יום חמישי, 22 בפברואר 2018

למה זה מגיע לי?

"אבל למה דווקא אני???"

המשפט נאמר בכוונה שאני קיבלתי קלפים גרועים, שנטפלים אלי, שלא כולם סובלים ככה. אפשר לומר שהתחושה היא של חיי אומללות.

לפעמים התחושה חמקמקה יותר, ואפילו דורשת הוכחה. ואז איזה אסון או חולי מוכיח אותה והכל קורס יחד איתו. או שאפילו הרס עצמי בא כדי לתת לה תוקף, מתוך הצורך להוכיח. כמו אשמה על החטא הקדמון שמשתחזרת בכל גלגול מחדש.

לפעמים יש מאבק של השכל נגד התחושה הבלתי נראית הזו: לאנשים אחרים, יש להם מה לבכות, קרו להם דברים, אבל למה אני מתייסר כל כך. הרי אין לי זכות.

בטיפול הרבה פעמים העבודה הנדרשת היא היכרות והכרה של סבל בלתי נסבל זה. בלתי נסבל זה פרדוקס, בו הכאב קיים אך לא נחווה באופן מלא. ואז בטיפול מנסים לצאת מהמאמץ המתמיד להוכיח או להכחיש את התחושה הזו. להכיר את משמעותה, את הסיפור שהיא מספרת, את הכאב שהיא מגרה. היא בלתי נסבלת כי אינסופית, עמומה, אם אתן לה פתח היא תשתלט, או שאני אשקע כולי לתוכה. אך בטיפול נותנים לה הקשר סופי של קשר מיטיב ומנחם והיא הופכת נסבלת.

**

השבוע שמעתי פתאום מאבק אדיר בתוך השאלה "אבל למה דווקא אני". פתאום שמעתי את השכל נאבק ברגש. השכל צץ כמו התנגדות לאיכות הריקה והדיפוזית של הרגש, לכן הוא פותח ב"אבל" ומתווכח. השכל דורש קשרים סיבתיים שניתן להבין בהם מה גרם למה ולשלוט בגורמים כדי לשלוט בתוצאה, גם במחיר אשמה בכך שאני גרמתי למצב- מכאן השאלה "למה". ומכאן מייד מגיעים לכך שהרגש הוא אסוציאטיבי ולא סיבתי, המשמעויות נוצרות בדיעבד ומתהפכות מחדש, ולכן הרגש המורד במאמצי השליטה של ההגיון מרגיש "דווקא". כל עוד הרגש מפעם בנו - אנחנו "דווקא". ולבסוף המיקוד המייסר ב"אני". כאן השכל סופסוף תוקף את עצמו כמוצא אחרון. מהו "אני" אם לא חוויה של מבוע ריק המתמלא, ושהתוכן שלו הוא יחס לעצמו, והיחס הוא של בהלה מהריק ממנו הוא נבע - האני הוא מבט מבוהל בהשתקפות על פני בריכה אפלה. כשאני שואל "אבל למה דווקא אני", אני מתווכח עם עצם הנביעה של החשיבה מתוך העמימות הרגשית הבלתי נתפסת. "אני" זה כל מה שהופך אותי מאובייקט לסובייקט. אובייקט הוא חפץ שנע בעולם ועונה לדרישות הסביבה בהצלחה, או לפחות סובל ללא קושי - עושה דיאטה, מצליח בלימודים, מתאים לסביבה. והסובייקט מנגד- פותח תמיד שאלות, רוצה להיות משהו, אבל תמיד מחוץ להוויה, חווה אותה ביחס מורכב. "אבל למה דווקא אני" הופך לאחר מחשבה זו ל"מה מעורר מתוכי את המבט הלא מסופק הזה שתמיד מתווכח עם הדבר נבע ממנו ומסרב להירגע ולהפסיק". בנקודת מבוע זו קשה להבחין בין הרצון להיפטר מהסבל והרצון להפסיק את החיים המפעמים בי. לכן חשוב להגיע אליה בטיפול, ולהבחין.

אני מקווה שזה לא היה שכלתני מדי....

**

חיפשתי תמונה של מבוע אבל זו איכשהו נראתה לי יותר מורכבת, כשהטיפה מכילה לרגע השתקפות של עולם ומלואו לפני שהיא קורסת- זה הזכיר לי את העיסוק הפנים נפשי שרק דרכו אנחנו רואים את העולם.

התמונה של ‏אור נתנאלי - פסיכולוג, מאמן אישי‏.

אין תגובות:

פרסום תגובה