יום שישי, 21 ביוני 2019

הערות על "אירוטיזציה של היעדר", לכריסטופר בולאס (2000)

הערב אני מציג בקבוצת הקריאה את הפרק "אירוטיזציה של היעדר" מתוך הספר "היסטריה" של כריסטופר בולאס (יצא בשנת 2000 במקור, ואני קראתי אותו בהוצאת תולעת ספרים, ובעריכה של ד"ר איתמר לוי). 

בולאס מחזיר בשלישית את ההיסטריה לקדמת הבמה. לפניו, פרויד תיאר את ההיסטריה כמחלת עצבים שתוקפת נשים בתרבות דכאנית בסוף המאה ה19, ושריפויה כרוך בהתרת דחפים מיניים מדוכאים. כאילו בתגובה לעלייתן של תנועות השחרור בשנות ה60, מסוד חאן, התייחס שוב להיסטריה, הפעם כהתנהגות מינית פתיינית לא מקובלת חברתית, שעומדת בניגוד לתהליך הכרה עצמית עמוק. ובתחילת שנות ה2000, דווקא בשיא הפוליטיקלי קורקט, כריסטופר בולאס משתמש בתיאור האופי ההיסטרי כדי לתאר את היעדר הארוטיקה במגע אם-ילד - או בעיניי, את ההליכה לאיבוד בעולם של דימויים ללא תכלס מאחוריהם. 

היות והמילה היסטריה טעונה בביקורת פמיניסטית, אציין שבולאס מתייחס לגברים ולנשים לסירוגין, ולכן המילה "היסטרי" אינה כיסוי יפה ל"היסטרית"; ושאפשר לומר שהטיפוס ההיסטרי שחאן ביקר בשנות ה60, קיבל מאז במה, לגיטימציה, והגברה טכנולוגית - עד שהיום הוא אינו מוגבל למין הנשי. וחשוב מכך, שבעיני מדובר ביותר מפסיכופתולוגיה של אנשים מסויימים אלא ממש ברוחה של התקופה בה אנחנו חיים. נסו, לשם הספורט, להחליף את המילה היסטרי ב"אינסטגרמי", "ווירטואלי", "קיברנטי", או "פורנוגרפי", לפי הקשר; למשל, את האמא שלא מחוברת לגוף של התינוק ומתפעלת ממנו כדמות מדומיינת, תחליפו באמא אינסטגרמית שמצלמת סלפי עם התינוק ומתפעלת מהסלפי במקום מהתינוק בשר ודם. ותראו שהריקנות ההיסטרית, והחוסר במגע גופני פרופר, הוא יותר מבעיה של טיפוסים מסויימים, אלא מאפיין את הריחוק שכולנו חשים ומכחישים בבת אחת. 

ואם תורשה לי עוד הקדמה אחת, (תורשה כי אני פה לבד אבל פשוט אל תוותרו), אז אני חושב שכל המאמר הזה עוסק בבלבול בין הרובד הראשוני, של צרכים רגשיים, ומבוע פנימי של סובייקטיביות, לבין רובד מודע יותר, של ייצוגים, וסימון של הדברים הראשוניים שאינו בעצמו הדברים הללו. כלומר, מדובר באנשים שנמצאים בלופ פנימי, אינרא-סובייקטיבי, במקום בקשר הדדי, אינטר-סובייקטיבי. 

אתחיל בנקודות מתוך המאמר, ולאחר מכן אנסה להוסיף דברים שעלו בדיון בקבוצת הקריאה. ההערות שלי בסוגריים:

האם מתקרבת ומתרחקת מן התינוק (פיזית בהזנה, רגשית בחום), וכך נוצר מושג של היעדר. 
ההיסטרי חווה את ההיעדר בעיקר בהתייחסות למיניות שלו. כך נומר היעדר הרווי בחוסר השקעה מינית בעצמי. 

ההיסטרי מדיר את עצמו כדי ליצור תשוקה באחר. הנוכחות של ההיסטרי היא כזו שמהווה קונטרסט לחסר. למשל על ידי פיתוי להתקדם, ואז הימנעות פתאומית מתקשורת. 

ההיסטרי נסוג למרחב הזייתי אוטו אירוטי בו הוא מקיים קשר עם זיכרון של האובייקט ולא עם האובייקט החי שמולו. 

יצירת הפיצול בין עצמי פנימי ועצמי מיני, מתחילה ביחס של האם של ההיסטרי. האם הזו מתעלמת מאיברי המין של הילד במגע שלה בו, מתוך רתיעה משלה מלהשקיע אנרגיות מיניות בטיפוח והגידול של הילד. לצד ההימנעות מהיבטים אירוטיים רצויים במגע אם-ילד, האמא הזו מאדירה את התינוק, ומייצרת דמות נאדרת שלו. כך נוצר תינוק רפאים, אותו האם אוהבת, בעוד התינוק עצמו חש מוזנח. האם מתייחסת באופן אירוטי לדמות שבנתה, אך נמנעת ממגע עם התינוק עצמו. נוצרת מיניות אלטרנטיבית בין האם לתינוק, בה המגע המהוסס, או היעדר המגע הופך להיות אירוטי. דווקא היעדר המגע, מעורר פנטזיות אצל הילד, שמא הדחפים המיניים של האם, ושלו, הם כה עוצמתיים עד שאי אפשר להתירם, וכך הוא נותר בעולמו הפנימי, (מדמיין על היעדר המגע כסימן לריגוש מיני).

(ניתן להתווכח על הקונקרטיות שבה בולאס מתאר את הטיפול האירוטי הרצוי של האם בתינוק. אני רואה הפשטה מסויימת שאפשר לעשות למה שבולאס מתאר. מדובר באם שעסוקה בדמות של התינוק ולא בתינוק פרופר, ושמשקיעה ליבידו בדמות ולא בתינוק. איברי המין הם סימן לריגוש ממוקד, בעוד שההיעדר של הטיפוח של התינוק עצמו, והטיפוח של רעיון התינוק, יכולים בעיניי להספיק כדי ליצור כזה פיצול אצל הילד).

בבגרות, אדם היסטרי, יכול לספר על חייו בחוסר תואם בין סיטואציה שהיא לכאורה לא מינית, לבין הרמיזות המיניות שהוא שוזר בסיפור. ומנגד, בדיבור על מין, הנימה שלו תהיה אדישה. 

נוצר מצב מבלבל, כשלכאורה ההיסטרי מיני לעיתים קרובות, אך דוחה את המיניות בבת אחת. ההסבר לכך, הוא בהפיכתה של עבודת ההיעדר לאירוטית בעצמה. (כלומר, הבריחה ממגע מיני היא האירוטית, או במילים אחרות, העבודה של ההיסטרי היא בריקון הנוכחות שלו, בהתחמקות מוקפדת ממקום המפגש הפורה עם האחר). ההיסטרי מוצא את הפורקן לחיי היצר שלו (בארוטיקה המתרחשת בינו לבין עצמו), באוטו אירוטיות. 

כלומר מיניותם נמצאת במרחב מדומיין; המאופיין בנרטיב בו ההיסטרי מדמיין את עצמו כמאהב הסודי של האם; ושהאם יכולה ליהנות מהם כאובייקט רק בתוך עצמה באופן אוטו אירוטי גם כן; ואז הם מגרים את עצמם כדי לטעון במיניות את האובייקט שהם מהווים עבור אם מדומיינת. (וכך נוצר למעשה מפגש מיני שהוא למעשה אוננות משותפת, כשההיסטרי מפקיע את עצמו מהסיטואציה הממשית מול הפרטנר המיני, וחווה את האינטראקציה רק בתוך עצמו). ההיסטרי, כמו האם של ההיסטרי, מסוגלים להביע תשוקה רק בסיפור ובהצגה, אך לא במחוות של ממש המכוונות כלפי האדם האחר, משום שהמיניות ההיסטרית היא אוטו אירוטית בעיקרה, ומתרחשת בעולם הפנימי. 

בולאס נותן דוגמא של מטופל שסיפר כיצד אמו הייתה מגלמת דמות של שחקנית קולנוע בפניו, כאילו השתתף איתה בסרט, וכשהוא ואחיו היו מקניטים אותה, הייתה מתפרצת בזעם על שניפצו את בועת הפנטזיה שלה, ואומרת ש"אינה יודעת מה היא עושה איתם עדיין". זאת כדוגמא לשיתוף הילד בפנטזיה אוטואירוטית של האם. הצגה זו יוצרת כפיל של הילד בעולמה המדומיין של האם. עם הזמן, הילד יתחיל לאמץ את האובייקט המיני שהוא מהווה עבור האם, ויהפוך אותו לחלק ממנו.

מטופלת נוספת מתארת כיצד לא הכירה את אימה, ולא זכתה לגילויי חיבה ממנה, פרט לאירועי קניות בגדים, בהם הייתה מלבישה אותה בתלבושות צבעוניות לפי טעמה, תוך כדי אווירה אינטנסיבית ומכשפת. לאם היו תיאוריות לגבי צבעים שיש ללבוש בעונות שונות. האם הייתה מכנה את בתה "הבובה הקטנה" שלה. המטופלת לא הרגישה כמו הבובה של אמא שלה, אבל כשהתבוננה במראה, על הדמות המקושטת, חשה מרוגשת מהדמות שהשתקפה במראה. המטופלת מתארת כי שכללה את הדמות שניתנה לה, פיתחה דרך הליכה, סגנון דיבור, וכל מיני תחביבים שהתפתחו טרם זמנם, והרגישה "כאילו הייתי בתוך כת אהבה כלשהי". היא ואמה שתיהן היו מאוהבות יחד בבובה הזאת, שאמה הפכה אותה להיות. (נערה זו עשתה עבודה של כניסה לדמות הבובה שהאם מצאה בה עניין, ובניגוד לילדה שהאם מתעניינת בה ממש, לא הייתה לה אפשרות כזו, להשתמש בהתעניינות וההתפעלות של האם ממנה הממשית כדי לפיתח סגנון אישי משל עצמה).

מטופל נוסף, שאמו קראה לו "הגבר הקטן" שלה, בקול סקסי. המטופל מתאר כיצד היה מתרגש מינית באיבר מינו כשאמו הייתה קוראת לו בכינוי הזה, ודימוי של עצמו היה עולה במוחו כששמע אותו מכנה אותו כך. האם היתה לעיתים מרוצה מהאופן בו הלבישה אותו, ונוגעת בו באופן קל ליישר את בגדיו, אך מעולם לא הראתה לו מגע פיזי מעבר לכך. הוא מספר שהיה מרוצה מכך שאמו אהבה את הגבר הקטן הזה, ושהדימוי הזה הדליק גם אותו. (זוהי דוגמא נוספת לעצמי כפול, האחד פנימי, בודד, מנותק, והשני דמות חיצונית בעיני האם, זוכה למבטים מאוהבים וכמעט למגע). 

אם כן נוצרת דיסוציאציה בין עצמי אמיתי המושהה מבחינה מינית, לעומת "עצמי מתווך" (intermediate self) המתקיים בעולם המדומיין האוטו ארוטי של האם ושל הילד. (העצמי המתווך דומה לעצמי כוזב, אלא שהוא ספציפי יותר ומעוצב לשימוש הפנים נפשי של האם).

בולאס מזכיר את טענתו של מסוד חאן, לפיה היסטרים מנסים לפצות על חסך בטיפול האמהי דרך התפתחות מינית המתרחשת בטרם עת, ומנצלת מצבים מיניים, כדי לפתןת על ליקויים בתמיכה הרגשית של האם באני. מצב זה מוביל להתפתחותה של טינה של ההיסטרים כלפי המשיכה המינית שהם בעצמם מעוררים. זאת משום שהמיניות היא דך להסתיר חסך בטיפול אמהי. בולאס מוסיף כי ההיסטים מפצלים את העצמי כדי להנות מאשליה לפיה העצמי הוא מעיין אובייקט דמוי בובה, המשמש פיתיון לתשוקה של האחר. זהו עצמי כוזב מעניין, בעוד העצמי האמיתי נותר לא מעניין. במיוחד, ההיסטרי מפעיל פיתוי מיני כדי לעניין בו.

ההיסטרי משקיע ומטפל בגוף שלו כאובייקט שהוא חולק עם האחר באופן לא מודע, אך האינטראקציה עם האחר נותרת עדיין אוטו אירוטית. הטיפול האוטואירוטי בגוף משמר או מייצר תחושה של טיפול הורי. העצמי הגופני נועד להיטען ביחס אירוטי שמחליף טיפול הורי, אך לא ליחסי מין של ממש. מפגשים מיניים של ממש, ואפילו הרפתקנות מינית, משמשים לצבירת מראות עבור החיים האוטו אירוטיים המדומיינים. העצמי הנוכח ביחסי המין הוא הכפיל, ממלא מקום התשוקה החסרה. "קיים תמיד מרחק נפשי חשוב בין מצב העצמי הפנימי של ההיסטרי ובין המפגשים המיניים שלו, כמו אמן בובות בתולי המפעיל את הדימוי שלו כאובייקט מיני עבור האחר".

מטופל נוסף תיאר כיצד לא נשאר עם אף בת זוג לאורך זמן. הוא היה רואה אישה במסיבה, מוצא אותה מושכת, ומדמיין אותה ערומה. הוא היה נכנס למאמץ הפיתוי, שוכב איתה, ומייד לאחר מכן מאבד עניין בה. אלא שלאחר כמה ימים בעת האוננות היה מפנטז עליה, ויכול היה ליהנות מכך. מבחינתו היה זה קשר לא התחייבות, וכל אישה שהיה איתה הייתה כמו דמות בספריה שיכול היה להעלות בעת חרמנות. "האני המיני שלי אינו מי שאני באמת, אבל התאים לי שהנשים חשבו שהבחור הזה הוא אני". עם בת זוג לאורך זמן, ניסה לגלם את התפקיד באופן ממושך, אך יום אחד זה התפוגג כמו התעוררות מחלום. כך מתוארת דמות אוטואירוטית המקיימת יחסי מין עם הזולת. 

מטופלת נוספת מתארת כיצד כל פעם שהיא מקיימת יחסי מין עם גבר, היא מדמיינת אותו תוך כדי שוכב עם מישהי אחרת, נערה בתולה שנחדרת לראשונה. היא מספרת שאינה מודעת לגבר שהיא איתו בת שהיא נדלקת מהפנטזיה הזו. (זוהי דוגמא נוספת להתנתקות מהמגע החי והנסיגה לפנטזיה עם שלישי מדומיין, דמות בובה).

ההיסטרי נשאר בתחום של גירוי עצמי. בכך הוא נמנע מהתמסרות (לדרכי התשוקה הספציפיות של האחר הממשי), לאידיום (הייחודי) של האחר. בני הזוג של אנשים אלו מתלוננים על הריחוק מן המחוות המיניות של האחר. המיניות משמשת את ההיסטרי לאוננות בשניים. 

מטופלת נוספת תיארה יחסי מין עם בן זוג שהיה מנצל את גופה כדי ליישם טכניקות פיתוי ועינוג שקרא בספר, מכריז כמה הוא עומד לענג אותה, ומייצר סצינות פורנוגרפיות מנותקות ממנה, "כמו אמן מתחזה המחבר נקודות על דף כדי ליצור את התמונה שהוחבאה שם מראש". (התחושה הזו של אדם המחבר נקודות מוכרת לי מהתבוננות באנשים שאינם רואים מימד עומק, וממלאים כללים, מרצים, לפעמים בצורה אובססיבית). היא מתארת כי ביתר הזמן, כשלא שכבו, הוא לא נראה לה מיני, ושהגוף שלה לא נענה לו. "הוא לא ידע דבר על חיים אירוטיים", סיכמה. 

אוטו אירוטיות מפצה על חסר של האם. החסר הופך לייצוג של האם. כלומר, החסר הוא התשוקה של האם. בנסיגתה הממשית מהילד, היא רומזת על התכנסותה לתוך עולמה הפנימי. ילדי אותה האם יעשו כפי שהאם עושה, ובאוטו אירוטיות הם ימצאו את גוף האם. פנטזיות מיניות אלו, הממלאות את היעדרו של האחר, יוצרות נוכחויות כוזבות, אחרים מיניים מדומיינים. כך מסולקת תחושת החסר המכוננת את האירוטיקה של האם והעצמי. לפיכך הסצינות המיניות של ההיסטרי צריכות להתחלף כל פעם, כדי לבסס מחדש את החסר.

מטופלת נוספת תיארה כיצד יש לה מאהב מדומיין, שמלווה אותה בקניות, ובמטלות הבית. אמנם לא פינטזה על יחסי מין איתו, אך היא הרגישה שהקשר עם המאהב מרחיק אותה מבעלה. היא חשה שאינה נוכחת דיה כדי לעשות שימוש בידע האירוטי שלה עם בעלה. 

מהו ידע אירוטי? (מעניין נכון?) -בולאס טוען כי במגעה הגופני, במחוותיה, בהתכווננותה לתחושות התינוק, בליטופיה, האם מעבירה ידע רב דרך גוף התינוק. אם היא "אם טובה דיה", חלק מההתכווננות שלה אל התינוק כוללת בתוכה פנטזיות לא מודעות, מיניות (בין היתר). פנטזיות אלו מתוקשרות באופן לא מודע, אל התינוק, ומחוותיו של התינוק עונות לה. הידע הגופני האמהי הופך לחלק מהידע הגופני של העצמי ומטרים את החושניות של העצמי. ידע הגוף האמהי האינטואיטיבי הוא הבסיס לידע האירוטי, והוא בא לידי ביטוי כשהאדם הבוגר מקיים יחסי מין. אוהבים יוזמים ומקבלים צורות של מגע, בצורות מסויימות של תדר, הרפיה והלחץ, בחלקים מסויימים בגוף, באינטנסיביות משתנה, בחבירה לעבר אורגזמה משותפת. "הידע האירוטי הוא הדרישה שמפעיל יצרו של האחר על העצמי לעבוד". (וואו, מה הכוונה לעבוד?), "זוהי דרישה המתבטאת ברשיתה בלחץ של הרחם על הכובר ולאחר מכן במגע של האם". הידע האירוטי הוא מה שהגוף יודע על המלאכה האירוטית האמהית, לפיה פועלת ההנאה הגופנית.

(בעיניי, הגוף הוא עוגן קונקרטי שממנו מתחילה המשמעות, וההיסטרי חווה דילוג מהרמה הגולמית הזאת, ישירות לרמה הסמלית, המדומיינת. כלומר, הוא נעדר בסיס ממשי של התחושות להיאחז בהן, ונמצא בעולם של מסמנים. עבורו מין הוא סימיליקרה ולא דבר המחווט לבסיס היכולת שלו להיות פגיע ולהתמסר לאהבת האחר. הוא מנותק מהאחר משום שהאחר הזניח אותו במקום הפגיע הזה. במקום זאת, הוא מייצר עצמי כוזב, המסוגל לשאת בטנטליזציה של האחר, בכך שהאחר לא יכול באמת לראותו, ולספקו במקור שלו, בחסך שלו).

מטופל מתאר כיצד בת זוג מזדמנת פתאום גילתה לו מהי מיניות ישירה, עם מפגש חושני בין שני אנשים, והסגנונות הייחודיים שלהם, והתכווננה לגופו באופן מגרה, אך לא רק פתייני, אלא גם עוטף ומספק. הוא מסכם את התיאור "אני יודע שזו הפעם הראשונה שעשו איתי אהבה, והפעם הראשונה בה אני עשיתי אהבה עם מישהי".

בולאס מתאר שישנה אם היסטרית טובה דיה. כלומר, אם שאמנם נושאת סגנון היסטרי של קושי ליצור מגע ישיר עם האובייקט, אולם היא מודעת לעצמה ומוציאה את עצמה מהמשוואה ומנתבת את הילדים לפתרונות אחרים בעולם. היא מייצרת חיסון אנטי היסטרי אצל ילדיה, כדי שלא יידבקו בהיסטריה שלה. "ילדים אל תהיו דפוקים כמו אמא שלכם בנוגע לגף ומיניות". היא נעזרת בדחייה גלויה לעין (ולא בפיתוי של דימוי הילד ופיצול של הילד החוצה, כדי לדחות אותו ברמה הראשונית באופן מוכחש), כדי להרחיק את הילדים מהנוירוזה שלה. אם זו משדרת שהיא משוגעת, ושלא צריך לקחת אותה ברצינות. ואכן ילדיה גדלים לממש את עצמם בחייהם, ולשמור על קשר טוב איתה, מבלי לקחת ברצינות מדי את הסגנון שלה. "האם ההיסטרית הטובה דיה מוצאת דרך לשבור את היקשרותו של הילד אל הנוירוזה שלה, בכך שהיא הופכת למשוגעת מעט", באופן אירוני ואוהב. כשהילדים מגיעים לשלב האדיפלי הם אינם נושאים אליה מבט לאישור כדי להתקדם, והיא אינה מעקבת אותם מפני יצירת קשר עם אובייקט חדש. אם זו פסלה את עצמה מלכהן כמתווכת של האירוטיות. בולאס נותן דוגמא של אם שהפנתה את ילדיה לקבל את צרכי החום שלהם מהאב שהיה מחובר יותר לגופניותו. 

הילד צריך אם שהיא אובייקט מיני, המסוגלת לקלוט את הצרכים האירוטיים שלו. לכל אדם יש אידיום, סגנון אישי. האידיום מבקש לנסח ולפתח את האסתטיקה האישית של העצמי. זהו דחף הייעוד שלנו, הדחף לממש את עצמנו באופן אינדיבידואלי. חלק מהדרך שלנו לממש את הסגנון האישי שלנו, הוא באמצעות בחירת אובייקטים, ושימוש באובייקטים כדי להתפתח. 

כאשר יצר החיים דומיננטי (בולאס מנסח זאת קצת אחרת, כשדחף היעוד מובן דרך דחף החיים), דחף החיים מניע לעשו שימוש באובייקטים על מנת להגיע למצבי הוויה והתייחסות המביעים את העצמי האמיתי. דחף הייעוד הזה הוא המניע העיקר לבחירת אובייקטים אלו-אירוטית (ההיפך מאוטו אירוטית). דרך השתוקקות לאובייקטים בעולם, העצמי מוצא אוצר מילים מורכב של אובייקטים באמצעותו ניתן לדבר את העצמי.

(בניגוד להיסטרי, שאוסף אובייקטים כמו בספריית וידאו, ומעלה אותם בדמיונו כדי לאונן עליהם, הרי שהאדם בעל דחף ייעוד חפץ חיים, פוגש באובייקטים כדי ללמוד כיצד לבטא את עצמו, במפגש הפורה עם האחר).

אוטו אירוטיות דומה יותר לפעולתו של יצר המוות. דחף המוות מביא לבחירת אובייקטים שמטרתם לכבות את התשוקה. (זוהי בחירה לא פורה, שמטרתה לאפשר את המשך הלופ, הלא פורה, דרך אוננות זה לצד זה). 

תשוקתו של ההיסטרי היא תשוקת העבר כלפי עצמו. (כלומר הוא נמצא בנוסטלגיה לאם שמעולם לא הייתה שם, ותוקעת אותו במצב של ריקון עוררות, ולא במצב של חיפוש אחר סיפוק). עולם האובייקטים שהופקע משרת את הגורל המיני של העצמי (כלומר האובייקטים עקרים, משום שהגורל המיני של העצמי מנותק מהמקור של החי של הגוף). כך ההיסטרי הופך לאדם הממחזר באופן פסיבי את זכרונותיו במקום לחפש מימוש עצמי באופן אקטיבי. באמצעות חיסון אנטי היסטרי, האם ההיסטרית יכולה לשבור את הקסם של בחירת אובייקט חסר מהעבר - האם שלא הייתה שם במגע עם הגוף. העבר מפסיק להיות אובייקט התשוקה בזכות כך. במקום זאת, האם ההיסטרית הטובה דיה, מאפשרת לילדיה לכוון את תשוקתם לעתיד, שם מקריות ומזל טוב יכולים להפגיש את ילדיה עם אובייקטים המסוגלים לעורר בהם תשוקה משל עצמם. 

אצל ההיסטרי, העבר עובר אירוטיזציה, והרברי (ההרהורים ההזייתיים על קורות העבר) קובעים את הגורל לבוא. מי שאינו היסטרי עושה אירוטיזציה לעתיד, ומחפש אחר אובייקט שיגשים את תשוקתו.

(אינסטגרם התאימה לרוח הזמן כיוון שהצליחה לעשות נוסטלגיזציה מיידית לתמונות, להפוך את החוויה לזיכרון עוד בטרם שהתרחשה. כיום הרעיון של סטורי מאפשר לרגעים להיעלם טרם התממשו. סטורי שמשתף סטורי שמשתף סטורי עם תיוגים הוא כמו רברי שממחזר דברים שמעולם לא קרו, ורק לופ של ייצוגים נותן להם חשיבות אוטו אירוטית, שמשתמש בצופים כדי לטעון אותה בחשיבות). 

ההיסטרי שדחף המוות מוביל אותו, מוצא את הריק שנוצר בו בגלל ההיעדר האימהי, כבמה בה הוא יכול להמחיז ולהבנות אובייקט אירוטי אימהי, ולהעלותו באוב רק במצבים אוטו-אירוטיים. (כלומר, הריק הזה אינו מבקש להתמלא, אלא ממשיך לשמש ככלי להרחקה של מפגש פורה). מטרתו של העיסוק האירוטי לכבות את היצרים ולהפחית את רמת העוררות (באמצעות אישוש החוסר). האם היא בעלת עצמי חיוני יותר משל הילד, ולכן מאיימת על הילד, ודורשת ממנו להגיע לפורקן. כך הילד נאלץ להרחיקה ממנו באמצעות הסגנון ההיסטרי. (כלומר יש פה היפוך של הסיבתיות, פתאום הילד הוא זה שזקוק להרחקת האם, כי היא חיה מדי עבורו). ההיסטרי שדחף המוות שולט בו, מנצל את האמביוולנטיות האמהית בדרך נקמנית, הוא מסיג את עצמו מההוים, במטרה להעניש אותם, ולהשאיר אותם בחוץ, בקור. 

ההיסטרי שדחף המוות חזק יותר אצלו חווה קנאה עזה בסצינה ההורית, (כלומר, בזיווג ההורי), שהוא בעיניו מקום מושבה המדומיין של אהבת האמת שנמנעה ממנו. (זהו המגע הפורה שקיים רק בזיווג בין ההורים, ואותו ההיסטרי תוקף). ההיסטרי שונא כעת את האהבה הזו, ונוקם בה באמצעות פיתוי תשוקתו של האחר ואז הרחקתו, או יחס זועם ונקמני כלפי המאהב לאחר המעשה. ההיסטרי מרגיש שהשתתפותו במגע מיני פורה הוא כניעה לסמכות ההורית. בעוד שההיסטרי בעל דחף החיים הדומיננטי רודף אחרי אהבת האם ושואף להיות מושא לתשוקתה, הרי שההיסטרי שנשלט על ידי דחף המוות, שואף לחסל את האהבה האימהית ונוקם בצורה שיטתית בציפיותיו של האחר. 

(ג'יזס).

Monopod, Selfie Stick, Portrait, Selfie, Picture



הערותיי:
- בולאס מאוד לא פוליטיקלי קורקט. זה דורש קשיחות מסויימת כדי לעמוד בביקורת. בראיון איתו שראיתי ביוטיוב הוא דווקא נראה בנאדם נחמד.


- בעיניי, מעט מאוד מהטקסט הזה עוסק במקומות ראשוניים, ובעצמי האמיתי של האדם המתואר כאן, שרעב למגע אמיתי ומרחיק אותו. יותר מדובר בלופים, וביצירת קשר סדרתית ועקרה.

- אני תוהה לגבי בולאס ותיאורי המקרה שלו. האם הוא ידע בשנת 2000 כמה תפוצה תהיה להם? שהם יפורסמו לקהל לא מקצועי דרך פייסבוק? האם הוא לא עקר פה חלק חי מהמטופלים שלו והשוויץ בהם כמריונטות בפני הקולגות שלו?

אין תגובות:

פרסום תגובה