יום שבת, 8 באוגוסט 2015

מחשבות על "כאן ועכשיו" לפי מאמרה של פרופ' רחל בלס

לפני כחודש קראנו את המאמר האחרון במסגרת החברה הפסיכולוגית של ימי ד' לשנה זו. הריהי השנה הרביעית שלנו כקבוצת קריאה. זהו סיכום לא מדוייק של הדברים שהוצגו.

הפעם רותם ומעין החליטו להציג בצוותא את המאמר. לאחר מספר פעמים בהן לא התנדבו מציגים למאמר, רותם הציב לעצמו כמטרה לעשות זאת בנינוחות ובפתיחות, כך שהצגת מאמר לא תהיה כזה דבר מאיים וחברי הקבוצה יעשו זאת בכיף. אני חושב שזה ששניים הציגו ביחד את המאמר אפשר יותר נינוחות כזו, כשכל אחד מחזיק חלק אחר. הרי צריך הרבה כוחות אגו מול הקבוצה, אנחנו משליכים על הדיקטטור התורן הרבה אחריות ותוקפים אותו לאורך המפגש, אנחנו סומכים עליו שיידע את מה שרק רפרנו עליו. יש פה גם רצון להרשים שלפעמים שם את המציג במקום פגיע. אז נראה לי שבשניים זה נותן יותר מרחב, הופך לפחות אישי, ומאפשר לאחד להוביל ולשני לגבות, ובכך ללהכיל את הסיטואציה תוך כדי. 

אז הנה:


המאמר של פרופ' רחל בלס On the Immediacy of Unconscious Truth  משנת 2011 עוסק בתפיסת ה"כאן ועכשיו" של בטי ג'וזף, תוך השוואה לזרם הקלייניאני ולגישות אחרות. 

פרויד גם עוסק בכאן ועכשיו אך פחות ספציפי מהעיסוק של ג'וזף. בלס משווה בעיקר בין בטי ג'וזף וחנה סגל שמגיעה מאותו רקע תיאורטי אך הגישה שלהן שונה. לפי פרויד צריך לשחזר את החוויה ולא רק להיזכר בה. פרויד מדבר על היזכרות באופן רחב – להעלות תהליכי חשיבה, פנטסיות ומחשבות שהם אקטים מנטליים, ולכן לא ניתן לשכוח אותם.

הרהור משותף:
רותם מסביר: לדוגמא אני זוכר שאמא צעקה עלי כשרצתי לכביש, אבל האקט המנטלי הוא זה שנבהלתי מהצעקה, או שחיכיתי לאבא שירגיע אותי. לדעת רותם העלאה באוב של חווייה פנימית זו היא בעלת כוח ריפוי. טל אומר לפעמים יש לנו חוויות שכל כולן מתרחש בלא מודע, לאו דווקא חיבור בין לא מודע לחוויה מודעת. תמר מתייחסת לאקט פנימי – אקט הוא משהו תוקפני, אתה בוחר לזכור דבר אחד ולא דבר אחר, אתה בוחר לזכור את הבהלה מאמא אבל לא את הדאגה שלה, וזהו אקט של בחירה והאופן בו אתה מפנים את זה, התוקפנות היא כלפי הדברים האחרים שאתה לא בוחר, אתה תוקף את המציאות כשאתה בונה נרטיב כזה ועושה שימוש מסויים במציאות. עדי מציינת שלפעמים הזיכרון המודע יותר הוא זה של הדאגה, אבל דווקא הבהלה היא זו שמנהלת אותי בהמשך. כתריאל אומר שאינו מבין זאת אותו דבר, זה חי בזיכרון, ולכן לא יכול היה להישכח, זו סיטואציה שממשיכה לפעול בתוכך. תמר אומרת שזה לא סותר, אתה בונה נרטיב והוא בונה את מי שאתה. כפיר מסביר שכשהחוויה עולה מתוכך אתה נותן משמעות לאיזה אירוע שהיה, ההיזכרות היא החוויה מחדש בשעה הטיפולית. רותם מציע שכל אחד היה זוכר פרט אחר מהסיטואציה, חוויה אוגרת בתוכה המון אינפורמציה. עדי מציינת שזה תלוי גם באובייקט, המטפל הוא אחר ולכן נחווה אחרת בכל פגישה, אלו היבטים שונים של טרנספרנס שעולים מול המטפל, ומשפיעים על מה שאתה נזכר בו באותו רגע. כפיר מציין שחלום שהמטופל מביא הוא קשור למטפל, כי הוא עולה מול אדם מסויים. ורותם מברך על הדיון החופשי אך מבקש להמשיך.

הסכנה של ההיזכרות היא האינטלקטואליזציה של הזיכרונות. יש משהו בחזרה על החוויה שהוא מיידי וקרוב, ולעומתו החומר שהוא רחוק חוויה – החוץ העברתי – הוא נחווה כרחוק. באופן כללי הפרשנות היא תמיד יכולה להיחוות כרחוקה. קליין וסטרייצ'י ממשיכים את פרויד ביחס למיידיות ולקרבה, ובלס מזכירה את הדברים שקראנו על הפירוש המוטטיבי של סטרייצ'י בכאן ועכשיו, ואת הפחד לעורר דחפי איד ב"שידור חי”. הימנעות המטפל מפירוש מוטטיבי מובן על ידי זה שהמטפל מפחד לעורר את אנרגיית האיד החיה של המטופל כשהיא מופנית ישירות כלפי עצמו - המטפל. למיידיות יש עוצמה מרתיעה.

דיונצ'יק: מעיין מעירה שפרו מסביר הרבה על עבודה עם הטרנספרנס, שקליין הייתה מדברת על ההעברה, ולא בתוך ההעברה. כלומר "כמו שאתה מדבר על הבוס שלך, גם כאן אתה מרגיש שאני רוצה להיפטר ממך". במקום זאת פרו מציע לפרש בתוך ההעברה ולא על. לדוגמא כשילד משחק עם חייל להגיד מתוך ההבנה על הכעס שנחווה בטרנספרנס ולהגיד "אתה ממש כועס עליו". לדידו של פרו ברגע שאתה יוצא מהחוויה ומדבר עליה את מייצר זרות. אם אתה מצליח להישאר בתוכה ולדבר, אתה והמטופל תשאירו את הדבר הזה חי. מעיין חושבת שזה פירוש העברתי לגמרי. רותם מציין שזו סטייה מהדרך ומבקש להמשיך הלאה במאמר.

במאמר, בלס מציגה שלוש תפיסות אלטרנטיביות של הכאן ועכשיו שמבלבלים עם הכאן ועכשיו שג'וזף חותרת אליו. הראשונה היא כאן ועכשיו קתרטי: המטרה היא לשחזר, וכל דבר אחר נתפס כאינטלקטואליזציה. גם פסיכולוגית העצמי היא סוג של גישה כזו. התובנה אינה הדבר המוביל כאן.

הכאן ועכשיו השני הוא הבינאישי. פסיכולוגיית האני והבינאישית מתייחסים אליו, ואצלם הכוונה ליחסים האמיתיים המודעים. מה נחווה ומה יכול להיות מובן, ויש פחות התייחסות למעמקי הלא מודע. יש יותר עיסוק באיך שהמטופל מבנה ומבין את מערכת היחסים הנוכחית, כדי שיהיה אפשר לתקן את ההשלכות הלא אדפטיביות. לפי גישה זו, הדטרמיננטים הלא מודעים של הקשר, וזה שהם משוחזרים בקשר הנוכחי נשארים מחוץ לפוקוס. לגישה זו חסר העומק הלא מודע של הגישה הקתרטית, ויש בה יותר הבנה מודעת.

הכאן ועכשיו השלישי הוא החווייתי. המיידיות כאן היא להישאר עם מה שהכי קרוב לחוויה של המטופל, מה שהמטופל  מסוגל להרגיש ולחוש כעת. לא מתעמקים במקומות שאינם קרובים לחוויה של המטופל. בהתאם לגישה זו אין דגש מיוחד על מערכת היחסים האנליטית, ואם הוא מדבר רק על ההורים שלו, אז זה מה שנגיש לו. העיקרון הוא שהיכולת לקבל פירוש נאמדת לפי היכולת המודעת של המטופל לקבל את הפירוש, וההנחה היא שללא נכונות המטופל, פירוש רחוק מהחוויה שלו יעורר רק התנגדות קשה. כאן נוגעים בעומק רק אם ניתן לגעת בו בחוויה של המטופל.

מעיין לוקחת את ההובלה ומסבירה מה זה בעצם כאן ועכשיו קלייניאני. בלס מנסה להבחין בין ג'וזף לבין יתר הקלייניאנים הלונדונים, ובעיקר היא משווה בין ג'וזף לבין סגל. יש הרבה הבחנות לא מדוייקות שמקובל לעשות בינהן. גישתה של סגל מדגישה יותר את תוכן הפנטסיה הלא מודעת, בעוד שג'וזף מדגישה יותר את איך שהמטופל מתשמש בי ברגע זה באנאקטמנט. תכופות מדגישים את התמקדותה של ג'וזף בכאן ועכשיו והתבססותה על אנאקטמנט, אך בלס טוענת שלא בכך הייחוד של ג'וזף. ג'וזף מתמקדת בקשר האנליטי בעוד שסגל מתעסקת בחווית הפצינט, אך שתיהן טוענות שהחוויה של הפציינט משתקפת בהעברה וההעברה הנגדית, אז יש בינהן חפיפה. ג'וזף מתמקדת באנאקטמנט ואיך המטופל מגיב לפירוש. היא מתמקדת מה קורה לחלק באישיות שיכול היה לזכות לרגע בתובנה. היא שואלת איך הפירוש נחווה ואיך המטופל משתמש במיינד שלו בתוך הטיפול. היא מדגישה את התהליכים הללו בתוך הפגישה ברגע אחר רגע. היא מאוד נמנעת מפירושים שלא נגישים רגשית למטופל, וכך היא לא עושה הסברים סיבתיים הפונים לחשיבה המודעת. מה שנגיש אינו בהכרח מודע. ג'וזף מתארת מטופל שהציג לה סיטואציה שמזמינה פירושים פסאודו קלייניאנים. כשהיא שתקה, המטופל נעשה כועס וסיפר על סיטואציה מחייו בה הוא מתוסכל מחוסר יחס של מכר שלו. היא פירשה לו שהוא רצה שתפרש פירוש מהספר, כדי לעקר ולנטרל את המפגש בינהם, וכשמיאנה לעשות זאת הוא נעשה כועס. סיפוק החומר לפגישה עשוי להיחוות על ידי המטופל כסיפוק צרכי המטפל, התגובה לפירוש יכולה להתפרש כדחייה של חומרי הזנה וכו'.

סגל מתארת מטופלת תוקפנית שהדביקה אותה לכיסא בדברי תוכחה כנגד פלוני אחר. היא תקפה כל אינטגרציה מהסוג שסגל תפסה כאובייקט טוב קלייניאניסגל מסבירה שהחשיבה האנליטית נחווית כשלישי המפריע לדיאדה בין המטופל והמטפל, בדומה לתפיסתו של בריטון. חלק מההשלכות נועדו לתקשר, וחלק מההשלכות נועדו להפריע להבנה האנליטית, אך אם אנחנו מכוונים למה שהמטפל משליך עלינו, אנחנו מסוגלים להפוך את ההשלכות ההרסניות כלפי התקשורת לתקשורתיות גם כן. ההבנה של סגל אינה מבוססת על הכאן ועכשיו שג'וזף מבינה אותו. ג'וזף הייתה מפרשת איך המטופלת ממסמרת אותה לכיסא, ואיך היא רוצה להרוס לה את החשיבה, ופחות הפנטסיה של להרוס את הזיווג ההורי, או הפנטסיה שהאובייקט הטוב הקלייניאני מותקף. בלס לא בוחרת בין שתי הגישות אלא רק מדגישה את ההבדל.

מאפיני הכאן ועכשיו של ג'וזף:
המיקוד במה המטופל רוצה ליצור במטפל. הלחץ המתמיד של המטופל לאנאקטמנט. הפירושים מתמקדים בפרטי היחסים העכשוויים ולא נוגעים בגורמיים סיבתיים ולא בפנטסיה. יש ניואנסים בהגדרות לגבי מה נגיש בקשר הנוכחי. הנגיש הוא לא מה שבמודע. היא מחפשת את מה שנגיש למטופל כמשהו שהוא יכול להכיר ולזהות בתוכו, אבל לאו דווקא יסכים וידהה עם דבר זה במודע.

מימדי הכאן ועכשיו הג'וזפיאני:
  • המיקוד של האנליטיקאי בהתבוננות באנקאטמנט: המטפל מתמקד בדרך בה המטופל מזמין אותו לפעול. יש מיקוד בדרך בה המטופל מקבע את הדינאמיקה הפנימית של עצמו. יש עונג המופק מתקיעות ועמידה במקום. ג'וזף מתבוננת באופן בו המטופל מחבל ביכולת להתקדם, ומנסה לחסום. המטופל מנסה באופן לא מודע לפתות את המטפל לחשוב בדרך מסויימת, לכלוא אותו בצורת חשיבה מסויימת, וכשהמטפל שם לב לכך הוא צריך לחשוב האם זה חלק מהעברה נגדית ולמה זה. הפרשנות תהיה "שים לב שאתה....". לדוגמא, "היית רוצה שאני ארגיש" או "היית רוצה שאחשוב" או "היית רוצה שאגיד". היא תתן את הפירוש, ואז היא תסתכל מה קורה לפירוש. זה החלק הבא. השאלה היא מה המטופל עושה בפירוש. יש פנטסיות הקשורות לשימוש בפירוש. היא מתמקדת באקטינג אאוט המונע תובנה, כמו: פסבדו תובנה הסכמה מהירה מדי, playing stupid. היא מתמקדת בכאן ועכשיו וביחסים ומתמקדת במה שמונע תזוזה ותובנה. איך המטופל "משחק" בטיפול ולא באמת עושה את הדברים. אם היינו הולכים על חנה סגל, היינו מנסים להבין את הפנטזיות לגבי הפירוש בתוך הטרנספרנס. עבור ג'וזף,  שדה הפנטסיה הוא רחב מדי, עבור סגל פרספקטיבת הכאן ועכשיו היא צרה מדי.
  • שינוי ופירוש מוטאטיבי: כל הרעיון של הכאן ועכשיו מבוסס על כך ששינוי מתרחש דרך הפנמה של החשיבה וההכלה של המטפל. לכן נדרשים פירושים שמפרשים את תהליכי האנאקטמנט. המטפל מראה שהוא יכול לשרוד את העולם הפנימי של המטופל. המטופל יכול ליצור ברית עם המטפל ולהתחיל להכיר את דרך הפעולה של עצמו. להכיר במגננות ובהשלכות. אחרי יצירת הברית גו'זף מזהה את הדרכים בהן המטופל שומר על שיווי משקל או סטטוס קוו, ואותן היא מפרשת. (יעני, הברית משמשת כדי להתקרב, היא מבטיחה שתהיה וויניקוט, ואז כשהמטופל מתחיל להתגונן היא מפרקת אותן טראח). הפירוש המוטטיבי קורה כשהמטופל מבין איך הוא פועל כדי לשמר את שיווי המשקל ואיך הוא עושה את זה בתוך הקשר, ואז מתאפשרת תובנה משמעותית שמאפשרת אינטגרציה ונטישת הגנות. גישה שמבוססת על פירוש הפנטסיה כמו של סגל, גם מכוונת לאינטגרציה אך תעשה פחות שימוש בכאן ועכשיו. סגל הייתה משתמשת יותר בפנטסיה שנחווית בטרנספרנס, וג'וזף יותר במציאות של היחסים האנליטיים.
  • מכשולים בפני שינוי: גם ג'וזף וגם סגל מתמקדות במכשולים בפני שינוי. אנחנו מתנגדים לשינוי שמוביל לשנאה וקנאה וכו'. אבל אנחנו חייבים להתמודד עם שינויים כדי לחיות ולאהוב. ג'וזף מתמקדת בדחף לשיווי משקל, העונג מחזרה אינסופית, במשאלה שלא לעבור שינוי, להישאר בלתי נגוע ובלתי ניתן להגעה. סגל מתעסקת בפחד מדחף המוות והחרדה. סגל מתארת מטופלים פסיכוטיים שלא נהנים מהתקיעות, אלא מנסים למחוק את המציאות כדי להגיע לשליטה מאנית.
  • הכאן ועכשיו והמשמעות של המיידיות: מבחינת ג'וזף יש לזה משמעות מיוחדת. ההבדל נעוץ במה מיידי. המיידי אינו התוכן, אלא מה שהמטופל עושה בקשר האנליטי וכיצד הוא נאחז בדבר זה. כיצד הוא גורם לאנליטיקאי להפיק פירושים מסויימים, וכיצד הוא מסרב להתקדם. סגל אומרת שהפנטסיה היא מה שחי ומיידי ונותנת משמעות לשאר המעשים.

זהו בערך, זה היה המאמר האחרון של השנה.

הערותיי:
- קודם כל אני נזכר בהתקפות על החיבורים של ביון, שם הבנתי לראשונה שהמטופל תוקף את החיבור הרגשי עם המטפל משום שה"חיבור" הזה בעצם מבוסס על נפרדות ותנועה ואלו מובילים להזדקקות וכאב. כלומר, המטופל מעדיף להישאר בבועה נרקיסיסטית בה אינו זקוק לאף אחד, ואינו מרגיש אהבה או תוקפנות, בעולם בו המטפל הוא פרי דמיונו, או לפחות כפוף לפנטזיות שלו. אם אנחנו מבינים ככה את האינטראקציה, אז תשומת הלב של המטפל צריכה להתמקד בכל מיני התנהגויות שמתבססות על הנחה של חוסר נפרדות, ונחוות על ידי המטפל כמתקפות ומניפולציות שחותרות כנגד הנפרדות שלו. כלומר, החלק הפסיכוטי של המטופל הוא כזה שאינו מכיר בגבולות ובנפרדות, וממקום זה נובעות שתי "יכולות על" של המטופל. האחת: המטופל מסוגל להריח נפרדות, בלי שום צורך בתיווך אינטלקטואלי ובלי הכשרה מיוחדת, ובהמשך לכך השנייה: הוא מסוגל לנוע לעבר החלקים באינטראקציה עם המטפל בהם הנפרדות פחות בולטת. לדוגמא מטופל שחש שהמטפל נתן לו פירוש נכון לגבי רגשותיו בנושא מסויים יחוש מותקף על ידי הפרספקטיבה של המטפל ויכולתו לחשוב ולראות את "השטח המת" שלו. עצם ההכרה בכזה שטח מת, או באי ידיעה, או למעשה בלא מודע, היא הכרה בכך שיש מישהו חיצוני לי שאני זקוק לו כדי לראות את עצמי, וכי אני עשוי להיות תלוי בכזה אדם כדי לחוות את עצמי. אפשר להתווכח אם חוויה עצמית או הזנה הם הצורך הבסיסי יותר. אבל בכל מקרה יש צורך בלתי נסבל שמתעורר מול ההכרה באחרות של האחר, בנפרדותו. אז אם המטפל אומר לי משהו אמיתי לגבי עצמי שאני מתכחש לו, אני אנסה לברוח מהאמת הזו. לא רק בגלל שאני לא מודה באיזו אמת רגשית כלשהי, ולא רק כי זה מפחיד שמישהו אחר רואה את מה שאני מעדיף לא לדעת, אלא שעצם קיומו של אחר רואה וחושב מערער את שליטתי בעולם ולא מאפשר לי להכחיש דברים. אז אני מנסה להכחיש את אחרותו של האחר. את עצם קיומם של שטחים מתים, יעני לא מודע. ואז מגיעה היכולת לנוע לאיזורים בהם הנפרדות פחות מורגשת. המטפל הוא בנאדם, הוא לא מסוגל לשאת באמת הקיומית הזו לגמרי. גם המטפל מכחיש איזורים שלמים באינטראקציה עם המטופל, וכורת ברית לא מודעת עם המטופל שלא לדבר על כל מיני דברים ששניהם צריכים להשאיר מתחת לשטיח, יעני לא מודעים. המטופל קולט באופן אינטואיטיבי את המקלטים הללו, את הכיסים הפסיכוטיים המשותפים בהם גם המטפל מתקשה להודות בהזדקקות שלו. המטופל יכול אפילו רק להרים גבות לגבי הפירוש של המטפל, וכך להפעיל את ההזדקקות של המטפל באישור מהמטופל. המטופל יכול לקבל יפה מדי את הפירוש, ולחשוף את הצד הסדיסטי שהמטפל מכחיש בעצמו, ואת הפחד של המטפל מהכח שלו ומההנאה המלווה אותו. המטפל יכול לסגת מעמדתו הנפרדת מרוב אשמה על כזה כוח, או מתוך רצון באישור. אנשים מוצאים דרכים שונות להימנע מהכרה בנפרדות מול המטפל. זה מה שנרקיסיסט עושה כשהוא גורם למטפל לקנא בו או לרחם עליו, זה מה שאוסידי עושה כשהוא מנסה ללמוד איך להפעיל רגשות באופן מכאני דרך השלכת רגשות על אובייקטים שניתנים לתפעול, זה מה שפרברט עושה כשהוא מושך את המטפל להתעסק באיזורים הסאדו מזוכיסטיים הלא מעובדים שלו. זה פועל אחרת לפי החלקים המוכחשים המשותפים אצל כל צמד מטפל-מטופל. זה יכול להיות דינאמיקה סתמית שמתרחשת ביומיום או טירוף משותף שקשה לשאת. זה יכול להיחשף בהרהור של המטפל או בהדרכה, או להימשך זמן רב בלי ששמים לזה לב. אבל בכל מיני דרכים ומידות זה מתרחש בכל אינטראקציה אנושית. זה NLP כזה, רק שאני לא מבין בNLP יותר מדי. בכל מקרה החלטתי שאני אכתוב פוסט יותר מסודר בנושא.

-הבעיה היא שכשהשתמשתי ברעיונות של ביון על נפרדות קצת השתתקתי במקום. כל הזמן חשתי נפלש ושאלתי את עצמי מה המטופל עושה בי. החשיבה של ג'וזף ובלס היא צלולה יותר, שיטתית יותר. צריך להיות נפרד, לעשות אנליזה לעצמך ולהבין איפה אתה נוטה לאבד את המודעות העצמית (שהיא ההפנמה של הנפרדות). צריך לחשוב (זה מזכיר את בריטון). כשאני חושב מחשבות חדשות אני נפרד (זה מזכיר את סימינגטון), אני חי. הפירושים הפסיכים האלה, של הכאן ועכשיו, שלא מפחדים לפגוע במטופל, הם מה שמשחרר את החשיבה שלי. לא צריך להתרגש מהאשמה לגביהם. אבל צריך גם ללמוד מאחרים, לראות איך המיינד בנוי ולהכיר מלכודות ששובות אותו. יש גבולות כמו אתיקה ודאגה לשלום המטופל שלא צריך לשבור, זה לא באמת חופש לפרוץ כאלה גבולות רגשיים, אלא הכחשה של כאב משותף. צריך גם לקבל משוב מהמטופל. לראות אם השתחררתי או שסתם ברחתי.

ג'וזף מניחה שיש חלק במטופל שמתבונן בסיטואציה ומחליט להישאר רחוק, אבל חלק זה יכול להיות בן ברית של המטפל, אם יתעורר אמון ששניהם רואים זה את זה. שמים הרבה אמון על המטופל שאינו מניפולטיבי, אלא מעדיף לשמור על הדברים במרחק ביטחון, ולכן הוא מרצה, ולכן הוא מוליך את המטפל סחור סחור, ולכן הוא מבלבל את המטפל עם כל החלקים המוכחשים המאיימים על שניהם. זו חשיבה אופטימית יותר מזו של ביון, שמרשה לעצמה יותר תחושת קומפטנטיות וידיעה, כשהכיוון קדימה. הנוסחא הקלייניאנית, שמפרשים ככה או ככה, שיש מוקד מסויים, שלא צריך לפרק הכל, היא מרגיעה.  

לפחות כרגע כשאני עובד עם ביון בראש אני חושב אינסופית ויכול להתפזר עד שאני משתתק. כשאני עובד עם וויניקוט בראש אני חש איזה מקסם רומנטי שאני מבטיח למטופל כאילו הכאב מוביל לכיף בסוף, ואני מנסה לשכנע את שנינו למרות שאני לא כל כך מאמין בזה. כשאני עובד עם ג'וזף בראש, אני חושב צנוע יותר, עם מסגרת התייחסות מוגבלת, על כמה המטופל מתקרב ומתרחק, כמה הוא נחשף למה שקורה ביננו וכמה הוא מסתגר בפני זה. זה ממקד.



אין תגובות:

פרסום תגובה