה קשורה לחמדנות ותוצאתה הרס האובייקט האהוב. כך נשזרים זה בזה קנאה, חמדנות וצרות-עין.
חלק II צרות העין הראשונית והשפעתה בהמשך:
האובייקט הראשון כלפיו מופנית צרות העין הוא השד, כי השד הוא בעליו של כל מה שהתינוק חושק בו, ויש לו זרם אינסופי של חלב ואהבה שהוא שומר לעצמו. זה מעצים את רגשות ההתמרמרות והשנאה של התינוק ובכך מתרחשת הפרעה ביחס לאם. כשצרות-העין מופרזת, סימן שהמאפיינים הסכיזו-פרנואידיים חזקים באופן חריג.
צרות העין הראשונית ביחס לשד שונה מצורות מאוחרות יותר של צרות העין, קרי, זו שלאחר התסביך האדיפלי. צרות העין מאיצה את ההתקפות הסאדיסטיות "הרגילות" הנובעות מדחפים הרסניים. ריקון חמדני של השד, ריקון האם, הרס התינוקות שלה והכנסת ההפרשות הרעות לתוך האם – כל אלו ביטויים של קלקול האובייקט מתוך צרות עין. חסך מגביר את החמדנות ואת חרדת הרדיפה, ולאור קיומה של פנטסיה בנפשו של התינוק על קיומו של שד בלתי-נדלה המהווה את מושא תשוקתו הגדול היותר – ניתן להבין כיצד מתעוררת צרות-עין גם כשהתינוק לא מקבל מזון כפי צורכו. כשהשד מקפח אותו, התינוק תופס זאת כאילו השד רע, והוא שומר על החלב, האהבה והטיפול השייכים לשד טוב לעצמו. השנאה וצרות העין היא כלפי שד אכזרי וקמצן. השד המספק מעודד אף הוא צרות-עין – הקלות שבה זורם החלב מעודדת צרות עין כי היא נתפסת כיכולת שהתינוק לא יכול להשיג בעצמו.
צרות העין הפרימיטיבית מתחדשת בסיטואציית ההעברה. למשל, מתן פרשנות שמיטיבה את הרגשת המטופל. הפרשנות המועילה לעיתים הופכת במהרה מטרה לביקורת הרסנית, ובכך היא חדלה להיות טובה ומעשירה. הביקורת יכולה להיות כלפי עניינים משניים: למה לא אמרת קודם, למה אתה מדבר כ"כ הרבה ולא נותן לי להביע את האסוציאציות שלי, למה אתה לא מסביר יותר. המטופל למעשה נוטר למטפל טינה על ההצלחה שלו בעבודתו, ובכך שקלקל והפחית את ערך האנליטיקאי והפרשנות עם הביקורת שלו הוא אינו יכול להפנים אותו כאובייקט טוב דיו ולקבל את פרשנויותיו מתוך שכנוע מלא. מטופלים פחות צרי עין עשויים להשתכנע באופן מלא ואז להציג הכרת תודה על המתנה שהוענקה להם. צר-העין עלול גם להרגיש כמי שאינו ראוי להפיק תועלת מהאנליזה, בשל רגשות האשמה שלו על כך שהפחית בערכה של העזרה שהוענקה לו. ניתן לשאול בהקשר למאמר של רוזנפלד – עד כמה רגע זה דומה וקשור לתחושת הנרקיסיסט כשהוא מגלה את התלות שלו במטפל, כשזה פתאום נותן לו פרשנות טובה והוא מבין שהמטפל נפרד ממנו ואף הוא בעל היכולת לסייע לו ולכן עליו להסתמך עליו. הבדל אפשרי הוא שאצל הנרקיסיסט אנחנו נמצאים עוד בשלב מוקדם יותר לפיצול – הנרקיסיסט מסתמך על עצמו בלבד כשהוא enmeshed עם האחר ללא הבחנה, ולכן אין כאן עניין של חמדנות, צרות עין או קנאה. עם זאת, כשמופיעה לרגעים ההבנה של הנפרדות – החרדה עליה רוזנפלד מדבר קשורה גם בהופעת מפלצת הקנאה והכעס. (הערה צרת עין: נראה לי שרוזנפלד אומר שנרקיסיזם הוא הכחשת צרות העין הרבה כלפי האובייקט שמספק אותי מבחוץ).
אפשר לגלות ביחסי העברה את שורשי צרות העין אם מתחקים אחר הסיטואציות הרגשיות שאופייניות לשלבים המוקדמים והראשוניים. קליין מביאה דוגמאות לכך: ראשית, היא מזכירה את ההנאה הסדיסטית ששואבים מטופלים פרנואידים מזלזול בעבודת האנליטיקאי. שנית, היא מציינת את ההתקדמות האיטית בטיפול, הספקות וחוסר הוודאות ופיצול צרות-העין והעוינות. אלו מועילים רק אם בסופו של דבר יושג גיבוש אישיותי שלם. לבסוף היא מתארת הימנעות מביקורת על ידי בלבול, שמעידה על הפרעה ביחס המוקדם ביותר לשד האם, בו אין הפרדה ברורה בין אהבה ושנאה, טוב ורע, ומכאן הבלבול.
הרחבה על דוגמאות אלו: אצל המטופלים הפרנואידיים הביקורת ההרסנית מהווה הנאה סאדיסטית מהזלזול בעבודת האנליטיקאי. הביקורת המונעת מצרות-העין לעיתים גלויה ולעיתים אינה מודעת או אינה באה לידי ביטוי. במקרים כאלה, ההתקדמות האיטית באנליזה מהווה היבט של צרות-עין, כפי שמתבטא למשל בספקות וחוסר-וודאות. המטופל למעשה מפצל את החלק צר-העין והעוין ומציג בפני האנליטיקאי היבטים אחרים, בעוד החלק המוסתר משפיע באופן מהותי על מהלך האנליזה. כמובן, פיצול זה יועיל רק אם בסוף יושג גיבוש אישיותי שלם. באשר לבלבול – הוא לא רק הגנה אלא מבטא גם חוסר ודאות באשר לאנליטיקאי – האם הוא אכן דמות טובה, או שהמטופל הרס אותו ואת עזרתו בשל ביקורתו העוינת. אלו מבטאים הפרעה ביחס המוקדם ביותר לשד האם, בו מתקשה התינוק להפריד כראוי בין אהבה לשנאה ולכן בין אובייקט טוב ורע, באופן המעלה בלבול.
צרות העין וההתייחסויות הנפשיות הבאות בעקבותיה, פוגמות בקבלה וההטמעה של האובייקט הראשוני הטוב, ובכך בבנייה ההדרגתית של האובייקט הטוב בסיטואציית ההעברה.
באנליזה ניתן לעבור עיבוד של סיטואציות קודמות ולשחזר את רגשות המטופל כלפי שד האם. מעניין, שבנקודה זו קליין מוסיפה הערת שוליים (10) באשר לקשר למציאות ולאם המציאותית, מה שלרוב פחות מתאים לתיאוריה שלה באופן הסטריאוטיפי שלה. גם בהמשך היא מציינת את השינויים בהזנת ילדים שהתחוללו בתקופתה, מהזנה נוקשה בזמנים קבועים ליותר רכה ומותאמת לדרישות התינוק. מה היא מנסה להרגיע כאן? מדוע לא לייחד לכך מקום משלו בהמשך? יש אשר מתקשים להתגבר על תחושות התמרמרות מול שד שמזרים חלב מהר או לאט מדי, לא מגיע או מגיע מאוחר מדי וכו'. ויש אשר להפך, מתגברים על תחושות אלו מהר. מטופלים שנאמר להם שכתינוקות לא גילו מרמור וקושי, פיצלו את התמרמרותם, צרות עינם ושנאתם, אך בכל זאת אלה תרמו להתפתחות אישיותם. באנליזה של אלו מתברר כי המשאלה המקורית למצוא חן בעיני האם, הכמיהה להיות נאהבים והצורך להיות מוגנים מהדחפים ההרסניים, מונחים ביסוד שיתוף הפעולה שלהם.
עד כה, קליין הדגישה בעיקר את תשוקת התינוק לשד הנוכח תמיד. עם זאת, היא מדגישה כי התינוק מייחל גם להשתחרר מהדחפים ההרסניים ומחרדת הרדיפה שלו. האם נתפסת ככל יכולה אשר יכולה למנוע כל כאב ורוע ממקורות פנימיים וחיצוניים. הדבר בא לידי ביטוי באנליזה. הזנה מותאמת ככל האפשר מצד האם לא תפתור את כל בעיות התינוק, אך הזנה חרדה מדי המעניקה לתינוק מזון בכל פעם שהוא בוכה, אינו מועיל לתינוק – חרדתה מגבירה את חרדתו. היא מביאה דוגמה מצוינת של אלו שמתמרמרים על כך שלא הורשו לבכות מספיק, ובכך לא יכלו לבטא חרדה וצער – ואלו נשארו בתוכם ללא מקום לפורקן. אברהם קישר בין תסכול רב מדי ופינוק מופרז למאניה-דיפרסיה. כאן יש לה רגע-חיים-עומרי (\וויניקוטיאני): תסכול, אם איננו מופרז, ממריץ את ההסתגלות לעולם החיצוני ואת התפתחותה של תחושת המציאות. תחושת תסכול ובעקבותיה תחושת סיפוק, עשויות יחד להעניק לתינוק תחושה שבידיו יכולת התמודדות עם החרדה שלו. העדר קונפליקט שולל מהתינוק את המקום היצירתי שמאפשרות דווקא התשוקות הלא מסופקות, ובכך שולל את העשרת אישיותו וכוחו.
קליין מוסיפה מסקנות נוספות באשר לטענה שצרות עין מקלקלת את האובייקט הראשוני הטוב: ההתקפות על השד המונעות מצרות העין הן רבות וארוכות מאלו הסאדיסטיות שאינן מונעות על ידי צרות עין, באופן שמקשה על התינוק להשיב את האובייקט הטוב שאבד. צרות עין מקלקלת את היכולת להתענג על חזרת השד, עובדה המסבירה את היותה של תופעה זו כה עיקשת, היות ונוצר מעגל קסמים. ההתענגות והכרת התודה משככות דחפים הרסניים, צרות-עין וחמדנות. כך קשורות חמדנות, צרות עין וחרדת רדיפה זו בזו ומגבירות זו את זו. מעניין לחשוב זאת כפי שקליין מציעה, גם לגבי מזון או הזנה בטיפול, כדוגמת היאחזות בכל פרשנות שתקל על החרדה ולבקש להאריך את השעה הטיפולית, כדי להכניס כמה שיותר מהטוב, "דווקא" כשהמטופל מטיל ספק בערך האנליטיקאי והאנליזה. או ביטוי הפוך אך קשור לכך, הפחד מהחמדנות שדווקא תיצור רצון לסיים את הטיפול בשעה היעודה.
הבלבול והספקות לגבי האובייקט הטוב יכולים לגרום להזדהויות חמדניות ובלתי-מובחנות, בשל חוסר היכולת לסמוך על שיפוטם האישי. כלומר, לשאוב מהר ובכוח, מהפחד, ולהרגיש לא מסופק.
בניגוד לתינוק צר-העין שאינו יכול לכונן בביטחה אובייקט פנימי טוב, יחסו של ילד בעל יכולת לחוש אהבה ולהכיר תודה לאובייקט הטוב, מבוסס היטב. הוא יהיה מסוגל לשאת צרות-עין, שנאה והתמרמרויות זמניות, שכמובן מופיעות, מבלי שיגרם לו נזק מהותי. כשאלו חולפים, נרכש מחדש שוב האובייקט הטוב, ביתר שאת ותוך מיסוד אני חזק ויציב. בהתפתחות זו השד הופך לבסיס למסירות, ערכים ומטרות נעלות, וכך נעשה שימוש בחלק מהאהבה שהופנתה במקור כלפי האובייקט הראשוני.
נגזרת מרכזית של היכולת לאהוב היא תחושת הכרת-תודה (עמ' 234, אפשר לקרוא). כלומר:
התפתחות היכולת לאהוב מובילה להכרת-תודה שמובילה לביסוס מערכת היחסים עם האובייקט הטוב/ היכולת להעריך את הטוב באחרים ובעצמי.
קליין מזכירה לנו שוב שהעולם הפנימי הוא המכריע והחשוב ולא העולם החיצוני, כאשר היא מציינת את היותן של היכולות השונות, כולל היכולת לאהוב וצרות-העין, מולדים. בכל אופן, התינוק יכול להתענג בצורה מלאה רק אם יכולתו לאהוב מפותחת דיה, אז נוצר הבסיס להכרת התודה. כמו אצל פרויד – ההנקה כאבטיפוס של הסיפוק המיני, כאשר קליין מוסיפה כי זהו אבטיפוס לכל תחושת אושר עתידית, וכי הן מאפשרות תחושת אחדות עם אחר: להיות מובן באופן מלא, אף ללא מילים, באופן הנקשר לתחושת הקירבה המוקדמת אל האם בשלב-הקדם מילולי. קליין: "סיפוק מלא בהנקה פירושו שהתינוק חש כי קיבל מהאובייקט האהוב שלו מתנה ייחודית שהוא רוצה לשמור".
הכרת התודה מאפשרת קבלה והטמעה של האובייקט הראשוני האהוב, מבלי שחמדנות או צרות עין יפריעו מדי. זאת, מכיוון שהכרת התודה קשורה קשר הדוק באמון בדמויות חיוביות. האמון נגזר מהיכולת של התינוק להשקיע ליבידו באובייקט החיצוני הראשון. כך הוא יוצר אובייקט טוב, שאוהב את העצמי ומגונן עליו, ונאהב ומוגן על ידנו. נוצר "אמון בטוב של עצמנו". לעומת זאת, בהפנמה "חמדנית", היחס לאובייקט מעורער, כיוון שהאדם חש שהוא שולט בו ומתיש אותו, ולכן פוגע בו. ככל שהתינוק חש סיפוק בתדירות גבוהה יותר, תחושות ההתענגות והכרת התודה תכופות יותר, ובהתאם לכך גם המשאלה לענג את האחר. הכרת התודה במקרה כזה היא עמוקה יותר, ומאפשרת את היכולת לבצע תיקון ועידון. ההשלכה של העושר הפנימי והענקתו לאחרים, וההפנמה בחזרה, מאפשרים העשרה והעמקה של האני. כך חוזרת ומתבססת הבעלות על אובייקט פנימי מועיל, והכרת התודה יכולה להתבטא במלואה. בהקשר זה קליין קושרת בין הכרת תודה ונדיבות. העושר הפנימי הנובע מהטמעה של האובייקט הטוב מאפשר לאדם חלוקה של העושר הזה עם אחרים. אם הנדיבות אינה מוערכת, לא בהכרח תתערער יכולת הנתינה. אבל, אם תחושת העושר הפנימי והכוח אינה מבוססת, לאחר הנדיבות עולה צורך מוגזם בהערכה והכרת תודה, אשר בעקבותיהן עולות גם חרדות רדיפה, שכן האדם חש מרושש ושדוד.
קליין מזכירה שצרות-עין נמנית כאחת מ"שבעת החטאים", אם לא החמורה ביניהם. זאת, כיוון שהיא מקלקלת את מקור החיים ואת האובייקט הטוב. כל חטא פוגע בערך מסויים בעוד שצרות עין היא כנגד "כל הטוב". הריסת האובייקט הראשוני פוגמת באמון של האדם ביכולתו לאהוב ולהיות טוב. בהקשר זה היא מצביעה על קיומם של ביטויי הכרת תודה המתעוררים מתוך רגשות אשמה, ופחות מן היכולת לאהוב.
כאשר האובייקט הראשון לא התבסס דיו, והאדם מתקשה לשמר תחושה של הכרת תודה כלפיו, הסיכון להתפוררות ושינויים באופי האדם עולה. זאת כיוון שעם התגברות חרדת הרדיפה, הם מאבדים לחלוטין את האובייקט הטוב ותחליפיו - אנשים או ערכים. נוצרת נסיגה אל מנגנוני פיצול מוקדמים וקיימת התפרקות. עם זאת, לא בהכרח יהיה לכך ביטוי של "מחלה" גלויה. יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, כהשתוקקות לכוח או מעמד, ואף הצורך לפייס רודפים בכל מחיר. צרות העין תמיד קשורה לתחושות צרות העין הראשוניות, ובכל מחזקות את הרגשות דאז ואת הדכדוך והאשמה.
III - האני המוקדם, וההבדל בין אובייקט טוב לאובייקט שעבר אידיאליזציה
האני המוקדם קיים כבר בלידה, במצב גולמי וחסר-לכידות. קליין מקבילה בין האני המוקדם הזה לבין החלק הלא מודע של האני אצל פרויד. פרויד טען שהלא מודע אינו מכיל דבר אשר יכול להעניק תוכן כלשהו לרעיון איון החיים. קליין מתנגדת לכך, ולפיה איום האיון הפנימי מידי יצר המוות הוא החרדה הקדומה ביותר, והאני הוא שמסיט את האיום הזה החוצה. האני עושה זאת בשירות יצר החיים, וייתכן שמופעל על ידו. אצל פרויד פעילות זו נחשבה להגנה של האורגניזם, וקליין כאמור משייכת אותו לאני. מתוך הצורך להתמודד עם המאבק בין יצר החיים ויצר המוות נובעות פעילויות ראשוניות נוספות. אחת מהן היא גיבוש הדרגתי שמקורו ביצר החיים ובא לידי ביטוי ביכולת לאהוב.
האני נוטה לפצל עצמו ואת האובייקטים כדי להגן מפני החרדה הקדומה, כאמצעי לשימור האני. חלוקת השד, למשל, לטוב ורע, מבטאת את הקונפליקט המולד בין אהבה ושנאה והחרדות הנובעות מכך. כך האני גם שולח מעליו את הדחפים ההרסניים וחרדות הרדיפה הפנימיות. זוהי אחת ההגנות הפעילות בעמדה הסכיזו-פרנואידית, במהלך 3-4 החודשים הראשונים של החיים. החרדה היא פרנואידית, וההגנות מפניה כמו גם המנגנונים המופעלים הם בעיקרם סכיזואידים. הדבר נכון גם ביחס לחייו הרגשיים של התינוק במהלך התקופה שבה שלטת העמדה הדכאונית. הפיצול הינו תנאי מוקדם ליציבותו היחסית של התינוק הצעיר: שימור האובייקט הטוב והגברת בטחונו. חלוקה ראשונית זו בין האובייקט הטוב לרע תלויה ביכולת לאהוב ובקיומו של אני חזק יחסית. היכולת לאהוב מניעה למעשה גם את הנטייה לגיבוש, וגם את הפיצול הראשוני. זה נשמע פרדוקסלי, אך מאחר והגיבוש מתבסס על אובייקט טוב מושרש היטב היוצר את גרעין האני, הרי שמידה מסוימת של פיצול חיונית לצורך גיבוש, כדי שהאובייקט הטוב ישתמר ומאוחר יותר האני יתמזג על שני היבטיו. צרות עין מופרזת מפריעה לפיצול הראשוני, לא מאפשרת את כינון האובייקט הטוב, ופוגמת בביסוס היסודות לאישיות בוגרת מפותחת ומגובשת. זאת, כיוון שההבחנה המאוחרת בין טוב לרע הופרעה. קליין מקשרת זאת לסכיזופרניה, וטוענת שהפרעה זו בהתפתחות נגרמת מצרות עין מופרזת הנובעת משכיחות גבוהה של מנגנונים סכיזו-פרנואידים בשלבים המוקדמים.
האבחנה בין אובייקט טוב לאובייקט שעבר אידיאליזציה: חשוב לציין כי הפרדה מוחלטת בין אובייקט שעבר אידיאליזציה ואובייקט טוב לא קיימת, אולם פיצול קיצוני פירושו הפרדה בין אובייקט אידיאלי לאובייקט רע במיוחד, מעבר להפרדה בין האובייקט הטוב לרע. הפרדה כזו קשורה לעוצמה גבוהה של צרות עין, דחפים הרסניים וחרדת הרדיפה. גם כאן קליין נשענת על תפיסה דטרמיניסטית, ומקשרת בין אידיאליזציה לתחושה מולדת כי קיים שד טוב מאוד, אשר בעקבותיה התינוק עורג לאובייקט הטוב. במקרה זה, האידיאליזציה מתפקדת בעיקר כהגנה מפני רגשות אלה. אידיאליזציה היא תוצאה של חרדת רדיפה והגנה מפניה. השד האידיאלי הוא תמונת מראה של השד הטורף. אובייקט האידיאליזציה מלוכד פחות מהאובייקט הטוב, מאחר שהוא נובע מחרדת רדיפה ופחות מהיכולת לאהוב. כשהאובייקט הטוב מושרש היטב, הפיצול מאפשר את גיבוש האני ומיזוג האובייקט. כך אהבה מרככת במידה מסוימת את השנאה וניתן לעבד את העמדה הדיכאונית. תינוקות בעלי יכולת עצומה לאהוב חשים פחות צורך באידיאליזציה מאלה שנשלטים על ידי דחפים הרסניים וחרדת רדיפה. הזדהות עם אובייקט טוב ושלם מעניקה לאני כוח ומאפשרת לו לשמר את זהותו, ואת התחושה שיש בו טוב שמקורו בעצמו. לעומת זאת, כאשר קיים שיבוש והאני חלש, מתרחשת מידה מופרזת של הזדהות השלכתית, בה מושלכים חלקים מפוצלים של העצמי לתוך אובייקט. מתרחשות יותר הזדהויות חסרות הבחנה עם אובייקטים שונים, ונוצר בלבול בין העצמי לאובייקט, שמחליף לבסוף את העצמי.
כאשר קיים שימוש באידיאליזציה כהתמודדות עם הקושי להחזיק באובייקט טוב, האידיאליזציה היא רופפת, משום שצרות העין כלפי האובייקט הטוב נידונה להיות מופנית גם כלפי חלקו האידיאלי. ההזדהות עם אובייקטים נוספים והאידיאליזציה שלהם אינן יציבות וחסרות אבחנה לעיתים קרובות. חמדנות לוקחת חלק חשוב בכך, כיוון שהצורך להפיק תמיד את הטוב ביותר מפריע ליכולת לברור ולהבחין. האידיאליזציה קשורה גם בהחלפות אובייקט בתדירות גבוהה, שכן האידיאליזציה נוטה לקרוס לאחר שהאובייקט אינו עומד בציפיות ממנו. זאת לעומת מצב תקין בו ניתן לשמור על האהבה לאובייקט על אף מגרעותיו. כך האידיאלי הופך רודף, זהו הקשר בין רדיפה ואידיאליזציה, ומושלכות לתוכו צרות העין והביקורתיות. תהליכים דומים פעילים גם בעולם הפנימי. כתוצאה מכך, ניתן לצפות לחוסר יציבות במערכות יחסים. ספקות ביחס לאובייקט הטוב קיימים גם ביחסי אם-ילד יציבים, גם בשל חרדתו החוזרת ונשנית שחמדנותו ודחפיו ההרסניים יגברו עליו. חרדות אלו גורמים למצבים דכאוניים. בכל שלב בחיים האמונה והאמון יכולים להתערער תחת מתח החרדה, אך העוצמה והמשך של מצבי הספק, הדכדוך והרדיפה, הם שקובעים אם האני יהיה מסוגל לגבש מחדש את עצמו ולהחזיר את האובייקטים הטובים למקומם. אמונה ותקווה בקיומו של הטוב עוזרות להתמודד עם מצוקות קשות ומנטרלות תחושות רדיפה בצורה יעילה.
IV – צרות עין, אשמה והתסביך האדיפלי
אחת התוצאות של צרות-עין מופרזת היא הופעה מוקדמת של אשמה. כשהאני עדיין לא מסוגל לשאת אותה, היא נחווית כרדיפה, והאובייקט המעורר אותה הופך לרודף. במקרה זה, אין יכולת לעבד את החוויה הדיכאונית ואת חרדת הרדיפה, שכן הן מעורבבות זו בזו. עלולה אף להופיע התפרקות, הגורמת לכישלון עיבוד העמדה הדיכאונית. אני מגובש וחזק יותר, שמופיע בעמדה הדיכאונית, מסוגל לשאת את כאב האשמה ולפתח הגנות בהתאם, ובעיקר את הנטייה לעשות תיקון. ניתן לראות זאת בקליניקה כשהאנליטיקאי הופך, בהופעת האשמה, לרודף ומואשם באמתלות שונות. כלומר, ישנה השלכה על האנליטיקאי והכחשה כל יכולה.
הערה: ניתן לשים לב לכך שפיצול הוא מרגיע, לא להיות במגע עם חלקים מעוררי חרדה, לעומת התפוררות או התפרקות, שהיא קריסה של השליטה העצמית. עם זאת זה הכל עניין של מידה – כי פיצול רב מדי מוביל לפירוק. כנ"ל לגבי אינטגרציה והתלכדות. אינטגרציה היא גם מעוררת חרדה – כי אני חוזר להיות במגע עם משהו שגרם לי לחרדה, ולכן הכניסה לשלב הדיכאוני היא לא נעימה. התלכדות היא ההפך מהתפרקות – וזו חוויה נעימה, של התייצבות, רכישה מחדש של כוחות. מחזירים את המגע של החלקים השונים של העצמי.
אחד המקורות לרגש האשמה קשור בתחושתנו שהתקפותינו צרות-העין קלקלו את הטוב שבשד המניק. כאשר האובייקט הראשוני יציב, צרות-העין הינה זמנית והסיכון לאובייקט הטוב קטן.
לפי קליין, תחושות ותשוקות גניטליות קיימות מהלידה, לדוגמה זקפה אצל תינוקות. כאשר צרות העין מופרזת, הסיפוק האוראלי אינו הולם, ואז הנטיות הגניטליות מתעוררות מוקדם מדי ומפריעות לנטיות האוראליות. קליין מקשרת זאת גם לנטיות סכיזופרניות. גם כאן מוצג בלבול, כאן של טשטוש הדחפים והפנטסיות האוראליים, האנאליים והגניטליים. החפיפה הנורמלית בין המקורות השונים של הליבידו והתוקפנות מתערערת, ומונעת את האפשרות לחוות במידה מספקת את עליונותה של כל אחת בשלב ההתפתחות המתאים לה. כתוצאה מכך, חיי המין והעידונים בשלב מאוחר יותר נפגעת. למעשה, כאשר ישנה הפרעה לעליונות האוראלית מועברים לגניטליות החשדות והאכזבות הכרוכים בעונג האוראלי הפגום. הסיפוק הגניטלי מתערער, דבר הגורם לאוננות אובססיבית והפקרות מינית עקב הכנסת אלמנטים כפייתיים לתשוקות הגניטליות (העונג המיני אמור לאפשר לאדם חיבור יצירתי עם האדם האחר, אך כאשר ישנה בריחה מהשד אל הפין, המין נעשה מתוך רעב, ומהווה דרך "הזנה" בשל חוסר סיפוק). תחושות מיניות חודרות לכל הפעילויות, תהליכי החשיבה ותחומי העניין. כל זאת, עקב חסרונה של ההתענגות הראשונית. בריחה לגניטליות עשויה להיות גם הגנה מפני שנאה ופגיעה באובייקט הראשון, כלפיו מכוונים רגשות דו-ערכיים.
בעמדה הדיכאונית, התינוק מבין שהרוע של האובייקט נובע במידה רבה מהתוקפנות שלו עצמו ומההשלכה הנובעת מכך. בשל כך, מתעוררים כאב נפשי ואשמה עצומים, לצד הקלה ותקווה אשר מקלות על האיחוד המחודש של שני היבטיו של האובייקט והעצמי. התקווה מבוססת על הידיעה הלא מודעת שהאובייקט, הפנימי והחיצוני, אינו רע כפי שנחווה כתוצאה מהפיצול. שיכוך השנאה באמצעות האהבה משפר את האובייקט בנפשו של התינוק. הוא לא נהרס, והסכנה שייהרס פוחתת. האובייקט הפנימי מאמץ עמדה של ריסון ושימור עצמי, ולכוחו המתעצם חשיבות במסגרת תפקידו בסופר-אגו. חשוב לציין, שעיבוד העמדה הדיכאונית לא שולל ביטוי זמני של התופעות, דיכאון וחוסר אמון בעצמי ובאובייקט עלולים להופיע. עלולה להיווצר נסיגה להגנות המאניות, קרי הקשחת הרגשות והכחשת הדיכאון. היכולת להיחלץ מכך ולזכות בביטחון פנימי היא המדד לאישיות מפותחת היטב.
קיים קשר ישיר בין צרות-העין כלפי שד האם להתפתחות הקנאה. התינוק מקנא באב המואשם בגניבת השד והאם עצמה. היריבות עם האב מסמנת את השלבים המוקדמים של התסביך האדיפלי, המתעורר בד"כ במקביל לעמדה הדיכאונית. כאשר היחסים הראשוניים עם האם מופרעים מוקדם מדי, היריבות עם האב מתחילה בטרם עת. האב בפנטסיה הופך לפולש עוין בתוך האם או השד. הפנטסיה עזה במיוחד אם התינוק לא נהנה מסיפוק מענג דיו מצד האם, ולא מפנים בביטחון את האובייקט הטוב הראשון. הדבר תלוי בחלקו, כמובן, בעוצמת צרות-העין. במהלך העמדה הדיכאונית התינוק מגבש בהדרגה את תחושות האהבה והשנאה שלו, ממזג את הטוב והרע באם וחווה מצבי אבל הכרוכים בתחושות אשמה. הבנת העולם החיצוני גדלה, והוא מבין שאינו יכול לשמור את האם לעצמו כרכוש בלעדי. התחושות כלפי האובייקט האבוד משפיעים על יכולתו להיעזר ביחסו לאובייקט השני, האב, או לאחרים, כדי להתמודד עם הצער. יחס מבוסס היטב – החשש מאיבוד האם לא כה חזק, והיכולת להתחלק בה עם אחרים גדולה יותר. אז ניתן לאהוב את היריבים, ועיבוד העמדה הדיכאונית משביע רצון. התווספות אובייקטים חדשים אותם ניתן לאהוב מעבר לאם, ופיצויים אחרים שהאני שואב מהעולם החיצוני, משככים במידה מסוימת את הקנאה ותחושת ההתמרמרות, המלווה בשנאה ומשאלות מוות. כשהמנגנונים הסכיזו-פרנואידים חזקים, הקנאה וצרות העין לא שוככות.
דמות ההורה המשולב: בשלב המוקדם ביותר של התסביך האדיפלי, האם מכילה את פין האב או האב מכיל את האם. התפתחות התסביך האדיפלי מושפעת במידה רבה מעוצמת צרות-העין (בנוסף לעוצמת הקנאה האדיפלית), שקובעת את מידת כוחה של דמות ההורה המשולב על יכולתו להבחין בין ההורים ולבסס יחסים טובים עם כל אחד מהם. החשד שההורים מספקים זה את זה תמיד מבחינה מינית מחזק את הפנטסיה, שהם גם משולבים זה בזה תמיד. גם כאן נכנס אלמנט הבלבול: אנשים חולים מאד אינם יכולים להפריד את היחס לאב ומהיחס לאם.
כאשר צרות העין אינה מופרזת, הקנאה הופכת אמצעי לעיבוד הסיטואציה האדיפלית. הרגשות העוינים מכוונים כלפי היריבים במקום כלפי האובייקט הראשוני, וכך מתפצלת הקנאה לכמה מוקדים. בהמשך, ככל שהיחסים יתפתחו, יתעוררו תחושות אהבה והם הופכים מקור חדש של סיפוק. כמו כן, המעבר מתשוקות אוראליות לגניטליות (בזמן הנכון) מפחית מחשיבותה של האם כזו שמעניקה עונג אוראלי. בקנאה האדיפלית הטיפוסית, הילד מסיט משנאתו כלפי האב, על שהאם שייכת לו. התשוקות הגניטליות של הבת כלפי האב מאפשרות לה למצוא אובייקט אהבה אחר. כך הקנאה מחליפה את צרות העין במידה מסוימת, והאם הופכת ליריב העיקרי. הילדה רוצה לתפוס את מקום האם מול האב, וההזדהות עימה בתפקיד זה מאפשרת טווח רחב יותר של עידונים. עיבוד צרות העין באמצעות הקנאה הוא גם הגנה חשובה מפני אותה צרות-עין. קל יותר להשלים עם הקנאה, שמעוררת פחות אשמה, מצרות העין הראשונית שהורסת את האובייקט הטוב התחילי. דוגמה מהקליניקה: מטופל שקנא בגבר אחר לגביו חשד שקליין קרובה אליו, ואז חש שקליין משעממת, בחייה הפרטיים ובאנליזה. הוא הבין בעצמו כי זו הגנה, והבין שהפחית מערכה של קליין כתוצאה מצרות-עין.
גם שאפתנות מעוררת תחושת צרות-עין. בשאפתנות יש לעיתים קשר ליריבות ותחרות אדיפלית, אך כאשר היא מופרזת שורשיה נעוצים בצרות-העין כלפי האובייקט הראשוני. חוסר מימוש של שאיפות נובע לעיתים מהקונפליקט בין הדחף לתיקון אובייקט שנפגע מצרות עין הרסנית, להתעוררות של צרות העין מחדש.
קליין משתמשת בקישור של פרויד בין קנאת פין לדחפים תוקפניים, להסברת צרות-העין. כשהקנאה ומשאלות הסירוס חזקות, עולה רצון להרוס את הפין = האובייקט כלפיו חשים צרות-עין. חוסר היכולת לזכות בפין בא לידי ביטוי בטיפול, שכן לאור התגלית שהפנטזיה להשיג את הפין לא תמומש, המטופלת תחוש שהאנליזה חסרת תועלת. קליין מתרכזת במקור האוראלי של קנאת הפין. תחת התשוקות האוראליות הפין שקול לשד, ומכאן קנאת הפין מקורה בצרות העין של האשה כלפי שד אמה. כלומר, שורשי קנאת הפין נעוצים ביחס המוקדם ביותר לאם, בצרות העין ביחס לשדיים וברגשות ההרסניים ביחס אליהם. כשצרות העין מועברת בעוצמה אל פין האב, שתי אפשרויות עולות: או שהנטייה ההומוסקסואלית עשויה להתחזק, או שהאשה תפנה עורף לשד ותפנה אל הפין כתגובת בריחה מהחרדות והקונפליקטים שביחס האוראלי. כשהמניע העיקרי לבריחה זו הוא צרות העין והשנאה כלפי האם, כמובן שאין יחסים יציבים ואוהבים עם האובייקט השני, הכל מבוצע במהרה. במקביל, עולה יריבות אדיפלית מופרזת עם האם, אשר גם היא נובעת בעיקרה מצרות העין כלפי האם שמחזיקה בפין האב, ולאו דווקא מאהבת האב. מסיבה זו, כל הצלחה בבגרות עם גברים היא בבחינת ניצחון על אשה אחרת. החמות גם סובלת מזה.. מצד שני, לאחר הכיבוש האשה עלולה לאבד מיד עניין. "היה לך שד נפלא שלא יכולתי לקבל משום שמנעת אותו ממני, ואני עדיין רוצה לשדוד אותו ממך. לכן אני לוקחת ממך את הפין האהוב עליך".
כשהשנאה וצרות העין כלפי האם חלשות יותר, גם אם תהיה הפניית עורף לשד, האידיאליזציה של האובייקט השני, פין האב והאב עצמו, מוצלחת יותר. האידיאליזציה נובעת בעיקר מחיפוש אחר אובייקט טוב, חיפוש שעשוי שוב להיכשל, אבל אם האהבה לאב שולטת בסיטואציית הקנאה, החיפוש לא בהכרח יכשל, כי אז עדיין יכול להיות שילוב בין שנאת האם ואהבת האב. במקרה שכזה, יכולים להתפתח רגשי ידידות כלפי נשים אחרות, כל עוד אלו אינו מייצגות תחליף אם. הצורך למצוא אובייקט טוב במקום האובייקט אליו הופנה עורף עשוי להביא לידידות עם נשים והומוסקסואליות, ולכן יחסי אובייקט טובים של אנשים מסוג זה עשויים לתעתע. צרות העין הסמויה כלפי האובייקט הראשוני מורחקת, אך נותרת פעילה ועשויה להפריע לכל מערכת יחסים.
כאן עוברת קליין לדון בגברים – צרות העין כלפי השד משפיעה גם על הגברים. כשהיא חזקה, ופוגמת בסיפוק האוראלי, מועברות השנאה והחרדות אל הנרתיק. אלה יכולים לפגוע ביחס הגניטלי לנשים, והתוצאות כוללות אין-אונות, צורך כפייתי בסיפוק גניטלי, הפקרות מינית והומוסקסואליות (ויתר מרעין בישין אנאכרוניסטים). אחד המקורות לתחושת האשמה הכרוכה בהומוסקסואליות לפי קליין היא הפניית העורך לאם מתוך שנאה, במהלך של בגידה באם על ידי הפיכת האב והפין שלו לבעלי ברית. למהלך שכזה עשויות להיות השלכות בשלב האדיפלי ובבגרות, כדוגמת ידידות בעייתית עם גברים, גם אם אינה הומוסקסואלית באופן גלוי. עם זאת, תחושות האשמה עשויות דווקא לדרבן את הבריחה ממנה, ואת הנטיות ההומוסקסואליות.
צרות עין מופרזת מופנית כלפי כל התכונות הנשיות האחרות, ובמיוחד כלפי היכולת של האשה ללדת. בהתפתחות מוצלחת, הגבר מפצה עצמו על התשוקות הנשיות הלא ממומשות דרך יחסו הטוב לאשתו/ אהובתו, ודרך היותו אבי ילדיה. ההזדהות עם בנו מפצה במובנים מסוימים על צרות עין ותסכולים מוקדמים. היותו היוצר של הילד מבטלת את צרות העין המוקדמת בנשיות האם.
בשני המינים צרות העין מעוררת את התשוקה לנשל את המין השני מתכונותיו, ולנכס או לקלקל את התכונות של ההורה מאותו מין. לכן, בשני המינים, גם אם ההתפתחות שונה, קנאה ויריבות פרנואידית בסיטואציה האדיפלית הישרה והמהופכת מבוססת על צרות עין מופרזת באובייקט הראשוני.
בעמ' 268, קליין כותבת על יצירתיות: השד הטוב מייצג את יצר החיים ונחווה גם כביטויה הראשון של היצירתיות. התינוק חש שהיחס הזה לא רק מאפשר לו סיפוק, אלא אף מחייה אותו, מאחר ותחושת הרעב היא כמו סכנת חיים. שימור ההזדהות עם האובייקט המופנם הטוב והמחייה עשוי להתבטא בכך שאדם יחשוק ביוקרה, עושר וכוח שהשיגו אחרים, אך מעל לכל המטרה האמיתית היא יצירתיות, והיא כוח מניע לכך. היכולת להעניק חיים ולשמר אותם היא היכולת החשובה ביותר, ולכן היצירתיות מעוררת צרות עין יותר מכל יכולת אחרת. צרות העין מקלקלת את היצירתיות. היא מפריעה לתהליך היצירה. קלקול המקור הראשוני של הטוב מביא לתקיפה של כל התינוקות שהאם מכילה, והאובייקט הטוב הופך עוין, ביקורתי וצר-עין. הסופר אגו הופך רודף תחת השלכה של צרות עין, ומפריע לתהליכי חשיבה וכל פעילות יצרנית, ולבסוף גם יצירתיות. מעניינת ההתייחסות לביקורת הרסנית, "נשכנית" ו"קטלנית", אפשר באמת לחשוב כיצד ביקורת בעולם האמנות יכולה לקטול והרוס. זאת, בניגוד לביקורת בונה שמטרתה לעזור ולקדם. זו, לפעמים נובעת מהזדהות עמוקה עם האדם היצירתי, או לעיתים מיחס הורי. הביטחון ביצירתיות של האדם עצמו מבטל לעיתים קרובות את צרות העין. אהבתי את הערה 33 בדבר ה"אבל" והפיכת הטוב על ראשו בהתאם לצרכי המלעיז המקניט.
אחד הגורמים לצרות העין – העדרה היחסי באחרים. מושא צרות העין נתפס כמי שמחזיק בדבר בעל ערך, באובייקט הטוב. יסורי צרות העין נחסכים מאדם שיכול להנות ללא טינה מיצירות ואושרם של אחרים, והוא חש שלווה ושפיות. היעדר צרות העין מהווה הבסיס למשאבים פנימיים ויכולת עמידות בפני אסונות וכאב נפשי. קיימת יכולת להכרת תודה על החוויות המענגות בעבר והנאה לגבי מה שההווה יכול להעניק. אצל מבוגרים, מתאפשרת ההסתגלות לכך שאין כיצד להשיב את הנעורים, והיכולת לשאוב הנאה מחיי הצעירים. זאת, בניגוד לחוויית חיים מחדש מתוך רכושנות יתר. הדבר תלוי, כאמור בחוויית הינקות בה יכל התינוק ליהנות מהשד מבלי לחוש צר עין מדי כלפי האם והשד. האושר שנחווה בינקות והאהבה לאובייקט הטוב שמעשירה את האישיות הם המונחים ביסוד היכולת להתענג והיכולת לעידון, ובאים לידי ביטוי גם בזקנה. היחס המוקדם והטוב לאם מסוגל למתן לאורך כל החיים תחושות שנאה וחרדה. תינוק שביסס היטב את האובייקט הטוב יוכל גם למצוא פיצוי על אובדן וחסך בחייו הבוגרים. אצל צר-עין, צרות העין רק הולכת ומתרחבת.
עוד סרטון:
כמה נקודות של רוי שייפר במאמרו "ביקור מחודש במאמרה של מלני קליין "'צרות־עין והכרת תודה'":
· בעוד פרויד ממקם את קנאת הפין בתוך הבדלי המגדר בין הבן לבת, מתארת קליין את צרות־העין כנתון קיומי אצל כל בני האדם. מאמרה של קליין משחרר את צרות־העין גם מהעולם הליבידינלי של פרויד וכן מן המשולש האדיפלי. עוד מתייחסת קליין לקשר בין צרות־עין לתגובה הטיפולית השלילית (Negative Therapeutic Reaction) ורואה בה אחת הסיבות לתגובה זאת.
· בדיון בקאונטר־טראנספרנס כותב שייפר על צרות־העין של המטפל הגורמת לו להיות ספקן בקשר לטוב של המטופל וליכולותיו. אחת הסכנות מפניהן מזהיר שייפר היא כאשר צרות־העין של המטופל פוגשת את הספקות של המטפל כלפי הטוב שלו עצמו וגורמת לו לפקפק בו ומאיימת להרסו. כינון מחדש של הטוב בעזרת אנליזה או הדרכה הכרחי לצורך המשך התהליך הטיפולי. היכולת לכונן מחדש את הטוב תלויה ע"פ קליין בהתפתחות של המטפל ביחס לעמדה הדכאנית.
ועכשיו סיכומו הנפלא של כפיר לחלק השני של המאמר:
והפירוש: ההתמרמרות של המטופלת על הפגישות שהפסידה נכרכה בהזנות הבלתי מספקות ובאומללות שלה בינקות. שתי העוגיות מתוך השלוש ייצגו את השד שחשה שנגזל ממנה פעמיים, כשהפסידה שתי פגישות אנליטיות. מספר העוגיות היה שתים או שלוש כי לא הייתה בטוחה שתגיע ביום השלישי. המטופלת מזדהה עם קליין בכך שעוקבת אחרי התנהגות האישה בחלום וגם לוקחת עוגיות. ויש פה השלכה של החמדנות של המטופלת על קליין. קליין הולכת עם העוגיות, וכך נמנע הטיפול במטופלת. קליין אוכלת בעצמה את העוגיות, וכך היא כמו שד שמזין את עצמו וכך יש צרות עין ביחס אליה. התור שאליה התבקשה המטופלת להצטרף מייצג את היריבים של המטופלת שמועדפים על פניה ונהנים מחלבה– המטופלים האחרים של קליין. פרשנות הטיפול כרמה לשמחה והכרת תודה. המטופלת אמרה שזכתה כעת בהזנה מספקת לחלוטין. היא חשבה כעת שהנקתה הייתה טובה יותר מכפי שדמיינה. חשה תקווה רבה יותר ביחס לעתיד. הטופלת הכירה בצרות העין ביחס לקליין, וכך יכולה הייתה לחוש הנאה והכרת תודה רבה יותר כתוצאה מהשעה הטיפולית. היה צריך לחזור ולעבד את המצב הזה בהעברה החיובית והשלילית עד שהושגה תוצאה יציבה יותר. המטופלת יכולה עכשיו הייתה לאחד את הפיצול של חלקי האנליטיקאית, וכך לשמור על הטוב ולהכיר תודה.
דוגמה 2 – דוגמה נפלאה. אפשר לקרוא, החל מעמוד 274 בראש העמוד ועד 276 בסוף העמוד. ציטוט ה'.
מדובר במטופלת עם מאפיינים דיכאוניים. באופן לא מודע, המטופלת הייתה צרת עין ביחס לאנליטיקאית ולאימה. זה עלה דרך חלומות, בהם המטופלת מוצלחת ונמצאת מעל המטפלת, קליין, שמגולמת כפרה. ההכרה בדוולואציה הזאת ובחלקים הקשים בה שהושלכו על המטפלת ואימה הייתה קשה למטופלת, והביאה אותה לדיכאון. אולם, העיבוד של הדיכאון הזה, הוציא אותה ממצב זה והשיב אליה את החלקים הדחפיים הללו שהיו מנותקים ממנה עד כה.
דוגמה 3 –
מטופלת שנטרלה את צרות העין ביחס לאחותה על ידי אידיאליזציה שלה ונטרלה את צרות העין ביחס לאימה על ידי תחושות עזות של אהבה והערכה של טוב ליבה. דרך חלום בו המטופלת מחזיקה מישהי שלא תיפול מהרכבת, שייצגה את אחותה ואימה, ודרך האסוציאציות לקנאה ביחס לאחות, הובן שהמטופלת חשה צרות בין ביחס לאחותה ולאימה, ושצרות עין זאת הייתה מפוצלת. הרעיון הוא שהמטופלת רצתה להשיב אליה, ולשמור את החלק המופרע הזה בה, וכאשר הכירה בו הצטמצם הפיצול שלה. זה מבטא מסקנות של חוקרים שגם אצל מטופלים נורמלים יש שאריות של רגשות ומנגנונים פרנואידיים וסכיזואידיים שמפוצלים מחלקים אחרים של העצמי. בהערת שוליים אומרת קליין שפשר החלומות של פרויד מראה שחלק משארית זאת של הטירוף בא לידי ביטוי בחלומות, ולפיכך זה החלומות מגנים על שפיותו של האדם. מתקשר לכך שהחלומות מעבירים רכיבי בטה – טירוף – לרכיבי אלפה – משהו בריא יותר.
דוגמה 4 –
דוגמה למטופל שאמנם הכיר בדחפיו ההרסניים, אך לא הכיר בצרות עין ועוינות ביחס ליצירתיות של האנליטיקאית ואימו. החלום עזר להבין את התשוקות המוקדמות שלו להחזיק בכל תכונותיה הנשיות של אימו. הוא חלם חלום שבו הוא דג דג שהופך לתינוק שמושם בסל כביסה. התינוק היה האנליטיקאית שאליה הוא ביטא תוקפנות, וגנב את הספר שלה שהיה ירוק כמו בגדו של התינוק. וכמו כן, בכך ביטא את המשאלות שלו להיות אישה, כמו אמא שלו, ולהביא ילדים לעולם. הוא רצה בעצם לגזול את ילדיה של אימו ממנה. ההכרה בחלקיו התוקפניים האלה הפילה אותו לדיכאון. לאחר שעובד הדיכאון, ראה עצמו בדרך אחר, בדרך שכוללת הבנה עצמית גדולה יותר. המטופל מתאר חלום נוסף בו יש ילד מופרע שאביו לוקח אותו יחד עם המטופל ברכב, אך לוקח אותו למקום רחוק מדיי, והמטופל ששומר על חוש הכיוון יוצא בשלב מסוים מהאוטו וחוזר חזרה, כשעובר ליד בניין שמזכיר את האנליטיקאית ובו לא רוצה לגור. הסתבר שהילד המופרע זה המטופל, ואביו זה אביו והאנליטיקאית, שלקחה אותו עמוק מדיי בטיפול. קליין מפרשת פה משיכה הומוסקסואלית של המטופל ביחס לאביו, אותה השליך על אביו כאילו האחרון הוא זה שרצה לקחת אותו רחוק מדיי. קליין מזהה פה אשמה, ומסבירה זאת כאשמה שנובעת מהתקפות צרות עין על האם שלקחה אותו רחוק מדיי – ולכן עוברת דוולואציה, או נראית כמו בניין בו לא רוצה לגור - הפניית עורף לה ומשיכה לאב. על ידי האנליזה, פחתה צרות העין של המטופל ביחס לאימו וגברה היכולת שלו להתענג ולהכיר תודה.
דוגמה 5 –
מטופל שהיה בעל נטייה דיכאונית שלוותה בצורך כפייתי בתיקון. שאפתנותו, יריבותו וצרות עינו עברו אנליזה בהדרגה. לקח כמה שנים עד שיכול היה לחוות באופן מלא את צרות העין שלו כלפי השד והיצירתיות שלו, שפוצלו היטב.
המטופל חלם שמעשן את המאמרים של האנליטיקאית. קיבל פירוש שכך רוצה להרוס אותה, ושמדובר בהתקפה עליה. הוא לא יכול היה לקבל את זה והכחיש את זה. קליין עדיין חושבת שבכך נסללה הדרך לממצאים שבהם דחפים הרסניים וצרות עין הפכו ברורים יותר. ציטוט ו' – עמוד 281.
המטופל הזה בסופו של דבר הכיר בצרות העין שלו. זאת, בעקבות פרשנות של קליין לחלום נוסף ודומה שלו שבו הוא נדחף קדימה על ידי משהו מברזל שנהרס. המשהו מברזל היה האנליטיקאית שחש כי הרס וחש אשמה ביחס לכך, אז זה היה גם משהו טוב – שדוחף קדימה. בעקבות ההכרה בכך תקף אותו הלם, ובעקבותיו דיכאון ותחושת חוסר ערך. קליין אומרת שהלם זה חשוב באיחוי הפיצולים ובגיבוש העצמי.
חלק 6:
- חרדה היא אחד המוקדים של השיטה הקלייניאנית. אל מול חרדות קיימות הגנות. תפקידו העיקרי של האני הוא להתמודד עם חרדה. בגלל שיש את יצר המוות מתחילת החיים, יש את האני מתחילת החיים. יכולתו של האני לשאת חרדה היא מולדת. אם האני לא יכול לשאת את החרדה, הוא עושה שימוש בחרדות מוקדמות יותר או שימוש יתר בהגנות המתאימות לאותו שלב. חרדת הרדיפה אם כך יכולה להיות חזקה כל כך עד שתקשה על עיבוד העמדה הדיכאונית. אצל פסיכוטים החרדה כל כך בלתי חדירה, עד שבמשך זמן מה לא ניתן לטפל בה באנליזה.
- ההגנות מפני צרות העין:
- כאשר אדם נמצא בעמדה הסיכו-פרנואידית, ההגנות מפני צרות עין לא יעילות, כי התקפות על האובייקט גוררות רדיפה שגוררת התקפות מחדש, וקשה להפסיק את מעגל הקסמים הזה.
- כאשר יש יחס כלשהו לאובייקט הטוב, זה אומר שהעמדה הדיכאונית עובדה בחלקה ואז ההגנות טובות יותר, כי יש משאלה לחוס על האובייקט הטוב בגלל האשמה הדיכאונית וכך להגביל את צרות העין.
- כאשר המטופל צר עין – הוא בעל עמדה שלילית ביחס למטפל, ומתקשה לקבל את מה שזה רוצה לתת לו. כשהמטופל פחות צר עין, יכול להרוויח יותר מהאנליזה עם הכרת התודה שלו. ככל שהמאפיינים הדיכאוניים חזקים יותר, כך המטופל יכול לחוש יותר את האובייקט הטוב, להכיר תודה, וליהנות ממה שהאנליטיקאי מציע.
- תיקון הוא דרך להפחית צרות עין, כי הוא מצריך גיוס של אהבה, וכך יש פחות צרות עין.
- הערה על בלבול: הוא בעצם הגנה מפני צרות עין. נגרם כתוצאה ממצב בו אין הפרדה ברורה בין האובייקט הטוב והרע, וזה קורה כשיש צרות עין משמעותית, שמפרקת את האובייקטים לחתיכות, כך שהם מעורבבים ולא מופרדים באופן מובחן) זה כרוך בהופעה מוקדמת של אשמה וחוסר היכולת של התינוק להפריד בין אשמה וחרדת רדיפה שנובעת מכך ; זה כרוך בבלבול בין ההורים שנובע מההורה המשולב כתוצאה מצרות עין ; הופעה מוקדמת מדיי של הגניטליות כבריחה מהאוראליות, ואז יש בלבול בין פנטסיות אוראליות, אנאליות וגנטליות. ; הזדהות השלכתית והזדהות הפנמיתית יכולות לגרום לבלבול בין העצמי לאובייקט, ובין העולם הפנימי והחיצוני. זה כרוך בבלבול בין אובייקטים טובים ורעים וכך בקושי לסמוך על אובייקט כלשהו וליהנות ממנו. וזה כרוך בהפרעות בהתפתחות האינטלקט.
חלק 7 –
- קליין מתארת את הקשיים המאפיינים את תהליך התקדמות האנליזה. רק אחרי עבודה קפדנית וממושכת המטופל יכול להכיר ברגשות צרות עין ושנאה ראשוניים. המשמעות העמוקה של צרות העין, שעולה בהעברה, למרות שמוכרת קוגניטיבית, כואבת מאוד, ולכן קשה למטופל לקבלה.
- ההתנגדות בעת אנליזה של צרות עין חזקה יותר מזו שכרוכה בקנאה אדיפלית. חשוב לעבור דרך הקונפליקטים שקשורים לצרות העין בהעברה, כדי שהמטופל יתגבש בצורה יעילה. זה עוזר למטופל לבסס אוביקט טוב ולהאמין בעצמו.
- באנליזה יש עליות ומורדות שכוללות מגוון הגנות. ציטוט ו– עמוד 290 - 291.
- התגובה הטיפולית השלילית בעקבות צרות עין:
- כאשר המטופל מתחיל להכיר בצרות העין שלו, זה מעורר חרדה, ואז האני מייצר את כל ההגנות שהוא יכול. ולכן, תהליכי פיצול ממלאים תפקיד חשוב כשיטת הגנה מפני חרדת הרדיפה והחרדה הדיכאונית שמתעוררות בעקבות צרות עין. פרשנות בנוגע לתהליכי פיצול אלה גורמים למטופל להיות מודע יותר לחלקים ההרסניים של עצמו. כאשר תהליכי הפיצול המוקדמים של המטופל לא דומיננטיים, ההדחקה של הדחפים חזקה יותר, ואז המטופל הוא נוירוטי יותר ומשתמש בהדחקה כהגנה עיקרית.
- קושי נוסף שבא בעקבות צרות עין ויכול להכשיל את האנליזה לפרק זמן ארוך הוא העיקשות שבה דבק המטופל בהעברה חיובית חזקה. זה מטעה כי זה מבוסס על אידיאליזציה ומסיר את צרות העין שפוצלה והורחקה. במקרה זה הימנעות מחרדות אורליות אופיינית ואת מרכז הבמה תופסים אלמנטים גניטליים.
- דחפים הרסניים שמבטאים בעצם את דחף המוות נחווים קודם כל כמכוונים נגד העצמי. כשהמטופל נחשף עליהם בטיפול הוא נחשף להרס שבתוך עצמו וזה מסוכן: יכול להיות שהאני שלו יוכרע מול השנאה, שהוא ייאבד את החלק האידיאלי של העצמי, שהאנליטיקאי ייהפך לגורם עוין שינקום בו על דחפיו ההרסניים, וכך האנליטיקאי הופך לסופר אגו מסוכן. וגם, האנליטיקאי, אם הוא מייצג אובייקט טוב, עלול להיהרס. התינוק חווה את האובייקט הראשוני כמקור הטוב והחיים ובלתי ניתן להחלפה, ולכן האיום הזה על האנליטיקאי הוא כבד. זה יכול לגרום לאשמה דיכאונית שתפגע ביכולות של המטופל. (אלה הן תקופות הדיכאון שמתוארות בדוגמאות של קליין מקודם, שמגיעות בעקבות הכרה בצרות העין של המטופל.
- המטופל יכול להגיב להכרה בצרות עין על ידי פנטסיות כל יכולות ומגלומניות, כהגנה מפני הגיבוש של אישיותו. המטופל כך משליך את העוינות אל האנליטיקאי ורואה בו עצמו ככל יכול. המטופל במקרה זה חש שהוא טוב מהאנליטיקאי, והאחרון מואשם בהפחתת ערכו של המטופל – זאת הצדקה של המטופל לשנוא את האנליטיקאי. המטופל זוקף לזכותו את כל מה שהגיע באנליזה. כל זה יכול גם להיגרם על ידי שאפתנות של המטופל שנובעת מרגשות אשמה של המטופל על הרס האנליטיקאי. וכך, המטופל שחש צרות עין ביחס לאנליטיקאי מפצלה, משליכה אל האנליטיקאי, מכחיש את זה שקיבל טוב מהאנליטיקאי ואף מכחיש את המקוריות של היצירה של האנליטיקאי – לאנליטיקאי לא היה מה לתת אף פעם, כל הטוב הוא שלי ונוצר על ידי, ולכן לא באמת הרסתי את האנליטיקאי הטוב, כי הוא לא טוב.
- הרבה פעמים אנליזה של צרות עין שומרת על המטופל מפני התפרצות פסיכוזה, שנובעת מצרות עין וצרות עין כל יכולות מופרזות. אבל, במקרים פסיכוטיים שכאלה אין צרוך לזרז את תהליכי הגיבוש, כי הכרה פתאומית בפיצול של אישיות המטופל הפסיכוטי תקשה עליו להתמודד עימו. ככל שהפיצול גדול יותר של צרות העין, כך המטופל רואה אותם כמסוכנים יותר כשהוא הופך למודע להם. צריך להתקדם בהדרגתיות לקראת התובנה הכואבת בדבר הפיצול של צרות העין של המטופל. צריך לאט לאט להחזיר את החלקים המפוצלים למטופל שוב ושוב - יש פה working through, ורק אז יהיה גיבוש טוב יותר. וכך, האני מתחזק, היכולות של צרות העין נחלשות, ומתעוררת היכולת לאהוב ולחוש הכרת תודה שדוכאה במהלך הפיצול. ואז המטופל מסוגל להדחיק דחפים הרסניים ביחס לאובייקטים אהובים, במקום פיצול של העצמי. ואז ההשלכה של צרות העין על האנליטיקאי שנחשב עד כה לדמות מסוכנת ונקמנית פוחתת, וקל יותר לעזור למטופל להמשיך בגיבוש.
יש פה נקודה מאוד חשובה – עם מטופלים נוירוטים אולי אפשר וכדאי לתת פרשנויות מוקדמות מדיי, מתוך מחשבה שהן מאפשרות פתיחה וגיבוש בהמשך. אצל מטופלים פסיכוטיים, הפירוש של צרות העין שלהם מוקדם מדיי יכול להפתיע אותם עם כל ההרסנות שלהם, שלא תוכל לעבור עיבוד והכלה בנפשם. ולכן, כדאי איתם לעשות את זה לאט לאט, דרך working through.
- האנליזה של פיצול צרות העין והשנאה היא תובענית מאוד מהמטופל ומהאנליטיקאי. וכן, יש אנליטיקאים המחזקים את ההעברה החיובית ונמנעים מהעברה שלילית. הם מנסים למלא את מקומו של האובייקט הטוב, שהמטופל לא יכול היה לבודד בביטחון בעבר. זה שונה מהטכניקה ששואפת לרכך את השנאה באמצעות האהבה על ידי גיבוש בנפשו של המטופל. תצפיותיה של קליין הוכיחה ששיטות המבוססות על נחמה לא מצליחות בדרך כלל – תוצאותיהן לא מאריכות ימים. זה גורם למטופל להזדהות עם המקום שהמטופל שם אותו בו – כמנחם וכאם, וזה מפריע לתפקיד שלו כאנליטיקאי, ואז המטפל יכול לרצות להרגיע מיידית את המטופל, כמו האם, במקום לעזור לו להבין את שורשי העניין. כאן קליין מכניסה לוויניקוט וקוהוט ואומרת שהמטפל הוא לא אם, ואם רק יספק צרכים, הוא מפחית חרדה באופן מיידי, ולא עוזר למטופל להבין את הדברים כך שיוכל להפחית חרדה באופן יותר מתמשך.
- קושי בתהליך הגיבוש של המטופל בא לידי ביטוי כשהוא אומר: "אני מבין מה אתה אומר לי אבל לא מרגיש את זה". זה אומר שאנחנו מתייחסים לחלק באישיות שלא נגיש דיו למטופל או לאנליטיקאי. המאמצים שלנו לגיבוש יהיו משכנעים אם נוכל להראות לו בממצבים מההווה ומהעבר כיצד ומדוע הוא חוזר ומפצל את החלקים בעצמי שלו. אפשר למצוא עדות לכך בחלום לפני השעה הטיפולית ומההקשר של הסיטואציה האנליטית. אם הפרשנות בנוגע לפיצול מבוססת דיה, היא יכולה לזכות לאישוש באמצעות חלום בשעה הבאה, או חומר נוסף שהמטופל מביא איתו. התוצאה המצטברת של הפרשנויות שלנו מביאות בהדרגה לגיבוש ותובנה.
- את החרדה המונעת גיבוש אפשר הבין ולפרש באופן מלא בסיטואציית ההעברה. צריך להכיר גם בצרות העין וגם בדחפי האהבה שמתגלים בתהליך, ובסופו של דבר מאפשרים למטופל לשכך את צרות עינו.
- קליין מביאה דוגמה מהמטופל שהוצג בדוגמה 2 לעיל. הוא חלם על כך שהוא היה בדירה בקומה עליונה, ואיקס – חברו, קרא לו מהרחוב והציע שיטיילו יחד ברגל. המטופל לא הצטרף לאיקס, כי כלבה שהייתה בדירה הייתה עלולה לברוח ולהידרס, הוא ליטף את הכלבה וגילה שאיקס מתרחק. איקס היה חבר שלא אהב מהלימודים וייצג את צרות העין שלו. הכלבה התקשרה לחתולה השחורה של קליין, ולכן ייצגה אותה עצמה. בעצם המטופל רצה לשמור על קליין מפני צרות העין שלו. עצם זה שהמטופל יכול היה לדבר על איקס באופן חיובי הראה סימנים של התגבשות השנאה והאהבה. נראה שהמטופל יותר מדחיק את הדחפים ההרסניים מבעבר, למרות שעדיין מפצל גם. צריך להתייחס לפיצול ולהדחקה כאחד.
- דוגמה נוספת – המטופל מדוגמה 1 חלם חלום – שהיה לו אח עבריין שביצע פשע חמור. האח הרג ושדד את הדיירים של בית שהתארח בו. המטופל היה מוטרד מכך וחש שצריך להיות נאמן לאחיו ולהצילו. הם ברחו יחדיו ומצאו עצמם בסירה. עלתה אסוציאציה לעלובי החיים שז'אבר רדף אחר אדם חף מפשע כל חייו עד לתעלת הביוב וז'אבר עצמו השתגע אחרי שהכיר שלא חי את חייו בדרך הנכונה. בהמשך, המטופל ואחיו נעצרו על ידי שוטר רחום והמטופל קיווה שבכל זאת לא יוצא להורג. המטופל הניח לאח ללכת לדרגו. העבריין מייצג חלק במטופל – כמו הילד העבריין עליו חלם בחלום הקודם. המטופל נטל חסות על העבריין, וכך מתבטא גיבוש – השניים היו באותה סירה. הרצח ושדידת האנשים בדירה הם התקפות מפונטסות על קליין. השוטר גם הוא קליין שלא שופטת אותו לחומרה ועוזרת לו להיפטר מהצד הרע בעצמו. האנליטיקאית היא גם השוטר הרחום וגם ז'אבר שעליו הושלך הרוע. למרות סימני הגיבוש ולקיחת האחריות על העבריין, על ההרסנות של המטופל, עדיין הוא פיצל זאת והוא עצמו בחלום היה חף מפשע.
(בעמוד 297)
- פרויד ואברהם הכירו בכך שיש הבדלים מסוימים בהתפתחות הפרט ובדחפיו האירוטיים מהלידה. קליין אומרת שלחמדנות, שנאה וחרדות רדיפה יש בסיס מולד. בדיון זה הוסיפה גם את צרות העין כביטוי רב עוצמה של דחפים אוראליים סדיסטיים ואנאליים סדיסטיים – שגם היא מולדת. השינוי בעוצמת הגורמים המולדים נובעת מעליונות של אחד משני היצרים במיזוג בין יצר החיים ליצר המוות. יש קשר בין עליונות של אחד משני היצרים לבין כוחו או חולשתו של האני. גם היכולת לשאת חרדה היא מולדת. כלומר, אם יש דחפים הרסניים רבים מולדים, כבר מהלידה יהיה קשה יותר לאדם לשאת בדחפיו. אני חלש שכזה מול דחפים הרסניים חזקים, נכפה עליו להשתמש באופן מופרז בהגנות כמו הכחשה, פיצול וכל יכולות. אני חזק באופן מולד לא נכנע בקלות לצרות עין, והוא בעל יכולת רבה יותר להשפיע על הפיצול בין טוב לרע. הפיצול בין הטוב והרע הוא תנאי מוקדם לכינונו של האובייקט הטוב. ואז יש פחות פיצול שגורם לפירור העצמי.
- החוויות החיצוניות משפיעות מראשית החיים ומשפיעות על ההתפתחות. לידה קשה והזנה לא מספקת יכולות להעצים את החרדות. כאשר יש דחפים הרסניים מולדים גבוהים, יש יותר השפעה לאירועים החיצוניים האלה. אבל אין קשר מושלם: כלומר, יכול להיות תינוק שלא עבר חוויות קשות, אבל דחפיו ההרסניים הקשים גורמים לו לסבול מקשיים חמורים באכילה ובשינה ולסבול מהרבה חרדה. כמו כן, יכולים להיות תינוקות שנחשפו למחסור רב ותנאים קשים אבל לא מפתחים חרדות מופרזות. זה מצביע על כך שידן של ההרסנות וצרות העין אינן על העליונה.
- קליין גילתה את ההשפעות המולדות על עיצוב אישיות, ולא יודעת על השפעות טרום לידתיות אותן כדאי לחקור.
- קיום הגורמים המולדות מצביע על מגבלות הטיפול הפסיכואנליטי. אבל למרות זאת, אפשר להביא לשינויים יסודיים וחיוביים בחלק מהמקרים, גם במקום שבו הבסיס המולד לא היה חיובי.
אחרית דבר (עמוד 299)
- בכל פעם שלב בחיים, כשיש הפרעה חמורה ביחס לאובייקט הטוב – הפרעה המונעת על ידי צרות עין, לא רק שיש הפרעה בתחושות הביטחון והשלווה, אלא גם יש התפוררות באופי האדם. בשל הפיצול. אולם, אם האובייקט הטוב מבוסס בביטחה, ההזדהות איתו מחזקת את היכולת לאהוב, את הדחפים הבונים ואת הכרת התודה.
- מטרתה הסופית של הפסיכואנליזה היא הגיבוש של אישיות המטופל. מסקנתו של פרויד שבמקום בו היה האיד יהיה האני מעידה על מטרה זאת. אם יש גיבוש טוב של העמדה הדיכאונית, המטופל יכול להשתמש בהדחקה, שפועלת ביתר שאת בשנת החיים השניה.
- על ידי אנליזה חוזרת ונשנית של החרדות וההגנות הקשורות בצרות עין ובדחפים הרסניים ניתן להתקדם לעבר גיבוש. Working through היא אחת המשימות העיקריות של ההליך האנליטי. ככל שהקשיים שמנתחים עמוקים ומורכבים יותר, כך גדלה ההתנגדות שניתקל בה, ולכן יש השפעה על הצורך לאפשר מרחב פעולה מספיק להליך הworking through .
- מטופלים יכולים להכיר בצרות העין שלהם ביחס לאובייקט הראשוני, אך לא לחוות אותה. ולכן, רק על ידי התמדה של האנליטיקאי בניתוח הרגשות העוינים של המטופל בתהליך ההעברה, שמאפשר למטופל לחוות אותם חדש, תיתן הפחתת הפיצול בעצמי.
- תהליך הגיבוש וההכרה בצרות העין ובהרסנות מעורר חרדות דיכאוניות כואבות ביותר. המטופל יוכל לקבל ולהטמיע את הפרשנויות הללו רק אם תהיה לו נחישות עיקשת לגלות את האמת בנוגע לעצמו.
- מטופלים בעלי חרדות פרנואידיות עזות ומנגנונים סכיזואידיים חזקים – סיכויי ההצלחה שלהם בטיפול לא גבוהים או אפסיים, משום שיכולתם להעברה חיובית ולבטוח באנליטיקאי מועטה כאשר מתעוררת חרדת רדיפה בגלל הפרשנות שניתנת להם. מטופלים אלה פחות יכולים לשמר תחושות של האהבה, ולכן פחות ליהנות ממה שהאנליטיקאי נותן להם. אלה מטופלים קשים יותר מהפסיכוטים המוצהרים.
- כאשר עושים אנליזה עמוקה, פוחתת צרות העין ומתעורר אמון בכוחות בונים ומתקנים וביכולת לאהוב. המטופל נעשה סובלני יותר ביחס למגבלות שלו, יש שיפור ביחסי האובייקט שלו ותפיסה בהירה יותר של המציאות הפנימית והחיצונית. האהבה מרככת את שנאם. והחרדות פוחתות. ואז יש יכולת למטופל ליזום, לקבל החלטות שקודם לא יכול היה לקבל ולהשתמש בכישוריו בצורה חופשית יותר. כאשר צרות העין מקבלת הכרה, היא פחות מאיימת על הטוב והיצרנות של האדם, שכן הטוב של האדם מדלל אותה. ואז האדם יכול להבחין בין טוב ורע (ולא סתם נמצא בבלבול) ויכול להיות יצרני. המטופל יכול לבצע תיקון יותר, להתענג יותר.
- פרשנויות נכונות ואפקטיביות של האנליטיקאי מכוננות אותו וכך גם את האובייקט הראשוני, כאובייקט טוב.
- במהלך העלאת צרות העין והשנאה למודעות, משיב לעצמו האדם במהלך האנליזה גם חלקים חשובים אחרים של העצמי שאבדו לו.
- גיבוש מלא וסופי לא אפשרי לעולם, משום שתחת העומס ממקורות חיצוניים או פנימיים, אפילו אנשים בעלי גיבוש טוב עשויים להידחק לעבר תהליכי פיצול חזקים יותר, גם אם מדובר בשלב חולף.
- הרגשות מההתחלה נקשרים לאובייקט הראשון. זה חשוב שהאנליזה תחבור לחוויית הינקות, ולאפשר להחיות את ה"זיכרונות שבתחושה" – אולי זה the unthought known. במהלך החייאה זאת אנחנו מאפשרים למטפל לפח התייחסות שונה לתסכולים המוקדמים שלו. הפנמה של האנליטיקאי כאובייקט טוב, בתנאי שלא מובסת על אידיאליזציה, יכולה לספק אובייקט פנימי מיטיב במקום זה שהיה חסר. אולם, קליין מדגישה את השינוי שנעשה דרך אנליזה שמגבש את האני וכך מאפשר לאדם לחוות את כל החלקים שבו, האהבה והשנאה.
אחד המקורות לרגש האשמה קשור בתחושתנו שהתקפותינו צרות-העין קלקלו את הטוב שבשד המניק. כאשר האובייקט הראשוני יציב, צרות-העין הינה זמנית והסיכון לאובייקט הטוב קטן.
לפי קליין, תחושות ותשוקות גניטליות קיימות מהלידה, לדוגמה זקפה אצל תינוקות. כאשר צרות העין מופרזת, הסיפוק האוראלי אינו הולם, ואז הנטיות הגניטליות מתעוררות מוקדם מדי ומפריעות לנטיות האוראליות. קליין מקשרת זאת גם לנטיות סכיזופרניות. גם כאן מוצג בלבול, כאן של טשטוש הדחפים והפנטסיות האוראליים, האנאליים והגניטליים. החפיפה הנורמלית בין המקורות השונים של הליבידו והתוקפנות מתערערת, ומונעת את האפשרות לחוות במידה מספקת את עליונותה של כל אחת בשלב ההתפתחות המתאים לה. כתוצאה מכך, חיי המין והעידונים בשלב מאוחר יותר נפגעת. למעשה, כאשר ישנה הפרעה לעליונות האוראלית מועברים לגניטליות החשדות והאכזבות הכרוכים בעונג האוראלי הפגום. הסיפוק הגניטלי מתערער, דבר הגורם לאוננות אובססיבית והפקרות מינית עקב הכנסת אלמנטים כפייתיים לתשוקות הגניטליות (העונג המיני אמור לאפשר לאדם חיבור יצירתי עם האדם האחר, אך כאשר ישנה בריחה מהשד אל הפין, המין נעשה מתוך רעב, ומהווה דרך "הזנה" בשל חוסר סיפוק). תחושות מיניות חודרות לכל הפעילויות, תהליכי החשיבה ותחומי העניין. כל זאת, עקב חסרונה של ההתענגות הראשונית. בריחה לגניטליות עשויה להיות גם הגנה מפני שנאה ופגיעה באובייקט הראשון, כלפיו מכוונים רגשות דו-ערכיים.
בעמדה הדיכאונית, התינוק מבין שהרוע של האובייקט נובע במידה רבה מהתוקפנות שלו עצמו ומההשלכה הנובעת מכך. בשל כך, מתעוררים כאב נפשי ואשמה עצומים, לצד הקלה ותקווה אשר מקלות על האיחוד המחודש של שני היבטיו של האובייקט והעצמי. התקווה מבוססת על הידיעה הלא מודעת שהאובייקט, הפנימי והחיצוני, אינו רע כפי שנחווה כתוצאה מהפיצול. שיכוך השנאה באמצעות האהבה משפר את האובייקט בנפשו של התינוק. הוא לא נהרס, והסכנה שייהרס פוחתת. האובייקט הפנימי מאמץ עמדה של ריסון ושימור עצמי, ולכוחו המתעצם חשיבות במסגרת תפקידו בסופר-אגו. חשוב לציין, שעיבוד העמדה הדיכאונית לא שולל ביטוי זמני של התופעות, דיכאון וחוסר אמון בעצמי ובאובייקט עלולים להופיע. עלולה להיווצר נסיגה להגנות המאניות, קרי הקשחת הרגשות והכחשת הדיכאון. היכולת להיחלץ מכך ולזכות בביטחון פנימי היא המדד לאישיות מפותחת היטב.
קיים קשר ישיר בין צרות-העין כלפי שד האם להתפתחות הקנאה. התינוק מקנא באב המואשם בגניבת השד והאם עצמה. היריבות עם האב מסמנת את השלבים המוקדמים של התסביך האדיפלי, המתעורר בד"כ במקביל לעמדה הדיכאונית. כאשר היחסים הראשוניים עם האם מופרעים מוקדם מדי, היריבות עם האב מתחילה בטרם עת. האב בפנטסיה הופך לפולש עוין בתוך האם או השד. הפנטסיה עזה במיוחד אם התינוק לא נהנה מסיפוק מענג דיו מצד האם, ולא מפנים בביטחון את האובייקט הטוב הראשון. הדבר תלוי בחלקו, כמובן, בעוצמת צרות-העין. במהלך העמדה הדיכאונית התינוק מגבש בהדרגה את תחושות האהבה והשנאה שלו, ממזג את הטוב והרע באם וחווה מצבי אבל הכרוכים בתחושות אשמה. הבנת העולם החיצוני גדלה, והוא מבין שאינו יכול לשמור את האם לעצמו כרכוש בלעדי. התחושות כלפי האובייקט האבוד משפיעים על יכולתו להיעזר ביחסו לאובייקט השני, האב, או לאחרים, כדי להתמודד עם הצער. יחס מבוסס היטב – החשש מאיבוד האם לא כה חזק, והיכולת להתחלק בה עם אחרים גדולה יותר. אז ניתן לאהוב את היריבים, ועיבוד העמדה הדיכאונית משביע רצון. התווספות אובייקטים חדשים אותם ניתן לאהוב מעבר לאם, ופיצויים אחרים שהאני שואב מהעולם החיצוני, משככים במידה מסוימת את הקנאה ותחושת ההתמרמרות, המלווה בשנאה ומשאלות מוות. כשהמנגנונים הסכיזו-פרנואידים חזקים, הקנאה וצרות העין לא שוככות.
דמות ההורה המשולב: בשלב המוקדם ביותר של התסביך האדיפלי, האם מכילה את פין האב או האב מכיל את האם. התפתחות התסביך האדיפלי מושפעת במידה רבה מעוצמת צרות-העין (בנוסף לעוצמת הקנאה האדיפלית), שקובעת את מידת כוחה של דמות ההורה המשולב על יכולתו להבחין בין ההורים ולבסס יחסים טובים עם כל אחד מהם. החשד שההורים מספקים זה את זה תמיד מבחינה מינית מחזק את הפנטסיה, שהם גם משולבים זה בזה תמיד. גם כאן נכנס אלמנט הבלבול: אנשים חולים מאד אינם יכולים להפריד את היחס לאב ומהיחס לאם.
כאשר צרות העין אינה מופרזת, הקנאה הופכת אמצעי לעיבוד הסיטואציה האדיפלית. הרגשות העוינים מכוונים כלפי היריבים במקום כלפי האובייקט הראשוני, וכך מתפצלת הקנאה לכמה מוקדים. בהמשך, ככל שהיחסים יתפתחו, יתעוררו תחושות אהבה והם הופכים מקור חדש של סיפוק. כמו כן, המעבר מתשוקות אוראליות לגניטליות (בזמן הנכון) מפחית מחשיבותה של האם כזו שמעניקה עונג אוראלי. בקנאה האדיפלית הטיפוסית, הילד מסיט משנאתו כלפי האב, על שהאם שייכת לו. התשוקות הגניטליות של הבת כלפי האב מאפשרות לה למצוא אובייקט אהבה אחר. כך הקנאה מחליפה את צרות העין במידה מסוימת, והאם הופכת ליריב העיקרי. הילדה רוצה לתפוס את מקום האם מול האב, וההזדהות עימה בתפקיד זה מאפשרת טווח רחב יותר של עידונים. עיבוד צרות העין באמצעות הקנאה הוא גם הגנה חשובה מפני אותה צרות-עין. קל יותר להשלים עם הקנאה, שמעוררת פחות אשמה, מצרות העין הראשונית שהורסת את האובייקט הטוב התחילי. דוגמה מהקליניקה: מטופל שקנא בגבר אחר לגביו חשד שקליין קרובה אליו, ואז חש שקליין משעממת, בחייה הפרטיים ובאנליזה. הוא הבין בעצמו כי זו הגנה, והבין שהפחית מערכה של קליין כתוצאה מצרות-עין.
גם שאפתנות מעוררת תחושת צרות-עין. בשאפתנות יש לעיתים קשר ליריבות ותחרות אדיפלית, אך כאשר היא מופרזת שורשיה נעוצים בצרות-העין כלפי האובייקט הראשוני. חוסר מימוש של שאיפות נובע לעיתים מהקונפליקט בין הדחף לתיקון אובייקט שנפגע מצרות עין הרסנית, להתעוררות של צרות העין מחדש.
קליין משתמשת בקישור של פרויד בין קנאת פין לדחפים תוקפניים, להסברת צרות-העין. כשהקנאה ומשאלות הסירוס חזקות, עולה רצון להרוס את הפין = האובייקט כלפיו חשים צרות-עין. חוסר היכולת לזכות בפין בא לידי ביטוי בטיפול, שכן לאור התגלית שהפנטזיה להשיג את הפין לא תמומש, המטופלת תחוש שהאנליזה חסרת תועלת. קליין מתרכזת במקור האוראלי של קנאת הפין. תחת התשוקות האוראליות הפין שקול לשד, ומכאן קנאת הפין מקורה בצרות העין של האשה כלפי שד אמה. כלומר, שורשי קנאת הפין נעוצים ביחס המוקדם ביותר לאם, בצרות העין ביחס לשדיים וברגשות ההרסניים ביחס אליהם. כשצרות העין מועברת בעוצמה אל פין האב, שתי אפשרויות עולות: או שהנטייה ההומוסקסואלית עשויה להתחזק, או שהאשה תפנה עורף לשד ותפנה אל הפין כתגובת בריחה מהחרדות והקונפליקטים שביחס האוראלי. כשהמניע העיקרי לבריחה זו הוא צרות העין והשנאה כלפי האם, כמובן שאין יחסים יציבים ואוהבים עם האובייקט השני, הכל מבוצע במהרה. במקביל, עולה יריבות אדיפלית מופרזת עם האם, אשר גם היא נובעת בעיקרה מצרות העין כלפי האם שמחזיקה בפין האב, ולאו דווקא מאהבת האב. מסיבה זו, כל הצלחה בבגרות עם גברים היא בבחינת ניצחון על אשה אחרת. החמות גם סובלת מזה.. מצד שני, לאחר הכיבוש האשה עלולה לאבד מיד עניין. "היה לך שד נפלא שלא יכולתי לקבל משום שמנעת אותו ממני, ואני עדיין רוצה לשדוד אותו ממך. לכן אני לוקחת ממך את הפין האהוב עליך".
כשהשנאה וצרות העין כלפי האם חלשות יותר, גם אם תהיה הפניית עורף לשד, האידיאליזציה של האובייקט השני, פין האב והאב עצמו, מוצלחת יותר. האידיאליזציה נובעת בעיקר מחיפוש אחר אובייקט טוב, חיפוש שעשוי שוב להיכשל, אבל אם האהבה לאב שולטת בסיטואציית הקנאה, החיפוש לא בהכרח יכשל, כי אז עדיין יכול להיות שילוב בין שנאת האם ואהבת האב. במקרה שכזה, יכולים להתפתח רגשי ידידות כלפי נשים אחרות, כל עוד אלו אינו מייצגות תחליף אם. הצורך למצוא אובייקט טוב במקום האובייקט אליו הופנה עורף עשוי להביא לידידות עם נשים והומוסקסואליות, ולכן יחסי אובייקט טובים של אנשים מסוג זה עשויים לתעתע. צרות העין הסמויה כלפי האובייקט הראשוני מורחקת, אך נותרת פעילה ועשויה להפריע לכל מערכת יחסים.
טל מפנה לסרטון:
קרירות מינית נובעת מבריחה מהאובייקט הראשוני, באופן שהוביל להתייחסויות לא יציבות לפין. קשר משביע רצון עם האם מביא ליכולת להשיג סיפוק אוראלי מלא, וזו מאפשרת חווית אורגזמה גניטלית מלאה.
כאן עוברת קליין לדון בגברים – צרות העין כלפי השד משפיעה גם על הגברים. כשהיא חזקה, ופוגמת בסיפוק האוראלי, מועברות השנאה והחרדות אל הנרתיק. אלה יכולים לפגוע ביחס הגניטלי לנשים, והתוצאות כוללות אין-אונות, צורך כפייתי בסיפוק גניטלי, הפקרות מינית והומוסקסואליות (ויתר מרעין בישין אנאכרוניסטים). אחד המקורות לתחושת האשמה הכרוכה בהומוסקסואליות לפי קליין היא הפניית העורך לאם מתוך שנאה, במהלך של בגידה באם על ידי הפיכת האב והפין שלו לבעלי ברית. למהלך שכזה עשויות להיות השלכות בשלב האדיפלי ובבגרות, כדוגמת ידידות בעייתית עם גברים, גם אם אינה הומוסקסואלית באופן גלוי. עם זאת, תחושות האשמה עשויות דווקא לדרבן את הבריחה ממנה, ואת הנטיות ההומוסקסואליות.
צרות עין מופרזת מופנית כלפי כל התכונות הנשיות האחרות, ובמיוחד כלפי היכולת של האשה ללדת. בהתפתחות מוצלחת, הגבר מפצה עצמו על התשוקות הנשיות הלא ממומשות דרך יחסו הטוב לאשתו/ אהובתו, ודרך היותו אבי ילדיה. ההזדהות עם בנו מפצה במובנים מסוימים על צרות עין ותסכולים מוקדמים. היותו היוצר של הילד מבטלת את צרות העין המוקדמת בנשיות האם.
בשני המינים צרות העין מעוררת את התשוקה לנשל את המין השני מתכונותיו, ולנכס או לקלקל את התכונות של ההורה מאותו מין. לכן, בשני המינים, גם אם ההתפתחות שונה, קנאה ויריבות פרנואידית בסיטואציה האדיפלית הישרה והמהופכת מבוססת על צרות עין מופרזת באובייקט הראשוני.
בעמ' 268, קליין כותבת על יצירתיות: השד הטוב מייצג את יצר החיים ונחווה גם כביטויה הראשון של היצירתיות. התינוק חש שהיחס הזה לא רק מאפשר לו סיפוק, אלא אף מחייה אותו, מאחר ותחושת הרעב היא כמו סכנת חיים. שימור ההזדהות עם האובייקט המופנם הטוב והמחייה עשוי להתבטא בכך שאדם יחשוק ביוקרה, עושר וכוח שהשיגו אחרים, אך מעל לכל המטרה האמיתית היא יצירתיות, והיא כוח מניע לכך. היכולת להעניק חיים ולשמר אותם היא היכולת החשובה ביותר, ולכן היצירתיות מעוררת צרות עין יותר מכל יכולת אחרת. צרות העין מקלקלת את היצירתיות. היא מפריעה לתהליך היצירה. קלקול המקור הראשוני של הטוב מביא לתקיפה של כל התינוקות שהאם מכילה, והאובייקט הטוב הופך עוין, ביקורתי וצר-עין. הסופר אגו הופך רודף תחת השלכה של צרות עין, ומפריע לתהליכי חשיבה וכל פעילות יצרנית, ולבסוף גם יצירתיות. מעניינת ההתייחסות לביקורת הרסנית, "נשכנית" ו"קטלנית", אפשר באמת לחשוב כיצד ביקורת בעולם האמנות יכולה לקטול והרוס. זאת, בניגוד לביקורת בונה שמטרתה לעזור ולקדם. זו, לפעמים נובעת מהזדהות עמוקה עם האדם היצירתי, או לעיתים מיחס הורי. הביטחון ביצירתיות של האדם עצמו מבטל לעיתים קרובות את צרות העין. אהבתי את הערה 33 בדבר ה"אבל" והפיכת הטוב על ראשו בהתאם לצרכי המלעיז המקניט.
אחד הגורמים לצרות העין – העדרה היחסי באחרים. מושא צרות העין נתפס כמי שמחזיק בדבר בעל ערך, באובייקט הטוב. יסורי צרות העין נחסכים מאדם שיכול להנות ללא טינה מיצירות ואושרם של אחרים, והוא חש שלווה ושפיות. היעדר צרות העין מהווה הבסיס למשאבים פנימיים ויכולת עמידות בפני אסונות וכאב נפשי. קיימת יכולת להכרת תודה על החוויות המענגות בעבר והנאה לגבי מה שההווה יכול להעניק. אצל מבוגרים, מתאפשרת ההסתגלות לכך שאין כיצד להשיב את הנעורים, והיכולת לשאוב הנאה מחיי הצעירים. זאת, בניגוד לחוויית חיים מחדש מתוך רכושנות יתר. הדבר תלוי, כאמור בחוויית הינקות בה יכל התינוק ליהנות מהשד מבלי לחוש צר עין מדי כלפי האם והשד. האושר שנחווה בינקות והאהבה לאובייקט הטוב שמעשירה את האישיות הם המונחים ביסוד היכולת להתענג והיכולת לעידון, ובאים לידי ביטוי גם בזקנה. היחס המוקדם והטוב לאם מסוגל למתן לאורך כל החיים תחושות שנאה וחרדה. תינוק שביסס היטב את האובייקט הטוב יוכל גם למצוא פיצוי על אובדן וחסך בחייו הבוגרים. אצל צר-עין, צרות העין רק הולכת ומתרחבת.
עוד סרטון:
כמה נקודות של רוי שייפר במאמרו "ביקור מחודש במאמרה של מלני קליין "'צרות־עין והכרת תודה'":
· בעוד פרויד ממקם את קנאת הפין בתוך הבדלי המגדר בין הבן לבת, מתארת קליין את צרות־העין כנתון קיומי אצל כל בני האדם. מאמרה של קליין משחרר את צרות־העין גם מהעולם הליבידינלי של פרויד וכן מן המשולש האדיפלי. עוד מתייחסת קליין לקשר בין צרות־עין לתגובה הטיפולית השלילית (Negative Therapeutic Reaction) ורואה בה אחת הסיבות לתגובה זאת.
· בדיון בקאונטר־טראנספרנס כותב שייפר על צרות־העין של המטפל הגורמת לו להיות ספקן בקשר לטוב של המטופל וליכולותיו. אחת הסכנות מפניהן מזהיר שייפר היא כאשר צרות־העין של המטופל פוגשת את הספקות של המטפל כלפי הטוב שלו עצמו וגורמת לו לפקפק בו ומאיימת להרסו. כינון מחדש של הטוב בעזרת אנליזה או הדרכה הכרחי לצורך המשך התהליך הטיפולי. היכולת לכונן מחדש את הטוב תלויה ע"פ קליין בהתפתחות של המטפל ביחס לעמדה הדכאנית.
ועכשיו סיכומו הנפלא של כפיר לחלק השני של המאמר:
דיוק הכאב וטשטוש האושר / יהודה עמיחי
דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה כהה. זה פה, בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.
חלק 4 (כפיר חוזר ומציג בדרכו חלק שכבר נסקר לעיל):
- (עמוד 261) אחת התוצאות של צרות עין מופרזת היא הופעה מוקדמת של אשמה. אם זאת מופיעה מוקדם מדיי, האני עדיין לא מסוגל לחוות אותה, וחווה אותה כרדיפה. ואז מתעוררות בתינוק שתי חרדות – גם החרדה הדיכאונית "פגעתי באובייקט אהוב, ואולי הרסתי אותו", וגם חרדת רדיפה "פגעתי באובייקט אהוב, הוא עכשיו ירדוף אותי חזרה". אני מגובש יותר, שחווה את האובייקט הטוב כיציב יותר, יכול לשאת את כאב האשמה ולפתח הגנות בהתאם, כמו תיקון, ולא לחשוש שבאמת האובייקט הטוב שבו פגע הופך עכשיו לגמרי לאובייקט רע. כלומר – צרות העין היא זמנית ופחות מסוכנת לאובייקט הטוב. התוצאה של אשמה מוקדם מדיי, היא כישלון בעיבוד העמדה הדיכאונית.
- (סוף עמוד 261) צרות עין מופרזת מפריעה לסיפוק אוראלי הולם, דבר שמעצים תשוקות גנטיליות. כתוצאה מכך היחס האוראלי עובר גנטליזציה, והנטיות הגניטליות מצבעות יותר מדיי בהתמרמרות ובחרדות אורליות. כשמופיעות הנטיות הגנטיליות מוקדם, בשלב האוראלי, זה מפריע לנטיות האורליות, והרבה פעמים זה מאפיין של סכיזופרניה מלאה. הבעיה פה היא בעצם ערבוב של הדחפים והפנטסיות האורליים, אנאליים וגניטיליים, כאשר טוב יותר שרק אחד מאלה ישלוט בכיפה. ואז הערבוב מונע מהאפשרות לחוות במידה מספקת את העליונות של כל אחת מהנטיות בשלב המתאים לה, ואז חיי המין והעידונים מאוחר יותר בחיים נפגעים. כאשר יש את הערבוב הזה, החשדות והאכזבות האוראליים הכרוכים בעונג אוראלי פגום עוברים לסיפוק הגנטילי. זה יכול לגרום לאוננות אובססיבית והפקרות מינית. זה עלול גם להכניס תחושות מיניות לכל הפעילויות, חשיבה ותחומי עניין. הרעיון הוא שצרכים אוראליים כרוכים בתלות ובסיפוקה, וכאשר מכניסים מהר מדיי את המין של הפין והפות – המין הבוגר – לעניין, אז הוא מתחיל להיות כרוך בסיפוק תלות שלא סופקה, ולכן נהיה אובססיבי – מנסים לספק את המיניות של הפין והפות כל הזמן. הבריחה לגניטליות יכולה להיות גם כהגנה מפני שנאה כלפי האובייקט הראשון, שהתינוק אמביוולנטי ביחס אליו. בורחים מהאובייקט האוראלי שבו פגעה צרות העין והרסה אותו, לעבר משהו אחר – סיפוק גניטלי. כשמופיעה הגניטליות מוקדם מדיי, עלולה להופיע אשמה מוקדמת מדיי.
- אם התינוק מצליח להגיע לעמדה הדיכאונית ולעבד אותה – הוא מסוגל להתמודד עם המציאות הנפשית שלו. הוא חש הקלה ותקווה על כך שהפגיעה שלו באובייקט לא הרסה אותו לגמרי, והטוב נשמר מפני הרע. האובייקט הרע אינו רק רע, וזה מקל. הסכנה שהאובייקט יהרס פוחתת. האובייקט הפנימי מרוסן ושומר על עצמו, וזה עוזר בפיתוח הסופר אגו. המדד לאישיות מפותחת היטב הוא היכולת להילחץ ממצבים דיכאוניים של אשמה ולזכות מחדש בביטחון פנימי בזה שהאובייקט לא נהרס לגמרי ונשמר. כשזה לא עובד, יכולות להיות הגנות מאניות והכחשת ההרס האפשרי של האובייקט.
- (עמוד 263, אמצע העמוד) צרות עין מופרזת יכולה לפגוע בהפנמה מלאה ומיטיבה של האם, וכך לפגוע ביכולת לעבור לעמדה הדיכאונית בה מתפתח התסביך האדיפלי והקנאה באופן בריא. כלומר, אם התינוק התקיף מדיי את האם בצרות עין, וחווה אותה כרעה, כקמצנית, נותנת רק לאבא ולא לי, קשה לראות אותה בהמשך כאובייקט שלם, שאולי יש לו עוד חיים ואנשים שהוא מספק ושאפשר לחוש קנאה ביחס אליהם על שלקחו אתה אם. כאשר אין צרות עין מופרזת, והאם נשמרת כאובייקט טוב למרות ההתקפות עליה, התינוק יכול לקבל את העובדה שהוא צריך לחלוק אותה עם אחרים, ולהתאבל על אובדן האקסלוסיביות שלה, ואפילו לפתח יחסי אהבה עם היריבים שלו עליה.
- קנאה זה בעצם שנאה ומשאלות מוות שמתעוררות בתסביך האדיפלי. כאשר יש אובייקטים נוספים שאפשר לאהוב, ופיצויים נוספים מהעולם החיצוני, התינוק יכול להתמודד עם השנאה והאבל האלה טוב.
- (עמוד 264 באמצע העמוד) צרות עין מופרזת לא מאפשרת לראות אובייקטים שלמים, ומכאן מקשה להפריד את דמות ההורה המשולב – האם והאב המשולבים שמספקים זה את זה כל הזמן, ואז זה עלול לפגוע ביחס אל ההורים בהמשך. זה עלול לגרום למצבי בלבול חמורים.
- אם צרות העין לא מופרזת, הקנאה הופכת לעיבוד של צרות העין. בעצם, בסיטואציה האדפילית השנאה של צרות העין מופנה לכמה אובייקטים ולא רק לאם – אל האחים והאב, שגם הופכים לדמויות חיוביות ומספקות באופן שמפחית את צרות העין כלפיהם. המעבר מהשלב האוראלי לגניטלי מפחית את צרות העין גם כי צרות העין היא אוראלית בעיקרה.
- וכך, אם ההתפתחות תקינה – קנאה מחליפה את צרות העין, וזה מאפשר הזדהות עם המין השני וטווח רחב יותר של עידונים. המעבר מצרות עין לקנאה הוא גם הגנה מפני הקנאה שמעוררת אשמה גדולה יותר על שנהרס האובייקט התחילי.
- (ראש עמוד 266) קנאת פין: פרויד דיבר על קנאת הפין של נשים וקישר אותה לדחפים תוקפניים. קליין, אם כך, מקשרת את קנאת הפין לצרות עין. כאשר קנאת הפין ומשאלות הסירוס חזקות, האדם רוצה להרוס את הפין – האובייקט שכלפיו חשים צרות עין, ולשלול אותו מהגבר שמחזיק בו. ציטוט א' – עמוד 266.
- קנאת הפין נובעת ממקורות אוראליים: הבת חשה צרות עין לשד האם, וזה מקביל לפין האב, שמקבל בהמשך לכך צרות עין שנראית כקנאת פין. כשצרות עין כלפי שד האם מועברת בעוצמה אל פין האב, נטייה הומוסקסואלית עשויה להתחזק. אפשרות אחרת – כאשר צרות העין כלפי השד חזקה, הבת חשב קונפליקטים ביחס לשד ולכן יכולה להפנות עורף לשד ולפנות באופן פתאומי אל הפין. זה מנגנון בריחה, ולכן לא מוביל ליחסים יציבים עם האובייקט מהמין השני. וכך – צרות העין ביחס לאם יכולה לעבור גם לאב, ואי אפשר לפתח יחס אוהב ביחס אליו. וגם, הבת יכולה לפתח יריבות אדיפלית מופרזת עם האם על אהבת האב, אבל לא מתוך אהבת האב, כי אם מתוך צרות העין ביחס לאם – שמחזיקה את פין האב הנכסף. במצב שכזה צרות העין כלפי השד מועברת לסיטואציה האדיפלית. הבת רוצה לשדוד מהאם את פין האב. אישה זאת יכולה לחוות בהמשך חייה כל הצלחה עם גבר כניצחון על אישה אחרת. ואז ברגע שמשיגים את הגבר, הושג הניצחון ואין בגבר צורך עוד. וכך, החמות יכולה להפוך ליריבה. ציטוט ב' – עמוד 267.
- ומה קורה לבת כאשר צרות העין כלפי האם לא כל כך חזקה? האכזבה מהשד הלא מספק יכולה להוביל להפניית עורף לשד, אבל האידיאליזציה של האובייקט הגברי ופינו עשויה להיות מוצלחת יותר. הבת לא מצאה אובייקט ראשוני טוב, ולכן מפנה אליו עורף ומחפשת אובייקט אחר טוב. אולם, הקושי למצוא אובייקט ראשוני טוב יכול להוביל לקושי למצוא אובייקט שני טוב. וכך, אפשר להרחיק את צרות העין כלפי האובייקט הראשוני, ולקיים יחסים אוהבים עם גברים וגם ידידות והומוסקסואליות עם נשים. אבל, צרות העין הסמויה כלפי האובייקט הראשוני מורחקת, אך נותרת פעילה ויכולה להפריע למערכות יחסים.
- פריגידיות: בשל צרות עין משמעותית, אין יכולת להנות עד הסוף מסיפוק אוראלי, וזה לא מאפשר ליהנות גם בהמשך מאורגזמה גניטלית, ויכול להתבטא בקרירות מינית.
- צרות עין אצל גברים: אם יש צרות עין חזקה, היא פוגעת בסיפוק האוראלי וזה גורם לקשיים בסיפוק הגניטלי עם נשים. זה יכול לגרום לליקוי באונות גניטלית, צורך כפייתי בסיפוק גניטלי, הפקרות מינית והומוסקסואליות.
- אחת הסיבות לאשמה שכרוכה בהומוסקסואליות יכולה להיות צרות עין ביחס לאם שגורמת להפניית עורך לאם ובגידה בה באמצעות הפיכת האב לבעל ברית. קיימת אשמה על האם הנבגדת. התהליך הזה של צרות עין והפניית עורף לאם לטובת האב יכול לגרום להומוסקסואליות וכן לידידות בעייתית עם גברים.
- וקנאת פות? כשצרות העין של הגבר מופרזת, היא מופנית גם לכל התכונות הנשיות שבהן כעת הגבר חושק ורוצה להרוס כי לא ניתנות לו, ובהן היכולת ללדת. בהתפתחות מוצלחת, הגבר מפצה עצמו על ידי יחס טוב לאשתו והיותו אבי לילדיה. הבן כאילו פגע בצרות עינו ביכולת של האם ללדת, ואז הוא מתקן אותה בכך שמעניק לאישה יכולת ללדת. בנוסף, התחושה של הגבר שהוא יצר את הילד מבטלת את צרות עינו המוקדמת בנשיותה של האם. זה בעיניי ביטוי לקנאת פות: הייתי צר עין ביחס לשד, הכללתי את זה לאם – ואני חושק ורוצה להרוס כל מה שיש לה, ובתוך זה גם את יכולה ללדת ילדים. בעצם זה שהבאתי דרכה ילד, כאילו הבאתי את הילד בעצמי, כאילו קיבלתי את השד האבוד.
- בעצם, כל התסביך האדיפלי מתחיל מצרות עין ביחס לשד האם, שהופכת בהמשך לתחרות עם האב וגם רצון לפגוע באם.
- השד הטוב והמזין מייצג את יצר החיים, ונחווה כביטוי הראשון של היצירתיות. תחושת הרעב מאיימת על החיים והיא סכנת חיים. הפנמת האובייקט הטוב היא כוח ליצירתיות לאדם. היצירתיות, משום שמבטאת את היכולת החשובה ביותר – היכולת ליצור חיים, מעוררת צרות עין יותר מכל יכולת אחרת. התקפת היצירתיות בצרות עין, יכולה להביא להשלכת צרות העין על היצירתיות וכך נוצרת חוויה של ביקורת מצד הסופר אגו. ביקורת ו"הלעזה" היא בעצם הביטוי של צרות עין. זאת, בניגוד לביקורת בונה שמטרתה לעזור. ציטוט ג' (עמוד 269).
- אחד הגורמים לצרות עין הוא העדרה היחסי באחרים. אם אחרים לא סובלים מזה, אז זה אומר שיש להם משהו מוערך ונחשק ביותר.
- בעוד שצרות עין גורמת לאומללות, העדרה מביא למצבים נפשיים שלווים ומשביעי רצון, ועומד בבסיס השפיות. זה בסיס של יכולת ההתמודדות של אחרים לעמידות שמצליחים להשיב לעצמם את שלוותם גם אחרי אסונות גדולים וכאב נפשי. הכרת תודה על הטוב שהתקבל כרוכה בשלווה. דוגמאות לכך:
- אנשים מבוגרים שמבינים שאי אפשר להשיב את הנעורים ויכולים לשאוב הנאה ועניין מחייהם של הצעירים. הורים שחיים מחדש את חייהם דרך לידיהם ונכדיהם, לא מתוך רכושנות יתר. אלה שמרגישים שחייהם היו רוויי הנאות יכולים להאמין בהמשכיות החיים יותר מאחרים. ציטוט ד' (הערת שוליים בעמוד 270).
- האושר שנחווה בינקות והאהבה לאובייקט הטוב שמעשירה את האישיות מונחים ביסוד היכולת להתענג ויכולת לעידון, ובאים לידי ביטוי גם בזקנה. (ציטוט ה' – עמוד 271).
חלק 5:
דוגמה 1 –
- המטופלת הונקה, אך חשה שהזנתה הייתה בלתי מספקת. התמרמרה לגבי העבר וחשה חוסר תקווה ביחס להווה ולעתיד.
- המטופלת לא הגיע יומיים לאנליזה בגלל כאבים בכתף. אף אחד לתחושתה לא דאג לה מלבד העוזרת, ורצתה שמישהו יבוא, יכסה את כתפה וילך. חשה אמביוולנטיות ביחס לקבלת טיפול – הייתה זקוקה לו וחשדנית כלפיו. היא בעצם חשה צרות עין – רצתה עזרה וטיפול, אבל דחתה אותו. כמו תינוקות שכאשר הטיפול בהם מתאחר, הם כבר לא רוצים אותו. הצורך בהם נותר, אבל הם לא מסוגלים ליהנות מסיפוק הצורך בשל צרות העין.
- חלום, אחרי יומיים שהמטופלת לא הגיעה בשל כאבי הכתף: הייתה במסעדה, ישבה ליד שולחן, אבל איש לא שירת אותה. החליטה להצטרך לתור ולאכול משהו. לפניה עמדה אישה שנטלה שתיים או שלוש עוגיות והלכה עמן לדרכה. גם המטופלת לקחה שתיים או שלוש עוגיות. אסוציאציות: האישה נראתה נחושה מאוד, הזכירה בגזרתה את גזרתה של קליין. שם העוגיות הזכיר את קליין.
דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה כהה. זה פה, בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.
חלק 4 (כפיר חוזר ומציג בדרכו חלק שכבר נסקר לעיל):
- (עמוד 261) אחת התוצאות של צרות עין מופרזת היא הופעה מוקדמת של אשמה. אם זאת מופיעה מוקדם מדיי, האני עדיין לא מסוגל לחוות אותה, וחווה אותה כרדיפה. ואז מתעוררות בתינוק שתי חרדות – גם החרדה הדיכאונית "פגעתי באובייקט אהוב, ואולי הרסתי אותו", וגם חרדת רדיפה "פגעתי באובייקט אהוב, הוא עכשיו ירדוף אותי חזרה". אני מגובש יותר, שחווה את האובייקט הטוב כיציב יותר, יכול לשאת את כאב האשמה ולפתח הגנות בהתאם, כמו תיקון, ולא לחשוש שבאמת האובייקט הטוב שבו פגע הופך עכשיו לגמרי לאובייקט רע. כלומר – צרות העין היא זמנית ופחות מסוכנת לאובייקט הטוב. התוצאה של אשמה מוקדם מדיי, היא כישלון בעיבוד העמדה הדיכאונית.
- (סוף עמוד 261) צרות עין מופרזת מפריעה לסיפוק אוראלי הולם, דבר שמעצים תשוקות גנטיליות. כתוצאה מכך היחס האוראלי עובר גנטליזציה, והנטיות הגניטליות מצבעות יותר מדיי בהתמרמרות ובחרדות אורליות. כשמופיעות הנטיות הגנטיליות מוקדם, בשלב האוראלי, זה מפריע לנטיות האורליות, והרבה פעמים זה מאפיין של סכיזופרניה מלאה. הבעיה פה היא בעצם ערבוב של הדחפים והפנטסיות האורליים, אנאליים וגניטיליים, כאשר טוב יותר שרק אחד מאלה ישלוט בכיפה. ואז הערבוב מונע מהאפשרות לחוות במידה מספקת את העליונות של כל אחת מהנטיות בשלב המתאים לה, ואז חיי המין והעידונים מאוחר יותר בחיים נפגעים. כאשר יש את הערבוב הזה, החשדות והאכזבות האוראליים הכרוכים בעונג אוראלי פגום עוברים לסיפוק הגנטילי. זה יכול לגרום לאוננות אובססיבית והפקרות מינית. זה עלול גם להכניס תחושות מיניות לכל הפעילויות, חשיבה ותחומי עניין. הרעיון הוא שצרכים אוראליים כרוכים בתלות ובסיפוקה, וכאשר מכניסים מהר מדיי את המין של הפין והפות – המין הבוגר – לעניין, אז הוא מתחיל להיות כרוך בסיפוק תלות שלא סופקה, ולכן נהיה אובססיבי – מנסים לספק את המיניות של הפין והפות כל הזמן. הבריחה לגניטליות יכולה להיות גם כהגנה מפני שנאה כלפי האובייקט הראשון, שהתינוק אמביוולנטי ביחס אליו. בורחים מהאובייקט האוראלי שבו פגעה צרות העין והרסה אותו, לעבר משהו אחר – סיפוק גניטלי. כשמופיעה הגניטליות מוקדם מדיי, עלולה להופיע אשמה מוקדמת מדיי.
- אם התינוק מצליח להגיע לעמדה הדיכאונית ולעבד אותה – הוא מסוגל להתמודד עם המציאות הנפשית שלו. הוא חש הקלה ותקווה על כך שהפגיעה שלו באובייקט לא הרסה אותו לגמרי, והטוב נשמר מפני הרע. האובייקט הרע אינו רק רע, וזה מקל. הסכנה שהאובייקט יהרס פוחתת. האובייקט הפנימי מרוסן ושומר על עצמו, וזה עוזר בפיתוח הסופר אגו. המדד לאישיות מפותחת היטב הוא היכולת להילחץ ממצבים דיכאוניים של אשמה ולזכות מחדש בביטחון פנימי בזה שהאובייקט לא נהרס לגמרי ונשמר. כשזה לא עובד, יכולות להיות הגנות מאניות והכחשת ההרס האפשרי של האובייקט.
- (עמוד 263, אמצע העמוד) צרות עין מופרזת יכולה לפגוע בהפנמה מלאה ומיטיבה של האם, וכך לפגוע ביכולת לעבור לעמדה הדיכאונית בה מתפתח התסביך האדיפלי והקנאה באופן בריא. כלומר, אם התינוק התקיף מדיי את האם בצרות עין, וחווה אותה כרעה, כקמצנית, נותנת רק לאבא ולא לי, קשה לראות אותה בהמשך כאובייקט שלם, שאולי יש לו עוד חיים ואנשים שהוא מספק ושאפשר לחוש קנאה ביחס אליהם על שלקחו אתה אם. כאשר אין צרות עין מופרזת, והאם נשמרת כאובייקט טוב למרות ההתקפות עליה, התינוק יכול לקבל את העובדה שהוא צריך לחלוק אותה עם אחרים, ולהתאבל על אובדן האקסלוסיביות שלה, ואפילו לפתח יחסי אהבה עם היריבים שלו עליה.
- קנאה זה בעצם שנאה ומשאלות מוות שמתעוררות בתסביך האדיפלי. כאשר יש אובייקטים נוספים שאפשר לאהוב, ופיצויים נוספים מהעולם החיצוני, התינוק יכול להתמודד עם השנאה והאבל האלה טוב.
- (עמוד 264 באמצע העמוד) צרות עין מופרזת לא מאפשרת לראות אובייקטים שלמים, ומכאן מקשה להפריד את דמות ההורה המשולב – האם והאב המשולבים שמספקים זה את זה כל הזמן, ואז זה עלול לפגוע ביחס אל ההורים בהמשך. זה עלול לגרום למצבי בלבול חמורים.
- אם צרות העין לא מופרזת, הקנאה הופכת לעיבוד של צרות העין. בעצם, בסיטואציה האדפילית השנאה של צרות העין מופנה לכמה אובייקטים ולא רק לאם – אל האחים והאב, שגם הופכים לדמויות חיוביות ומספקות באופן שמפחית את צרות העין כלפיהם. המעבר מהשלב האוראלי לגניטלי מפחית את צרות העין גם כי צרות העין היא אוראלית בעיקרה.
- וכך, אם ההתפתחות תקינה – קנאה מחליפה את צרות העין, וזה מאפשר הזדהות עם המין השני וטווח רחב יותר של עידונים. המעבר מצרות עין לקנאה הוא גם הגנה מפני הקנאה שמעוררת אשמה גדולה יותר על שנהרס האובייקט התחילי.
- (ראש עמוד 266) קנאת פין: פרויד דיבר על קנאת הפין של נשים וקישר אותה לדחפים תוקפניים. קליין, אם כך, מקשרת את קנאת הפין לצרות עין. כאשר קנאת הפין ומשאלות הסירוס חזקות, האדם רוצה להרוס את הפין – האובייקט שכלפיו חשים צרות עין, ולשלול אותו מהגבר שמחזיק בו. ציטוט א' – עמוד 266.
- קנאת הפין נובעת ממקורות אוראליים: הבת חשה צרות עין לשד האם, וזה מקביל לפין האב, שמקבל בהמשך לכך צרות עין שנראית כקנאת פין. כשצרות עין כלפי שד האם מועברת בעוצמה אל פין האב, נטייה הומוסקסואלית עשויה להתחזק. אפשרות אחרת – כאשר צרות העין כלפי השד חזקה, הבת חשב קונפליקטים ביחס לשד ולכן יכולה להפנות עורף לשד ולפנות באופן פתאומי אל הפין. זה מנגנון בריחה, ולכן לא מוביל ליחסים יציבים עם האובייקט מהמין השני. וכך – צרות העין ביחס לאם יכולה לעבור גם לאב, ואי אפשר לפתח יחס אוהב ביחס אליו. וגם, הבת יכולה לפתח יריבות אדיפלית מופרזת עם האם על אהבת האב, אבל לא מתוך אהבת האב, כי אם מתוך צרות העין ביחס לאם – שמחזיקה את פין האב הנכסף. במצב שכזה צרות העין כלפי השד מועברת לסיטואציה האדיפלית. הבת רוצה לשדוד מהאם את פין האב. אישה זאת יכולה לחוות בהמשך חייה כל הצלחה עם גבר כניצחון על אישה אחרת. ואז ברגע שמשיגים את הגבר, הושג הניצחון ואין בגבר צורך עוד. וכך, החמות יכולה להפוך ליריבה. ציטוט ב' – עמוד 267.
- ומה קורה לבת כאשר צרות העין כלפי האם לא כל כך חזקה? האכזבה מהשד הלא מספק יכולה להוביל להפניית עורף לשד, אבל האידיאליזציה של האובייקט הגברי ופינו עשויה להיות מוצלחת יותר. הבת לא מצאה אובייקט ראשוני טוב, ולכן מפנה אליו עורף ומחפשת אובייקט אחר טוב. אולם, הקושי למצוא אובייקט ראשוני טוב יכול להוביל לקושי למצוא אובייקט שני טוב. וכך, אפשר להרחיק את צרות העין כלפי האובייקט הראשוני, ולקיים יחסים אוהבים עם גברים וגם ידידות והומוסקסואליות עם נשים. אבל, צרות העין הסמויה כלפי האובייקט הראשוני מורחקת, אך נותרת פעילה ויכולה להפריע למערכות יחסים.
- פריגידיות: בשל צרות עין משמעותית, אין יכולת להנות עד הסוף מסיפוק אוראלי, וזה לא מאפשר ליהנות גם בהמשך מאורגזמה גניטלית, ויכול להתבטא בקרירות מינית.
- צרות עין אצל גברים: אם יש צרות עין חזקה, היא פוגעת בסיפוק האוראלי וזה גורם לקשיים בסיפוק הגניטלי עם נשים. זה יכול לגרום לליקוי באונות גניטלית, צורך כפייתי בסיפוק גניטלי, הפקרות מינית והומוסקסואליות.
- אחת הסיבות לאשמה שכרוכה בהומוסקסואליות יכולה להיות צרות עין ביחס לאם שגורמת להפניית עורך לאם ובגידה בה באמצעות הפיכת האב לבעל ברית. קיימת אשמה על האם הנבגדת. התהליך הזה של צרות עין והפניית עורף לאם לטובת האב יכול לגרום להומוסקסואליות וכן לידידות בעייתית עם גברים.
- וקנאת פות? כשצרות העין של הגבר מופרזת, היא מופנית גם לכל התכונות הנשיות שבהן כעת הגבר חושק ורוצה להרוס כי לא ניתנות לו, ובהן היכולת ללדת. בהתפתחות מוצלחת, הגבר מפצה עצמו על ידי יחס טוב לאשתו והיותו אבי לילדיה. הבן כאילו פגע בצרות עינו ביכולת של האם ללדת, ואז הוא מתקן אותה בכך שמעניק לאישה יכולת ללדת. בנוסף, התחושה של הגבר שהוא יצר את הילד מבטלת את צרות עינו המוקדמת בנשיותה של האם. זה בעיניי ביטוי לקנאת פות: הייתי צר עין ביחס לשד, הכללתי את זה לאם – ואני חושק ורוצה להרוס כל מה שיש לה, ובתוך זה גם את יכולה ללדת ילדים. בעצם זה שהבאתי דרכה ילד, כאילו הבאתי את הילד בעצמי, כאילו קיבלתי את השד האבוד.
- בעצם, כל התסביך האדיפלי מתחיל מצרות עין ביחס לשד האם, שהופכת בהמשך לתחרות עם האב וגם רצון לפגוע באם.
- השד הטוב והמזין מייצג את יצר החיים, ונחווה כביטוי הראשון של היצירתיות. תחושת הרעב מאיימת על החיים והיא סכנת חיים. הפנמת האובייקט הטוב היא כוח ליצירתיות לאדם. היצירתיות, משום שמבטאת את היכולת החשובה ביותר – היכולת ליצור חיים, מעוררת צרות עין יותר מכל יכולת אחרת. התקפת היצירתיות בצרות עין, יכולה להביא להשלכת צרות העין על היצירתיות וכך נוצרת חוויה של ביקורת מצד הסופר אגו. ביקורת ו"הלעזה" היא בעצם הביטוי של צרות עין. זאת, בניגוד לביקורת בונה שמטרתה לעזור. ציטוט ג' (עמוד 269).
- אחד הגורמים לצרות עין הוא העדרה היחסי באחרים. אם אחרים לא סובלים מזה, אז זה אומר שיש להם משהו מוערך ונחשק ביותר.
- בעוד שצרות עין גורמת לאומללות, העדרה מביא למצבים נפשיים שלווים ומשביעי רצון, ועומד בבסיס השפיות. זה בסיס של יכולת ההתמודדות של אחרים לעמידות שמצליחים להשיב לעצמם את שלוותם גם אחרי אסונות גדולים וכאב נפשי. הכרת תודה על הטוב שהתקבל כרוכה בשלווה. דוגמאות לכך:
- אנשים מבוגרים שמבינים שאי אפשר להשיב את הנעורים ויכולים לשאוב הנאה ועניין מחייהם של הצעירים. הורים שחיים מחדש את חייהם דרך לידיהם ונכדיהם, לא מתוך רכושנות יתר. אלה שמרגישים שחייהם היו רוויי הנאות יכולים להאמין בהמשכיות החיים יותר מאחרים. ציטוט ד' (הערת שוליים בעמוד 270).
- האושר שנחווה בינקות והאהבה לאובייקט הטוב שמעשירה את האישיות מונחים ביסוד היכולת להתענג ויכולת לעידון, ובאים לידי ביטוי גם בזקנה. (ציטוט ה' – עמוד 271).
חלק 5:
דוגמה 1 –
- המטופלת הונקה, אך חשה שהזנתה הייתה בלתי מספקת. התמרמרה לגבי העבר וחשה חוסר תקווה ביחס להווה ולעתיד.
- המטופלת לא הגיע יומיים לאנליזה בגלל כאבים בכתף. אף אחד לתחושתה לא דאג לה מלבד העוזרת, ורצתה שמישהו יבוא, יכסה את כתפה וילך. חשה אמביוולנטיות ביחס לקבלת טיפול – הייתה זקוקה לו וחשדנית כלפיו. היא בעצם חשה צרות עין – רצתה עזרה וטיפול, אבל דחתה אותו. כמו תינוקות שכאשר הטיפול בהם מתאחר, הם כבר לא רוצים אותו. הצורך בהם נותר, אבל הם לא מסוגלים ליהנות מסיפוק הצורך בשל צרות העין.
- חלום, אחרי יומיים שהמטופלת לא הגיעה בשל כאבי הכתף: הייתה במסעדה, ישבה ליד שולחן, אבל איש לא שירת אותה. החליטה להצטרך לתור ולאכול משהו. לפניה עמדה אישה שנטלה שתיים או שלוש עוגיות והלכה עמן לדרכה. גם המטופלת לקחה שתיים או שלוש עוגיות. אסוציאציות: האישה נראתה נחושה מאוד, הזכירה בגזרתה את גזרתה של קליין. שם העוגיות הזכיר את קליין.
והפירוש: ההתמרמרות של המטופלת על הפגישות שהפסידה נכרכה בהזנות הבלתי מספקות ובאומללות שלה בינקות. שתי העוגיות מתוך השלוש ייצגו את השד שחשה שנגזל ממנה פעמיים, כשהפסידה שתי פגישות אנליטיות. מספר העוגיות היה שתים או שלוש כי לא הייתה בטוחה שתגיע ביום השלישי. המטופלת מזדהה עם קליין בכך שעוקבת אחרי התנהגות האישה בחלום וגם לוקחת עוגיות. ויש פה השלכה של החמדנות של המטופלת על קליין. קליין הולכת עם העוגיות, וכך נמנע הטיפול במטופלת. קליין אוכלת בעצמה את העוגיות, וכך היא כמו שד שמזין את עצמו וכך יש צרות עין ביחס אליה. התור שאליה התבקשה המטופלת להצטרף מייצג את היריבים של המטופלת שמועדפים על פניה ונהנים מחלבה– המטופלים האחרים של קליין. פרשנות הטיפול כרמה לשמחה והכרת תודה. המטופלת אמרה שזכתה כעת בהזנה מספקת לחלוטין. היא חשבה כעת שהנקתה הייתה טובה יותר מכפי שדמיינה. חשה תקווה רבה יותר ביחס לעתיד. הטופלת הכירה בצרות העין ביחס לקליין, וכך יכולה הייתה לחוש הנאה והכרת תודה רבה יותר כתוצאה מהשעה הטיפולית. היה צריך לחזור ולעבד את המצב הזה בהעברה החיובית והשלילית עד שהושגה תוצאה יציבה יותר. המטופלת יכולה עכשיו הייתה לאחד את הפיצול של חלקי האנליטיקאית, וכך לשמור על הטוב ולהכיר תודה.
דוגמה 2 – דוגמה נפלאה. אפשר לקרוא, החל מעמוד 274 בראש העמוד ועד 276 בסוף העמוד. ציטוט ה'.
מדובר במטופלת עם מאפיינים דיכאוניים. באופן לא מודע, המטופלת הייתה צרת עין ביחס לאנליטיקאית ולאימה. זה עלה דרך חלומות, בהם המטופלת מוצלחת ונמצאת מעל המטפלת, קליין, שמגולמת כפרה. ההכרה בדוולואציה הזאת ובחלקים הקשים בה שהושלכו על המטפלת ואימה הייתה קשה למטופלת, והביאה אותה לדיכאון. אולם, העיבוד של הדיכאון הזה, הוציא אותה ממצב זה והשיב אליה את החלקים הדחפיים הללו שהיו מנותקים ממנה עד כה.
דוגמה 3 –
מטופלת שנטרלה את צרות העין ביחס לאחותה על ידי אידיאליזציה שלה ונטרלה את צרות העין ביחס לאימה על ידי תחושות עזות של אהבה והערכה של טוב ליבה. דרך חלום בו המטופלת מחזיקה מישהי שלא תיפול מהרכבת, שייצגה את אחותה ואימה, ודרך האסוציאציות לקנאה ביחס לאחות, הובן שהמטופלת חשה צרות בין ביחס לאחותה ולאימה, ושצרות עין זאת הייתה מפוצלת. הרעיון הוא שהמטופלת רצתה להשיב אליה, ולשמור את החלק המופרע הזה בה, וכאשר הכירה בו הצטמצם הפיצול שלה. זה מבטא מסקנות של חוקרים שגם אצל מטופלים נורמלים יש שאריות של רגשות ומנגנונים פרנואידיים וסכיזואידיים שמפוצלים מחלקים אחרים של העצמי. בהערת שוליים אומרת קליין שפשר החלומות של פרויד מראה שחלק משארית זאת של הטירוף בא לידי ביטוי בחלומות, ולפיכך זה החלומות מגנים על שפיותו של האדם. מתקשר לכך שהחלומות מעבירים רכיבי בטה – טירוף – לרכיבי אלפה – משהו בריא יותר.
דוגמה 4 –
דוגמה למטופל שאמנם הכיר בדחפיו ההרסניים, אך לא הכיר בצרות עין ועוינות ביחס ליצירתיות של האנליטיקאית ואימו. החלום עזר להבין את התשוקות המוקדמות שלו להחזיק בכל תכונותיה הנשיות של אימו. הוא חלם חלום שבו הוא דג דג שהופך לתינוק שמושם בסל כביסה. התינוק היה האנליטיקאית שאליה הוא ביטא תוקפנות, וגנב את הספר שלה שהיה ירוק כמו בגדו של התינוק. וכמו כן, בכך ביטא את המשאלות שלו להיות אישה, כמו אמא שלו, ולהביא ילדים לעולם. הוא רצה בעצם לגזול את ילדיה של אימו ממנה. ההכרה בחלקיו התוקפניים האלה הפילה אותו לדיכאון. לאחר שעובד הדיכאון, ראה עצמו בדרך אחר, בדרך שכוללת הבנה עצמית גדולה יותר. המטופל מתאר חלום נוסף בו יש ילד מופרע שאביו לוקח אותו יחד עם המטופל ברכב, אך לוקח אותו למקום רחוק מדיי, והמטופל ששומר על חוש הכיוון יוצא בשלב מסוים מהאוטו וחוזר חזרה, כשעובר ליד בניין שמזכיר את האנליטיקאית ובו לא רוצה לגור. הסתבר שהילד המופרע זה המטופל, ואביו זה אביו והאנליטיקאית, שלקחה אותו עמוק מדיי בטיפול. קליין מפרשת פה משיכה הומוסקסואלית של המטופל ביחס לאביו, אותה השליך על אביו כאילו האחרון הוא זה שרצה לקחת אותו רחוק מדיי. קליין מזהה פה אשמה, ומסבירה זאת כאשמה שנובעת מהתקפות צרות עין על האם שלקחה אותו רחוק מדיי – ולכן עוברת דוולואציה, או נראית כמו בניין בו לא רוצה לגור - הפניית עורף לה ומשיכה לאב. על ידי האנליזה, פחתה צרות העין של המטופל ביחס לאימו וגברה היכולת שלו להתענג ולהכיר תודה.
דוגמה 5 –
מטופל שהיה בעל נטייה דיכאונית שלוותה בצורך כפייתי בתיקון. שאפתנותו, יריבותו וצרות עינו עברו אנליזה בהדרגה. לקח כמה שנים עד שיכול היה לחוות באופן מלא את צרות העין שלו כלפי השד והיצירתיות שלו, שפוצלו היטב.
המטופל חלם שמעשן את המאמרים של האנליטיקאית. קיבל פירוש שכך רוצה להרוס אותה, ושמדובר בהתקפה עליה. הוא לא יכול היה לקבל את זה והכחיש את זה. קליין עדיין חושבת שבכך נסללה הדרך לממצאים שבהם דחפים הרסניים וצרות עין הפכו ברורים יותר. ציטוט ו' – עמוד 281.
המטופל הזה בסופו של דבר הכיר בצרות העין שלו. זאת, בעקבות פרשנות של קליין לחלום נוסף ודומה שלו שבו הוא נדחף קדימה על ידי משהו מברזל שנהרס. המשהו מברזל היה האנליטיקאית שחש כי הרס וחש אשמה ביחס לכך, אז זה היה גם משהו טוב – שדוחף קדימה. בעקבות ההכרה בכך תקף אותו הלם, ובעקבותיו דיכאון ותחושת חוסר ערך. קליין אומרת שהלם זה חשוב באיחוי הפיצולים ובגיבוש העצמי.
חלק 6:
- חרדה היא אחד המוקדים של השיטה הקלייניאנית. אל מול חרדות קיימות הגנות. תפקידו העיקרי של האני הוא להתמודד עם חרדה. בגלל שיש את יצר המוות מתחילת החיים, יש את האני מתחילת החיים. יכולתו של האני לשאת חרדה היא מולדת. אם האני לא יכול לשאת את החרדה, הוא עושה שימוש בחרדות מוקדמות יותר או שימוש יתר בהגנות המתאימות לאותו שלב. חרדת הרדיפה אם כך יכולה להיות חזקה כל כך עד שתקשה על עיבוד העמדה הדיכאונית. אצל פסיכוטים החרדה כל כך בלתי חדירה, עד שבמשך זמן מה לא ניתן לטפל בה באנליזה.
- ההגנות מפני צרות העין:
- כל יכולות
- הכחשה
- פיצול - אשר נכשל הפיצול הבסיסי הנורמלי בין אהבה לשנאה, בין האובייקט הטוב, עלול להיווצר בלבול בין שני האובייקטים. זה הבסיס לכל בלבול – חריפים או סתם חוסר החלטיות, קושי להסיק מסקנות והפרעה ביכולת החשיבה. בלבול יכול להיות הגנה מפני צרות עין ולנטרל את הרדיפה והאשמה בגין הרס האובייקט הראשוני מתוך צרות עין.
- אידיאליזציה – משמשת כהגנה לא רק מפני רדיפה, אלא גם מפני צרות עין. רוממותו של האובייקט המותקף מפחית את צרות העין. אולם אם צרות העין חזקה מאוד, היא מתישהו תופנה גם לאובייקט שעבר אידיאליזציה.
- בריחה מהאם לאובייקטים אחרים – כמו האב והאחים.
- הפניית עורף לאובייקט הראשוני, וכך פיזור הרגשות כלפיו. אם הפניית העורך מתקיימת כחלק מיצירת תחליף בריא לאם ויצירת אובייקטים של אהבה שעוזרים להתאבל על האם, זה טוב. אם מדובר בבריחה בגלל צרות עין, זה יהיה כרוך ביחסי אובייקט לא יציבים, כי הם יושפעו באופן תמידי מצרות העין.
- הפחתת ערכו של האובייקט. אובייקט לא שווה – אין צורך עוד לחוש צרות עין. מעבר מאידיאליזציה לדבלואציה יכול לבטא הגנה מצרות עין כלפי האובייקט האידיאלי.
- מטופלים דיכאוניים נוטים להשתמש בהפחתת ערכו של העצמי. כך, הם מכחישים את צרות עינם (הם לא רוצים להצליח יותר מהאובייקט האהוב והקמצן וכך להרוס אותו, הם לא שווים כלום ולא רוצים כלום). כך הם גם מענישים עצמם על צרות העין. הפחתת הערך של המטופל את עצמו עלולה לעורר אצלו צרות עין ביחס למטפל שנראה עכשיו כיותר בעל ערך ממנו.
- הימנעות מהצלחה ומתחרות. חרדה שנהרוס את האובייקט האהוב בשל צרות עין גורמת להימנעות מהצלחה ותחרות.
- חמדנות: התינוק מפנים את השד בחמדנות עד שהשד הופך לרכושו הבלעדי הנמצא תחת שליטתו, וכך הוא חש שהשד שלו, ולא יכול להיות צר עין כלפיו ולהרוס אותו. אולם, זה בפועל הורס את האובייקט וגורם לו להיות רודפני.
- הפיכה של צרות העין: לעורר צרות עין של אחרים באמצעות הצלחה, נכסים ומזל טוב, וכך מהפכים את סיטואציית צרות העין. אולם, זה לא יעיל, כי זה יוצר חרדת רדיפה. אולם, הרצון לנצח אחרים ולגרום להם להיות צרי עין ביחס אלינו, גורמת לאשמה דיכאונית, שמקשה עלינו להתענג על ההצלחה שלנו.
- דיכוי רגשות אהבה ובמקביל הגברת השנאה: היא עשויה להתבטא כאדישות ולא לבוא לידי ביטוי כשנאה. זה מגן מפני האשמה שנובעת מהשילוב של אהבה, שנאה וצרות עין. כשאני רק שונא או רק אדיש, אני לא צר עין, כי אני לא אוהב אובייקט ורוצה להרוס אותו בשל הטוב שיש בו.
- הימנעות ממגע עם אנשים. זה יכול להתבטא בצורך בעצמאות ולמנוע רגשות אשמה בגין כפיות טובה וצרות עין.
- אקטינג אאוט – רוזנפלד אמר שזה הגנה מפני אינטגרציה של חלקי העצמי, וקליין אומרת שזה הגנה מפני החרדות שמתעוררות בעקבות קבלת החלק צר העין של העצמי.
- כאשר אדם נמצא בעמדה הסיכו-פרנואידית, ההגנות מפני צרות עין לא יעילות, כי התקפות על האובייקט גוררות רדיפה שגוררת התקפות מחדש, וקשה להפסיק את מעגל הקסמים הזה.
- כאשר יש יחס כלשהו לאובייקט הטוב, זה אומר שהעמדה הדיכאונית עובדה בחלקה ואז ההגנות טובות יותר, כי יש משאלה לחוס על האובייקט הטוב בגלל האשמה הדיכאונית וכך להגביל את צרות העין.
- כאשר המטופל צר עין – הוא בעל עמדה שלילית ביחס למטפל, ומתקשה לקבל את מה שזה רוצה לתת לו. כשהמטופל פחות צר עין, יכול להרוויח יותר מהאנליזה עם הכרת התודה שלו. ככל שהמאפיינים הדיכאוניים חזקים יותר, כך המטופל יכול לחוש יותר את האובייקט הטוב, להכיר תודה, וליהנות ממה שהאנליטיקאי מציע.
- תיקון הוא דרך להפחית צרות עין, כי הוא מצריך גיוס של אהבה, וכך יש פחות צרות עין.
- הערה על בלבול: הוא בעצם הגנה מפני צרות עין. נגרם כתוצאה ממצב בו אין הפרדה ברורה בין האובייקט הטוב והרע, וזה קורה כשיש צרות עין משמעותית, שמפרקת את האובייקטים לחתיכות, כך שהם מעורבבים ולא מופרדים באופן מובחן) זה כרוך בהופעה מוקדמת של אשמה וחוסר היכולת של התינוק להפריד בין אשמה וחרדת רדיפה שנובעת מכך ; זה כרוך בבלבול בין ההורים שנובע מההורה המשולב כתוצאה מצרות עין ; הופעה מוקדמת מדיי של הגניטליות כבריחה מהאוראליות, ואז יש בלבול בין פנטסיות אוראליות, אנאליות וגנטליות. ; הזדהות השלכתית והזדהות הפנמיתית יכולות לגרום לבלבול בין העצמי לאובייקט, ובין העולם הפנימי והחיצוני. זה כרוך בבלבול בין אובייקטים טובים ורעים וכך בקושי לסמוך על אובייקט כלשהו וליהנות ממנו. וזה כרוך בהפרעות בהתפתחות האינטלקט.
חלק 7 –
- קליין מתארת את הקשיים המאפיינים את תהליך התקדמות האנליזה. רק אחרי עבודה קפדנית וממושכת המטופל יכול להכיר ברגשות צרות עין ושנאה ראשוניים. המשמעות העמוקה של צרות העין, שעולה בהעברה, למרות שמוכרת קוגניטיבית, כואבת מאוד, ולכן קשה למטופל לקבלה.
- ההתנגדות בעת אנליזה של צרות עין חזקה יותר מזו שכרוכה בקנאה אדיפלית. חשוב לעבור דרך הקונפליקטים שקשורים לצרות העין בהעברה, כדי שהמטופל יתגבש בצורה יעילה. זה עוזר למטופל לבסס אוביקט טוב ולהאמין בעצמו.
- באנליזה יש עליות ומורדות שכוללות מגוון הגנות. ציטוט ו– עמוד 290 - 291.
- התגובה הטיפולית השלילית בעקבות צרות עין:
- חוסר יכולתו של המטופל לקבל בהכרת תודה את הפרשנות, אפילו שבחלקים מסוימות של נפשו הוא מזהה כמועילה.
- כאשר המטופל מתחיל להכיר בצרות העין, היא מתקרבת לחלקים הטובים של העצמי, ואז מתעוררות חרדות עזות שיכולות להגביר את חוסר האמון של המטופל בדחפי האהבה שלו. וזה יכול לגרום להכחשה של האהבה, שהיא תגובה מאנית בתוך העמדה הדיכאונית. המטופל שחושש שיפגע באם בשל צרות העין שלו מעדיף להימנע מאהבה אליה. אפשרות נוספת, היא דווקא שזה יצור יחסי תלות עם האם, כי התינוק חרד שהדחפים ההרסניים שלו יהפכו את האובייקט האהוב לרודפנים או פגום. כך הילד "שומר" על האם מפני צרות העין.
- כאשר המטופל מתחיל להכיר בצרות העין שלו, זה מעורר חרדה, ואז האני מייצר את כל ההגנות שהוא יכול. ולכן, תהליכי פיצול ממלאים תפקיד חשוב כשיטת הגנה מפני חרדת הרדיפה והחרדה הדיכאונית שמתעוררות בעקבות צרות עין. פרשנות בנוגע לתהליכי פיצול אלה גורמים למטופל להיות מודע יותר לחלקים ההרסניים של עצמו. כאשר תהליכי הפיצול המוקדמים של המטופל לא דומיננטיים, ההדחקה של הדחפים חזקה יותר, ואז המטופל הוא נוירוטי יותר ומשתמש בהדחקה כהגנה עיקרית.
- קושי נוסף שבא בעקבות צרות עין ויכול להכשיל את האנליזה לפרק זמן ארוך הוא העיקשות שבה דבק המטופל בהעברה חיובית חזקה. זה מטעה כי זה מבוסס על אידיאליזציה ומסיר את צרות העין שפוצלה והורחקה. במקרה זה הימנעות מחרדות אורליות אופיינית ואת מרכז הבמה תופסים אלמנטים גניטליים.
- דחפים הרסניים שמבטאים בעצם את דחף המוות נחווים קודם כל כמכוונים נגד העצמי. כשהמטופל נחשף עליהם בטיפול הוא נחשף להרס שבתוך עצמו וזה מסוכן: יכול להיות שהאני שלו יוכרע מול השנאה, שהוא ייאבד את החלק האידיאלי של העצמי, שהאנליטיקאי ייהפך לגורם עוין שינקום בו על דחפיו ההרסניים, וכך האנליטיקאי הופך לסופר אגו מסוכן. וגם, האנליטיקאי, אם הוא מייצג אובייקט טוב, עלול להיהרס. התינוק חווה את האובייקט הראשוני כמקור הטוב והחיים ובלתי ניתן להחלפה, ולכן האיום הזה על האנליטיקאי הוא כבד. זה יכול לגרום לאשמה דיכאונית שתפגע ביכולות של המטופל. (אלה הן תקופות הדיכאון שמתוארות בדוגמאות של קליין מקודם, שמגיעות בעקבות הכרה בצרות העין של המטופל.
- המטופל יכול להגיב להכרה בצרות עין על ידי פנטסיות כל יכולות ומגלומניות, כהגנה מפני הגיבוש של אישיותו. המטופל כך משליך את העוינות אל האנליטיקאי ורואה בו עצמו ככל יכול. המטופל במקרה זה חש שהוא טוב מהאנליטיקאי, והאחרון מואשם בהפחתת ערכו של המטופל – זאת הצדקה של המטופל לשנוא את האנליטיקאי. המטופל זוקף לזכותו את כל מה שהגיע באנליזה. כל זה יכול גם להיגרם על ידי שאפתנות של המטופל שנובעת מרגשות אשמה של המטופל על הרס האנליטיקאי. וכך, המטופל שחש צרות עין ביחס לאנליטיקאי מפצלה, משליכה אל האנליטיקאי, מכחיש את זה שקיבל טוב מהאנליטיקאי ואף מכחיש את המקוריות של היצירה של האנליטיקאי – לאנליטיקאי לא היה מה לתת אף פעם, כל הטוב הוא שלי ונוצר על ידי, ולכן לא באמת הרסתי את האנליטיקאי הטוב, כי הוא לא טוב.
- הרבה פעמים אנליזה של צרות עין שומרת על המטופל מפני התפרצות פסיכוזה, שנובעת מצרות עין וצרות עין כל יכולות מופרזות. אבל, במקרים פסיכוטיים שכאלה אין צרוך לזרז את תהליכי הגיבוש, כי הכרה פתאומית בפיצול של אישיות המטופל הפסיכוטי תקשה עליו להתמודד עימו. ככל שהפיצול גדול יותר של צרות העין, כך המטופל רואה אותם כמסוכנים יותר כשהוא הופך למודע להם. צריך להתקדם בהדרגתיות לקראת התובנה הכואבת בדבר הפיצול של צרות העין של המטופל. צריך לאט לאט להחזיר את החלקים המפוצלים למטופל שוב ושוב - יש פה working through, ורק אז יהיה גיבוש טוב יותר. וכך, האני מתחזק, היכולות של צרות העין נחלשות, ומתעוררת היכולת לאהוב ולחוש הכרת תודה שדוכאה במהלך הפיצול. ואז המטופל מסוגל להדחיק דחפים הרסניים ביחס לאובייקטים אהובים, במקום פיצול של העצמי. ואז ההשלכה של צרות העין על האנליטיקאי שנחשב עד כה לדמות מסוכנת ונקמנית פוחתת, וקל יותר לעזור למטופל להמשיך בגיבוש.
יש פה נקודה מאוד חשובה – עם מטופלים נוירוטים אולי אפשר וכדאי לתת פרשנויות מוקדמות מדיי, מתוך מחשבה שהן מאפשרות פתיחה וגיבוש בהמשך. אצל מטופלים פסיכוטיים, הפירוש של צרות העין שלהם מוקדם מדיי יכול להפתיע אותם עם כל ההרסנות שלהם, שלא תוכל לעבור עיבוד והכלה בנפשם. ולכן, כדאי איתם לעשות את זה לאט לאט, דרך working through.
- האנליזה של פיצול צרות העין והשנאה היא תובענית מאוד מהמטופל ומהאנליטיקאי. וכן, יש אנליטיקאים המחזקים את ההעברה החיובית ונמנעים מהעברה שלילית. הם מנסים למלא את מקומו של האובייקט הטוב, שהמטופל לא יכול היה לבודד בביטחון בעבר. זה שונה מהטכניקה ששואפת לרכך את השנאה באמצעות האהבה על ידי גיבוש בנפשו של המטופל. תצפיותיה של קליין הוכיחה ששיטות המבוססות על נחמה לא מצליחות בדרך כלל – תוצאותיהן לא מאריכות ימים. זה גורם למטופל להזדהות עם המקום שהמטופל שם אותו בו – כמנחם וכאם, וזה מפריע לתפקיד שלו כאנליטיקאי, ואז המטפל יכול לרצות להרגיע מיידית את המטופל, כמו האם, במקום לעזור לו להבין את שורשי העניין. כאן קליין מכניסה לוויניקוט וקוהוט ואומרת שהמטפל הוא לא אם, ואם רק יספק צרכים, הוא מפחית חרדה באופן מיידי, ולא עוזר למטופל להבין את הדברים כך שיוכל להפחית חרדה באופן יותר מתמשך.
- קושי בתהליך הגיבוש של המטופל בא לידי ביטוי כשהוא אומר: "אני מבין מה אתה אומר לי אבל לא מרגיש את זה". זה אומר שאנחנו מתייחסים לחלק באישיות שלא נגיש דיו למטופל או לאנליטיקאי. המאמצים שלנו לגיבוש יהיו משכנעים אם נוכל להראות לו בממצבים מההווה ומהעבר כיצד ומדוע הוא חוזר ומפצל את החלקים בעצמי שלו. אפשר למצוא עדות לכך בחלום לפני השעה הטיפולית ומההקשר של הסיטואציה האנליטית. אם הפרשנות בנוגע לפיצול מבוססת דיה, היא יכולה לזכות לאישוש באמצעות חלום בשעה הבאה, או חומר נוסף שהמטופל מביא איתו. התוצאה המצטברת של הפרשנויות שלנו מביאות בהדרגה לגיבוש ותובנה.
- את החרדה המונעת גיבוש אפשר הבין ולפרש באופן מלא בסיטואציית ההעברה. צריך להכיר גם בצרות העין וגם בדחפי האהבה שמתגלים בתהליך, ובסופו של דבר מאפשרים למטופל לשכך את צרות עינו.
- קליין מביאה דוגמה מהמטופל שהוצג בדוגמה 2 לעיל. הוא חלם על כך שהוא היה בדירה בקומה עליונה, ואיקס – חברו, קרא לו מהרחוב והציע שיטיילו יחד ברגל. המטופל לא הצטרף לאיקס, כי כלבה שהייתה בדירה הייתה עלולה לברוח ולהידרס, הוא ליטף את הכלבה וגילה שאיקס מתרחק. איקס היה חבר שלא אהב מהלימודים וייצג את צרות העין שלו. הכלבה התקשרה לחתולה השחורה של קליין, ולכן ייצגה אותה עצמה. בעצם המטופל רצה לשמור על קליין מפני צרות העין שלו. עצם זה שהמטופל יכול היה לדבר על איקס באופן חיובי הראה סימנים של התגבשות השנאה והאהבה. נראה שהמטופל יותר מדחיק את הדחפים ההרסניים מבעבר, למרות שעדיין מפצל גם. צריך להתייחס לפיצול ולהדחקה כאחד.
- דוגמה נוספת – המטופל מדוגמה 1 חלם חלום – שהיה לו אח עבריין שביצע פשע חמור. האח הרג ושדד את הדיירים של בית שהתארח בו. המטופל היה מוטרד מכך וחש שצריך להיות נאמן לאחיו ולהצילו. הם ברחו יחדיו ומצאו עצמם בסירה. עלתה אסוציאציה לעלובי החיים שז'אבר רדף אחר אדם חף מפשע כל חייו עד לתעלת הביוב וז'אבר עצמו השתגע אחרי שהכיר שלא חי את חייו בדרך הנכונה. בהמשך, המטופל ואחיו נעצרו על ידי שוטר רחום והמטופל קיווה שבכל זאת לא יוצא להורג. המטופל הניח לאח ללכת לדרגו. העבריין מייצג חלק במטופל – כמו הילד העבריין עליו חלם בחלום הקודם. המטופל נטל חסות על העבריין, וכך מתבטא גיבוש – השניים היו באותה סירה. הרצח ושדידת האנשים בדירה הם התקפות מפונטסות על קליין. השוטר גם הוא קליין שלא שופטת אותו לחומרה ועוזרת לו להיפטר מהצד הרע בעצמו. האנליטיקאית היא גם השוטר הרחום וגם ז'אבר שעליו הושלך הרוע. למרות סימני הגיבוש ולקיחת האחריות על העבריין, על ההרסנות של המטופל, עדיין הוא פיצל זאת והוא עצמו בחלום היה חף מפשע.
(בעמוד 297)
- פרויד ואברהם הכירו בכך שיש הבדלים מסוימים בהתפתחות הפרט ובדחפיו האירוטיים מהלידה. קליין אומרת שלחמדנות, שנאה וחרדות רדיפה יש בסיס מולד. בדיון זה הוסיפה גם את צרות העין כביטוי רב עוצמה של דחפים אוראליים סדיסטיים ואנאליים סדיסטיים – שגם היא מולדת. השינוי בעוצמת הגורמים המולדים נובעת מעליונות של אחד משני היצרים במיזוג בין יצר החיים ליצר המוות. יש קשר בין עליונות של אחד משני היצרים לבין כוחו או חולשתו של האני. גם היכולת לשאת חרדה היא מולדת. כלומר, אם יש דחפים הרסניים רבים מולדים, כבר מהלידה יהיה קשה יותר לאדם לשאת בדחפיו. אני חלש שכזה מול דחפים הרסניים חזקים, נכפה עליו להשתמש באופן מופרז בהגנות כמו הכחשה, פיצול וכל יכולות. אני חזק באופן מולד לא נכנע בקלות לצרות עין, והוא בעל יכולת רבה יותר להשפיע על הפיצול בין טוב לרע. הפיצול בין הטוב והרע הוא תנאי מוקדם לכינונו של האובייקט הטוב. ואז יש פחות פיצול שגורם לפירור העצמי.
- החוויות החיצוניות משפיעות מראשית החיים ומשפיעות על ההתפתחות. לידה קשה והזנה לא מספקת יכולות להעצים את החרדות. כאשר יש דחפים הרסניים מולדים גבוהים, יש יותר השפעה לאירועים החיצוניים האלה. אבל אין קשר מושלם: כלומר, יכול להיות תינוק שלא עבר חוויות קשות, אבל דחפיו ההרסניים הקשים גורמים לו לסבול מקשיים חמורים באכילה ובשינה ולסבול מהרבה חרדה. כמו כן, יכולים להיות תינוקות שנחשפו למחסור רב ותנאים קשים אבל לא מפתחים חרדות מופרזות. זה מצביע על כך שידן של ההרסנות וצרות העין אינן על העליונה.
- קליין גילתה את ההשפעות המולדות על עיצוב אישיות, ולא יודעת על השפעות טרום לידתיות אותן כדאי לחקור.
- קיום הגורמים המולדות מצביע על מגבלות הטיפול הפסיכואנליטי. אבל למרות זאת, אפשר להביא לשינויים יסודיים וחיוביים בחלק מהמקרים, גם במקום שבו הבסיס המולד לא היה חיובי.
אחרית דבר (עמוד 299)
- בכל פעם שלב בחיים, כשיש הפרעה חמורה ביחס לאובייקט הטוב – הפרעה המונעת על ידי צרות עין, לא רק שיש הפרעה בתחושות הביטחון והשלווה, אלא גם יש התפוררות באופי האדם. בשל הפיצול. אולם, אם האובייקט הטוב מבוסס בביטחה, ההזדהות איתו מחזקת את היכולת לאהוב, את הדחפים הבונים ואת הכרת התודה.
- מטרתה הסופית של הפסיכואנליזה היא הגיבוש של אישיות המטופל. מסקנתו של פרויד שבמקום בו היה האיד יהיה האני מעידה על מטרה זאת. אם יש גיבוש טוב של העמדה הדיכאונית, המטופל יכול להשתמש בהדחקה, שפועלת ביתר שאת בשנת החיים השניה.
- על ידי אנליזה חוזרת ונשנית של החרדות וההגנות הקשורות בצרות עין ובדחפים הרסניים ניתן להתקדם לעבר גיבוש. Working through היא אחת המשימות העיקריות של ההליך האנליטי. ככל שהקשיים שמנתחים עמוקים ומורכבים יותר, כך גדלה ההתנגדות שניתקל בה, ולכן יש השפעה על הצורך לאפשר מרחב פעולה מספיק להליך הworking through .
- מטופלים יכולים להכיר בצרות העין שלהם ביחס לאובייקט הראשוני, אך לא לחוות אותה. ולכן, רק על ידי התמדה של האנליטיקאי בניתוח הרגשות העוינים של המטופל בתהליך ההעברה, שמאפשר למטופל לחוות אותם חדש, תיתן הפחתת הפיצול בעצמי.
- תהליך הגיבוש וההכרה בצרות העין ובהרסנות מעורר חרדות דיכאוניות כואבות ביותר. המטופל יוכל לקבל ולהטמיע את הפרשנויות הללו רק אם תהיה לו נחישות עיקשת לגלות את האמת בנוגע לעצמו.
- מטופלים בעלי חרדות פרנואידיות עזות ומנגנונים סכיזואידיים חזקים – סיכויי ההצלחה שלהם בטיפול לא גבוהים או אפסיים, משום שיכולתם להעברה חיובית ולבטוח באנליטיקאי מועטה כאשר מתעוררת חרדת רדיפה בגלל הפרשנות שניתנת להם. מטופלים אלה פחות יכולים לשמר תחושות של האהבה, ולכן פחות ליהנות ממה שהאנליטיקאי נותן להם. אלה מטופלים קשים יותר מהפסיכוטים המוצהרים.
- כאשר עושים אנליזה עמוקה, פוחתת צרות העין ומתעורר אמון בכוחות בונים ומתקנים וביכולת לאהוב. המטופל נעשה סובלני יותר ביחס למגבלות שלו, יש שיפור ביחסי האובייקט שלו ותפיסה בהירה יותר של המציאות הפנימית והחיצונית. האהבה מרככת את שנאם. והחרדות פוחתות. ואז יש יכולת למטופל ליזום, לקבל החלטות שקודם לא יכול היה לקבל ולהשתמש בכישוריו בצורה חופשית יותר. כאשר צרות העין מקבלת הכרה, היא פחות מאיימת על הטוב והיצרנות של האדם, שכן הטוב של האדם מדלל אותה. ואז האדם יכול להבחין בין טוב ורע (ולא סתם נמצא בבלבול) ויכול להיות יצרני. המטופל יכול לבצע תיקון יותר, להתענג יותר.
- פרשנויות נכונות ואפקטיביות של האנליטיקאי מכוננות אותו וכך גם את האובייקט הראשוני, כאובייקט טוב.
- במהלך העלאת צרות העין והשנאה למודעות, משיב לעצמו האדם במהלך האנליזה גם חלקים חשובים אחרים של העצמי שאבדו לו.
- גיבוש מלא וסופי לא אפשרי לעולם, משום שתחת העומס ממקורות חיצוניים או פנימיים, אפילו אנשים בעלי גיבוש טוב עשויים להידחק לעבר תהליכי פיצול חזקים יותר, גם אם מדובר בשלב חולף.
- הרגשות מההתחלה נקשרים לאובייקט הראשון. זה חשוב שהאנליזה תחבור לחוויית הינקות, ולאפשר להחיות את ה"זיכרונות שבתחושה" – אולי זה the unthought known. במהלך החייאה זאת אנחנו מאפשרים למטפל לפח התייחסות שונה לתסכולים המוקדמים שלו. הפנמה של האנליטיקאי כאובייקט טוב, בתנאי שלא מובסת על אידיאליזציה, יכולה לספק אובייקט פנימי מיטיב במקום זה שהיה חסר. אולם, קליין מדגישה את השינוי שנעשה דרך אנליזה שמגבש את האני וכך מאפשר לאדם לחוות את כל החלקים שבו, האהבה והשנאה.
הערותיי
- אני מקווה ששרדתם את זה.
- מה ההבדל בין צרות העין והמרמור כלפי האוביקט הטוב לבין ראייה מורכבת של הטוב כמשולב ברע?
- מה ההבדל בין צרות העין והמרמור כלפי האוביקט הטוב לבין ראייה מורכבת של הטוב כמשולב ברע?
- באחת הדוגמאות קליין מתארת שלאחר פירוש צרות העין יש תיקון בדיעבד והאובייקט הטוב שהותקף זוכה להערכה ויכול לשמש שוב. זו התקווה, שגם אם הכל שחור, כל זה יכול לקבל משמעות אחרת אם מצליחים לגעת בגרעין. ראיתי את זה קורה.
