יום ראשון, 25 באוגוסט 2019

לא תודה, אהבה

בתקופה האחרונה אני עסוק באנטי-סנטר שלי. אם הסנטר שלי הוא מקום בו אני חווה הזדקקות, התהוות, גולמיות, רצון, פתיחות לחוויה; אז האנטי-סנטר הוא המקום בו אני אומר לא תודה, אהבה. לא תודה, הפנמה של גולמיות שלא מתאימה לי בדיוק. לא תודה, טוב לי כאן לבד, ואם מישהו אחר רוצה לאהוב אותי אני כאן בפיג'מה, נרגע ולא מבטיח לארח אף אחד.

מסוד חאן מדבר על "הפרטיות של העצמי". מקום בעצמי שנועד להישאר בלתי מתוקשר. וויניקוט עושה את זה דרמטי יותר, ולא אצטט אותו כי הוא דרמטי מדי עבורי במאמרו "לתקשר ולא לתקשר". הוא מדבר על החודרנות ההרסנית של מבט המטפל למקום פרטי זה.

יוג'ין ג'נדלין מתאר את הפתעתו כאשר מטופלים שהוא ממקד "לדבר מהבטן", ממקום של גולמיות והתהוות, פתאום אומרים לו, תפסיק להגיד לי מה לעשות בתוך עצמי, ואז הוא אומר אוקיי אז ביטלת את כל הגישה שלי אליך, והמטופל עונה, אבל אל תלך, פשוט אל תפריע, תהיה כאן, תסבול אותי כשאני לא מכניס אורחים.

יש למקום הזה היזרקויות להרבה מקומות אחרים בנפש אותם ראיתי בבירור יותר עד כה. ופתאום אני מבין את הבסיס שלהם. תמיד התנגדתי לביטויים של ביקורת עצמית תוקעת, באמצעות השאלה מה אתה רוצה. פתאום אני מבין שהאופן בו ביקורת עצמית ממקדת בעצמי, ותוקעת בתוך העצמי, אינה על חשבון תפיסת מקום. להיפך, היא מאפשרת התכנסות לתוך העצמי, השתבללות. ואפשר לראותה כמקום של אי רצון להפנים אובייקטים, ששומר על העצמי מפני הרעלה באהבה לא מדוייקת.

בשתי שיחות שהיו לי בנושא עם עמיתים זה ישר הזכיר להם את ההתקפות על חיבורים לפי ביון, בעוד שאני לא ראיתי זאת כך. התקפות על חיבורים, כך אני מדמיין, הן התקפות על סימני הנפרדות, ובעיקר על הרגשות, במטרה לחוות אחדות עם האובייקט. כלומר בבסיס ההתקפות על התלות הרגשית באובייקט עומדת דווקא ההזדקקות וחוסר היכולת לשאת בנפרדות מהאובייקט שתלויים בו. לעומת זאת, הפרטיות של העצמי לפי חאן, כמו היכולת להיות לבד לפי וויניקוט, היא יכולת דיאלקטית, המשלימה את היכולת להפנים את האובייקט. זו היכולת לא להפנים את האובייקט הרע. זה מזכיר לי את האופן בו הזאב הרע לא הפנים היטב את סבתא וכיפה אדומה, כך שהצייד יכול היה לחלץ אותן בשלמותן מתוך ביטנו. אנקורפורציה גסה ולא הפנמה מלאה. כך גם הילד להורה הלא מושלם, מסוגל לדחות את ההפנמות השליליות, לאמץ אותן רק ברמה אינטלקטואלית, ולחכות לשעת כושר בה יוכל להקיא אותן החוצה ולחזור לאיזון. 

ההתמקדות שלי במקום הרגשי הזה מדגישה לי את המרווח בין המילים והמשמעויות, וכשאני מזמן אותו אני שם לב לכמה דברים. אנשים לא מצפים להתקבל בחברה כשהם בתוך עצמם, והרעיון של להיות לבד ביחד מפתיע אותם באופן עקרוני. המימוש של המקום הזה במילים יכול להופיע על דרך השלילה, "אבל אני רוצה בקשר", או בדרך של ביקורת עצמית "אולי אני לא מספיק...". המקום הזה לא מתוקשר היטב במילים. והפעולה מהמקום הזה אינה טבעית, כי לכאורה אין בו רצון בחוויה, אך ניתן לזמן אותו ולפעול ממנו.

בסרטון, שני אוהבים גרושים בפריז עיר האהבה, שרים על חאלאס אהבה, אבל רק איתך, והכוריאוגרפיה מזכירה את האוהבים של שאגאל, שמרחפים בלי מגע, הקרבה שלהם כרוכה בהדיפה וספייס, שמאפשרת משיכה.

https://youtu.be/0g2PgZnUj7M

אין תגובות:

פרסום תגובה