מחשבות על "חתונה במבט ראשון":
כמו תאונת דרכים, אי אפשר שלא להסתכל. אז הצצתי קצת. פרק.. ואז עוד חצי. בעיקר חשבתי על המרמור של הפסיכולוגים, תמיד אתם באים אלינו עם הזוגיות הבעייתית שלכם ומבקשים שנתקן לכם אותה. עיוורים למשמעות הבחירות שלכם. אני הייתי מציע שילמדו את "אדיפוס המלך" בתיכון במקום "אנטיגונה". אבל הטלביזיה מצאה דרך משלה לחנך את ההמונים. פסיכולוגים יבחרו לכם את בן הזוג מראש, ישימו אתכם בשלשלאות הנישואין, ויעזרו לכם לדלג על כל השלב הנפסד של הדייטינג והמשחקים. או במילים אחרות, פסיכולוגים שממלאים את מקומו של אלוהים...
הסצינה הראשונה שראיתי הייתה כשחדווה מסתמסת עם אביה, איך אתה לא בא לחתונה שלי??? והוא עונה לה שזה קרקס ולא חתונה ומסרב להשתתף. נעזוב לרגע את התרומה של מדיום הווטסאפפ לשיח החירשים (אמ;לכ, אל תנהלו שיחות רגשיות בווטסאפפ!). ניכר שהמילה חתונה היא מילה מאגית, כמעט כמו השואה. להגיד חתונה זה לא כמו להגיד ניסוי התנהגותי בטלביזיה. מילים מאגיות כמו חתונה ושואה לא מתקיימות בזכות הגדרתן המילונית, אלא בזכות הכיווץ במעיים שהן מייצרות כשמישהו בכלל תוהה מה הגדרתן. כשההגדרה נפתחת, הטקס הופך להיות רק טקס, וזה מזעזע כמו חדר המיטות של ההורים או המטבח של שווארמיה - אתה לא רוצה לדעת איך זה פועל וממה זה עשוי. כל מיני חוקים בלתי כתובים נחשפים פתאום. תבניות חיוניות שלפיהן אנחנו מארגנים את המקומות הכי אינטימיים בחיינו הופכות לקלישאות.
הדבר המדהים הבא שהתרשמתי ממנו היה שההכנות לחתונה היו לא אישיות. לא רק שהשידוך הפוטנציאלי אינו ידוע, ולכן מדברים עליו כעל פלוני חסר אישיות. אלא גם המשתדך שעומד להתחתן נחשף במלוא גנריותו. החברה הכי טובה של חדווה מייעצת לכלה עצה שכל חברה יכלה לייעץ לכל מתחתנת. החבר הכי טוב של "כוכבא" מסתחבק איתו לקראת הצעד הגדול כמו דמות משנית קריקטורית שאף אחד לא טרח לפתח את אופייה. האם מה שייחודי ירד בעריכה? -אלא שלפתע הטריק הגדול נחשף. הסדרה לא מוזילה את החתונה וגוררת אותה לעולם הריאליטי. במקום זאת, היא חושפת כיצד הרגע הקדוש הזה מזמן עשוי כמו בידור טלביזיוני. זהו רגע שבו אנחנו מתארגנים לפי תפקידים חברתיים שמגדירים את הזהות האישית שלנו. זהו פרדוקס גדול בין זהות חברתית המזהה אותנו עם הכלל וזהות אישית המייחדת אותנו מהכלל. הבעיה אינה בעריכה הטלביזיונית אלא בעריכה שאנחנו עושים לחיינו. כמו שחברים בפייסבוק היו נתפסו תחילה כאיכות מדוללת של חברות, ועם הזמן חברות הפייסבוק חשפה כיצד גם חברות אמיתית היא בעצם אוסף של לייקים מזדמנים והתעלמויות מעובדות לא נעימות במטרה להפיג שעמום.
**
המסר שלי אינו ציני. להיפך לגמרי. אני נזכר בספרו של ג'ון אירווינג "מלון ניו המפשיר", ובעצם בכמה מספריו שמציירים תמונה דומה של הקיום האנושי, ושל היכולת של אנשים להיפגש ולרקום חיים משותפים. ב"מלון ניו המשפיר" אנשים נפגשים מסיבות סתמיות - שניהם גדלו באותה עיר ועבדו באותו מלון, מתחברים מסיבות סתמיות - היא חשבה שהוא בוגר הרווארד כשהוא בעצם רק עשה שנת מכינה, ומתוך כך קשר אנושי מתחיל להיתוות לו, ומשפחה עם צבע מיוחד של חיים מתפתחת. לקשר אין סיבה, הוא לא נכון במיוחד, ואין בשילוב בין שני האנשים הללו מתכון בלתי סביר להצלחה. הקשר הוא מה ששני האנשים הללו עושים ביחד לאחר מכן. כיצד הם לומדים להכיר זה את זה, כיצד הם מתגברים על משברים, מה השפה המיוחדת להם שבה הם לומדים להביע אהבה, הבחירות, המוזרויות שנתפסות כמשעשעות, האכזבה והאבל על משאלות שלא נענו ואובדנים מצערים, ותחושת החיות (ויטאליות) והשייכות שמתאפשרות מתוך הבחירה להיות ביחד. המסר של אירווינג הוא אנטי-סטטיסטי. לא יכולה להיות התאמה נכונה, אין תסריט רומנטי שעומד מאחורי בחירתכם זה בזה. מרגע שהסטטיסטיקה סיימה פעולתה, גלגול הקוביות נדם, רק אז, או-הו-הו-אז, על האדם לבחור "להיות דמות ראשית במשחק חייו". וחלק מכך הוא הבחירה בשותף. בספרו של אירווינג "העולם לפי גארפ", הזוג הטרי עומד לקנות בית, ומטוס מתרסק לתוך הבית. מייד הגיבור אומר, מותק אנחנו חייבים לקחת את הבית הזה, סטטיסטית כבר קרה פה אסון, אנחנו מוגנים מכאן והלאה. אלא שהמאבק של הזוג, כפי שמתגלה בהמשך, הוא לא כנגד הסטטיסטיקה והגורל הרומנטי/טראגי, אלא בתהליך הממושך להיפתח זה אל זה ולקבל זה את זה. שם מתגלה האהבה במלוא אנושיותה.
לכן כשמטופלים מתלבטים איתי לגבי הקשיים בזוגיות שלהם, המשאלה שלהם לתשובה נכונה אינה נענית לעיתים תכופות, ועצוב לי על כך. זה מפחיד לגלות שאין תשובה נכונה, זה עצוב להישאר בלעדיה, זה מייסר לחפש אותה בכל זאת. אולי אפשר לזהות בעיות בקשר, פיצולים, וקשיי תקשורת. אפשר לסמן גבולות כלליים של התעללות או דינאמיקות שיוצרות סבל. אפשר לעזור להתמקם מול אלו. אבל אי אפשר לתת מתכון להצלחה. צריך לנסות, להפיק משמעות, לגלות מי אני בתוך המפגש עם האדם האחר, ולבחור. והשאלה העמוקה שמגיעים אליה בנקודות אלו היא מי אני ומה הבחירה שלי.
**
והכי כאב לי על תומר... פצצת אופטימיות רומנטית שמנסה לבוא בטוב כנגד כל האינדיקציות השליליות.... דמיינתי מדוע נכנס לתוכנית, בדיוק בגלל תיאוריית המשחקים שאומרת שחוסר האמון בין השחקנים היא שיוצרת משחק סכום אפס. הוא בטח חשב שאם יתחיל מהתוצאה הסופית, ההתמסרות שלו תוערך כנתינה ולא תישפט כחולשה. אבל המשחק הוא חשוב, ואמון נצבר מתוך ניסיון והתפתחות. וכמו במשחקים - אין טעם בהיצמדות לחוקים ואי אפשר לקפוץ לתוצאה הסופית.
**
למי שמעוניין בעוד, הנה פוסט קצת ישן מהבלוג שלי שבו אני מתאר כיצד עוברים מיחס של חפצון הדדי ליחס של הכרה הדדית.
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2012/11/mutual-retaliatory-nvr-gandhi.html
ולמי שרוצה לקרוא יותר ובאנגלית, הפוסט הרחב יותר על מאמרה של ג'סיקה בנג'מין הכרה והרס - שמתאר את החשיבות של התנגשות והרס ביצירת קשר.
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2012/05/summary-of-jessica-benjamins.html
כמו תאונת דרכים, אי אפשר שלא להסתכל. אז הצצתי קצת. פרק.. ואז עוד חצי. בעיקר חשבתי על המרמור של הפסיכולוגים, תמיד אתם באים אלינו עם הזוגיות הבעייתית שלכם ומבקשים שנתקן לכם אותה. עיוורים למשמעות הבחירות שלכם. אני הייתי מציע שילמדו את "אדיפוס המלך" בתיכון במקום "אנטיגונה". אבל הטלביזיה מצאה דרך משלה לחנך את ההמונים. פסיכולוגים יבחרו לכם את בן הזוג מראש, ישימו אתכם בשלשלאות הנישואין, ויעזרו לכם לדלג על כל השלב הנפסד של הדייטינג והמשחקים. או במילים אחרות, פסיכולוגים שממלאים את מקומו של אלוהים...
הסצינה הראשונה שראיתי הייתה כשחדווה מסתמסת עם אביה, איך אתה לא בא לחתונה שלי??? והוא עונה לה שזה קרקס ולא חתונה ומסרב להשתתף. נעזוב לרגע את התרומה של מדיום הווטסאפפ לשיח החירשים (אמ;לכ, אל תנהלו שיחות רגשיות בווטסאפפ!). ניכר שהמילה חתונה היא מילה מאגית, כמעט כמו השואה. להגיד חתונה זה לא כמו להגיד ניסוי התנהגותי בטלביזיה. מילים מאגיות כמו חתונה ושואה לא מתקיימות בזכות הגדרתן המילונית, אלא בזכות הכיווץ במעיים שהן מייצרות כשמישהו בכלל תוהה מה הגדרתן. כשההגדרה נפתחת, הטקס הופך להיות רק טקס, וזה מזעזע כמו חדר המיטות של ההורים או המטבח של שווארמיה - אתה לא רוצה לדעת איך זה פועל וממה זה עשוי. כל מיני חוקים בלתי כתובים נחשפים פתאום. תבניות חיוניות שלפיהן אנחנו מארגנים את המקומות הכי אינטימיים בחיינו הופכות לקלישאות.
הדבר המדהים הבא שהתרשמתי ממנו היה שההכנות לחתונה היו לא אישיות. לא רק שהשידוך הפוטנציאלי אינו ידוע, ולכן מדברים עליו כעל פלוני חסר אישיות. אלא גם המשתדך שעומד להתחתן נחשף במלוא גנריותו. החברה הכי טובה של חדווה מייעצת לכלה עצה שכל חברה יכלה לייעץ לכל מתחתנת. החבר הכי טוב של "כוכבא" מסתחבק איתו לקראת הצעד הגדול כמו דמות משנית קריקטורית שאף אחד לא טרח לפתח את אופייה. האם מה שייחודי ירד בעריכה? -אלא שלפתע הטריק הגדול נחשף. הסדרה לא מוזילה את החתונה וגוררת אותה לעולם הריאליטי. במקום זאת, היא חושפת כיצד הרגע הקדוש הזה מזמן עשוי כמו בידור טלביזיוני. זהו רגע שבו אנחנו מתארגנים לפי תפקידים חברתיים שמגדירים את הזהות האישית שלנו. זהו פרדוקס גדול בין זהות חברתית המזהה אותנו עם הכלל וזהות אישית המייחדת אותנו מהכלל. הבעיה אינה בעריכה הטלביזיונית אלא בעריכה שאנחנו עושים לחיינו. כמו שחברים בפייסבוק היו נתפסו תחילה כאיכות מדוללת של חברות, ועם הזמן חברות הפייסבוק חשפה כיצד גם חברות אמיתית היא בעצם אוסף של לייקים מזדמנים והתעלמויות מעובדות לא נעימות במטרה להפיג שעמום.
**
המסר שלי אינו ציני. להיפך לגמרי. אני נזכר בספרו של ג'ון אירווינג "מלון ניו המפשיר", ובעצם בכמה מספריו שמציירים תמונה דומה של הקיום האנושי, ושל היכולת של אנשים להיפגש ולרקום חיים משותפים. ב"מלון ניו המשפיר" אנשים נפגשים מסיבות סתמיות - שניהם גדלו באותה עיר ועבדו באותו מלון, מתחברים מסיבות סתמיות - היא חשבה שהוא בוגר הרווארד כשהוא בעצם רק עשה שנת מכינה, ומתוך כך קשר אנושי מתחיל להיתוות לו, ומשפחה עם צבע מיוחד של חיים מתפתחת. לקשר אין סיבה, הוא לא נכון במיוחד, ואין בשילוב בין שני האנשים הללו מתכון בלתי סביר להצלחה. הקשר הוא מה ששני האנשים הללו עושים ביחד לאחר מכן. כיצד הם לומדים להכיר זה את זה, כיצד הם מתגברים על משברים, מה השפה המיוחדת להם שבה הם לומדים להביע אהבה, הבחירות, המוזרויות שנתפסות כמשעשעות, האכזבה והאבל על משאלות שלא נענו ואובדנים מצערים, ותחושת החיות (ויטאליות) והשייכות שמתאפשרות מתוך הבחירה להיות ביחד. המסר של אירווינג הוא אנטי-סטטיסטי. לא יכולה להיות התאמה נכונה, אין תסריט רומנטי שעומד מאחורי בחירתכם זה בזה. מרגע שהסטטיסטיקה סיימה פעולתה, גלגול הקוביות נדם, רק אז, או-הו-הו-אז, על האדם לבחור "להיות דמות ראשית במשחק חייו". וחלק מכך הוא הבחירה בשותף. בספרו של אירווינג "העולם לפי גארפ", הזוג הטרי עומד לקנות בית, ומטוס מתרסק לתוך הבית. מייד הגיבור אומר, מותק אנחנו חייבים לקחת את הבית הזה, סטטיסטית כבר קרה פה אסון, אנחנו מוגנים מכאן והלאה. אלא שהמאבק של הזוג, כפי שמתגלה בהמשך, הוא לא כנגד הסטטיסטיקה והגורל הרומנטי/טראגי, אלא בתהליך הממושך להיפתח זה אל זה ולקבל זה את זה. שם מתגלה האהבה במלוא אנושיותה.
לכן כשמטופלים מתלבטים איתי לגבי הקשיים בזוגיות שלהם, המשאלה שלהם לתשובה נכונה אינה נענית לעיתים תכופות, ועצוב לי על כך. זה מפחיד לגלות שאין תשובה נכונה, זה עצוב להישאר בלעדיה, זה מייסר לחפש אותה בכל זאת. אולי אפשר לזהות בעיות בקשר, פיצולים, וקשיי תקשורת. אפשר לסמן גבולות כלליים של התעללות או דינאמיקות שיוצרות סבל. אפשר לעזור להתמקם מול אלו. אבל אי אפשר לתת מתכון להצלחה. צריך לנסות, להפיק משמעות, לגלות מי אני בתוך המפגש עם האדם האחר, ולבחור. והשאלה העמוקה שמגיעים אליה בנקודות אלו היא מי אני ומה הבחירה שלי.
**
והכי כאב לי על תומר... פצצת אופטימיות רומנטית שמנסה לבוא בטוב כנגד כל האינדיקציות השליליות.... דמיינתי מדוע נכנס לתוכנית, בדיוק בגלל תיאוריית המשחקים שאומרת שחוסר האמון בין השחקנים היא שיוצרת משחק סכום אפס. הוא בטח חשב שאם יתחיל מהתוצאה הסופית, ההתמסרות שלו תוערך כנתינה ולא תישפט כחולשה. אבל המשחק הוא חשוב, ואמון נצבר מתוך ניסיון והתפתחות. וכמו במשחקים - אין טעם בהיצמדות לחוקים ואי אפשר לקפוץ לתוצאה הסופית.
**
למי שמעוניין בעוד, הנה פוסט קצת ישן מהבלוג שלי שבו אני מתאר כיצד עוברים מיחס של חפצון הדדי ליחס של הכרה הדדית.
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2012/11/mutual-retaliatory-nvr-gandhi.html
ולמי שרוצה לקרוא יותר ובאנגלית, הפוסט הרחב יותר על מאמרה של ג'סיקה בנג'מין הכרה והרס - שמתאר את החשיבות של התנגשות והרס ביצירת קשר.
http://orspsychoblog.blogspot.co.il/2012/05/summary-of-jessica-benjamins.html
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה