לאחרונה ערכתי תהליך אימון קצרצר בנושא קריירה עם אדם מוכשר ומרשים. זהותו מוסתרת כאן על ידי כך שרבים מהאנשים שפונים אלי במטרה דומה ראויים לסופרלטיבים דומים.
כשאני מסכים לערוך תהליכים מוגבלים מראש בזמן, זה תמיד באמביוולנטיות מסויימת. מצד אחד אני מרגיש שלכל שעת עבודה משותפת יש ערך רב, ומטרתי ליצור מגע רגשי ומחשבה חדשה מדי פגישה. מצד שני אף פעם לא ברור לי כמה האדם בשל ומוכן למפות ולארגן את חייו באופן פרקטי, וכמה מחובר רגשית יכול תהליך מזורז כזה להיות. אולי עדיף להגיד לא, ולא להגיע למשהו חצי אפוי.
כשנכנסתי לכאלו תהליכים, למדתי שאני צריך לתעדף. עם אנשים מוכשרים, תמיד עדיף למקד בצרכים, מוטיבציות, ערכים אישיים. זו הליבה שהוזנחה, וכל היתר מסביב כבר מגובש מדי. עדיף לא לגעת ביכולות. בקושי לגעת בחזון. לשכוח מחסמים.
הפעם העיסוק בצרכים היה די ברור. שני פלונתרים די ברורים עלו. קודם כל עלה צורך מודגש בחופש מכל מיני סוגים. אבל סיפור החיים והדילמה עצמה רמזה שיש צורך נוסף בביטחון. נראה שהמעצור היה בדיכוטומיה בין חופש וביטחון, שנתפסו כשני דברים מנוגדים שלא יכולים להתקיים ביחד. הפתרון היה די פשוט. יש צורך בביטחון. העתיד הרצוי צריך לכלול ביטחון. עכשיו בוא נראה איך חופש וביטחון הולכים ביחד, מאפשרים זה את זה אפילו. מרגע ששינינו את הנחת המוצא של ערך אחד על חשבון השני, לא היה לנו קשה למצוא אפשרות מימוש שמשלבת את שני הערכים.
אחר כך עלתה תחושה של התפזרות. אני גם זה ואני גם זה ואני גם זה ואני גם זה, ואני לא אף אחד מהם. אלוהים יודע מה אני בעצם. גם כאן היה די ברור, שההגדרה של מה אני אמור להיות, הייתה צריכה להיות רחבה יותר. אין מה לעשות. יש אנשים שכדי להגשים את עצמם בצורה המדוייקת והמלאה ביותר, ייצטרכו לעשות הרבה דברים. נכון שאפשר לזקק עקרונות מופשטים, ולכוון לפיהם כל צעד וצעד. אבל ההכרה החשובה היא שיש אנשים שזקוקים לעושר רב של עשייה, ובלעדיה הם דווקא פחות באים לידי ביטוי, מבולבלים יותר. תפיסה זו של זהות מקצועית היא קשה יותר להחזקה, ודורשת עירנות ובחינה מתמדת של הדרך ושל ההתאמה של הזדמנויות מכל מיני תחומים ספציפיים לתמונה כוללת שרק האדם מחזיק. אבל עירנות ובחינה מתמדת הן לא משהו שיקשה על כזה אדם מוכשר. מה שהקשה עליו היה רק תחושת חוסר הלגיטימיות והרצון באישור שהוא באיזושהי דרך נכונה. אפשר לסכם את הנקודה הזו באופן שטחי, במשבצת אינטרדיסציפלינרית או צורך בדינאמיות. אבל אפשר גם לראותה כלקיחת בעלות על הזהות המקצועית שלי - אני מכוון את עצמי לאן שנכון לי.
השלב הבא היה ויזואליזציה של העתיד, של המצב הרצוי. האמת שזו לא בעיה להגיד מה ההישג הרצוי כשמדובר באדם שאפתן, זה רק עניין של לנסח פנטזיות בשפת מציאות, לא הייתי צריך לעזור הרבה וזה קרה בשיעורי בית בלעדיי. מה שהיה יותר מעניין בסיכום התהליך, היה גזירה לאחור של פריצות הדרך הנחוצות, או המאפשרות. מה צריך לקרות בעוד שלוש שנים כדי שהחזון של עוד חמש שנים יתאפשר. מה צריך לקרות בעוד שנה כדי שהיעד של עוד שלוש שנים יתאפשר. מה צריך לקרות עוד שלושה חודשים כדי שהחזון של עוד שנה יתאפשר. משהו בגזירה לאחור של פריצות דרך קריטיות ומאפשרות הופך את התהום בין ההווה לחזון לבר חצייה.
